ארכיון יומי: 7 ביולי 2012


תולדות היהודים באפ' הצפונית

וכן צמחה גם ספרות היסטורית עשירה, בעיקר בשפה הצרפתית אבל גם בלשון הערבית. בשלוש הארצות שצרפת פרשה עליהן את כנפיה נוסדו כתבי עת חשובים, שהיו מוקדשים רק לחקר המגרב, ובמקום נרחב הוקדש בהם לבעיות מדיניות וחברתיות, שזכו לתשומת לב בכתבי עת כלליים.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין : שבת מאות שנה של הגמוניה פניקית פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי לחץ מדיניים ולאחר מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים.

בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסייה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות יישוב רבים מעידים עתה על מציאתם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל עולם זה.

 תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האסלאם – במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת – שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האסלאם.

שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת ההשתייכות של האוכלוסייה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה ; כרחוק מזרח ממערב רחוק אופייה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב – הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד – מזו של האסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. 

גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה ( 23% של האוכלוסייה ) באלג'יריה ( 33% ) ובמרוקו ( 402 % ) – על אף הנחשלות התרבותית ; רק בתוניסיה נעלמה כמעט כליל ( 1% ) אבל אין ספק כי תהליך חדירתה של התודעה הערבית ילך ויגדל במדינות הריבוניות,שקמו בחמש עשרה השנים האחרונות ; ממלכת לוב, תוניסיה, מרוקו ולאחרונה אלג'יריה.

ראוי לציין את התופעה התרבותית הסוציולוגית, כי בשטחי השלטון העותמאני לפנים, שנמשך אף הוא בין שלוש מאות לארבע מאות שנה, לא נשארו שום רישומי השלטון הזה, חוץ מהד'הב החנפי, האסכולה בחכמת הדת והדיון המוסלמי, שהייתה השיטה הרשמית באימפריה העותמאנית, שלפיה דנים עדיין קאדים ספורים באלג'ירה ובתוניסיה, ובנוסחה מתפללים בכמה מסגדים.

האסכולה החנפית, (בערבית: المذهب الحنفي) אלמד'הב אלחנפי היא אחת מארבע האסכולות הפרשניות של האסלאם הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם הגדול אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה שחי בכופה שבעיראק בשנים 767699. אבו חניפה היה סוחר בדים במקצועו ולכן שם דגש בפסיקתו על הגינות במסחר ושימוש בשיקול דעת (ראי) ובהיקש (אל-קיאס).

גישת ההיקש עמדה בסתירה לפרושים שמרניים יותר של האסלאם, הרואים במסורת הקוראנית והחדית'ית את המקורות היחידים לפירוש האסלאם. אסכולה זו נחשבת ליברלית ומקלה, ובמידה מסוימת האסכולה החנפית היא המקבילה המוסלמית לבית הלל ביהדות.

לאחר מותו של אבו חניפה ירשו את מקומו כפוסקים העליונים של האסכולה החנפית האמאם אבו יוסוף (798731) והאמאם אלשיבאני (749804) שהעלה את עיקרי הפסיקה החנפית על הכתב. האסכולה החנפית אומצה על ידי רוב הסונים במצרים, בסהר הפורה, בטורקיה, בבלקן ובמרכז ומזרח אסיה. האסכולה החנפית מהווה את בסיסה של המג'לה הטורקית משנת 1869– קובץ החקיקה שהסדיר את דיני הקנין ברחבי האימפריה העות'מאנית.

האסכולה מצויה לרוב בקרב המוסלמים הסונים בפקיסטן ובמצרים הצפונית (שם הייתה השפעתם של העות'מאנים החזקה ביותר). מצרים הצפונית מעורבת בחנפים ושאפעים, ואילו תושבי מצרים העליונה וסודאן הם מאליכים. החנפים רבים גם בטורקיה, בלוונט (סוריה, לבנון) ועיראק הם חנפים ושאפעים. הכורדים בטורקיה, סוריה ועיראק הם שאפעים. בוסניה-הרצגובינה, אלבניה, תת היבשת ההודית, הבלקנים (בולגריה ורומניה לדוגמה), אסיה המרכזית (אוזבקיסטאן, טורקמניסטאן וכו'), המוסלמים בסין, ברוסיה ובאוקראינה (טטרים וטורקים), הם כולם חנפים. חוקת אפגניסטאן מאפשרת לשופטים האפגאנים להשתמש בהלכה החנפית היכן שיש לקונה בחוק הקיים.

האסכולה החנפית היא הגדולה מבין ארבע האסכולות; בערך 30% מהעולם המוסלמי הם חנפים.

אסכולה זו נחשבת לליברלית ביותר. לדוגמה, תחת החנפים, המדינה אינה רשאית להעניש על קללות, למרות שהיא נחשבת כפשע באסכולות האחרות.

דוגמה חשובה אחרת היא בנושא האלכוהול. האסכולה החנפית מגדירה יין אסור ("ח'מר") רק כיין שנעשה מענבים, ופרשנות זו אינה כוללת משקאות אלכהוליים אחרים (בירה וכדומה) שמוגדרים כ"ע'יר מוסכירה" (לא-משכרים, תעתיק מדויק: ע'יר מסכרה). לפיכך, על פי הפרשנות של החנפים, רק השתייה של יין ענבים (בכל כמות שהיא) ראויה להענש על פי השריעה ב־80 מלקות.

 אולם, גם שאר המשקאות אינם מותרים לשתייה; החנפים אומרים כי אותו העונש ראוי למי ששותה משקה אחר לשוכרה. טענה זו מבוססת על הסיפור על עלי, שבעת שהיה המושל של תימן, הגיש אלכוהול לאורחיו, אך הוא הלקה רק את אלה שהשתכרו. כשנשאל מדוע, הוא אמר ש"העונש הוא על השכרות, ולא על השתייה".

אין לראות את קיומן של ארבע אסכולות באסלאם כקרע, או כקיומן של ארבע דתות נפרדות. אדם יכול אף לנהוג על פי אסכולה אחת בנושא מסוים ולאחוז בדעה של אסכולה אחרת בנושא אחר (לדוגמה השייח המצרי אימאם אל-קראפי היה אימאם באסכולות המאלכית והשאפעית). עד כאן מויקיפדיה.

חיי היהודים במרוקו-הקדמה קצרה של אנדרי נתן שוראקי

הקדמה קצרה של אנדרי נתן שוראקי

מקארטגו לירושלים

מאז ימי קרתאגו כבר ישבו, כנראה, יהודים במרוקו, ועל אדמת ארץ זו ידעו שלטון של רומאים, של ואדאלים ושל ביזנטים. למן המאה הח' חיו היהודים בקרב הערבים.

בכל מקום – בערים, בכפרים, ממרומי הריה של מרוקו ועד קצות הסהארה – היו איתנים בדתם ונשארו נאמנים לתרבותם. באורח פלא קיימו במשך אלפיים שנה מנהגים מימי קדם שמקורם בקדושת התורה. בכל דור ודור היו עיניהם נשואות לשיראל ולירושלים, ובעוז נפש שמרו אמונים למולדתם המשועבדת, לשפתה, לחוקיה ולאמונתה.

ייטיב לעשות המבקר בתערוכת יהודי מרוקו אם ישָווה לנגד עיניו את רבגוניות ההשפעות שהשפיעו תרבויותיהן של המעצמות השונות, ובמיוחד זו של ספרד, על מרחבי המגרב העצומים, ברווים פולקלור ברברי.

אופייה המיוחד של הארץ הוא תולדה של תנאים הגיאוגראפיים, שהפכוה משחר ימיה לצומת דרכים ענקי : בצפון – אל אירופה של הרומאים, הוואנדלאלים, הספרדים והצרפתים ; במערב – אל אמריקה ; בדרום – אל אפריקה השחורה , ומשום כך מרובים בדרום עקבותיהן של השפעות ניגרואידיות, הן בפולקלור הן מבחינה אתנית, ובמזרח – אל העולם הערבי רב הפנים, שעיצבוהו מחדש דת האסלאם ותרבותו.

במרוצת הדורות צברו היהודים אוצרות של אמונה, של מחשבה ושל אמנות, שמשתקפים בהם אורך רוח ותקווה, אוצרות שהעלו את יהדות מרוקו לפסגת היצירה היהודית. מציאות חייהם של היהודים בצפון אפריקה משמשת אספקלריה נאמנה של היהדות על כל גילוייה – למן מורשת התנ"ך והתלמוד ועד הלהט הקבלי, הזוהר נערץ מאוד ונלמד כמו התורה, והחותם שהטביע תור הזהב של ספרד.

במשך אלף ומאתיים שנה חיו יהודי מרוקו בכפיפה אחת עם הפולש הערבי. עתים זכו לשעת רצון, עתים נלחצו עד דכא. גילוי אמריקה עוד החמיר את תוצאות מפלתם של הערבים ושל היהודים בספרד, שכן עתה הועתקו עורקי הסחר העולמי מאגן הים התיכון אל חופי האוקיאנוס האטלאנטי, ואת כל הארצות השוכנות לחופי הים התיכון פקדה התרוששות כללית.

במיוחד סבלה מרוקו מן התנופה התעשייתית של אירופה, ובעיקר מזו של בריטניה, אשר מוצריה הציפו את שוקי מרוקו וערערו את מעמדם של בעלי המלאכה המקומיים. יהודי מרוקו כמוהם כאחיהם הספרדים ושאר יהודי המזרח, נפגעו פגיעה חמורה מן המשבר, ולא קמה בהם רוח לשמש מקור השראה וחיוּת בחיי העם כבימים עברו.

בשנת 1912 החלה לחדור למרוקו הכלכלה המודרנית שהביאוה הצרפתים. לשלטון הצרפתי נודעת חשיבות מכרעת בשביל היהודים, שכן הודות לו התרוממו מן המעמד הנחות שהיה לא אחת מנת חלקם בימי שלטון האסלאם.

יהודי צפון אפריקה היו ראשוני היהודים בארצות האסלאם שזכו לאמנציפציה : באלג'יריה – כבר משהת 1830, בתוניסיה – בשנת 1881 ובמרוקו – רק בשנת 1912. תהליך זה התרחש במהירות כה רבה, עד כי הסוציולוג עומד ומשתאה, תוך חמישים שנה עלה בידי יהודי המגרב לנתק את כבלי ימי הביניים של הרע האטלס ולהשתלב מערכת המורכבת של החברה המודרנית.

תרבות המערב, שהתפתחה במשך מאות בשנים, הופיעה לפני יהודי מרוקו בכל עוצמתה, ולנוכח ההלם הגדול שאחזם לא נותרה להם ברירה אלא להתאים את עצמם לסדר החדש של הדברים.

המהפכה הציונית החזירה לארצם את רוב רובם של יהודי מרוקו, הנה הגיעו למגרב ראשוני הפולשים, הצידונים, ואחרי אלפיים וחמש מאות שנה יצאו ממנו עד אחרוני הכובשים, הצרפתים, כדי לשוב אל צור מחצבתם – לארץ ישראל.

תערוכה זו היא ניסיון לקבץ שרידים מעברם הגדול של יהודי מרוקו. אכן, רשאים הם להתגאות בשרידים אלה. מקופל בהם חלקם בתולדות התרבות של העם – אות לחלק שלקחו ולוקחים יהודים יוצאי צפון אפריקה במאבק למען תקומת ישראל.

אנדרי נתן שוראקי. 

השירה היהודית העממית – לערובי-סתהית אזזהו וונגאיים התאוויתי לעלזה ומנגינות

 

סתהית אזזהו וונגאיים

התאוויתי לעלזה ומנגינות

 

סתהית אנא אוזהו וונגאיים לוטאר

התאוויתי לעלזה ולנגינות בכינור מיתריו

 

זמיע ללי נהווא ייחלא כאס מרארו

לשל אשר אשתוקק, יומתק כוס ממוריו

 

פי ערסא באההיא תפאזי כלל גייאר

בגן מדושן, ימוג כל עצב

 

ויכון חבב נסם פאתח נווארו

וניחוח פרחי הבשמים נפתח ונושב

 

טאבלא בלבצאט בכיוט לבללאר

שולחן בטעם ערוך, וכוסות בדולחים

 

אתאיי לןנדריס תלזי סככארו

ותה לונדוני זהבהב, וסוכרו שלגים צחים

 

ותכון אוממ לחסן תלגי עלא צזאר

וכלילת היופי ממעל, תביע רינתה אל אילנה

 

חתתא מכנין יעזבב פי ווקת פרארו

וציפור היער, הן תמצא במעופה

 

צזראת מפתתחאת צובחאן לעאלי למזבאר

ענפים מסועפים, שבח לריבון עולמי הגיבור

 

נוואר כלל גצן, כא יהייז בסרר ץמארו

ופרחי כלי ענף, משמח בקסמי פריו הטהור

 

טטרונז טאייבין, תחת סי לים חאר

אתרוגים בשלים, מתחת ללימון מקורי שלובים

 

וודוואלי, לאקאת ביהא ייכדארו

וגפנים נפגשו, בצבעיהם ירוקים

 

לכילי וולייאסמין וורהוט נוואר

המור והיסמין וסוגי תפרחות במינו

 

ועוד לקרונפל, כולל וואחד פי תכייארו

וענפי ציפורנים לכל איש בהזמינו

 

לעוד ווררבאב, ווטטאר ווטרראר

העוד והעוגב וגם תוף מתופף

 

חתתא מול לכאמאלזא, ונגגם בוטארו

גם אוחז בכינור ינעים במיתריו ויוסף

 

וויכון לולייד פי זנמת לגראר

ויהיה לנו הילד, על כוב מזל ענק

 

ישקינא בלמודאם צאפי בללארו

ישקני במודאם, בגביע בדולח נקי

 

וביכ ייא מוממו לעזיז

ובשמחתך אתה התינוק והאהוב

 

יחחלא כאס דהאב, וויגזאל גייארו

תומתק כוס הזהב ולא תהיה עוד עצוב

השירה היהודית העממית – לערובי-לערוצה זאזייא הכלה זאזייא

לערוצה זאזייא

הכלה זאזייא

 

כמסין יפתלו ווכמסין ייסגגגיוו

חמישים פותחים בקוסקוס וחמישים במרק ירטיבוהו

 

אממא כמסין ערראדא מן דאר לדאר

בעוד חמישים מזמינים כל איש בביתו יפקדוהו

 

כמסין קאלא דארו פצייאתהא

חמישים אמות אריג לשמלתה גזרו

 

צאבוהא נאקצא, כממלוהא בטרף לככתאן

מצאום חסרים, השלימו בפיסת בד ותפרו

 

כמסין קאלא, דארו פי ייזארהא

חמישים אמות בד, עבור סדינה כליל

צאבוהר נאקצא, כממלוהא בסביב לחצאן

מצאום חסרים, השלימו בזנב סוס

 

כמסין רטל פתננתהא

חמישים משקולות " חיננא " הכינו לבשמיה

 

צאבוהא נאקצא, כממלוהא בלקנטאר

מצאום חסרים, הוסיפו עוד לכובד מאזניה

 

כמסין רטל דארו פנפקתהא

חמישים משקולות הכינו לסעודותיה

 

צאבוהא נאקצא, כממלוהא בחאנות לעטטאר

מצאום חסרים, השלימו בחנות ומלאי תבליניה

 

כמסין קאלא, דארו פסערתהא

חמישים אמות, מדדו לאורך שערותיה

 

צאבוהא נאקצא, כממלוהא בקדיב דדהבאן

מצאום חסרים, השלימו בשרביט זהביה

 

כמסין קאלא, דארו פרחייתהא

חמישים אמות קבעו למידות סנדליה

 

צאבוהא נאקצא, כממלוהא בזלד חמאר

מצאום חסרים, השלימו בעור אתון בת ימיה

 

ווהאדו עליכ קצצא ווקצצא

ואלה עליך סיפורים ועלילות

 

ייא זאזייא בנת סרחאן, מכמולת אזזין

הו ! זאזייא בת סירחאן, את כלולה מכל הכלולות

חיי היהודים במרוקו

תמונה ראשונה

סלא

מפת העיר ובה הציון ״רחוב היהודים״ המאה הי״ח

תחריט מתוך : פיטר ואן־דר א (ראה ביבליוגראפיה)

הגובה : 21 ס״מ ; הרוחב: 29 ס״מ קאבינט לגראפיקה, הספרייה הלאומית, פאריס (1)

 

תמונה שנייה 

תטואן

מראה באזאר יהודי המאה הי״ט

ציור מאת מ״ש איריארט, מתוך: תלבושות ומנהגים

הספרייה הלאומית, פאריס (2)

 

 

תמונה ראשונה 
פאס

בית הרמב״ם

על־פי המסורת התגורר הרמב״ם בבית זה בהיותו בפאס בשנים התתק״נ— תתקנ״ה / 1160—1165 י״ג שעוני־המים הבולטים מקיר הבית מסמלים את י״ג העיקרים של הרמב״ם

תצלום מאוסף רפאל בנאזרף, פאריס (3)

 

תמונה שנייה 

איית בווללי שבהרי האטלאס, ליד דמנאת המלאח תר״צ / 1930

מלפנים — תנור לאפיית לחם

צילם: מונדור (4)

 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – 1992

הקדמה

הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.

רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.

אך בימי משבר אלה נתגלתה חיוניותו של השבט היהודי הספרדי אשר התגבר על מצוקותיו וחיש מהר התאושש מהמכה הקשה שהונחתה עליו.

המגורשים תקעו יתד ברחבי האימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובאיטליה והפכו לגורם משקי וחברתי ממדרגה ראשונה במדינות ובערים שבהן נקלטו. הקהילות שייסדו הפכו למרכזי צורה ויצירה, שהקרינו מהשפעתם על כלל ישראל כולו.

פיזורם על פני ארבע כנפות תבל לא טשטש את זהותם הייחודית והם המשיכו לטפח את הערכים והמסורות שנטלו עימם מכור מחצבתם האיברי. גם הזיקה שבינם לבין אנוסי ספרד ופורטוגל לא נחלשה, ורבים מקרב " הנוצרים החדשים " הצליחו להימלט מציפורני האינקוויזיציה והצטרפו אל חיק היהדות.

פליטים אלה היו מחדשי הנוכחות היהודית במערב אירופה בראשית עידן החדש וחלוצי ההתיישבות היהודית ביבשת אמריקה

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון

באדיבות ובהמלצתו ובאישורו של ד"ר יגאל בן נון 

L’Impératrice

des

songes

Raouf Oufkir

Synopsis du roman 

Premier tome 

Un personnage réel très romanesque        

  Ce roman retrace l’histoire de Dihya, la plus grande des reines berbères, surnommée aussi : « La Kahena ». Souveraine charismatique au destin hors du commun, elle a été le symbole de la résistance de son peuple face à l’occupation arabo-musulmane de l’Afrique du nord.

 Dihya a régné sur la Berbèriede l’an 689 à l’an 705. En cette fin de VIIème siècle, début du VIIIème, l’Afrique du nord se compose de royaumes et de principautés composés de tribus juives, chrétiennes[1]ou païennes.

 La grande reine est issue des Jawara : vaste confédération de tribus juives formant avec leurs alliés chrétiens un puissant royaume voisin de Carthage (les Jawara sont judaïsés tout en conservant certains de leurs rites primaires, résidus de leur paganisme passé.)

  Cette grande souveraine, berbère, juive, s’est dressée farouchement contre l’envahisseur. Elle a, sa vie durant, défendu le sol de ses ancêtres, la foi de ses pères, la liberté et la dignité de son peuple. Pour certains, elle a étéla Déborahd’Afrique du Nord, pour d’autres sa Jeanne d’Arc. Toujours est-il que Dihya dite la « Kahena », demeure pour les berbères, un mythe contemporain vivace… Aujourd’hui encore, ils donnent son prénom et surnom à leurs filles.

  Une femme aux dons multiples…

  Personnage haut en couleurs, cette femme d’exception, à l’intelligence pointue, au courage physique frisant parfois l’insolence, su s’imposer et dominer dans un monde d’hommes, en des siècles reculés.

 Les tristes événements qui inaugurèrent sa naissance, ses relations avec le roi Tabet, son père, les soubresauts de sa vie sentimentale et ses dons divinatoires avérés, eurent un impact certain sur son parcours… 

 Une jeunesse, une éducation originale…

  La naissance de Dihya se produit sous de funestes auspices. Sa mère, la reine Zimma meurt en lui donnant le jour. Son père, le roi Tabet inconsolable, va momentanément la rejeter. Il considère que cette enfant, née dans le drame et lors d’une incursion arabe, est porteuse de mauvais augures.

 C’est à la sœur du roi, la princesse Nara, que va incomber l’éducation de la petite Dihya. Lors du parcours spartiate que sa tante va lui ménager, Dihya n’aura de cesse de se surpasser pour attirer l’attention de ce père qui la rejette. Elle est persuadée qu’en se comportant en garçon manqué comme le fils que Tabet n’a pas eu, elle finira par reconquérir l’amour et l’attention paternels. Mais dès l’adolescence, sa marraine, Nara, n’omettra pas non plus de lui expliquer : « Que l’on peut conquérir, voir soumettre, la beauté lorsqu’elle est dépourvue d’esprit. Mais que lorsque celle-ci reçoit le double don d’intelligence et de perspicacité, elle devient une arme redoutable ! »

  Nara est un personnage très particulier, auréolé de crainte et de mystère. Pour une raison demeurée énigmatique, elle s’est émancipée très jeune de la tutelle de son père… La raison de cette rupture devint un secret si bien gardé qu’elle suscita les affabulations les plus diverses : « La nature humaine est ainsi faite que ceux qui pérorent le plus en savent le moins et ceux qui se taisent en savent trop… »

  À l’issue de cet étrange épisode, la princesse Nara, entourée de quelques fidèles, avait disparu sans laisser de traces. Alors, rumeurs et légendes se superposèrent. On prêta à la princesse un haut degré de savoir et des pouvoirs occultes… Retranchée dans une forteresse dite invisible, inatteignable, elle aurait été entourée d’un corps d’amazones entièrement dévoué à sa personne… (Ibn Khaldoun historien arabe du XIV siècles, et d’autres tel que En-Noweiri, El Bayan, font référence à ce corps de cavalerie féminine qui formait la garde royale de la Kahenaet avait la réputation d’être féroce au combat).

  Voilà donc l’esquisse de cette tante peu commune à laquelle va échoir l’éducation et la formation de Dihya. C’est cette princesse rebelle, savante et dominatrice qui va forger l’âme bien trempée, le caractère acéré, de la future grande reine. Le destin fera le reste…

  Une précocité surprenante

  Les nombreux dons, les prédispositions intellectuelles et physiques de la petite princesse, finiront par avoir raison de la retenue du roi Tabet. Peu à peu, le fossé ayant séparé Dihya de son père, se muera en une proximité, une complicité rare. La princesse en tirera une leçon essentielle :

 « Les barrières sont faites pour être franchies pourvu que l’on y consacre intelligence, ténacité et énergie ; Et qu’il est plus difficile de gagner l’amour que de le perdre… »

  Une galerie de personnages étonnants

  La jeune princesse va au hasard des rencontres, au gré du destin ou par la force, lier des amitiés fortes avec des personnages plus ou moins marginaux. Ses compagnons d’enfance suivront Dihya des prémices de sa vie jusqu’au sommet du pouvoir. Ils partageront avec elle, les jeux naïvement guerriers de l’adolescence et se trouveront autour d’elle dans les batailles les plus effroyables que la grande reine livrera inlassablement à l’occupant arabo-musulman.

  Autour dela Kahena, gravitent de nombreux personnages énigmatiques, des êtres tantôt fiers tantôt traîtres, des individus qui recherchent le pouvoir et sont prêts à tout pour l’obtenir. Pour coaliser la majeure partie des royaumes et confédérations d’Afrique du nord autour de sa personne, la reine Dihya devra déployer ses multiples talents.La Kahenane cessera de démontrer ses étonnantes aptitudes politiques, diplomatiques, et son art consommé de la guerre.

  Reine magicienne

  Dès l’enfance, donc, Dihya fit la preuve de ses prédispositions médiumniques. Elle augura d’événements marquants qui ne manquèrent jamais d’être vérifiés par son entourage. Jeune fille, elle prophétisa les invasions répétées des cavaliers de l’islam. Tout au long de sa vie ses prémonitions s’avéreront exactes. La grande reine prédira même le jour et les circonstances de sa mort !

 Les Arabes l’ont surnommé la « Kahena », ce qui dans leur langue veut dire : « la devineresse » mais signifie en hébreu « la prêtresse ».

  Reine guerrière…

  Rousse aux yeux verts, physique rare dans les déserts d’Arabie, la « Devineresse » inspira autant d’admiration que de crainte aux cavaliers de l’Islam. A tel point qu’ils magnifièrent ses pouvoirs occultes pour expliquer les nombreuses défaites militaires qu’elle leur infligea.

 Son intelligence, son intuition, sa témérité et sa détermination, l’ont voué à un grand destin. Son charisme et sa grande beauté n’ont fait qu’ajouter au portrait de cette souveraine mythique. Si ses dons médiumniques, ses prémonitions presque infaillibles ont inspiré sa réputation de reine-magicienne, sa dureté, sa ruse, sa bravoure et ses qualités d’organisatrice et de stratège, ont fait sa légende de reine guerrière.

Son baptême de guerre

  C’est jeune fille que Dihya fera ses premières armes dans la résistance. D’abord aux côtés du roi Tabet, son père, puis dans le sillage de Koceila le charismatique et jeune roi chrétien de l’Aurés occidental, avec lequel elle connaîtra les feux de la passion et l’euphorie d’un grand amour. Ensembles, ils chasseront momentanément les arabes de Kairouan (la première ville musulmane en terres berbères, fondée par le fanatique général Ocba Ben Naafi) et y régneront pendant les six années d’une paix précaire.

  Son baptême d’amour

  Lorsque le chemin de Dihya va croiser celui de Koceila ; Au premier regard, la princesse va lire dans la beauté de ses yeux, l’intensité de son regard, leur propre avenir. Elle y voit l’ivresse de la passion, les convoitises, la jalousie des hommes, la mort et la douleur ravivée de l’abandon. Elle prend peur, et tente d’échapper à son destin en s’offrant à un autre amant. Mais Koceila etla Kahenasont issue de la même terre, pétrie de la même patte, portés par une même force, guidés par la conviction inflexible de ceux que la grandeur pointe du doigt, au point que l’univers entier semble couler dans leurs veines. Destinés à façonner l’histoire, à détourner le cours des événements, ils sont pourtant condamnés à ne point pouvoir modifier le cours de leur existence propre. C’est une union mythique, spirituelle et charnelle d’une puissance rare qui les réunies dans leur mission commune : la liberté. Dans un tourbillon politique et guerrier, leur amour traversera l’adversité. De leur passion profonde naquit un enfant et de leur combat commun une légende, une nation…

 Koceila sera finalement vaincu et tué. A ce malheur viendra s’ajouter la mort du roi Tabet, le père de Dihya. Un usurpateur ravira son trône. Mais au prix d’effroyables souffrances, d’amères déceptions, la jeune princesse se relèvera. Dihya par de tortueuses et subtiles manœuvres, par une patience admirable et des actions audacieuses, des actes extrêmes, va reconquérir le trône de son père. Sa légende commence :La Kahenarassemble autour d’elle des forces considérables et reprend la lutte.

 La résistance berbère prendra autour d’elle et grâce à elle, des proportions jamais atteintes. La grande reine arrivera à coaliser les royaumes, les confédérations et les tribus sur pratiquement toute l’Afrique du Nord pour repousser l’envahisseur arabe.

  L’envahisseur

  Les califes se succédant, l’ambition hégémonique des arabes ira grandissante et leur volonté de soumettre l’Afrique du nord, va s’exprimer au cours de cinq grandes campagnes militaires ; sous les règnes successifs de cinq différents « commandeurs des croyants ». En se basant sur une ossature historique rigoureuse, « l’impératrice des songes » immergera le lecteur dans l’univers de cinq califes ayant pris la succession du prophète Mahomet… Presque que tous mourront assassinés, victimes des luttes sanglantes que se livrèrent les différentes factions de l’islam pour imposer leur candidat au califat.

 Les généraux arabes vont se succéder pour essayer de vaincrela Kahena. Ledernier d’entre eux, Hassan Ibn Nooman s’y reprendra à maintes reprises. Ce n’est qu’après avoir subi plusieurs défaites, et par la trahison, que Hassan finira par abattre la grande reine…

  Une documentation sérieuse

  Un roman qui se fonde sur les textes historiques des plus grands historiens arabes (comme Ibn-Khaldoum, En-Noweiri, Abou-‘l-Mahacen, El-Bakri, Al Bayan…) mais qui laisse la part belle au mystère et à l’imagination.

 L’histoire des guerres est aussi indissociable de celle des hommes, que la lutte des individus est liée à leur nécessité de prospérer, leur besoin de reconnaissance, voire pour certains leur volonté de domination. Mais les uns et les autres sont égaux dans les débâcles intimes, les déboires sentimentaux ou les interrogations existentielles. On ne peut donc revisiter l’histoire sans restituer les faiblesses, les passions, les émotions, les sensations de ses principaux acteurs… c’est ce récit que l’on retient et que l’on retranscrit. Entre les lignes et les signes laissés, il convient de lire une autre trame, universelle, moins bruyante parce que volontairement occultée par la plupart des hommes qui y lisent leur propres faiblesses. Cette « deuxième » lecture des évènements, essentielle, ne peut se permettre d’effleurer les choses si elle veut prospecter les tréfonds d’une vie : Ce magma imprévisible où explose ombre et lumière, amour et haine ; cruauté et magnanimité, pingrerie et générosité, amitié et inimitié, orgueil et humilité, grandeur et petitesse, perfidie et noblesse … Non maîtrisable, cette seconde lecture de l’histoire fait peur, parce qu’elle révèle les âmes ; Bien plus que la guerre et la mort qui peuvent s’avérer héroïques, elle terrifie parce qu’elle nous interroge sur ce que nous sommes…

La rencontre avec l’autre passe d’abord par la connaissance de soi et ne peut se faire que dans un corps à corps : celui de l’amour ou de la lutte… comme les deux faces d’une même médaille. Ces deux antagonistes ne peuvent exister l’un sans l’autre, dos à dos. Ce roman a pour ambition d’être le miroir où se reflèteraient toutes ces facettes, mais aussi d’emporter le lecteur dans un monde de passions et de trahisons, de rebondissements et de tendresse, d’amours contrariés et de sentiments assumés.

En somme, de raconter avec force surprise et émotion, le conflit des sentiments, l’affrontement des idéaux et les guerres des hommes…

  Une façon de découvrir une contrée et une époque

  Un roman historique doit à la fois être le récit d’une époque, la découverte d’une contrée, la narration d’une aventure, l’évolution de personnages avec leurs joies et leurs épreuves, leurs doutes et leurs convictions, leur cheminement et leurs buts… et une façon de présenter aux lecteurs une époque autant qu’une contrée. Après tant de livres sur l’Egypte, les Incas ou Napoléon, L’impératrice des songesassumera l’originalité de propulser le public en des temps et sur des terres rarement évoqués, à la fois intrigants et magiques. L’histoire du peuple Berbère a volontairement été falsifiée, occultée par les musulmans et les arabes (A l’exception de grand historien comme Ibn Khaldoun qui a consacré toute une œuvre à l’histoire des Berbères).

 En suivant les traces de la reine Dihya, chacun sera envoûté par cette fin du VIIème siècle peu connue, découvrira les moeurs et les raffinements d’une région qui s’est toujours trouvée au carrefour des civilisations phénicienne, romaine, vandale, arabe (et française depuis 1830 jusqu’au milieu du XXé siècle)… Une civilisation berbère originale et unique parce qu’elle a tiré le meilleur de toutes ces influences et qu’elle a su, à travers les âges et aujourd’hui encore, préserver son bien le plus précieux : son âme.

 Livre de passion et de sentiments, d’évocation et d’histoire, L’Impératrice des songes sera avant tout romanesque. Un univers où se côtoient sorciers, mages, chamanes et rabbins… Paysages grandioses, fléaux divins, batailles effroyables, duels acharnés entre grands capitaines de guerre, grandes envolées des esprits, amours acharnés ou impossibles, amitiés inconditionnelles et trahisons impitoyables, dans un style à la fois musical et imprégné de l’alchimie de toutes ces cultures, ce livre conduira chacun dans un monde oublié, dont la seule évocation nous plonge dans les couloirs du temps, éveille le rêve, la féerie, le mystère et la peur, l’espérance et le désespoir.

 On entrera dans les coulisses des forteresses royales, dans les secrets des palais du califat, dans les arcanes du pouvoir, dans le labyrinthe des complots, et l’intimité des puissants de l’époque. On se plongera aussi dans la plèbe de Damas, du Caire et de Carthage. De la pauvreté du peuple à la richesse des princes, des hurlements des champs de bataille à la douceur des mots d’amour, ce roman a pour espérance de pimenter de tous ces contrastes, l’épopée haletante de celle que les berbères appellent « Dihya : la reine des reines ! »

L’histoire de cette femme, au passé glorieux, est d’actualité ; Parce qu’à travers son parcours et celui du peuple berbère on peut constater à quel point le nord de l’Afrique a été un carrefour de civilisations, une terre de cohabitation, ouverte à la nouveauté, qui a pratiqué les trois religions monothéistes. Dans l’époque d’intolérance que nous vivons où l’extrémisme religieux menace d’embraser le monde, de consumer les espérances, de détruire les principes élémentaires d’humanité, il est peut-être bon de rappeler que nous partageons une même foi, un passé commun…que nous sommes issus de la même matrice, n’en déplaise aux apprentis sorciers qui cherchent à diviser les hommes dans une folle et blasphématoire tentative de s’approprier dieu.

 L’ombre peut-elle s’approprier la lumière ? Certainement pas tant que des femmes et des hommes entretiendront la flamme de la résistance, en se nourrissant d’exemples tel que celui de la Kahena.

Raouf Oufkir

  L’auteur

  Raouf Oufkir a déjà publié, chez Flammarion en 2003, Les Invités. Un témoignage poignant dont l’écriture a notamment été saluée par les journalistes et les lecteurs. L’Impératrice des songes est son premier roman. Il est titulaire d’un DEA d’histoire, obtenu avec la mention très bien, à l’Université de Paris VIII

(Saint-Augustin était berbère, il était évêque d’Hippone, l’actuelle ville d’Annaba en Algérie. Les berbères ont aussi donné deux papes à la chrétienté)

*Bientôt des révélations sur l’affaire Ben Barka
Historien pour certain, ancien agent du Mossad pour d’autres, Yigal Bin-Nun, d’origine Marocaine, chargé de cours à
l’Université de Paris VIII, étudie depuis plusieurs années les relations secrètes entre le Maroc et Israël.!
C’est dans ce cadre qu’il a, entre autre, reconstitué les modalités de l’émigration de la communauté juive, d’abord clandestine, organisée
par le tout jeune Mossad, puis officialisée par ce qui fut sobrement appelé « l’accord de compromis » entre Hassan II et Israël.! Ses liens
déclarés avec Meir Amit, l’ancien patron du Mossad, lui ont certainement été très utiles.! Bin-Nun répond aujourd’hui aux questions du
Courrier d’Algérie
Courrier d’Algérie : À quel moment la coopération officielle entre le Maroc et Israël a t-elle commencé ?! Et à quel moment les relations
deviennent elles officielles ?!
Yigal Bin-Nun : La coopération officielle entre le Maroc et Israël, sans rapport avec le sujet de l’émigration, débuta exactement le début
février 1963.! Elle fut précédée par « l’accord de compromis » conclut au début août 1961, sous couvert de l’organisme humanitaire
d’émigration HIAS (Hebrew Sheltering and Immigrant Aid Society).! Contrairement aux publications de Ahmed Boukhari et d’Agnès
Bensimon (*), ces relations n’ont jamais commencé en 1959 (mais en février 1963) et le premier directeur du Mossad, Isser Harel, disparu
dernièrement, n’a jamais effectué de voyage officiel au Maroc et n’a jamais rencontré Hassan II.! Ce n’est que son successeur, Meir Amit,
qui effectua un voyage officiel au cours du mois d’avril et fut reçu par le général Mohamed Oufkir et par Hassan II dans un petit pavillon
du palais de Marrakech.!
De quelle façon l’intrusion du Mossad au Maroc s’est-elle faite ?! Les autorités marocaines en étaient-elles informées?!
La première rencontre officielle s’effectua entre le bras droit de Isser Harel – Y.C.! et le général Mohamed Oufkir à la rue Victor Hugo à
Paris, au domicile du commissaire de police français, délégué à l’Interpol, Emil Benhamou, d’origine algérienne (né à Tlemcen), suivie
d’une série de rencontres entre Oufkir et l’agent du Mossad D.Sh. !Dans les hôtels genevois Beau Rivage (quai du Mont-blanc 13) et
Cornavin (23 boulevard James-Fazy).! Oufkir avait reçu précédemment le feu vert de Hassan II.! À la mi-février, Ahmed Dlimi, l’adjoint
d’Oufkir à la Sécurité Nationale, effectua un voyage en Israël pour des rencontres de travail avec le Mossad.! Le 12 avril 1963,
l’ambassadeur d’Israël à Paris Walter Eitan, rencontra son homologue l’ambassadeur marocain en France, Mohamed Cherkaoui.
!Est-il vrai qu’Israël aurait soutenu le Maroc dans la «Guerre des sables» avec l’Algérie en livrant des blindés ?! (Israël aurait aussi
aidé «technologiquement» le Maroc au Sahara, notamment dans la construction du Mur !!)
La visite officielle du chef du Mossad le général Meir Amit et de son adjoint Y.C.! au palais de Marrakech avec le roi et Oufkir s’effectua
à la suite de l’échec des négociations entre Hassan II et le président algérien Ahmed Ben Bella à Alger concernant les problèmes
frontaliers.! Effectivement en 1980, le général Yitshak Rabin, futur Premier ministre, conseilla à Ahmed Dlimi la construction du mur
protégeant « le Sahara utile » et les mines de Boucar‘a.!
Quelle fut la plus importante rencontre ?!
À partir de ces premières rencontres, tous les agents qui se succédèrent au Mossad arrivèrent au Maroc et rencontrèrent le roi, Oufkir,
Dlimi et d’autres personnalités marocaines.
!Peut-on citer des cas similaires, à l’image des relations entre le Royaume et Israël, par ailleurs dans le monde arabe ?!
Oui selon « la politique de la périphérie » préconisée par le président David Ben Gourion, des contacts très étroits furent établis surtout
avec le roi Hussein de Jordanie, avec l’Irak de Qassem, ainsi qu’une alliance spéciale (Kalil) entre Israël, l’Iran et la Turquie, et une autre
alliance entre Israël, l’Éthiopie et le Soudan.! Sans compter les relations avec les pays d’Afrique occidentale.!
Vous êtes arrivé à reconstituer les relations secrètes entre le Maroc et Israël en les reconstruisant.! Comment y êtes-vous parvenu ?!
À l’aide de documents d’archives publiques et privées ainsi que des témoignages de diplomates et d’anciens agents du Mossad…
Y a-t-il eu des éléments que vous avez vous même refusé de rendre publics
Je compte tout publier petit à petit, y compris des révélations sur le sort de Mehdi Ben Barka, ceux qui l’ont tué, ceux qui l’ont enlevé, et
l’endroit de sa dépouille …
(*) Contactée par nos soins Agnès Bensimon, auteur de « Hassan II et les juifs», nous dira que : «c’est parce que les services secrets
israéliens ont fourni des renseignements très précis quant à un complot visant à tuer le prince héritier en février 1960 que les relations
entre le Maroc et Israël ont débuté. Cependant, il faut attendre la période des accords d’Oslo mais l’aspect officiel reste limité.
Aujourd’hui il y a une représentation israélienne diplomatique à Rabat. Je ne crois pas qu’il y ait un représentant du Maroc en Israël
comme il y a un représentant de l’Égypte, à travers cette relation le Maroc gagnait dans le domaine du renseignement … »
Meriem Abdou.

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון

Le Maroc enterre ses derniers juifs

MAROCAIN JUIF ET COMMUNISTE DE LA PREMIÈRE HEURE, SIMON LÉVY S'EST ÉTEINT VENDREDIDÉCEMBRE, QUELQUES MOIS APRÈS DEUX AUTRES FIGURES ATYPIQUES ABRAHAM SERFATY ET EDMOND AMRAN EL MALEH PAR RUTH GROSRICHAR

Bien sûr, ces trois-là ne représentent pas à eux seuls la communauté juive marocaine, réduite aujourd'hui à moins de 3000 personnes sur plus de 30 millions de Marocains. Ils la représentent d'autant moins que leurs parcours personnels et leurs prises de positions politiques les ont placés en marge de la vie et de l'establishment communautaires.

Toujours est-il qu'avec eux, c'est une génération qui vient de disparaître. Celle de ces juifs qui, encore jeunes étudiants, prennent fait et cause pour l'indépendance du Maroc, au début des années 1950, et entrent en politique au sein du Parti communiste marocain (PCM), devenu plus tard Parti du progrès et du socialisme (PPS).

 Par idéal sans aucun doute, mais aussi parce que le PCM – à l'écart du panarabisme et surtout du panislamisme qui dominaient alors – était, à l'époque, le seul parti à même de les accueillir. Plus tard, chacun prendra un chemin différent, cependant tous les trois garderont, jusqu'au dernier souffle, un profond attachement à leur pays et à leur marocanité.

Simon le Marocain

De Simon Lévy, ses familiers avaient coutume de dire: « Plus marocain que Simon, tu meurs!». A quoi il répondait, d'un ton plus rude que rigolard : «Non, ne meurs pas, mais plutôt que Simon, appelle-moi Shem'oun en judéo-marocain, s'il te plaît! » – tant il tenait à rappeler sa double identité, marocaine et juive.

Cette identité composite guidera d'ailleurs son action durant les vingt dernières années de sa vie. En effet, il connaîtra des déceptions dans son camp politique : certains de ses « camarades » du PPS s’employèrent à l'évincer des instances dirigeantes du parti, usant parfois d'arguments aux relents antijuifs.

 Au reste, Simon Lévy reconnaissait que sa judéité n'allait pas de soi pour les autres puisqu'il n'hésitait pas à affirmer qu'un juif, aussi patriote soit-il, ne pouvait diriger un parti majoritairement composé de Marocains musulmans.

Constat lucide et qui donne à penser. Il réorientera alors son action publique pour se consacrer entièrement àla Fondationdu patrimoine judéo-marocain et pour diriger le musée du judaïsme de Casablanca, le seul du genre dans un pays arabo-musulman

Outre plusieurs écrits sur la présence juive en terre marocaine, sa thèse d'Etat sur les « Parlers arabes des juifs du Maroc » témoignait déjà de cette volonté de sauvegarder un patrimoine précieux en passe de disparaître.

 Immense travail de collecte et d'analyse historique et sociolinguistique, qui attend toujours d'être publié. Arracher à l'oubli l'histoire et les traditions juives plurimillénaires au Maroc était devenu sa raison de vivre.

 Que de fois ne l'a-t-on pas entendu tempêter contre l'occultation de cette réalité historique, occultation entretenue par les pouvoirs publics, à commencer par le ministère de l'Education nationale, dont les programmes scolaires restent expurgés de toute référence au judaïsme marocain.

 Pour Simon Lévy, il était urgent d'informer les jeunes générations sur cette question. C'est pourquoi, avec quelques instituteurs osant braver la réprobation de leurs collègues, il organisait des visites scolaires guidées de son musée : « Aucune aide n 'est prévue par les responsables, pas même un autobus ! C 'est l'instituteur qui, payant de sa poche, fait plusieurs voyages en taxi avec ses élèves et moi j'en transporte une partie dans ma voiture ! En plus, ce maître est mal vu dans son école où une telle visite n 'est pas comprise. J'en ai les larmes aux yeux parfois… mais c'est magnifique quand même, je garde espoir».

Juif, pas « hébraïque »

Ces raisons d'espérer, les avait-il trouvées dans le préambule de la dernière Constitution adoptée en juillet 2011, lequel déclare que l'unité du royaume «s'est nourrie et enrichie de ses affluents africain, andalou, hébraïque et méditerranéen»!

Pas vraiment, et il ne prenait pas de gants pour le dire : « Ceux qui ont eu honte de mettre le mot "juif' dans la nouvelle Constitution et ont cherché à le remplacer par le mot "hébraïque " n'ont rien compris à l'Histoire.

"Hébraïque " ne veut rien dire du tout dansla Constitution… D'uncôté, le Maroc fait un pas en avant en disant qu'il faut reconnaître l'existence des juifs au Maroc et, de l'autre, nous n'allons pas les appeler officiellement des juifs ? Qu'est-ce que cela veut dire ? C'est ridicule!»

Il n'était pas tendre non plus sur le sionisme et l'injustice faite aux Palestiniens. Cependant, la critique qu'il en faisait ne remettait pas en question l'existence de l'Etat d'Israël, comme c'est le cas chez d'autres. S'il condamnait le sionisme, c'est aussi pour avoir organisé – avec la complicité épisodique des autorités marocaines – l'exode massif et, pour lui dramatique, des juifs marocains.

Le 4 décembre, jour de ses obsèques, ils étaient tous là ou presque : le cabinet royal, les représentants de la communauté juive, les membres de la société civile, le nouveau chef du gouvernement, l'islamiste Abdelilah Benkirane qui ne faisait pas vraiment partie de ses amis, sans oublier bien sûr ses anciens camarades du PPS, y compris ceux qui furent parmi les moins bienveillants à son égard.

 Comme de bien entendu, chacun y est allé de son hommage appuyé et de son laïus sur les vertus de la tolérance marocaine et du rapprochement intercommunautaire. Mais combien d'entre eux ont-ils un jour mis les pieds dans son musée auquel il s'était voué corps et âme et dont il avait voulu faire, justement, un espace de symbiose judéo-musulmane ?

 De ceux qui sont venus saluer sa mémoire, combien se seront souvenus que là-bas, au numéro 81 de la rue du Chasseur Jules Gros, quartier de l'Oasis, son musée attendait d'improbables visiteurs ? Relégué à la périphérie de la ville, le lieu est un ancien orphelinat pour enfants juifs. Tout un symbole, aujourd'hui que Simon Lévy n'est plus… >

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון

    2556 euros.

C’est la somme d’argent que pourrait recevoir individuellement les juifs marocains par des organisations juives pour avoir été discriminés au Maroc sous le Protectorat Français lors de la Seconde Guerre Mondiale. Pour trois historiens spécialistes de l’histoire de la communauté juive au Maroc, dont Bin-Nun Yigal, le montant de cette indemnité proposée est humiliante et est loin des réalités des souffrances vécues par la communauté juive du Maroc durant la Seconde Guerre Mondiale.

Communaute Juive marocaine

Nous sommes en 1940. La Seconde Guerre Mondiale vient d’éclater il y a un an. Le gouvernement de Vichy se met en place en France et le Maréchal Pétain prend les rennes du pays. Très vite, Pétain commence une étroite collaboration avec les nazis qui occupent peu à peu l’hexagone. A l’instar du reste de l’Europe, les rafles de juifs se multiplient. En France, des centaines de juifs décident de quitter leur pays pour se réfugier en Afrique du Nord et particulièrement au Maroc. Ils sont accueillis par des juifs natifs du Maroc qui vont les aider à gagner l’Amérique du Nord. A cette époque, on estime à 260 000 le nombre de juifs qui vivaient au Maroc.

Discrimination des juifs au Maroc

Mais très vite, les juifs du Maroc deviennent eux aussi une cible des autorités françaises installées au Maroc et doivent faire face à des discriminations comme en Europe. Un dahir (décret) du 31 octobre 1940, définit les juifs comme une race et non pas comme une religion. Ce dahir s’applique aussi bien aux Juifs nés au Maroc qu’aux Juifs nés en dehors du royaume et qui sont de nationalité étrangère. Résultat : les juifs au Maroc sont exclus de toute profession libérale. Ils ne peuvent pas devenir enseignants, avocats, médecins, fonctionnaires ou artistes. Les enfants de ces communautés souffrent également de discrimination puisque beaucoup sont renvoyés des écoles françaises. Par ailleurs, les Français avaient même imposé aux juifs du Maroc de faire une déclaration détaillée de leurs biens qui mènerait à des confiscations et à des spoliations.

L’historien Bin-Nun Yigal insiste sur le fait que le sultan Mohammed ben Youssef a du signer sous pression ces dahir. « Entre 1940 et 1942, il fut contraint de signer à contre cœur les dahir anti-juifs comme il a du signer même des dahir portant atteinte à son pouvoir, afin de ne pas mettre son trône en danger. Par contre, la multitude de gestes publics ou discrets qu’il fit en faveur de ses sujets juifs montre son rejet de l’antisémitisme si répandu chez les résidents français au Maroc. Les témoignages rapportés par l’historien américain Robert Satloff soulignent dans son livre Parmi les justes, histoires perdues dans le long prolongement de l'holocauste dans les pays arabes/ « qu'il n'y avait aucune crainte de ces gardes arabes mais plutôt des militaires encadreurs français ». Il cite « un rapport rendant compte de nombreux cas de tortures sadiques sur les malheureux prisonniers juifs et non-juifs, où les seuls étincelles d'humanité venaient des gardes arabes ».

Des camps de travail sont donc installés par le protectorat français au Maroc dans lesquels prêts de 2000 juifs étrangers seront internés. Bin-Nun Yigal cite par exemple le camp sinistre de Bou‘arfa au Sahara oriental où étaient internés Juifs et non Juifs, où les conditions de vie étaient des plus dures. Dans un autre camp, celui  de Aïn Béni Matar, près de Jerada, furent internés 400 Juifs qui subirent des traitements cruels. Même à Boudnib dans le Tafilalt, berceau de la dynastie royale alaouite, et ville natale du général Mohammed Oufkir, trois bâtisses de l’armée française servirent de camp de travail où furent internés des centaines d’Européens parmi eux des Juifs.

La création de la Claim Conference

La Seconde Guerre Mondiale est terminée et la diaspora juive décide de se rassembler en force pour exiger des compensations auprès des pays collaborateurs du nazisme, comme l’Allemagne et l’Autriche, aux victimes juives et aux survivants de l’Holocauste. En 1951, la Claim Conference est créée, née d’union d’associations juives, son siège se trouve à New York et s’installe dans plusieurs pays y compris Israël. Depuis 1952, le gouvernement allemand a versé plus de 60 milliards de dollars d’indemnisation aux victimes juives du nazisme. Cependant, pour ce qui est des juifs marocains, la situation est beaucoup plus complexe.

Les indemnisations

Alors que les Juifs de Tunisie, d’Algérie et de Libye ont été reconnus comme survivants de l’Holocauste et ont été indemnisés il y a fort longtemps, les Juifs marocains n’ont jamais été reconnus comme tel. Jusqu’à présent, seul un petit nombre de juifs marocains ont réussi à obtenir la reconnaissance en tant que survivants de l’Holocauste et ont été indemnisés en conséquence.

Aujourd’hui le bureau israélien de la Claims Conference a promis la somme de 2556 Euros aux Juifs marocains, nés jusqu’en aout 1943 et qui furent discriminés. Une discrimination qui concerne seulement leurs droits limités à la circulation. Un dahir de 1941 déclarait que les Juifs du Maroc habitant en ville dans les quartiers européens devront quitter ces quartiers et retourner vivre dans les quartiers juifs.

Pour Bin-Nun Yigal, prendre en compte uniquement cette discrimination pour verser des dédommagements n’est pas suffisante et ne reflète en rien la réalité historique au Maroc. « Très peu de personnes rentrent dans cette catégorie, et ce n’était pas la plus discriminante envers les Juifs du Maroc », explique-t-il. Pour lui, l’éviction de nombreux Juifs de leur profession, de l’administration et des écoles était bien plus cruelle et n’a pas été prise en compte.

En outre, plusieurs Juifs marocains atteints par ces dahir anti-juifs pensent que la décision du gouvernement allemand arrive trop tard et que le montant proposé est si dérisoire qu’il vaut mieux rejeter tout accord d’indemnisation individuelle. Pour beaucoup c’est un accord humiliant pour la communauté juive marocaine à travers le monde.

Autre source de désaccord entre les historiens et la Claim Conférence, sur lequel tient à insister Ben Nun Yigal : « Au Maroc, contrairement aux propos de la Claims Conference, on ne peut en aucun parler de la « Shoah des Juifs du Maroc. Utiliser un terme pareil prouve une méconnaissance totale de l’histoire de la part de la Claims Conference. »

A ce jour, la Claim Conference n’a toujours pas réagi face aux désaccords des historiens sur les indemnités à verser aux juifs marocains. Une pétition va être publiée dans les médias pour mettre la pression sur l'organisation.

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון

המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו

אחרי טביעת ספינת המעפילים "אגוז" בינואר 1961

יגאל בן-נון

 

אסון טביעת ספינת המעפילים "אגוז" (Pisces) הוא אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות הקהילה היהודית במרוקו. האסון זעזע את היהודים והחיש את החלטתם למצוא חלופה טובה יותר לחייהם במדינה שזה עתה קיבלה את עצמאותה. במאמר זה לא אדון בסיבות שגרמו לטביעה ובאחראים לאסון אלא בתגובותיהם של מדינת ישראל, של הארגונים היהודיים העולמיים, של ראשי הקהילה המקומית ושל שלטונות מרוקו לטביעה. כמו כן אדון בתגובות שליחיה החשאיים של ישראל במרוקו על האסון. כשבעה חודשים אחרי האירוע סוכם בין נציגי ישראל ומרוקו על יציאה מאורגנת של הקהילה.

אחרי מחדל טביעת הספינה מול חופי מרוקו ב-10 בינואר 1960, נציגי ישראל בשגרירויותיה בעולם הגיעו למסקנה שאפשר יהיה להתגבר על המשבר אם יהפכו את הכישלון ליתרון תעמולתי נגד מרוקו. באופן עקיף, טביעת "אגוז" על 45 נוסעיה, סיפקה את המאוויים שפיתחו גורמים ישראליים לפעולה ספקטקולרית שתזעזע את דעת הקהל העולמית ותפעיל לחץ על ארמון המלוכה.

יומיים בלבד אחרי שנודע על הטביעה, החלה ישראל במסע תעלומה עולמי רב היקף. הממשלה, הסוכנות היהודית והמוסד גייסו את נציגויותיהם בעולם המערבי ואת קשריהם עם העיתונות כדי לנהל מתקפת הסברה אינטנסיבית בנושא אחריותה של ממשלת מרוקו. משרד החוץ הדריך את כל נציגויותיו בעולם מערבי ליזום מאמרים בעיתונות שהצביעו על העובדה כי יהודי מרוקו חיים במשטר של פחד, רדיפה ואפליה.

הושם דגש על שאיפתם הגוברת של היהודים לעזוב את מרוקו ועל עוצמת כמיהתם לישראל גם במחיר סיכון חייהם. הנציגויות נדרשו להביא את הבעיה לידיעת הציבור ולהטיל את האשם לאסון על שלטונות מרוקו עקב רדיפתם את היהודים בניגוד להתחייבותם בעת קבלת העצמאות. הנציגויות נדרשו לייחס את הרדיפות למדיניות האוהדת של שלטונות מרוקו כלפי שליט מצרים, גמאל עבד אלנאצר.

פרשת הטביעה העיבה על היחסים בין מרוקו לישראל, שהיו מתוחים ממילא עקב התייצבות מרוקו, לפחות כלפי חוץ, במחנה הנאצריסטי כשלוש שנים לאחר עצמאותה. לאחר גל ראשון של מאמרים וכתבות ברדיו, מסרה שרת החוץ, גולדה מאיר, הודעה בכנסת שגררה גל נוסף של מאמרים. בדיון שהתקיים בכנסת ב-18 בינואר 1961, הטילה ממשלת ישראל את האשמה לטביעת הספינה על מרוקו ופתחה במאבק גלוי נגדה.

לאחר שגולדה מאיר גינתה את ממשלת מרוקו על שהיא מונעת מיהודיה חופש יציאה, סיימה את נאומה בכנסת במילים: "ידעו יהודי מרוקו כי אין הם בודדים במערכה". בעיניה, טביעת הספינה לא הייתה אלא "חוליה בשרשרת הטרגית של ניסיונות יהודיים לפרוץ דרך למולדת". להערכת פקידי מחלקת המדינה האמריקנית, הודעת שרת החוץ בכנסת יצרה לפרשה תדמית של סכסוך ישראלי-מרוקני, דבר שהקשה את עורפם של המרוקנים במקום לרככם.

המרוקנים חששו שהענקת חופש יציאה מוחלט ליהודים יביא ל"אקסודוס" כללי שמשמעותו בריחת הון והפסד כוח אדם מקצועי, פגיעה במוניטין של מרוקו ויתרונות כלכליים לישראל. הדיפלומטים האמריקנים ציינו גם שיהודי מרוקו לא רוו נחת מן ההודעה.

מסע התעמולה של הארגונים היהודיים העולמיים

בפריס נפגש נשיא הליגה לזכויות האדם, דניאל מאייר, עם יעל ורד בבית שגרירות ישראל ודיווח לה כי שכנע "ידיד המקורב לנסיך מולאי חסן ומכיר אותו שנים רבות", לשגר אליו מכתב מפורט בנושא הבטחת זכויות היהודים ובהן גם זכות ההגירה החופשית. הוא ביקש לקבל עוד מידע ואם הדבר ישכנע אותו הוא מוכן להמשיך לפעול.

הוא מתח ביקורת על דברי שרת החוץ בכנסת וטען שההצהרה הייתה נמהרת ונבעה בוודאי מהתרגשות הגורמים הישראליים. הוא הביע נכונות לפנות לידידו, מהדי בן בַּרכָּה, ולדבר עם נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, למרות היחסים המתוחים בינו ובין הנסיך, מולאי חסן. שגרירות ישראל שללה את רעיון הפנייה לבן בַּרכָּה, יריבו של המלך, כיוון שנציגי ישראל ומרוקו עמדו בפני הסכם על יציאה קולקטיבית של יהודי מרוקו תמורת תשלומים שיועברו לארמון המלך.

ב-6 בפברואר התכנסה בניו יורק מועצת הארגונים היהודיים העולמיים (CCJO – Consultative Council of Jewish Organisation) שנשיאה היה נחום גולדמן. השתתפו בה נציגים מארצות הברית, מקנדה, מאוסטרליה, מארגנטינה, מצרפת ומבריטניה. משה לוויט, סגן נשיא הג'וינט, הוזמן בידי גולדמן כמרצה אורח. אנדרה וייל מצרפת הדגיש שהוא מייצג את הקרי"ף (CRIF, ארגון הגג של הארגונים היהודיים בצרפת) ושהוא אינו מדבר בשם חברת "כל ישראל חברים" (להלן: כי"ח).

וייל חשש שהשתתפות כי"ח בכנס תחיש את קצב הלאמת רשת בתי הספר שלה במרוקו. הוא הדגיש שגירוש מנכ"ל אורט, ברנאר ואנד פולאק, ממרוקו היה עניין אישי ולא כוון נגד פעילות החברה במדינה. לוויט ווייל עמדו על מרחב התמרון שיש לארגונים היהודיים העולמיים במרוקו, אך ציינו שמצב היהודים במדינה הולך ומחריף וכי מן הראוי שהשלטונות ירגישו שקיימת בעולם "עין יהודית" ולא יהודית פקוחה העוקבת אחר יחסם לקהילה. השניים התנגדו בחריפות למסע פרסום מאורגן בעיתונות האמריקנית אשר מטרתו יצירת אווירה אנטי-מרוקנית.

אנדרה וייל הסביר תופעות שראו אותן כתופעות אנטי-יהודיות כנובעות ממקורות כלליים יותר. לדעתו, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל מקורו בקסנופוביה, והאיסור על יציאה מן המדינה קשור לעקרון האזרחות המרוקנית הנובע מ"הבעת נאמנות תמידית" (allégeance pérpétuelle), ולפיו אדם שנולד במרוקו לא מאבד לעולם את זכותו לשוב למדינה. מכאן נבע החשש שהיהודים היוצאים לישראל עלולים לרצות לשוב למרוקו ולדרוש את זכויותיהם כאזרחים מרוקנים. להערכת וייל, עתיד היה בסופו של דבר לשלוט במרוקו משטר קיצוני על פי הדגם של הדמוקרטיות העממיות.

נציג הקונגרס היהודי העולמי (להלן: קי"ע), אלכסנדר איסטרמן, תמך בדברי וייל ולוויט והדגיש שהוא עומד בקשר יומיומי עם הנהגת יהודי מרוקו ועם השלטונות, וייתכן שביטול היתרי היציאה הוא פרי קשרים אלה. גם איסטרמן מתח ביקורת על הודעת שרת החוץ בכנסת והדגיש שליהודי מרוקו יש כעת נציגות קהילתית חדשה ואמיצה אשר העזה לפנות אל יורש העצר ואל שר הפנים אחרי הפגיעות בקהילה בימי ביקורו של נאצר בוועידת קזבלנקה בראשית ינואר.

הוא דיווח שהנסיך מולאי חסן עודד את המשלחת לכנס את ועדי הקהילות כדי לדון בבעיה. איסטרמן מסר כי הוא עתיד לנסוע למרוקו לקראת סוף פברואר לפגישה סודית עם "דרג גבוה ביותר", כדי לשאת ולתת עמו.

הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, שהוזמן אף הוא לכנס, הסביר את המניעים להודעתה של שרת החוץ ואת האופי הנאצי של התעללות משטרת קזבלנקה ביהודים בעת ביקור נאצר, שמקורו כנראה ביוזמה שנטלו אנשי הביטחון המצריים אשר ליוו את נשיאם לוועידה במרוקו.

בכינוס התגלעו, כרגיל, חילוקי דעות בין ראשי הארגונים היהודיים ובין נציגי משרד החוץ הישראלי. גולדמן תקף את קונסול ישראל בניו יורק, בנימין אליאב, עקב בקשתו לשגר מחאות של ארגונים יהודיים לשגריר מרוקו בוושינגטון. נשיא קי"ע סיכם את הכנס וקבע שיש הסכמה כללית לפרסום הודעות מחאה, אך יש להימנע מפרסום בעיתונות.

הוא סיפר שהעיתון ניו יורק טיימס סומך בעיקר על המידע של סופרו ברבאט ועל מחלקת המדינה האמריקנית, המתנגדת לפעולה נגד ממשלת מרוקו. גם גולדמן וגם איסטרמן היו פסימיים בשאלת היציאה החופשית של היהודים, שכן לדעתם המלך אמנם מצטייר להלכה כפרו יהודי, אך למעשה הוא נעשה בהדרגה למתנגד חריף לישראל, משיקולים פנימיים של הישענות על הליגה הערבית.

גולדמן הציע להמתין לשלושה אירועים: ועידת מועצת הקהילות היהודיות במרוקו, פגישה של משלחת יהודית עם מלך מרוקו, מחמד החמישי, לפי הבטחת הנסיך מולאי חסן, וביקור איסטרמן במרוקו. בכינוס צוינו הפגיעות הנפשיות והפיזיות ביהודים והובעה דאגת היהודים בעולם מהתנהגות משטרת קזבלנקה בימי ביקור נאצר, ומן הפגיעה בזכויותיהם ובחירויותיהם היסודיות של היהודים. התנהגות המשטרה הייתה בלתי מתקבלת על הדעת ולא היה לה קשר לביטחון המדינה:

 קשה להאמין שממשלת מרוקו אישרה או התירה פגיעות כאלה בזכויות ובחירויות של חלק מאזרחיה. יש לקוות שהממשלה תעשה את כל הדרוש ותנקוט בכל האמצעים כדי להסיר את החששות מלב יהודי מרוקו ולהבטיח לכל חלקי האוכלוסייה המרוקנית שביטחונם האישי וכבודם האנושי יכובד […] יהודי מרוקו סובלים מהגבלות בחירויותיהם הבסיסיות הכוללות את הזכות האנושית הבלתי ניתנת לביטול: האפשרות החוקית להתאחד עם המשפחות איתן הם מעוניינים לחיות בארצות אחרות. נטילת זכויות החופש יוצרת פגיעה וסבל ברווחת יהודי מרוקו.

למסע ההסברה נרתם גם שגריר ישראל בצרפת, ולטר איתן, שנפגש ב-9 בפברואר עם ראש ממשלת צרפת לשעבר, פייר מנדס פרנס, בביתו. לדעת מנדס פרנס שעקב אחר האירועים, אין המרוקנים עצמם יודעים לקראת מה הם הולכים, וברור דבר אחד בלבד: עד עתה הצליח בורגיבה במדיניותו כלפי היהודים ואילו המרוקנים נכשלו. באוקטובר הוא שוחח ביוזמתו עם הנסיך מולאי חסן בניו יורק על הבעיה היהודית, אך ניכר שהנסיך לא שבע נחת מן הדברים והניח לו להרגיש כי העלאת הנושא פוגמת בטעם הטוב. לדעתו הנסיך הוא הקובע, שכן בידיו השלטון המעשי ולכן הכרחי למצוא דרך אליו. הוא שאל את השגריר אם יש במרוקו אדם או גוף אשר יעז לחלוק על מדיניות הממשלה. כאשר ציין איתן את שמו של בן בַּרכָּה, השיב מנדס פרנס שאין ערך לדבריו, שכן הוא תמיד יאמר אוטומטית את ההפך ממה שאומרת הממשלה, בהיותו איש אופוזיציה.

כל אלה לא סיפקו את נציגי ישראל, שחיפשו דרכים נוספות להפנות את דעת הקהל נגד מרוקו. במוסד לתיאום, שהורכב מנציגי הממשלה והסוכנות היהודית, הועלתה הצעה ליזום כינוס עולמי לא יהודי למען הקהילה במרוקו, כמו הכנס שנערך בפריס למען אוטונומיה תרבותית ליהודי ברית המועצות. שרת החוץ התייעצה עם גולדמן כדי לבדוק את סיכויי ההצלחה ואת דרכי הביצוע, וראתה בכנס מסוג זה "ניסיון אחרון" להשפיע על ממשלת מרוקו. מאחר שהתנהל כבר מסע הסברה, וכיוון שעמדותיהם של ראשי קי"ע ושל ארגונים יהודיים אחרים זכו לפרסום נאות בעיתונות, החליטו נציגי ישראל שאין צורך בקיום הכינוס.

הם לא יכלו להתעלם מן העובדה שמיד אחרי ועידת קזבלנקה חל שינוי לטובה בהצהרות השלטונות ובמעשיהם. עם זאת חיפשו במשרד החוץ אישיות שתיסע לחודש-חודשיים למרוקו ותחבר דוח על חיי היהודים. מתל-אביב שלחו ראשי התאחדות עולי צפון אפריקה, בראשות ח"כ אשר חסין ומוריס תימסית, מברק למזכיר הכללי של האו"ם דאג המרשלד וביקשו את התערבותו בפני ממשלת מרוקו לשמירת זכויותיהם של היהודים.

בעקבות הכינוסים והפרסום שהתלווה להם, ובהשפעת השדולה היהודית האמריקנית, התגייסה העיתונות העולמית למסע הסברה נרחב שהאשים את שלטונות מרוקו בנסיבות שגרמו לטביעה. הדגש הושם על הרעת מצב היהודים מאז כינוס ועידת שרי החוץ של הליגה הערבית בקזבלנקה בספטמבר 1959, ועידה שבה הוחלט לנתק את קשרי הדואר עם ישראל. בין המאמרים שתיארו את מצבם המדאיג של יהודי מרוקו בלטו מאמר בעיתון Reporter (רפורטר) האמריקני בכותרת "הצרות של יהודי מרוקו", ומאמר של מרווין האו (Marvine Howe) בעיתון ניו יורק טיימס וכן ידיעות רבות בעיתונים Le Monde (לה מונד) ו-L'observateur (לובסרווטר).

העיתון Christian Century (קרישטיאן סנצ'רי) הפרוטסטנטי מבריטניה הציע שהאומות המאוחדות יחקרו את הידרדרות זכויות האזרח במרוקו ויזכירו לשלטונות שמעמד מרוקו בקהילה העולמית לא יצא מחוזק "אם היא תחזור על פשעי הנאצים". וושינגטון פוסט ציין במאמר מערכת ב-19 בפברואר את שתי המדינות בצפון אפריקה שהיהודים מצויים בהן במצב של איום עקב נגע הנאצריזם: "אם ליהודים לא תותר הזכות להגר, קשה לראות איך אפשר להתאפק ולא להפגין רגשות. במשך יותר ממאה שנה יהדות צפון אפריקה לא הוטרדה יחסית.

החיים המשותפים יצרו תקווה למצב שונה מזה שהיה במזה"ת. דומה שמרוקו אינה יכולה או אינה מעוניינת להגן על אזרחיה היהודים או לאפשר להם לעזוב את המדינה בשלום, והדבר אינו מבשר טובות".

נציגי ישראל ציפו שהאסון ותגובות המרוקנים יציעו הזדמנות להוכיח, על סמך עובדות מוצקות, שמרוקו מפירה את האמנה לזכויות האדם אשר התחייבה לכבד. להערכתם, תגובות אלה יגרמו ליהודים העניים ולשכבת המשכילים להבין שרק המסע התקשורתי שהתנהל מחוץ למרוקו נגד הפגיעות ביהודים ישכנע את השלטונות שהיהודים זוכים לתמיכה בכל העולם. נציגי ישראל ציינו "שמכל מקום פונים אלינו שלא להרפות מן המאמצים שכן רק החשש של המרוקנים לראות את העולם כולו מודאג מן היחס לו זוכים יהודי מרוקו ימנע מהם לפגוע ביהודים".

מסע הפרסום הישראלי הגיע לממדים שלא ציפו להם וכלל מדינות רבות, ובהן צרפת, גרמניה, שוויץ, איטליה, בנלוקס, פורטוגל, מדינות סקנדינביה ורוב מדינות אמריקה הלטינית וכן אנגליה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ארצות הברית ואפילו תוניסיה.

התעמולה הישראלית נגד מרוקו הצליחה בעיקר בצרפת, במדינות סקנדינביה ובשוויץ; פחות בארצות הברית, שם הופעלו בעיקר אישים ידועים כמו אלינור רוזוולט, שפנתה אישית למלך מחמד החמישי. בישיבת ממשלה בירושלים שדנה במסע ההסברה, האשימה שרת החוץ יהודים מרוקנים "מתבוללים", תומכי ההשתלבות בחברה המרוקנית, בפעילות בקרב דיפלומטים זרים כדי להשפיע עליהם לדווח לממשלותיהם על אשמת ה"ציונים" במצב הקהילה.

במהלך כל מסע ההסברה מעם ישראל והארגונים היהודיים העולמיים נמנעו גורמים אלה מלהתייחס לאסון הטביעה ולאחראים לו, ולא האשימו את מרוקו באחריות ישירה לטביעה ביודעם שהיה זה מחדל של הגורמים הישראלים שטיפלו בנושא.

התגוננות שלטונות מרוקו

התגובות המרוקניות על אסון "אגוז" ועל המתקפה הישראלית לא איחרו לבוא. הנימה הכללית התבססה על ההפרדה בין יהודי מרוקו שאליהם יש להתייחס כאל בני מולדת משותפת ובין ה"ציונים" הזרים, המחרחרים ריב בין מוסלמים ליהודים ומסיתים את האחרונים לעזוב את מולדתם. עיתוני מרוקו הופתעו מן המתקפה הישראלית ונאלצו להתגונן. הם הפנו אצבע מאשימה כלפי "המחתרת הציונית" הפועלת בשטח מדינתם.

בהצהרה לעיתון ניו יורק טיימס, ב-21 בינואר, ערך שר ההסברה המרוקני אחמד עלאוי הפרדה ברורה בין יהודים לציונים: "מקום היהודים המרוקנים במרוקו ולא במקום הערבים בפלשתין. ההגירה לישראל היא עריקה ומעשה בגידה. אין לאף אחד זכות לנטוש את ארצו. עליו להיצמד אליה כי גורלנו משותף.

שתי הקהילות חיו תמיד ביחסי שכנות טובים, עד שקשה להבחין בהבדל בין יהודי למוסלמי בעיקר באטלס העליון, כי שפתם אחת, אורחות חייהם זהים, מנהגיהם זהים וגם שמות משפחותיהם זהים. אם תועמלנים ציוניים מלבים שנאה, רק הם ישאו באחריות לתוצאות תעמולתם". עלאוי הפנה את זעמו נגד הארגונים הציוניים המנהלים "מערכה פושעת" כדי להפנות יהודים מרוקנים לישראל "בכל תנאי". הצהרה זו לא נעמה למנהיגי הקהילה שהיו רגילים להודעות מרגיעות מצד ראשי השלטון.

עיתון מפלגת השמאל אלעַלאם (העולם) השתדל אף הוא להפריד בין יהודי המדינה ובין "הציונים". במאמר מערכת מן ה-25 בינואר 1961 הגיב על מתקפת ההסברה הישראלית, שהטילה את האחריות לטביעת הספינה על מרוקו: "האמת היא שטביעה זו משמשת את ישראל כתירוץ לתקוף את מרוקו שכינסה את הוועידה הפן אפריקנית שישראל הואשמה בה כמשרתת המעצמות הקולוניאליות". המאמר ציין את הזכויות שמהן נהנים היהודים אך, לדברי הכותב, הנאמנות למולדת היא חובתם הראשונה, בתנאי שישראל לא תהיה בשבילם מולדת שנייה. הדבר נכון לכל אזרח, גם למוסלמים.

הכותב גינה את הסטודנטים היהודים שלמדו בצרפת על חשבון ממשלת מרוקו אך העדיפו להגר לישראל ולא לחזור לארצם. "על היהודים לדעת שהגירה בלתי חוקית 'ובסיטונות' אסורה בכל הארצות". כצפוי, ניצל עיתון האופוזיציה את ההזדמנות להתקיף את ממשלת מחמד החמישי ודרש ממנה להתנגד "לפעילות ארגונים מסוימים אשר מטרתם היא להבריח יהודים לישראל.

ארגונים אלה הם הקושרים את היהודים למולדת אחרת שאינה מרוקו ועוזרים להם לברוח לישראל כפי שקרה למאות מהם. יהודים אלה התחרטו על צעדם שכן שימשו מטרה לאפליה גזעית בישראל".

ב-16 בינואר התבטא העיתון אלפג'ר (השחר), שופר הארמון, בחריפות רבה אף יותר. הוא תקף את "הציונים" ואת היהודים ששיתפו אתם פעולה:

הענקנו ליהודי מרוקו שוויון זכויות, אף שלא הקריבו עצמם כמונו על מזבח העצמאות. הם עשו את ההפך. בתמיכת השלטונות הצרפתים הקימו מוסדות ציוניים והפיצו את תעמולתן. הם חדרו למנהל הציבורי ותפסו בו משרות בכירות, דבר שאפשר להם נגישות לסודות מדינה אותם יכלו לגלות.

במקום להשתלב במאבק הלאומי, הארגונים היהודיים נעשו לתאי ריגול וחבלה המסכנים את ביטחון המדינה. המצב גרוע יותר ממה שתיארנו לעצמנו. יש לבדוק אפוא מחדש את השאלה היהודית, ולנקוט באמצעים המתבקשים נגד אלה הרומסים ברגל גסה את יוקרת המדינה, מפירים את חוקיה ומסכנים את מוסדותיה המקודשים".

נוסף על ההתגוננות התקשורתית נפוצו ידיעות שדיווחו על החרמת עסקיהם של כ-300 סוחרים ברובע דרב עומר בקזבלנקה, אשר עסקו במסחר סיטונאי, למן ה-17 בינואר. ימים אחדים לאחר מכן הוסר סמל מגן דוד מחזית בית הכנסת בית אל בקזבלנקה. במארס נשמעו הערות אנטישמיות בעת הקרנת הסרט מיין קמפף בשני בתי קולנוע בקזבלנקה.

שגרירות מרוקו בוושינגטון התגייסה אף היא להגיב על המאמרים שהתקיפו את ממשלתה והאשימה את הארגונים הציוניים בניצול הטרגדיה של ספינת המהגרים לניהול תעמולה נגד מרוקו וליצירת חיץ בין הקבוצות האתניות באוכלוסייה המרוקנית: "אין לציונים כל יסוד לטענה שיהודי מרוקו מדוכאים.

מעולם לא הייתה בעיה יהודית במרוקו וגם לא תהיה כזאת, מסיבה פשוטה שיהודי מרוקו מוכרים כאזרחים על ידי ממשלה השואפת לשמור על החירויות, השוויון והרווחה לכל אזרחיה". לייבל כץ, יושב ראש המועצה הבין-לאומית של בני ברית וסגנו מוריס ביסגייר (Bisgier) נפגשו למשך 45 דקות עם שגריר מרוקו בארצות הברית, ד"ר מהדי בן עבוד, ומחו נגד התנהגות ממשלתו. השגריר השיב לבני שיחו שטביעת הספינה נוצלה מראש על ידי תעמולה המשרתת מטרות זרות.

התגובות לאסון בתוך הקהילה

אחרי שמזכיר מועצת הקהילות, דוד עמר, קיבל את ההודעה על טביעת "אגוז", הוא טלפן אל מפקד "המסגרת" במרוקו, אלכס גתמון, ומסר לו: "הטלפון שלי לא פסק מלצלצל כל היום בביתי ברחוב ללנד ברבט. ידידים יהודים התעניינו בחדשות או הביעו את מבוכתם וחברים מוסלמים רבים, בהם פוליטיקאים אחדים, גמגמו לעתים בשלומיאליות מילות ניחומים".

ימים אחדים לאחר מכן קיבל גתמון מכתב מפתיע מדוד עמר המביע תמיכה בלתי מסויגת ברשת המחתרתית הישראלית ומבקש להגביר את פעילותה אחרי האסון. צעדו של דוד עמר הפתיע בנועזותו אך גם עורר תמיהות, שכן הוא עמד בסתירה לעמדה הרשמית של מועצת הקהילות שפורסמה ב-12 בפברואר ולתגובותיהם של שאר מנהיגי הקהילה. עמר כתב עוד במכתבו:

שמענו בהתרגשות עמוקה על אובדן משפחות יהודיות בלב ים. אחרי המאורעות החמורים האחרונים בקזבלנקה, נפגעה האוכלוסייה היהודית. מועצת הקהילות היהודיות במרוקו וועד קהילת קזבלנקה שיגרו מברק למלך ובו בקשה להתקבל לראיון. האסון לא ישנה במאומה את אמונתה של קהילתנו ואת תקוותה. אני נשאר דבק באמונתי שלאור הנסיבות הנוכחיות אתם חייבים להכפיל את מאמציכם ולהגשים את תקוותם העזה של יהודי מרוקו לעלות לארץ.

המאורעות האחרונים בקזבלנקה גרמו לראקציה חריפה בקרב מתנגדי השלטון, ומכאן מצב הרוח הכללי של התגוננות עצמית. לאן יובילו המאורעות בקזבלנקה? עד היכן רוצים השלטונות להגיע? מהן השאלות ששואלים עצמם יהודי מרוקו? תקוותנו תלוייה בכם ואני מבקשכם להגביר פעילותכם ומאמציכם למרות ועל אף הכול.

בשיחה של דוד עמר עם מוריס קרשן, נציג קי"ע במרוקו, הגיעו השניים למסקנה שאל לישראל להרפות ממסע ההסברה המתנהל בעיתונות, שכן הוכח עתה שזהו האמצעי היחיד המשפיע על יחס המרוקנים ליהודי ארצם. עם זאת הם התנגדו לביקור נוסף של איסטרמן במרוקו במועד כה רגיש, והעדיפו לדחותו לתאריך אחר.

יד ימינו של עמר, יצחק חליווה, נשלח לראשי הוועדים בקהילות הערים השונות כדי להרגיעם אחרי האירוע הטרגי. אלכס גתמון נפגש עם אישים בהנהגת הקהילה שתמכו, לדבריו, בהמשך פעולות "המסגרת", אך מנהיג תנועות הנוער של הדז' (DEJJ), אדגר גדז', נמנע מפגישה עם גתמון בגלל הסתייגותו מפעולותיו.

מנהיג הקהילה, דוד עמר, טען כי לאירועים אלה היה גם צד חיובי, שכן לקולם של המנהיגים היהודיים הייתה עתה אוזן קשבת בארמון והם הוזמנו על ידי יורש העצר לייסד ארגון גג חדש למוסדות הקהילה שיזכה בהכרת השלטונות. גוף זה אמור היה לרכז את כל מוסדות הסיוע היהודיים בתחומי הסעד, הבריאות והתרבות ולכוון את פעילותם.

דוד עמר ביקש לכנס בפריס ועידה של כל הארגונים היהודיים הפועלים במרוקו לדיון במצב. הוא תכנן להקים גם נציגות ציבורית חדשה שיהיו חברים בה השר לשעבר, ד"ר לאון בן זקן, ואישים חדשים שלא נטלו חלק עד כה בחיים הציבוריים היהודיים, כמו המהנדס הקומוניסטי אברהם צרפתי ואלבר ששון שייצגו את פקידי הממשלה היהודים. הצעות אלה נידונו בהמשך בפגישת ראשי הקהילה עם יורש העצר.

שגריר שבדיה ברבאט, פיטרי, נפגש באמצע ינואר עם נכבדי הקהילה ולדבריו התרשם שהם מגנים את התערבות ישראל ו"הציונות העולמית" שעלולה להזיק לקהילה. בדוח רווי טיעונים לא מחמיאים לישראל ולקהילה היהודית ששלח לממשלתו, ציין שהיהודים תמיד התנשאו מעל פני המוסלמים מסיבות דתיות, והאירועים האחרונים הם תוצאה הגיונית של התנהגותם.

השלטונות המרוקנים שואפים לבטל את המחיצות המסורתיות בין יהודים למוסלמים מבלי לפגוע בפולחן היהודי. סגירתם של בתי הספר היהודיים המחנכים לבדלנות היא צעד חשוב ברוח זו, אולם רבים מן היהודים מסרבים להכיר במציאות המרוקנית ובאורח פרובוקטיבי מוסיפים לדגול בתרבות צרפתית. האחריות לאסון מוטלת על התעמולה הציונית למען הגירה לישראל.

יתר על כן, אסון טביעת "אגוז" נוצל על ידי התעמולה של הארגונים היהודיים משום שישראל זקוקה להגירה ולא משום שהיא דואגת בתום לב ליהודי מרוקו. הראיה לכך היא שיהודי מרוקו החיים בישראל אינם נחשבים כשווים לשאר האוכלוסייה היהודית וסבלם הוא מן המפורסמות. השגריר נפגש עם ראש הממשלה לשעבר, עבדאללה איברהים, שהבטיח לו כי כל המפלגות חותרות לבטל אפליית היהודים. פיטרי סיים את דבריו בבקשה מממשלתו שתפעיל את השפעתה על עיתונאי ארצו שיפסיקו את ההשוואה בין רדיפות היהודים בשנות השלושים בגרמניה ובין המתרחש במרוקו, שכן הדבר עלול להזיק ליהודי מרוקו עצמם.

מפגש ראשי הקהילה עם יורש העצר

יוזמת הנסיך מולאי חסן להיפגש עם ראשי הקהילה שמה קץ לאווירה העכורה שנוצרה בעת ביקור נאצר בקזבלנקה. יומיים לאחר טביעת "אגוז", ב-13 בינואר 1961, בפגישה עם יורש העצר שתוכננה לפני האסון, השתתפו שר הפנים מְברכְּ בכּאי ומנהל הקבינט של יורש העצר רֶדָה גֶדירָה. במשלחת הקהילה נטלו חלק השר לשעבר, ד"ר לאון בן זקן, מזכיר מועצת הקהילות, דוד עמר, הרב שלום משאש וחברי ועד קהילת קזבלנקה, מרק סבח, אליאס ואחניש וסלומון בן ברוך. האווירה בקרב היהודים הייתה מתוחה וראשי הקהילה התבטאו בחריפות. אליאס ואחניש בן ה-76 לא המתין לקבלת רשות דיבור והצהיר שהיהודים לא סבלו השפלה כזו בימי שלטונם של ארבעה שולטאנים: "הכרתי את מולאי חסן, מולאי עבדלעזיז, מולאי יוסף ואביך ותמיד חיינו התנהלו בשקט".

בן זקן, שהנסיך ביקש ממנו מידע ממוסמך על התנהגות המשטרה, הציג בפני המלך את האישורים הרפואיים של רב ישיבת "נווה שלום", מאיר ורשנר (Wrechner), שנעצר והוכה, והודיע בהתרגשות שהוא מוכן ללכת יחף עד הארמון ברבאט או להיאסר במחנה ריכוז ורק לא להשלים עם ההשפלה שממנה סבלו היהודים באותם ימים.

שר הפנים נטל על עצמו את האחריות למעצרים בעת ביקור נשיא מצרים ולהתנהגות הפסולה של המשטרה. בתשובתו דיבר הנסיך מולאי חסן בשם אביו והבטיח להעניש את השוטרים שפעלו על דעת עצמם, ולהבהיר לעם המרוקני שהיהודים הם אזרחים שווים ושחסות המלך מגינה עליהם. הוא חזר על הבטחתו שכל יהודי שירצה בכך יוכל לקבל דרכון ולצאת מן המדינה, אך לא לישראל.

למרות האווירה הפייסנית שהנסיך רצה לשוות לפגישה, לא נמנעה תקרית בינו ובין מרק סבח. לדברי המקורות הישראליים, כשרצה איש מחנה השמאל וידידו של בן בַּרכָּה להגיב, השתיק אותו הנסיך ונזף בו בפומבי: "אתה תדבר רק כשאתן לך רשות דיבור. במקום לתמוך באויבי הארמון ולהצטרף אליהם, כדאי יותר שתבקש מיהודי אמריקה לעזור לנו ולהפנות אלינו את הסיוע שהם מעניקים בנדיבות למתנגדינו. אנו נדע להשתמש בסיוע זה לטובת הכלל".

דברי הנסיך רומזים על ידיעתו על המגעים בין נציגי ישראל וקי"ע ובין יריבו בן בַּרכָּה. הוא הציע לראשי הקהילה לא לפזול למפלגות השמאל ולהקים ארגון חזק של הקהילה שישמש משענת למלוכה ויזכה לתמיכת המלך. הוא ביקש לקבל תכנית להקמת ארגון זה שתובא לאישורו. באופן פרדוקסלי, גם בפגישה זו דוד עמר וחבריו לא העלו את נושא טביעת "אגוז" והסתפקו במחאה על גיור קטינות יהודיות שהוצאו ממשפחותיהן על ידי צעירים מוסלמים שרצו להתחתן אתן.

עם זאת שר הפנים לא התעלם מטרגדיית הטביעה והצהיר בפני המשלחת: "המרוקנים שטבעו באסון הספינה הם משלנו ובשבילנו זהו אבל. אנו לא אדישים למותם". בתום הישיבה הודיע הנסיך שדלתו פתוחה בפני הנציגות היהודית בכל עת והטיל על בן זקן לתאם את הפגישות עם ראשי הקהילה. לבקשת הנסיך, בירך הרב שלום משאש את המלך מחמד החמישי החולה, שנפטר כחודש וחצי לאחר מכן.

יורש העצר דאג לפרסם בהרחבה בכלי התקשורת את פגישתו עם ראשי הקהילה ואת עמדותיו בשאלה היהודית. הדבר תרם להרגעת האווירה. גם ראשי הקהילה דאגו להביא לידיעתם של ועדי הקהילות את הצהרתו החד משמעית בנושא הדרכונים וחופש התנועה. על פי מקורות המוסד, מיד אחרי הפגישה הועברו ממשרותיהם 233 שוטרים שהיו מעורבים בהתנכלויות בימי ועידת קזבלנקה והוצבו בעיירה המדברית תַרפַיָה שבסחרה המערבית. להערכת ראשי הקהילה, השינוי לטובה נבע מכוח הפרסום שניתן לגל האנטי-יהודי בעיתונות העולמית. האווירה הקשה בביקורו של נאצר יכולה הייתה להתפוגג במהירות לולא העובדה שמיד לאחר מכן טבעה "אגוז".

אסון הטביעה והתנכלויות המשטרה בימי ביקור נאצר עוררו את ההנהגה היהודית ואת השכבות הבינוניות בקהילה. אירועים אלה חידדו את החששות לעתיד הקהילה. הדילמה הייתה אם להדק את הקשרים עם מרוקו ולהמתין לבאות או לבדוק חלופות לחיים במקום אחר. במעמד הבינוני נטו ההורים ללכת אחרי ילדיהם, שפנו לפריס להמשך לימודיהם. בשכבות העניות לא היו התלבטויות ולא היו צריכות לחכות לפניות פעילי "המסגרת" אליהן. הן לחצו על שליחי ישראל לרשום אותן לעלייה, בציפייה לשיפור מצבם בארץ חדשה שתדאג לקליטתם.

אף אם יהיו קשיים כלכליים בישראל, הן העדיפו את אלה, שלוו בתקוות לעתיד טוב יותר, על פני גורל בלתי צפוי במרוקו, עתיר חששות ודאגות בקרב חברה מוסלמית. בסיכומו של דבר, אסון טביעת "אגוז" לא נתפס ברחוב היהודי ככישלון של ישראל ושליחיה, אלא ככישלון האופציה להשתלבות בחברה המרוקנית. התקווה שהיהודים יחיו במרוקו וימשיכו להתפתח בה כבימי החסות הצרפתית ספגה מהלומה, וכך השיגו ראשי "המסגרת" את מטרתם. האכזבה מעתיד שוויוני במרוקו הלכה והתחזקה עד שהגיעה לשיא במלחמת ששת הימים, אולם אז כבר לא נשארו במרוקו יהודים רבים.

גם מקורבי הארמון וראשי המפלגות נאלצו לערוך חשבון נפש אחרי האירועים. הם הסיקו שאין להתכחש יותר לקיום בעיה יהודית בארצם. לצד חששות היהודים, גברו חשדות המוסלמים. הם האמינו שהיהודים לא פיתחו רגשות לאומיים כלפי הארץ שחיו בה מדורי דורות, אלא כלפי מדינת ישראל הנלחמת באחיהם הערבים. מנהיגי המפלגות לא התערבו ולא הרגיעו את הרוחות פן יאבדו מאהדתם בשכבות העממיות שתמכו בסיסמאות הלאומניות של נאצר.

תגובת "המסגרת" על טביעתה של ספינת העולים

ביום השלושים לטביעת 44 יהודים בספינה "אגוז", הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כ-10,000 כרוזים שכתב גתמון:

לאחינו היהודים במרוקו. 44 מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. ייתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי-יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלאם, אך יש שונאי ישראל שגמרו בלבם בחשאי לרודפנו ולהשפילנו עד עפר.

על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן – יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אנו לא לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותיו. ראו את הסערה האמיתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא-יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותיו רק מתחיל!

מנסחי הכרוז אמורים היו להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית, הפונים לחברי קהילתם. הכרוז נפתח באזכור האסון, שבו יהודים "נטרפו בלב ים". הכרוז אינו מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסחיו היו ערים לטענות בציבור על אחריותם של גורמים "ציוניים" בהפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. המנסח מעמיד זו מול זו שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד "התקווה בת שנות אלפיים", כדברי ההמנון הלאומי הישראלי.

כיוון שנציגי ישראל ניהלו זה זמן מה מגעים עם יורש העצר, הקפיד המנסח להפריד בין ארמון המלוכה ובין אויב בלתי מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי-יהודי. גם דת האסלאם זוכה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז זהות המנסח משתנה והוא מאיים על "שונאי ישראל", שצפוי להם סוף מר ושסופם יהיה כסופם של רשעים מן המיתולוגיה המקראית (עמלק והמן) וכסופם של צוררים נאציים (אייכמן והיטלר).

הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים אמור לגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז מסיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: "אתם לא לבד". הוא מזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: "יבואו עוד פעולות".

ההיסטוריון ירון צור הבחין בניסוח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. לדעתו הכרוז מטפח את זכר קורבנות העלייה "תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד שני לרעיון אחדות האומה".

לא נעלמה מעיניו גם זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים של הכרוז: "אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים". ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: "אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות".

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם האמיתית של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. ברור היה שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, היהירות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי הביטוי של יהודי המקום. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפועל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו.

אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק של מנסח הכרוז, אלכס גתמון, שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, גרם לו להתעלם מן הנתונים האמיתיים במציאות המרוקנית ולהשליך את ניסיונו האישי בזמן המלחמה בפולין על יהודי המקום. אחד השליחים שהיה מפיקודיו העיד: "אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה". גם השליח פנחס קציר זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שעבר גתמון בילדותו.

זו לא הייתה הפעם הראשונה ש"המסגרת" השתמשה בכרוזים כדי להשפיע על הרחוב היהודי. באפריל 1959 ניסחה "המסגרת" כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בקזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוזים נוסחו כאילו הם מופצים מטעמו של ועד הקהילה, שהיה רגיל להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה "המסגרת" לחשוף את שקרי השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה, ולהבליט בפני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה: אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון.

כרוז אחר הפיצו ראשי "המסגרת" בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב-28 בספטמבר 1960. הפעם היה זה כרוז ברכה לראש השנה שהופנה "לאחינו בממלכת מרוקו". המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית במטרה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק מקהילה גדולה יותר שדואגת לשלומם. בקהילה זו מצויה גם ישראל: "באותן תפילות יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה". גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית, אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.

לימים סיפרה כרמית גתמון שבעלה התייעץ עם ראש הקהילה, דוד עמר, בסוגיית פרסום הכרוז, ושהאחרון הסתייג מן המבצע מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו לפרסמו בכל זאת. הרופא ג'ו לוי, שסייע ל"מסגרת", ידע לדבריה על הכרוז, וכך כנראה גם חבר מועצת העיר קזבלנקה, מקס לב. עם זאת היו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על יעילותו ועל החשש מתגובות שליליות.

גתמון ניסח את הכרוזים ואפרים רונאל, מפקד "המסגרת" בצפון אפריקה שישב בפריס, אישר אותם לאחר לחצים רבים שהופעלו עליו. הם הופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. גם כאן הכריעו את הכף אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל במרוקו. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדי מנע לקראת הנזקים הצפויים מהפצתו.

שליח "המסגרת" פנחס קציר ציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בכרוז נבעו אך ורק ממוחו של גתמון, ואיש לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון נראו הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו כדבר אחד המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זאת, צעירי תנועות הנוער שהבינו כי מפיצי הכרוז הם ה"ציונים", התמלאו גאווה ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה בעיניהם. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בהחלטתם על עתידם במרוקו.

טביעתה של ספינת המעפילים המחישה לחברה הישראלית ולתפוצה היהודית שגורל הקהילה במרוקו קשור לגורל עם עולם ולתבניות המאפיינות את תולדותיו. כמיעוט נרדף בקהילת העמים, היהודים נאבקו למען שחרור לאומי שעובר בהכרח דרך ייסורים המובילים לגאולה בארץ המובטחת.

אחד הביטויים המובהקים לתהליך השחרור הלאומי והשיבה לציון עובר דרך ההעפלה וקורבנותיה. כך נקרתה בדרכה של הקהילה היהודית המרוקנית ההזדמנות ליטול חלק בתהליך זה ולרשום את שמה בפרק ההעפלה. השם "אגוז" יכול לשכון מעתה לצד סמלים לאומיים כאניות המעפילים "אקסודוס" או "פטריה". ירון צור, החוקר את קהילת יהודי מרוקו מנקודת מבט זו, מציין:

בפעם הראשונה בתולדותיה הפכה העלייה המרוקנית למוקד של חרדה והזדהות כללית. לכך סייעה בוודאי העובדה, כי האסון הימי קישר אותה בתודעה הציבורית [הישראלית] אל אחד המיתוסים המרכזיים של המאבק הלאומי בדרך להקמת המדינה – מיתוס ההעפלה, כלומר החתירה ההרואית והמרטירית אל אדמת ארץ ישראל.

העלייה החשאית והאסון הימי שפקד אותה תרמו, אפוא, לעליית מעמדה של תדמית העלייה המרוקנית בסולם התדמיות של החברה הלאומית המתפתחת בישראל. פרדוקסלית מילא אסון זה, שיסודו ברשלנות פושעת, תפקיד חיובי בקירוב היהדות המרוקנית לנפש הציבור הישראלי.

אליעזר שושני, שחקר מטעם המוסד את מחדל "אגוז", אמר כי עם אסון זה "נסתיים דף נוסף של המרטירולוגיה היהודית". בדברו בפני המוסד לתיאום אחרי שובו מפריס, נדרש יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, משה שרת, למושג המרטירולוגיה כחלק מייסורי ההעפלה והוסיף עליה סופרלטיבים: "אני סבור שבכל פרשת המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה פרק כזה כמו העלייה ממרוקו […] מבחינת היציאה, הכול [התנהל] במחנק, במחתרת ובגנבה בסכנת נפשות ממש. מפני שאם תופסים יהודים מרוקנים […] ואפילו אם נניח שלא תופסים, אבל פתאום קמה העיירה בבוקר ויש בית ריק מתושביו […] אז מיד מכות ומאסרים".

לאחר מעשה, ייסורי המצפון גרמו לראשי המוסד לכרוך יחדיו את אסון הטביעה בהסדר הדיפלומטי עליו סוכם בראשית אוגוסט 1961 שאִפשר יציאה קיבוצית של היהודים מן המדינה. בכך אמרו בעקיפין שהטובעים לא נפלו לשווא. טענתם קבעה שרק האסון הניע את הארמון להגיע להסכם: "הדחף להגיע להסדר נבע לדעתי לא במעט מתהודת אסון ספינת 'אגוז' ואולי מבצע יכין לא היה יוצא אל הפועל לולא אסון זה". גם זכריה שוסטר ואברהם קרליקוב, מראשי הוועד היהודי האמריקני, השתמשו בטיעון דומה: "אלימות המשטרה [המרוקנית], הפרסומים האנטי ציוניים בעיתונות ומאורעות אחרים הפכו למעשה לתעמולה הפרו־ציונית הטובה ביותר.

ככל שהדבר יכול להראות מוזר, טביעת ספינת "אגוז" רק חיזקה ולא החלישה את האספקט הזה". הלקח שהפיקו ראשי המוסד ושאר נציגי ישראל מטביעת "אגוז" הוא שעם כל הכאב שבדבר, האסון השתלם. מרוקו הוכפשה בדעת הקהל העולמית ונאלצה להתגונן. כיוון שכך, אפשר היה לנצל את המצב ולהחריף את היחסים עם השלטונות. באווירה זו עלה רעיון הפצת הכרוז הפרובוקטיבי של גתמון נגד שלטונות מרוקו, בשם הקהילה.

למרות עמדתו של ירון צור נראה שבציבור הישראלי ובעיני יוצאי מרוקו בישראל, לא נקשרה הילת גבורה לעלייה זו. ההפך הוא הנכון. העלייה ממרוקו נתפסה וגם הוגדרה כעליית "מצוקה" או "הצלה", שחלקם של היהודים בה היה פסיבי. לתדמית הבלתי הרואית תרמו לא מעט דיווחי השליחים, שהרבו לתאר את היהודים במרוקו כאבק אדם החי בניוון תרבותי וחברתי.

סרטי התעודה שצולמו על עלייה זו מראים אבק אדם זה מובל על ידי שליחים לארץ המובטחת. גיבורי עלייה זו אינם דוד עמר, סם בן אזרף, יצחק כהן אוליבר או מקס לב. גם רפאל ואקנין וחיים צרפתי לא נעשו למרטירים אפופי תהילה. כתר הגבורה הונח על ראשיהם של שליחי המוסד, ובראשם אלכס גתמון, שסביב דמותו נקשרו אגדות ומיתוסים לרוב. גם מחדל הכרוז שיזם וההתמוטטות שגרמה הפצתו לא פגעו בתדמיתו אלא הוסיפו ליוקרתו.

סיכום

פרשת "אגוז" עוררה שאלות נוקבות על הפעלתה של רשת מחתרתית ישראלית במרוקו: האם נשקפה סכנה ליהדות מרוקו אחרי קבלת העצמאות? האם נזקקה יהדות מרוקו להצלה? האם לא התעלמו נציגי ישראל מן המציאות וקראו רק מהרהורי לבם? האם הצדיק המצב בקהילה נקיטת פעולות בלתי חוקיות, מחתרתיות שסיכנו את חייהם ואת ביטחונם של היהודים? האם יהודי מרוקו לא היו עוזבים במוקדם או במאוחר את מרוקו ללא גורם מאיץ ומזרז? האם לא נבעה הפניקה שאחזה בנציגי ישראל מתפיסות רעיוניות לא רלוונטיות למצב? האם לא נבעו דיווחיהם הפסימיים של השליחים מן הרצון להצדיק את פעילותם, לזכות בהערכה ולהגדיל תקציבם? האם אין סתירה בין המגעים הדיפלומטיים עם השלטונות ובין פעולה בלתי לגלית בארץ זרה? האם לא נהגה ישראל בחוסר כנות כשהאשימה את השלטונות בהפרת הבטחות בזמן ששליחיה הפרו סיכומים? האם אין לחפש את התשובה לשאלות אלה בשאיפתה הלגיטימית של מדינת ישראל הצעירה להגדיל את אוכלוסייתה לנוכח איום שכנותיה לחסלה?

אין ספק שפעולות "המסגרת" במרוקו, יותר משהצילו יהודים מאסון סיכנו לא מעט את ביטחונם. בסיכומו של דבר יהדות מרוקו יצאה כמעט כולה מן המדינה לא מכוח הפעולה המחתרתית של "המסגרת" אלא מכוחו של הסכם דיפלומטי בין שתי המדינות. יש להבין את התנהגות ראשי המוסד ונציגי ישראל במרוקו על רקע התפיסה הרעיונית הדוגמטית שהכתיבה את דרכי פעולתם. באותם ימים אי אפשר היה להעלות על הדעת סטייה מן הקונסנזוס האידאולוגי הלאומי ואף לא לקיים פיקוח ציבורי ממשי על פעולות המוסד בפיקודו של איסר הראל.

יגאל בן-נון

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון

 

תרומתם של הארגונים היהודיים העולמיים לזכויות היהודים במרוקו 1961-1955

תרומתם של הארגונים היהודיים העולמיים לזכויות היהודים במרוקו 1961-1955

 

נושא ההגירה היהודית ממרוקו, או כפי שהיא כונתה על-ידי הגורמים שטיפלו בה: הזכות לחופש התנועה, הטרידה את מנוחתם של ראשי הקהילה המקומית שהיו מודאגים מן הקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכונים. זכות זו העסיקה לא פחות את ראשי הקונגרס היהודי העולמי (קי"ע), את ממשלת ישראל, את הסוכנות היהודית, ואת שליחי הרשת הישראלית של המוסד במרוקו – "המסגרת", שפעלו בחשאי בתחום ההגנה העצמית וההגירה.

מצד שני, השלטונות המרוקאים שללו את רעיון ההגירה היהודית כיוון שחיפשו להצטייר, עם קבלת העצמאות, כמנהיגי מדינה מתקדמת בה שורר שוויון זכויות לכל, ללא הבדל דת. הם חששו שנטישת היהודים את מרוקו תחליש את כלכלתה ואת תפקוד מוסדותיה. לעומתם, החוגים הפן-ערביים שבאגף השמרני של מפלגת האיסתיקלל לא היו מאושרים מכך שיהודים מבוססים ממרוקו ילכו לחזק בישראל את הכוחות הציוניים נגד האומה הערבית.
חילוקי הדעות בנושא ההגירה לא עוררו מחלוקת רק בין שלטונות מרוקו ובין שליחי ישראל וקי"ע, אלא גם בין האחרונים ובין ראשי המוסד וממשלת ישראל. אמנם אנשי קי"ע טענו שהציונות ומדינת ישראל הם ציפור נפשו של העם היהודי, אך עם זה, אין לשכוח שיהודים עדיין חיים בגולה ויש להתחשב בקיומם שם.

מנהיגי קי"ע ביקשו לשמור על החיים הרוחניים של יהודי הגולה כי בין כך ובין כך ישראל לא היתה מסוגלת לקלוט את כולם באותם ימים. לכן הם דאגו לקיים פעולות תרבותיות וחברתיות בקרב יהדות צפון-אפריקה וקבעו לעצמם כמטרה "לזקוף את קומתו של היהודי" ולעודד את הנהגת הקהילה להגיב על כל פגיעה בזכויותיה הייחודיות. לביצור מעמדו, העניק קי"ע שירותים אחדים לראשי השלטון וקיים עמם קשר רצוף באמצעות שיגור משלחות רבות. גם אם הם לא היו תמיד אופטימיים באשר לתוצאות פעילותם, הם דאגו להיפגש לעתים תכופות עם שרי ממשלה ועם פקידים בכירים כדי שהקשר לא ינתק.

יחד עם זאת, הם התלוננו שישראל לא מסייעת לפעילותם, זאת אף שהם היו מעין שגרירים לא רשמיים של ישראל במקומות בהם המדינה לא היתה מיוצגת. הם אף מתחו ביקורת קשה על פעולותיה של "המסגרת" בתחום ההגירה המחתרתית וטענו שפעולותיה לא יפתרו את הבעיה ואף יזיקו לפעילות הדיפלומטית ולסיכוי להגיע להסדר עם ראשי השלטון. 
בעיני הסוכנות היהודית, מאופיינת פעולת קי"ע ב"אור וצל". בזמן ששליחיו של נחום גולדמן ראו בהשגת הפוגה ממושכת את ייעודם העיקרי, ראשי ההסתדרות הציונית ושלטונות ישראל שללו את עצם חיי הגלות ודרשו פעולה רדיקלית לשינוי פני הדברים. לדבריהם אין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל ויש לבצע זאת מוקדם ככל האפשר.

נציגי ישראל ערכו חלוקה סכימטית לשני מחנות. מצד אחד תומכי עלייה גדולה, עם מיון מינימלי ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה, השתדלנות והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות החלוקה הייתה מורכבת עוד יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים לא רק להגירה וליכולתה הכלכלית של ישראל לקלוט מהגרים, אלא גם להערכת מידת הסכנה אליה צפויים היהודים ולבחירת הדרך היעילה ביותר להוצאתם מן המדינה בהסכמת השלטונות.

כבר באוגוסט 1955 היה ברור לנציגי ישראל שעלולים לחול שינויים במדיניות ההגירה של המדינה העתידה לקום. ישראל העריכה שאמנם השלטון החדש יעניק ליהודים זכויות שוות, אף שלחלק מראשי התנועה הלאומית נטיות פן-ערביות ולכן לא ישלים עם המשך פעילות שליחיה במקום.
עם הזמן, נאלצו שלטונות מרוקו לוותר על כוונתם לחסום הרמטית את בריחת היהודים מן הממלכה ונקטו מדיניות של העלמת עין, כל זמן שהיציאה התבצעה בדיסקרטיות ונעלמה מעיני מפלגות האופוזיציה. זמן רב שימשה ההתנגדות העקרונית להגירה נשק פוליטי בידי המפלגות בהתקפותיהן נגד הארמון.

לכן, אף צד לא העז להכריז על הסכמתו ליציאת היהודים, אף שבשיחות אישיות רבים מהם לא התנגדו לה ולא יזמו דבר למניעתה. בהדרגה, נאלץ הארמון להשלים עם המציאות ולוותר על רצונו להחזיק את היהודים בעל כורחם. קשה היה להציב מחסום מלאכותי לרצון הולך וגובר של יהודים שבלבם גמלה ההחלטה לעזוב את מולדתם ולחפש את עתידם באופקים חדשים. בזכות הלחץ של דעת הקהל העולמית היהודית והלא יהודית, גברה בהדרגה אצל השליטים הראייה הפרגמטית.
מערכת היחסים שהתפתחה בין הנהגת התנועה הלאומית המרוקאית ובין נציגי ארגונים יהודיים עולמיים החלה זמן רב לפני עצמאות המדינה. כבר ביוני 1952 יזמו ראשי קי"ע ועידה צפון-אפריקאית ראשונה של ארגונם להכנת המנהיגות היהודית המקומית לשינויים הצפויים לקראת עצמאות מדינות האזור ולמניעת מה שאירע ליהודים במדינות המזה"ת.

יש לציין גם שקשרי הידידות של שליחי קי"ע עם רבים מאנשי השלטון במרוקו הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מן הרשויות הקולוניאליות לממשל עצמאי מקומי. קשרים אלה תרמו גם לפתרון המצב במחנה המעבר לעולים "קדימה" בו נמצאו מאות משפחות שביקשו לצאת ממרוקו ערב עצמאותה.
משנת 1954 ביצעו ראשי קי"ע סידרת ביקורים במרוקו. ההתקפות של התנועה הלאומית נגד שלטונות החסות גרמו לאי נוחות ולפחד בקרב הקהילה ויצרו דחף להגירה. ראשי קי"ע הגיעו למסקנה שעומדות בפני הקהילה שתי אפשרויות: להגר או לשאת ולתת עם הנהגת התנועה כדי למנוע אסון. בחודשי הקיץ כונסה ועדת התיאום של קי"ע לקביעת מדיניות בנושא.

המטרה היתה ליצור תנאים למעבר הרמוני מתקופה היסטורית אחת לשנייה. הדבר לא היה מובן מאליו. קי"ע היה הארגון היהודי היחיד שהיה בשל לראות את הנולד. שאר הארגונים בארה"ב, בצרפת ובישראל היו מחויבים לשלטונות צרפת ותמכו במדיניותה בצפון-אפריקה.
תולדות היהודים במרוקו העצמאית הן רצף של חששות מתמידים מעתיד לא בטוח ואף מאסון שעלול להתרחש ביום מן הימים. הקהילה נאלצה להתמודד עם סימני שאלה גורליים שהתשובה להם עשויה לקבוע את עתידה לשבט או לחסד. מצד אחר, על הממלכה המרוקאית היה לבחור בין המשך הזיקה למערב הדמוקרטי, לצרפת, לתרבותה ולשפתה ובין היסחפות אחר ארצות המזרח התיכון, מדיניותן הפן-ערבית ויחסן ליהודיהן. היא ניצבה בפני אפשרויות שהברירה ביניהן תחרוץ את גורל יהודיה אם לפריחה אישית וקהילתית במדינה מתקדמת, אם לבריחה מן המדינה מפחד אסון צפוי. 
עתיד המשטר במדינה וגורל מעמדם המשפטי של היהודים בה, לא היה ברור כלל. האם על היהודים היה לדרוש זכויות של מיעוט אתני עם בדלנות יחסית תוך שמירה על זהות ייחודית, או להיטמע בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי התבוללות, כדוגמת הקהילות היהודיות במערב אירופה.

אם לא היו תומכים רבים באפשרות הראשונה, כיוון שחסידיה הפוטנציאליים היגרו לישראל, זכתה האופציה השנייה לעדיפות לטווח קצר בשכבה היהודית המשכילה. אך המציאות טפחה על פני נציגי קבוצה זו. עד מהרה התברר שמה שנכון ליהודי צרפת בזמן החדש וליהודי אירופה המערבית בעקבותיה, אינו תואם את מצבה של המדינה המוסלמית-ערבית החדשה, גם אחרי חסות צרפתית שארכה מעט יותר מארבעים שנה. רוב יהדות מרוקו בחר בדרך ביניים שמסמנה המובהק היה מנהיגה באותה תקופה, דוד עמר.
למרות הצהרות ההשתלבות בפוליטיקה, בחברה ובתרבות המרוקאית, שאף היא היתה בעיצומו של גיבוש, רוב מנהיגי הקהילה בחר לשמור על מוסדות ציבור קהילתיים ייחודיים לא רק בתחום הדתי, אלא גם בתחומים חברתיים, חינוכיים ותרבותיים, שהקנו לקהילה מעמד נבדל משאר האוכלוסייה. באין ברירה, שמרו יהודי מרוקו על נאמנות משולשת.

הנאמנות הפורמלית נתונה למולדת המרוקאית, לארץ שחיו בה עוד לפני בוא האיסלם, לשפת דיבורה, לחברתה ולמלכה. אך, בד בבד הם שמרו על זהות יהודית, לא רק דתית אלא אתנית-תרבותית, ובה זיקה רגשית סמויה למדינת ישראל וגאווה בהישגיה. לצד שתי נאמנויות אלה המשיכו יהודי מרוקו לטפח את זיקתם לערכי התרבות, לחינוך ולשפה הצרפתית שהיו ערובה לקידומם החברתי.
אשר לקברניטי מדינת ישראל, שלושה עקרונות הנחו את יחסם לקהילה היהודית במרוקו. הם נבעו מיסוד תפיסתם הציונית שרואה באנטישמיות גורם אוניברסלי ועל זמני. כיוון שכך, כל קיבוץ יהודי בגולה צפוי ביום מן הימים להכחדה ולכן על מדינת ישראל לדאוג לעלייתו ארצה כדי להקדים תרופה למכה. בד בבד על ישראל היה להתגבר על החרדה הדמוגרפית הנובעת מן המצב הגאוגרפי-אתני באזור ולחזק בו את היסוד היהודי.

אחרי שואת יהודי אירופה, נעשתה יהדות צפון-אפריקה ובייחוד הקהילה במרוקו, למאגר היהודי העיקרי בשביל יהדות העולם שרצתה להנציח את הקיום היהודי המסורתי מול סכנת ההתבוללות. היישוב בארץ ישראל גילה עניין רב במוקד זה כמקור לעלייה וכספק פוטנציאלי של כוח אדם לחיזוק הכלכלה, התעשייה, החקלאות וההגנה.
תולדות היחסים בין ישראל, שלטונות מרוקו ויהודיה יכולים לשאת את הכותרת "האסון שלא התרחש". היטיב לבטא זאת הסופר קרלוס דה נזרי: "יהודי מדינה זו דומים לאדם שניצל מפיצוץ ואחרי שחייו ניצלו מופתע לגלות שהוא בריא ושלם. בימי החסות, העצמאות נראתה בעיניהם כמהפך דרמטי שתוצאותיו בלתי צפויות. הם ראו בה מין אפוקליפסה בה עלולים לשקוע לעולמים השלום והשלווה שהכירו תחת הדגל הצרפתי. חומרתם של הסימנים המבשרים הצדיקה חשש גורלי זה. עם השגת העצמאות, הם נוכחו לדעת שפניה לא היו כה נוראים". 
השכנוע באסון שעתיד להתרחש אחרי סילוק הצרפתים ממרוקו והשגת העצמאות הזין את מדיניות קברניטי ישראל ואת פעולות שליחיה. אך החשש מאפוקליפסה שתפגע במעמד היהודים ובעתידם היה נחלתם של רבים. אמנם האסון לא התרחש אך הפחד מפניו גבה את מחירו. רואי השחורות שהיו משוכנעים שהאסון רק נדחה לזמן מוגבל וללא ספק עוד יתרחש, נאלצו להודות שהעצמאות לא רק שלא פגעה ביהודים אלא אף פתחה בפניהם עידן חדש שהזכיר לאחדים את תור הזהב ביחסים בין יהודים למוסלמים.

בשכבה המשכילה האופוריה אף שלטה בכיפה. שליחי ישראל הבחינו במהרה באופוריה זו וחיפשו לשים קץ לפריחה החברתית-פוליטית-כלכלית ממנה החלו ליהנות כלל שכבות הקהילה. קהילה זו התנחמה בעובדה שלמרות שמדינת ישראל קטעה בלי מזיד את קידומם החברתי לטווח קצר היא סיפקה להם תחושת ביטחון לטווח ארוך ועתיד ברור יותר.
לשאלה הקרדינלית למה היהודים עזבו את מרוקו תשובות רבות. חלקן עקרוניות וחלקן נסיבתיות, קשורות למועד היציאה הספציפי בראשית שנות השישים. למרות כל הצהרות ההרגעה מצד השלטונות, עובדה יסודית היא שמרוקו העצמאית הוגדרה על פי חוקתה כמדינה מוסלמית. אך הבעיה לא היתה רק משפטית. בחברה המרוקאית הפוסט-קולוניאלית התנהל אורח חיים בהן הדת תפסה מקום חשוב ותרבותה היתה ספוגה בהווי מוסלמי.

מצב סוציו-תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לאדם חילוני כבארצות המערב הקלסיות. כתוצאה מכך, כל ניסיון להתגבר על בעיית קיומה של אוכלוסייה יהודית בתוך חברה מוסלמית לא-חילונית נדון לכישלון. בלהט ההתלהבות מן העצמאות, ניסו אחדים מן היהודים המשכילים להתעלם זמן מה מן הבעיה אך ההתפכחות לא איחרה לבוא. הנהגת המדינה נקרעה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקידמה המערבית ובין האחווה הכלל ערבית, אך הדי הפן-ערביות והפן-איסלמיזם לא פסחו על מרוקו.

הצטרפות מרוקו לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל ותהליך הערביזציה של המינהל הכריעו את הכף וביטלו כל סיכוי להתערות היהודים במדינה העצמאית כבמדינות מערב אירופה. בין החששות הנוספים יש להציב את נושא הסכסוך המזרח תיכוני כגורם חשוב בהתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי. במוקדם או במאוחר נושא זה היה עלול לחדד את הניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודי היה נפגע. קורות היהודים במדינות ערב אחרות לא היוו מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו.
אימוץ התרבות הצרפתית בתקופה הקולוניאלית יצר יתרונות ליהודים בהשוואה לציבור המוסלמי. החשש מאיבוד יתרונות אלה עקב אימוץ הערביזציה הציק לרחוב היהודי ויצר חרדה שהלכה והתעצמה. הערביזציה איימה לבטל את העדיפות בקבלת משרות ניהול ולחסום את הקידום החברתי. חוגי הבורגנות היהודית ובעלי המקצועות החופשיים נאלצו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה אליה נפתחו בצימאון רב ובין אימוץ הערביזציה שתגרור אחריה מטען תרבותי מוסלמי בו יד היהודים תהייה על התחתונה.

אך רוב היהודים הבין שאי אפשר להיאחז מלאכותית בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן-ברוך, שלא היה בין חסידי ההשתלבות, מציין: "איך ניתן בתמימות להאמין שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שחזותה של התרבות הצרפתית לא תהייה בלתי קבילה בעיני העם המרוקאי, בעיני ראשיו ומנהיגיו. הכיצד לא תדחה המדינה גוף זה

שום פשרה ושום פטרנליזם לא יכלו להתקבל על הדעת. יש לומר בכל הכנות – היה צריך להיטמע או ללכת".  ההנהגה היהודית הרשמית נותרה אילמת בשל בעיית הנאמנות הכפולה. פעמים רבות נאלצו ראשי הקהילה לומר בהזדמנויות שונות דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקאית וגם כדי לנהוג לפי נטיות הלב. האופציה העברית-ישראלית לא היתה אידאלית מבחינה זו אך היתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה מוסלמית המתמודדת על אופי משטרה. כיוון שמרוקו לא הייתה יכולה להבטיח,עתיד בטוח לאזרחיה היהודים, לא נותרה כל דרך אפשרית מלבד ההגירה. 

שושלת לבית פינטו

בס"ד

השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

פתח דבר

״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם. למען יידעו דור אחרון בנים ייוולדו יקומו ויספרו לבניהם״. (תהילים ע״ז)

במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם היהודי עמוד האש שהלך לפני המחנה. לאורם התחנכו ומדרכיהם למדו, והם היו אלה שנתנו דוגמה ושימשו מודל לחיקוי בכל הקשור לאורח חיים יהודי של תורה, עבודה וגמילות חסדים.

תפקיד שכזה מילאה במרוקו הספרדית משפחת פינטו. מהמאה ה״18 ועד ימינו אלה, דור אחרי דור, בן אחר אביו, היו ראשי המשפחה מוקד יהודי לסביבה, מעין הנהגה מקומית. זו קיבצה סביבה תומכים וחסידים, אשר למדו מדרכי הרבנים וקיבלו מהם עידוד בשעות קשות פחות או יותר של החיים בגלות.

את המאמר בפרקי אבות ״עשה לך רב וקנה לך חבר״ מימשו יהודי הערים אגאדיר ומוגאדור שבמרוקו בשושלת הרבנים למשפחת פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים. במקביל לתפקיד הרבני של הרבנים למשפחת פינטו יצא שימעם כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, וגם משום כך הפך ביתו של ראש המשפחה, בכל דור ודור, מוקד עלייה לרגל של יהודים המבקשים עצה, ברכה או תפילה.

מעשי מופת אלה של רבני משפחת פינטו טרם באו לדפוס בצורה מסודרת, ובמרוצת השנים אבדו רבים מהם. כדי לשמר את אותם מעשים יוצא בין היתר ספר זה, המביא את סיפורה של השושלת המשפחתית, החל מימיו של הרי״ף, הרב יאשיהו פינטו, שחי במאה ה*16, וחיבר את הפירוש ״מאור עיניים״ על אגדות הש״ס (״עין יעקב״).

גם בפרק היסטורי זה של הספר חסרים פרטים רבים, שכן הנצחת פועלם והרצון להתבלט ולהשאיר רושם לדורות הבאים לא עמדו בראש מעייניהם של רבני המשפחה, שהקדישו את זמנם לתורה ולעבודה והתמסרו לעסוק בצורכי ציבור. לימוד ועיון באורח חייהם של הצדיקים יכול לשמש נר לרגליהם של מחנכים ותלמידים, המבקשים לצעוד בנתיב התורה והמצוות.

יש לציין, כי בדרום מרוקו חיו ופעלו למעלה מי800 צדיקים, שמעשיהם ופועלם טרם הועלו על הכתב, מסיבות שונות. רבנים וצדיקים אלה לא זכו להתייחסות הראויה, שתנציח את פועלם המבורך בהיסטוריה היהודית של האיזור.

יפה נוף

מה מקור השם פינטו,או דה־פינטו? בידי המשפחה נמצאת מסורת, הכורכת את שם המשפחה לעיר בשם זה, הקיימת בספרד.״דה פינטו״ פירושו ״מפינטו״. בשפה הספרדית או הפורטוגזית יש למילה בת ימינו בעלת צליל דומה מובן של נוף,ציור, או מראה יפה.

מרוקו. הרי האטלס, מדבר סהרה, האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון. אקלים ים-תיכוני בצפון ומדברי למחצה בדרום. הנהר מלויה שאורכו 515 ק״מ והוא מתחיל בהרי האטלס ונשפך לים התיכון, 800 מ׳׳מ גשם בצפון מערב הרי האטלס ו־100 בלבד בשולי הסהרה.

תושבי הממלכה, ששטחה כ־450 אלף קמ״ר, הם ערבים, ברברים וכושים. מתוך כ־20 מיליון התושבים ישנו גם מיעוט יהודי, כיום כ־40 אלף, אך בעברהלא־רחוק, בטרם החל גל העלייה הגדול לישראל, הסתכם מספרם בכי250 אלף.

בין העולים לישראל, בשנות ה־60 של המאה הזו, מצויה גם משפחת הרב משה אהרון פינטו. הוא עולה עם אשתו וילדיו, קובע את מושבו באשדוד, אך לא שוכח מניין הוא בא, גם בגלל מה שהשאיר מאחור: קברות אבותיו הצדיקים, מלומדים ובעלי מופת, שקבריהם משמשים אתר לאלה הפוקדים ומשתטחים על קברי צדיקים, להיוושע ולהתברך.

משפחת פינטו הגיעה למרוקו מספרד. בטרם תיסקר השושלת המשפחתית, ענפיה ונדודיה, יש לעיין בתולדות יהודי מרוקו, שאליהם הגיעה המשפחה והפכה לחלק בלתי נפרד מהווייתה.

העדויות הקדומות ביותר על יהודים במרוקו מצויות במאה השלישית לספירה. כ־300 שנה לאחר מכן, בשנת 536, גזרו עליהם הביזנטים, שליטי הארץ, גזירות שונות ומשונות והיפלו אותם לרעה. בשלהי שלטון הביזנטים הירפו אלה את ידם הקשה מעל צוואר היהודים, ולמרוקו הגיעו יהודים נוספים, פליטים מספרד. כאן המקום לציין, כי הקירוב הפיזי בין מרוקו לספרד, המתבטא בלשון מים צרה במיצר גיברלטר, סייע טבעית להגירה מספרד למרוקו.

עם הכיבוש המוסלמי, במאות היד וה־8, הפכו היהודים לבני חסות וחוייבו במס גולגולת. במקביל ניתנה להם רשות להתיישב ברוב הערים החדשות שניבנו במרוקו. כך יובן איפוא, שהעיר פאס, אז הבירה, היתה מאוכלסת במאה ה־11 ברוב יהודי. קהילות יהודיות גדולות אחרות היו סג׳למאסה, דרעה, ארבימת ומאקנס.

 עם עליית המוראביטון להנהגת המדינה חלה החמרה בעול המיסים, הוצא צו גירוש ליהודי מראקש – ובעקבות אירועים אלה היגרו יהודים רבים לספרד. השתלטות שושלת המוחדון הביאה חורבן גדול יותר לקהילות היהודיות, וגרמה שמד ודילדול. רבי אברהם אבן עזרא מציין כי 23 קהילות יהודיות נחרבו, רבים נהרגו על קידוש השם, ביניהם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן מפאס, ואלפים נאלצו להמיר את דתם למראית עין, מחשש לחייהם. היו שעזבו את המדינה, כמו משפחתו של הרמב״ם. אלה שנשארו רוכזו בגיטאות וחוייבו לשאת את אות הקלון.

במאה ה־12, בימי אלמנצור, חלו גזירות אלה גם על האנוסים. עם התייחסות שכזו יובן איפוא, כי בכל פעם שצרות פקדו את המדינה, כמו שנות בצורת, הפכו היהודים שעירים לעזאזל. כך גם בשנות רעב, חילופי שילטון או מרידות של שבטים.

קשות במיוחד היו השנים שבהן שלט מולאי יזיד המורד, בין 1790 ל־1792, ויורשו, מולאי סלימן, שישב על כסאו במשך 10 שנים, פקד על הקמת גיטאות ליהודים בקהילות העשירות תאטוואן, רבאט, סלא ומוגאדור. במקביל, רצונו להפחית את הקשרים עם אירופה, כדי להקטין את השפעתה על מרוקו, פגע בראש ובראשונה ביהודים, שהתעסקו במסחר והתרכזו בערי הנמל. במאה ה־18 התרוקן איזור האטלס התיכון מיהודים, ואלה נהרו מהכפרים למלאח (גטו), והפכו רבעים שלמים למשכנות עוני ומצוקה. גם ערי פנים המדינה התרוקנו מיושביהם היהודים, והמנהיגות עברה לערי הנמל.

במאה ה-19 חדרו מעצמות אירופה למרוקו והעניקו הגנה קונסולרית ליהודים. כתוצאה מהקשרים החדשים התפתחה בין היהודים שכבה של עשירים, סוחרים, בנקאים וסוכנים של גופים אירופאיים, ואחדים מהם הפכו לקונסולים של מדינות אירופה במרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר