ארכיון יומי: 19 ביולי 2012


אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

והנה ! אף אשר כל דור ראה, מעשה הדור אשר שמשו באה, כי יגיעם היה לריק וכנשר דאה. לא לקחו מוסר לתקן מעשיהם, ואף אשר בעצמם נכשלו גם הם, ומה שכתבו נאבד מהם בחייהם. לא עמדה נגדם חטאתם, לתקן משובתם, ולהכניס לקיום פרי חכמתם.

ואם תשיבני קורא נכבד ורם, כי הדבר אשר זאת להם גרם, הוא טרדות הזמן ותלאותיו שהיו בעכרם ! לא בחכמה דברת, רק נמהרת , ונחפזת והשבת. כי בזמן הקודם לא היו טרדות, כי המותרות עדיין לא היו נולדות, וגם התלאות לא היו מתמידות, ומה גם ! בחידושיהם היו מוצאות, תעלות ורפואות, מכל התלאות, ועוד מה תשיב אמרו, על הניירות, הקטנטנות הצעירות ?

ואם עוד תאמר, כי לבם גמר, לבלתי התאמר. לעלות במעלות, ולהלוך בגדולות, להיות דבריהם כחכמי לב נגלות. גם זה הבל, שאם כל חכמי תבל, היה דעתם סובל. זאת המחשבה הזרה, אבדה מהעולם אורה, ולא היה נמצא רק ספר התורה. ומי יגלה תעלומותיו, וכל נסתרותיו, לפרש חקותיו ומשפטיו ותורותיו ?

ואם תוסיף עוד אמרים, כי בראותם רוב ספרים, אשא בעולם פזורים. אמרו תתקיים העולם בהם, ולא יוסיפו עוד עליהם, חידושיהם ופלפוליהם. גם אלה הדברים בשקר יסודם, כי עובר בזה כבודם, על פקודת  החכם מכל אדם. עשות ספרים הרבה אין קץ, ושאר חלילה דבריו ישקץ, עונש מר יהיה לו עוקץ.

וגם רז"ל מאוד על זה הזהירו, והטיבו כל אשר דברו, ועיניך קורא נעים ישורו. בספר פלא יועץ הבהיר, באות כ' כתיבה עיניך תזהיר, ותראה כמה על זה הזהיר. והרבה מאלה הדברים, בעונשים מרים, בכמה ספרים אצורים.

אמנם התשובה הנצחת, שאר בלבי צומחת, ואת כל ונוכחת. היא חסרון הכרת ערך הדברים, אשר היא תביא לידי רפיון אברים, לבלתי עשות האדם סדרים. לעבודתו ומלאכתו, להעמיד כח דבר על מתכונתו, ומשטרו ותכונתו. כי הרצון הוא צור חלמיש, חזק מאוד ואמיץ, וכל טרדה ותלאה אותו לא תמיש.

וחיי רצון תלויים, בהכרת ערך הדברים הרוחניים, או הגשמיים. ובהבטל הכרת ערכם מבני אדם, ישכב הרצון וירדם, וכל אשר יצא מתחת ידם. יהיה מקולקל, וגם מעוקל, בלתי מדה ובלי משקל.

והנה ! גם אני הגבר, הצעיר המחבר, כוס זה היה עלי עובר. כי בילדותי ובנערותי, ומה גם בגדולתי, והרבה כתבתי. על ניירות קטנות ומחוקות, ועל לוחות בספרים דבוקו. והרבה תשובות לא הנחתי העתקות. ואל עליון השוכן בציון, מאשפות הרים אביון. כי יום אחד עיני צפה, גליון מושלך באשפה וכאשר הניפותיהו תנופה.

והנה מעשה ידי הוא, אשר כתבתיו, על כתוב אחר אשר דרשתיהו, ולא הכרתיהו. כי נאכל חצי בשרו, וחשך משחור תארו, ונשבת מטהרו. ואז נפעמתי ואמרתי, אמנם אנוכי חטאתי, ועל פרי רעיוני ופועל ידי לא חסתי. להיות ידי חרוצות, לשמרו תוך מחיצות, עד אשר נתגולל בחוצות.

ואחר הוידוי על משובותי, גמרתי לגזול בכל יום מעתותי, להכניס לקיום ילדי עשתונותי. על ספר מכורך, להיות בו הכל נערך, ובמועד טוב מבורך. ראש חודש ניסן תער"ב רינתי, התחלתי לעבוד עבודתי, וכל הנשאר לפלטה לקיום הכנסתי, ועוד נזהרתי בכל מאודי, לבל אוציא מתחת ידי, שום דבר בלי להעתיקו עמדי.

ואף שהכל הכנסתי לחדר, בלי סדר, קיבלתי עוד בלי נדר. להאיר עוד אורם, לתקנם ולסדרם, על מכונם ומשטרם. ובעזרת אל בקודש נאדר, בחודש שנים עשר הוא חודש אדר, התרפ"ד הנהדר. מארץ מולדתי יצאתי, ולעיר תלמסאן באתי, לשרת בה בקודש נתקבלתי. ובמוצאי חג האביב, האהוב והחביב, אשר הניח לנו ה' מסביב.

התשוקה עלי גברה, לכבוד תבואתי בכברה, להעמיד כל מין למינו בקרן אורה. ואף אשר מיום ליום העבודה פרה ורבה, תורה חובה, ותורת נדבה, להשיב שאולי דבר תשובה מאהבה. לא רפתה רוחי מהישנות, להניחם שאננות, צפונות וטמונות. בלי סדרים, רק גזלתי מעתותי שיעורים, לעשות להם משטרים.

ועלה ברעיוני בעזר אל בקדשו, לסדרם כל דבר בזמנו אשר בראשו, על סדר החודשים מידי חודש בחודשו. ואלקי ישועתי, היה בעזרתי, ותקנתי וסידרתי. בדרך ישרה, הפליטה אשר בידי נשארה מחשון התרס,ח ליצירה. זולת איזה מחברות, אחרות, נזכרות. בהקדמת ספרי מים חיים, שם שמותם גלויים, והם כתקנן עשויים.

בכתיבה יפה, בצחות השפה, מנופים בנפה, אינם חסרים רק בהדפסה. אל רם ונישא, ימהר יחישה, למלא ידינו ברכה, בכל טוב ערוכה, להוציאם לאורה מחשכה. הם וחבריהם, ואשר נוסיף עוד עליהם, לשמוח ולשמח בהם, רעים אהובים, ישרים וטובים, אשר יהיו עליהם ערבים, אמן.

זאת החוברת, המפוארת, ונהדרת, היא מלאה כמה עניינים, מינים ממינים שונים, שבע מאות וחמישים ואחד נמנים, בא רעיוני סימנם נשא"ת חן בעיני, המקום בחסדו, יפתח לנו את ידו, ועד מזבח הדפוס להעמידו, הנה בשער האוצר למינים ניצבים, כאשר המה בכתובים, כוללים בת"ק מכתבים, ויען בתוכו אגורים טופסי המכתבים, אשר שלחי לידידים אהובים, רחוקים וקרובים, על כן קראתיו בשם " אוצר המכתבים ".

נא קורא נעים, רעיונך לא יהיו מביעים, כי אלה נטעים, לשם כבוד נטעתים, יצרתים, אף עשיתים, חלילה לך מחשוב זאת, ואות להבזות, ומים הזדונים כאלה עלי להזות, כי עלת העלות וסיבת הסיבות, חוקר כליות ולבבות, ויודע כל מחשבות, לפניו נגלו כל תעלומותי, שכל טרחותי ויגיעותי, בזה ובכיוצא בו רק במחשבה זכה וטהורה, לשם קדשו הגדול והנורא, וכל תערובת מחשבה זרה, בטלה כעפרא, ומה גם !

שכל הרואה בזה הזמן בעין חודרת, תהיה דעתו מבררת, כי גלה כבוד מכל בעל מחברת, רק תוספת שונאים, הקנאים הפראים, החושבים אפס בלעדם, המקום יצילנו מידם, ונפשנו אל תבוא בסודם, רק בסוד קדושים, אשר רק זכות ויושר רוחשים, ולאחיהם טוב תמיד דורשים, ולמען אלהי הצבאות, יעשה עמנו לטובה אות, ויקבץ נפוצותינו מארבע הפאות, תוככי ירושלים עיר תהלה, ונשמחה ונגילה, במהרה ובעגלא, אמן.

אודך אלהי המלך בכל לבבי, אשר עד הלום חסדך אותי הביא, לקחת חבל בתורתך בחלד הרץ כצבי, כן עוד אותי תהיה ותפרי ותרבי, בתורתך שחרי וערבי, ותאיר נרי ותיישר נתיבי, לחבר עוד ספרים הרבה בדעתי וניבי. ואחריתי בכל טוב תטיבי, ותזכני ליום הבשורה על ידי אליהו הנביא.

פי המדבר, אני הגבר, הצעיר המחבר, לחסדך תמיד סובר, החו"פ עוב"י תלמסאן, האל ירים ניסן, ויראם נפלאות כבחודש ניסן, ולעיר קדשו יכניסן, וישביעם ששונים והונים ואונים, ובנים ובני בנים, והיה זה בירח האיתנים, שנה טובה ומבורכת ומלא ברכת ה'.

קש וחשש, עבד אל דוק וחוג אשש.

יוסף משאש ס"ט.

סוף ההקדמה.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהתלך.

יגיד

ויספר

סדר

פרידתנו

ממרוקו

שב

אל

שביתנו

חיינו

זכנו

קיימנו

אמן.

אהבת ארץ ישראל.

אני הגבר, מיום עמדי על דעתי, עמד לנגדי המאמר ת"ר, לעולם ידור אדם בארץ ישראל, שכל הדר בארץ ישראל, דומה כמו שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה ( כתובות ק"י ע"ב ) והקושי בולט, דפירוש דומה, ואין הדבר כן, ואם כן הדר בחו"ל עדיף ? שהדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אבל האמת אין לו, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אבל האמת יש לו, ואם כן הוא עדיף? ומוכרים לומר שהתנאים בעלי המאמר, מיירי בצדיק ורשע. דהיינו, רשע גמור, או אפילו גוי שאין לו אלוה, הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, מאחר שבחר לדור בארץ החביבה לפני המקום ברוך הוא, שעיקר השראת השכינה בעולם, היא בארץ ישראל כמו שנאמר, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה  ( דברים י"א, י"ב ). וממנה מתפשט האור לכל העולם כמו שנאמר מלא כל הארץ כבודו, כנר המונח אצל פנה וממנו יוצא אור לכל הבית, ואך צדיק הדר בחו"ל אף אשר באמת יש לו אלוה, דומה כמי שאין לו, מאחר שלא רצה לדור בארץ שבחר בה ה', הראת לדעת שרשע או גוי הדר בארץ ישראל עדיף מצדיק הדר בחוץ לארץ.

ועד פעם חת נרתעתי מאד, בהתבונני בפרשת שלח, בעונש המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה, אשר מתו במגפה לפני ה'. וראה זה פלא, ישראל כפרו בעיקר ועשו את העגל, ועמד משה בתפילה עליהם, וינחם ה' על הרעה, ובמרגלים לא הועילה תפלתו. שהמקום ב"ה, אוהב את הארץ יותר מכבודו כביכול, ובזה אנו רואים אף אהבת הדומם של הארץ למעלה כאהבת מבחר המדבר, שהם הנביאים. כמדש"ה בעניין ירבעם שאף שחטא והחטיא את ישראל בע"ז, לא בא עליו שום עונש, וכאשר הרים ידו על הנביא עדו, לאמר תפשוהו, ותיבש ידו.

ובזה מפורש מאמר רז"ל כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור בחיקן של צדיקים. לפי שאבני המקום ועפרו חביבין כצדיקים, ונקראים גם הם בשם צדיקים, וזה מש"ה, כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו. שכל מין אוהב את מינו, כמו עבדיך הצדיקים, כמו אבניה ועפרה. וכמ"ש, רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו, רבי חייא בר גמדא הוא מגנדר ( מתגולל ) בעפרה, שנאמר כי רצו עבדיך וכו'..וכן כתיב בישראל אבינו, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, מפני עוצם חבתן.

כל אלה הדברים, ועוד כהנה וכהנה כתובים ומאמרים, היו רצוא ושוב ברעיוני, ופעמים חבת הארץ עלתה בלבי כלבת אש, ועלה ברעיוני, לעזוב את ארץ מולדתי וכל טובה ולעלות אל הארץ\ ומה גם במוצאי כל חג שאומרים בלהב קדש, השיר הידוע לספרדים : " לשנה הבאה בירושלים ", אז השלהבת הייתה עולה בתקפה, וגלי מחשבות מתרוצצים בעורקי דמי. ומה גם ! ומה גם ! בהיותי מזומן לפעמים לקשר של איזה זוג או שותפים, לקשרם ולחייבם בקנין סודר ובקנס, בתנאים, נאים, שקיבלו עליהם לעלות אל הארץ, בהיותי סופר מומחה, הייתי מתקנא מאוד מהם, עד שהיו זולגות מעיני דמעות.

ומה גם עוד, בעת הייתה השיירה יוצאת מן העיר לנסוע אל הארץ, פלגי מים ירדו עיני, ואומר מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה, על אדמת הקדש. פעם אחת, נמצא אתי בן דודי כמהר"ר יעקב משאש זצ"ל, בן אחי אבא הרב הגאון כמוהר"ר דוד זצ"ל וראה אותי בעצם תשוקתי, וינחמני תנחומות של הבל, וכן אמר, דבר זה מגע ה' ממשפחתנו הצעירה, כי גם אבותינו ואבות אבותינו, בערה בם תמיד אש הקדש לעלות אל הארץ. ומכרו כל רכושם, וארזו את הכל, חבילות חבילות, ויש מהם נזעו עד קרוב להגיע, וחזרו על עקב בשתם בידים ריקות ועוד הדברים בפיו הלך אל ביתו והשיג לפני ספר מלוקט מכמה עניינים כתב ידו של מר אביו הקדוש הנ"ל, זיע"א, ושם נאמר בזה הלשון :

אבינו הראשון הידוע לנו בשם כהר"ר זכרי בן משאש ז"ל, בשנת ה' תע"ג לבית עולמו 1713. עלה בדעתו לעלות לארץ הקודש כי באותו זמן היה מצב המרוק רע מאוד, מפני הפלשתים הברברים, יושבי האהלים, שנתגברו במלחמתם על יושבי הערים, ומשלו בהם ממשלת זדון. ואז כל הקהל נתעוררו לצאת מן המצר, לשכון כבוד בארצנו, ומר זקני הנ"ל, גם הוא כאחד מהם, מכר כל נכסיו, וסידר כל חפציו, והיה מוכן לעלות אחר חג הפסח. אך בריש ירחא דאייר נתלקחה מלחמה בין הערביים, אודות ריבה אחת בת שר גדול, שנמצאת שחוטה חוץ לחומת העיר, והביאה סימנים שנתעללו בה תחלה, ואחר החקירה נתפשו עושי רשעה, ועשה השר בהם נקמות באכזריות נוראה. וכאשר פצו קרוביהם ואוהביהם פה על זה, תפש גם אותם והרגם, ותלה אותם ברוחבה של העיר, קרוב למאתיים נפש אנשים ונשים וטף. ועל זה קמה סערת מלחמה בין כמה שבטי הברברים, ונשמו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ואשר סמכו על הנס שלא ברצון חכמים, ויצאו העיר לנסוע, נשללו ונפצעו, וחזרו בעירום ובחוסר כל, מוכים ומעונים.

אז מר זקני הנ"ל התיר את החבלים, וישב משמים עם כל בני העיר, עד שעלה למרום זקן ושבע ימים ושבע רוגז בשנת ה' ת"ק לב"ע. ובעת מותו בצוואתו, מוה תחלה, הגדול שבבניו מו"ז כהה"ר מזעוד ז"ל לקיים מצווה זו לעת מצוא, ובשנת ה' תק"ל לב"ע. התעורר לעלות והכין את הכל, ונסע עד עיר טנזיר, על חוף הים, חנסוע משם באניה, וישב שם שנה ומחצה, ולא יכול לנסוע, מפני שודדי הים אשר רבו באותו זמן, מפני מלחמות רבות בים וביבשה שהיו בין מלכי אדום. ואז חזר למקומו בנפש עגומה, ואחר שלש שנים בשנת ה' תקל"ג, בחודש תמוז, בא הרב השד"ר כמוהר"ר עמרם בן דיוואן זצ"ל, שליח כולל מעיה"ק חברון תובב"א ונתאכסן אצל מו"ז הקדוש, כמוהר"ר זכרי זלה"ה, בנו של מר זקני מסעוד הנזכר, שהוא היה בעל הבית קבוע לכל כולל הבא מארץ הקודש. ובבא רב עמרם חסידא, לא נמצא בביתו, כי נסע לעיר פאס בשביל עסקיו, ונתאכסן אצל בנו הנזכר. ובשבת שלך לך, דרש רב עמרם בבית הכנסת הגדולה של אדמו"ר רפאל בירדוגו זצ"ל, דרוש ארוך ונלהב לעורר את הציבור לעלות אל הארץ, והייתה התעוררות גדולה לזה, ונשמעו הדברים לשר העיר. ושל אחריו לבא לפניו עם הרבנים, ועם הנגיד כה"ר שלמה מאיימראן ז"ל, ופחדו מאד מאיזה עלילה, ושוחד בחיק כפה חמה עזה, ולא יצא החודש עד שנתעוררו מלחמות גדולות בין שבטי הפלשתים, אודות שר אחד גדול שנמצא הרוג הוא ושני עבדיו, בפרשת דרכים.

מתוך הקדמת המחבר עמוד 2 

יחס דבדו – אליהו רפאל מרציאנו

דברי ימי דבדו

המתיישבים הראשונים בדבדו והסביבה התגוררו קרוב לוודי, בראש ההר המשקיף על בקעת דבדו. המערות הטבעיות הקבות הקיימות עד היום שימשו מגורים לאנשי המקום ומקלט בשמן מלחמה, ובימי שקט.

החיים במערות אפשרה לפקוח עין על המתרחש בעמק. עדות לחיים בתוך המערות מצאנו באחת המערות הנמצאת במורד ההר בין מעיין תאפרננת ושכונת אלקצבא, בפנים המערה חצוב באבן, פיל, מעשה ידי אדם, ומכאן השם " מערת הפיל ".

מלכי פאס במאה השלוש עשרה גילו עניין בחיזוקה של העיירה דבדו, וההיסטוריון איבן סעיד גארנאתי מזכיר בכתביו " מערבה לתלמסאן נמצאת אוג'דה וכן העיר דבדו.

גדול היסטוריוני צפון אפריקה איבן ח'אלדון מספר איך הוא עצמו מצא מקלט בדבדו " כמה מהאנשים שהצליחו להימלט מידי האורבים ומצאו מקלט בהר דבדו, והנותרים, ואני הייתי אחד מהם, ברחו ברגל, חפצינו נלקחו והלכנו אל מדבר קשה משם הצלחתי להשיג חבירי בדבדו "

HISTOIRES DES BERBERES, PAR IBN KHALDOUN

אבן ח'אלדון מזכיר שמו של השליט בדבדו : " בשנת 1964 – 1365 אבו חחמו פלש למרוקו גרם להרס בדבדו ובסביבתה ומשום כך שליט האזור מוחמד איבן זיגדאן המריני הקים עיר עצמאית.

בתקופה ההיא יזם שליט דבדו מעשה תוקפנות נגד תושבי העיר תאזה וגם עלה בידו להכניעם " מלך פאס הכיר בעצמאות דבדו והמחוז….שליטי דבדו תקפו העיר תאזא ושמו מצור עליה, מוחמד אש-שיך ניסה להרחיקם ונכשל. המלך מסר שני בנותיו לשני בניו של מושל דבדו, וכך הושג השקט באזור. זאת הייתה שעתה הגדולה של ממלכת דבדו. 

 

שליט מריני במאה החמש עשרה, מוחמד השלישי, ביצר היישוב דבדו, כי הוא בנה שכונה אלקצבא והמסגד הגדול. שכונת אלקצבא היא סימן דרך ושלב ביניים בין המגורים הטבעיים שראשי ההרים של האדם הקדמון, מגורים שהתקיימו, כן יש להניח עד לימי הביניים, ובין היישוב מעשה ידי אדם הנמצא בעמק, באזור הנהר, אשר ראשיתו מסוף המאה הארבע עשרה למניינם.

שרידו חומה מהתקופה המרינית קיימים עד היום בשכונת אלקצבא, כמו כן על השביל העולה מאזור קבר סידי יוסף בואכה " כאף למאה " – מערת מים – הנקראת כך משום שבפנים המערה ישנו מאגר מים תת קרקעי, ועד לשכונת אלקצבא, ראינו סימנים של כביש מרוצף להפליא באבנים גדולות ומסותתות, אנשי המקום קוראים לו " כביש רומאי.

מעיין תאפרננת בראש ההר, " נערת המים " כאף למא – תאף למא – באמצע ההר, עין סביליה לרגלי ההר במרכז העיירה, נהר בורוואד החוצה את העיירה. אלה הם נקודות המים של העיירה.

" כאף למא " היה מאז ומתמיד מוקד הטיול של בני הקהילה בעיקר בימי חול המועד פסח וסוכות. ידוע בעיירה המקרה של אדם שנכנס לבד אל תוך " כאף למא " וכאשר יצא איבד כושר וכוח הדיבור, מרז התנהלו הביקורים במערת המים אך ורק בקבוצות והיו נכנסים ויוצאים ובפיהם פזמון " אדון עולם אשר מלך ".

התפתחות היישוב בעמק, סמוך לנהר דבדו, קשור לבואם של אבותינו הראשונים לדבדו. מתי הגיעו ראשוני היהודים ? השליט מוחמד השלישי, ששלט באזור דבדו בין השנים 1485 – 1513, הוא שתרם תרומה גדולה להתפתחות דבדו, ביצר שכונת אלקצבא, הוא גם הזמין יהודים לבוא להתיישב במקום, זאת כתב ההיסטוריון הצרפתי ה. טיראס :

, השלטון השלישי של הכת מוחמד בנה קאסבה והמסגד הגדול והזמין זרים ובעיקר יהודים אנדלוסים ". יש להניח שהשליטי הזמין יהודים אנדלוסים לדבדו, יהודים אנדלוסים שנקלטו זה עשרות שנים בפאס ובתלסאן והסביבה, הוגלו כבר לתנאים החדשים באדמת צפון אפריקה. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי.

 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה 

ביקור בצפון אפריקה, 1955.גולה-במצוקתה

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.

סיבת ההתנגדות, כפי שבוטאה אז : אם נפעל נגד אנגליה, לא תגן עלינו מעצמה זו מפני התקפות הערבים. אל לנו לקום לקומם את המעצמות הגדולות המעוניינות בידידותן של מדינות ערב…..ונימוק נוסף שנאמר באותם הימים 

אנו נאבקים על הקמת מדינה שהובטחה לנו. מדוע נטלטל יהודים בדרכים לא דרכים, נסכן חיי אנשים, ונוציא ממון רב……ויכוחים אלו התנהלו בחדרי חדרים ולא היה להם פומבי.

עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה שהתפרצה אליה. אולם לא חלפו אלא חמש שנים וכבר הועלו בעיות העלייה הן בממשלה והן בהנהלה הציונית. הנהגת העם חיפשה דרכים לקיצוץ העלייה עד למינימום בלתי נסבל – פחות מריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה ! היכן היה חוק השבות שקבע זכות לכל יהודי העולם לעלות לארץ אבותיו !.

נטלתי על עצמי, בדפי ספר זה, להביא בפני הקוראים, את האמת בכל מערומיה ובכל אכזריותה.

תודתי נתונה לחברי ביגור על העזרה שהגישו לי בכתיבת הספר ובמיוחד לצבי סלע שעשה שעות ברישום דברי. אני מודה לאלה שסייעו במימון ספרי : א. ל. דולצ'ין; ישעיהו אברך מן הוועד הפועל של ההסתדרות ; אחד נדבן עלום שם וקיבוצי שלי – יגור.

המחבר. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר