מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
ובספר דברי הימים למורנו הרב שאול סירירו זיע"א, ובספר סכרון לבני ישראל למהריב"ע השני זצ"ל, ובספר יחס פאס למורנו הרב אבנר הצרפתי זיע"א, ובקונטרס כתב יד למורנו הרב עמנואל מאנסאנו זצ"ל.
וכמה טלטלו עם בני ישראל טלטלא גבר ועינו אותם באבדן קנייניהם ובניהם ובנגעי גופם באופן מחריד מאוד, כגון הגירוש אשר היה בפאס אלבאלי לקהל התושבים לא תקום פעמים צרה, בשנת תקצ"ח ליצירה וסימן כמפיס קצ"ח כמובן. והגירוש השני היה שהאלמללאח בשנת הרכ|"ה וסימן הרכ"ה בך וענוגה, ומשנת ת"א עד שנת תפ"ב הייתה עצירה גדולה וגלו כל היהודים סבפאס למקומות אחרים ואינן מוצאין עשרה לבל דבר שבקדושה ונתקיים בהם בעוונות ארצכם שממה וכו'…..
וברעב של שנת ח"ץ מתו רוב אנשי המדינה והנשארים הרס נסו ונאלצו לנוד ויעזבו את בתיהם ובית תפלתם שומם ובית מועד לכל חי, ונותרה נחלתם ביד גוים. ובשדנת תה\,ו ליצירה נגזרה גזרה על הבתי כנסיות שיחרבו פה פאס יע"א, וארח סמוך לשנת תה"ו גזרו על יהודי אזאווייא להסיע דירתם ממנה ונפזרו כל הקהל בכל המערב ובארצות אחרים.
ובתוך הבאים באו לפאס מורנו הרב יעקב בן שמחון זצ"ל ומורנו הרב מימון אפלאלו, ולא מצאו מקום להתפלל עם קהלם שבאו עמהם, ןמכל בתי כנסיות הייתה בית כנסת הנקראת בשם תלמוד תורה, ובהיות בית הכנסת הנזכר בישובה היה שליח ציבור בה הרב הגאון מר קשישא מורנו הרב וידאל הצרפתי זצ"ל הוא ושלוחים אחרים שהיו קבועים עמו.
ואחריו קם בנו כבוד מורנו הרב יצחק זצ"ל ומילא מקומו, והיה בצד בית הכנסת הנזכר עלייה למעלה הנקראת ישיבת תלמוד תורה, והיו הנשים מתקבצות שם להתפלל ולראות ספר תורה דרך חלונות המשקיפות לבית הכנסת הנזכר ופתח הישיבה רחוק מפתח בית הכנסת הנזכר והיו עולות דרך שם ונחרבה גם הישיבה הנזכרת ונשארה כמה שנים בלי תקרה.
וכשבאו החכמים הנזכרים לפאס התחסד עמהם מוהרוי"ה השלישי ונתן להם הישיבה הנזכרת ובנו אותה בית כנסת והיו מתפללים שם עם בני קהלם ה' יגדור פרצותינו אמן כן יהי רצון. ובשנת התפ"ח נשללו היהודים במקנאס כמו שכתב בשנת בשאלות ותשובות משפט וצב"י חלק ראשון סימן קס"א בפסק דין ממו"ה מרדכי בירדוגו זצ"ל, וכן נשללו בשנת התק"ז.
ראה הלאה מורנו הרב יהודה הכהן זצ"ל, ובשנת נת"ק גם כן נתגרשו היהודים ממקנאס ראה הלאה אות ח' מורנו הרב חביב טולידאנו זצ"ל , ובשנה הייא נשללו גם קהל תיטואן נפלו בידי איזה עלים מספר זכרון לבני ישראל למוהריב"ע השני בכתב יד ישן וחסרים לבסוף חבל על דאבדין ושם דבר על שנת נת"ק: וזה לשונו.
בשנת התק"ן ליצירה היא שנת מ"י נתן למסיסה יעקב וישראל לבוזזים לפ"ק בסוף ניסן באה שמועה רעה מעיר רבאט שמת שם המלך סידי מוחמד יר"ה ותהום כל העיר והייתה מהומה גדולה ומבוכה בכל היהודים ובכל הגוים, ופחד ופחת היה לנו כי אמרו כולנו מתים שהמשפחות יבואו על העיר בטח וישללו הכל ויענו נשים והיו כולם בורחים והבריחו ממונם והטמינו תחת הקרקע ובאותו הלילה לא ישן אדם כלל כי היו חופרים ובונים על ממונם.
ויש שהבריח ממונו לבית הגוים בפאס אלבאלי, ולמחר יום ה' נאספו כל הגוים והמליכו לבן המלך הנזכר שהיה שמו מולאי אליאזיד והוא היה בורח בהר מאביו הנזכר שרצה להורגו שהיה מורד בו בחייו, וחשבנו כי נחה שקטה הארץ כי הכריז שיעשו שלום בארץ, ולא עברו ימים מועטים עד שבאה שמועה שיצאה מהר הנזכר והלך לטיתואן ויצאו קהל טיטואן ומנחה בידם, ביום שבת קודש גזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו ומי שיביא לו ראש יהודי יתן לו סך עשרה מתקאלים.
ואמרו תפסום חיים לקהל הנזכר, והעיר ה' את רוח שופט אחד ונפל לרגליו ואמר לו, לא נכון לעשות כך להרוג את כל היהודים כי הפליל שלהם לא אמר כן, אמר לו כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאווס ארור שמם שאהרוג כל היהודים כשאמלוך, והשיב לו זו אינה עצה אלא טול ושלול ממונם והרי הם כמתים, ואמר טוב הדבר.
ומיד יצאה הגזרה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואן ושללו אותם ביום שבת קודש והם יושבים שקטים מבלי ידעה כדי שיטמינו ממונם, ואמרו לנו שנטלו ממון וטלטל שלהם ושל תגרי גוים כמו אלף ככרים מ"מ, ואחר כך שלח להאלודאייא שהיו דרים במקנאס לשלול קהל מקנאס, וכן עשו באו ביום י"ד לחודש אייר והכריזו שהמיזי"ד מחל להם כדי שיחזרו הקהל הבריחה ויוציאו ממונם ורובם האמינו לזה אנשים ונשים וטף.
ויכנסו עליהם כולם כאחד והניחו אותם ערומים יחפים ברעב ובצמא ובחוסר כל והיו לבז ולנים ברחוב העיר ואם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר מכח האויבים ששללו שללה ובזזו בזזה, ואם אמרנו נצא השדה הייתה שם מכת חרב והרגו אבדן ונתקיים בנו מק"ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ועת צרה הייתה ליעקב אשר לא רו אבותינו ואבות אבותינו מיום היותם על האדמה עד היום הזה אשר נתננו ה' לרחמים.
ולעת ערב ליל ט"ו לחודש הנזכר נכנסו כל בגוים לעיר ושללו אותה ונשתהו כמו ט"ו יום, וחפרו כל הבתים וכל החצרות ונתגלו להם מטמוניות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותם כי הייתה הגזרה מאת ה' ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו שרבו.
המשפט העברי בקהילות מרוקו
התקנות, מתקניהן וסמכותן
התקנות נועדו לפתור בעיות שהתעוררו כתוצאה משינויים חברתיים וכלכליים, על ידי תקנה חדשה בנוסף להלכה קיימת. בדין מדיני ממונות, בדינים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילתו. או על ידי הוספת איסור חדש או מצווה חדשה בדינים שבין אדם למקום.
פעמים שהתקנה באה אף להכניס שינויים ותיקונים בהלכה הקיימת בגלל קשיים שנוצרו בקיומה. קשיים חברתיים,כלכליים ומוסריים . על סמכותם של חכמים לתקן תקנות דנו חכמי התלמוד בבמה מקומות : ״ אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך …. מאי מברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה.
והיכן ציונו רב אויא אמר מלא תסור . רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך …" הרי מפורש יוצא שיש סמכות בידי חכמים לצוות אף על מצוות חדשות כמו חנוכה. ובמקום אחר נאמר ״ אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין .. רב כהנא אמר מהכא ושמרתם את משמרתי .
עשו משמרת למשמרתי.אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאוריתא היא דאוריתא ופירשו רבנן, כל התורה נמי פירשו רבנן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא׳׳ , הרי מפורש שסמכותם של חכמים לגדור גדרים ולאסור את המותר כמו איסור שניות, מעוגנת בתורה, ומה שנאמר "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא״ הכוונה לומר שהמצוה של ״ושמרתם״ את משמרתי ", היא מצוה כוללנית לגדור גדרות, ואי אפשר להצביע על גדר או איסור מסויים כאילו נכתב במפורש בתורה,
וכן כתב הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה: והחלק הרביעי הם הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשות סייג לתורה, ועליהם צווה הקב״ה לעשותם והוא מה שאמר במאמר כללי ושמרתם את משמרתי , ובאה בו הקבלה עשו משמרת למשמרתי…
והחלק החמישי הם הדינים העשויים על דרך החקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים, ואסור לעבור עליהם וכבר אמר שלמה ע״ה על העובר עליהם ופורץ גדר ישכנו נחש . ואלו התקנות רבות מאוד ונזכרות בתלמוד ובמשנה…״ . עמד יט
לאור האמור לעיל שניתנה הסמכות בידי חכמים לגזור גזירות, להוסיף איסורים ולתקן תקנות, ניתן לשאול והרי נאמר בתורה ״ לא תוספו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצווה אתכם״ .
כבר דנו בשאלה זו הראשונים בפרושם למסכת ראש השנה: אמר רבי יצחק …למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומרעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן״. והקשו בתוספות תימא הא קעבר משום בל תוסיף… ויש לומר דאיןשייך בל תוסיף בעשיית המצוה ב׳ פעמים, כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו׳ או נוטל לולב וחוזר ונוטל.״״
והרשב״א בחידושיו לאחר שמביא קושית התוספות כותב: ומסתברא דלא קשיא כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, וא״נ ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר נאמר על פי התורה אשר יורוך.
ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצווה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצווה, ואע״ג דבקיאין השתא בקביעא דירחא וה״ה לבל תגרע לצורך כגון י״ט (= יום טוב) של ר״ה (= ראש השנה) שחל להיות בשבת אע״ג דאמרה תורה תקעו, גזרו שלא לתקוע, ובל זה לצורך, וה״נ לצורך ראו לתקוע ולחזור לתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמים״ .
מפורש יוצא מדברי הרשב״א שאיסור ״בל תוסיף״ חל רק על היחיד המוסיף על מצוות התורה או גורע מהן, אבל על חכמים לא רק שלא חל האיסור אלא יש להם סמכות אפילו לעקור דבר מן התורה כשיראו צורך בכך ומצווה לשמוע לדברי חכמים.
הרמב״ם דן בבעיה זו פעמים בחיבורו ״משנה תורה״ וזה לשונו: הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם (בדבר) שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, כיצד, הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב.
בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו בעוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת מפני שלא נתפרשה, ויבא אחר לומר אך בשר בהמה מותרת… לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה״ .
ודבריו אלו מפורשים יותר גם בהקדמתו ל״משנה תורה״. מדברי הרמב״ם ברור שאין קפידה על חכמים להוסיף על מה שכתוב בתורה בתנאי שיהיו מודעים ויודיעו מראש, שהתוספת מותרת מן התורה, ומצאו לנכון לגזור בו איסור, ואיסור ״בל תוסיף״ חל רק במקרה שמוסיפים מצווה אחת לתרי״ג מצוות או גורעים מצוה אחת.
ראשית השימוש בהתקנות תקנות קדום ביותר, מצויות תקנות המיוחסות אפילו לתקופה העתיקה,לדוגמא: משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח, עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו, תקנת פרוזבול . ועוד.תקנות שנתקנו בבל דור ודור. עד סוף תקופת התלמוד התקנות שנתקנו חייבו את כל ישראל, ובן תקנות שנתקנו בתקופת הגאונים בי עד אז היה מרכז רוחני אחד שסמכותו פרושה על כל ישראל.
בסוף המאה העשירית, עם התדלדלות המרכז הרוחני בבבל וצמיחתם של מרכזים חשובים נוספים בזה אחר זה בצפון אפריקה, בספרד ובאשכנז ועוד, בטלה ההגמוניה של מרכז אחד על כלל ישראל, ומאז כל קהילה תקנה לה תקנות לפי הצרכים המיוחדים לה.
ותקנה שנתקנה בקהילה אחת לא חייבה קהילה אחרת,, ובמקרים מסויימים התקבלו ע״י הקהילות שבאותו האיזור. דוגמת תקנות רבינו גרושם מאור הגולה שפשטו בקהילות אשכנז וצרפת ולא התקבלו בספרד במג׳רב ובמזרח, וכן כתב הריב״ש "… וכ״ש שאין לרב אחד לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתו דברים המותרין מדין התלמוד…״
סאלי וחכמיה-חכמי סאלי
כך היתה העיר סאלי, עיר קודש של השראת שכינה. עיר שהיו בה תלמידי חכמים רבים, והמפורסם שבהם אור החיים הקדוש, אשר בפירושו לפרשת בלק בפסוק ״ מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״ כתב – שתי כתות יש בישראל. האחת כנגד ״אוהליך יעקב״ – יהודים הקובעים עיתים לתורה, אך לא באים אליה בכל עת.
הכת השנייה ־ ״משכנותיך ישראל״ ־ כת הקבועה כמשכן, כת יתד התקועה, הלומדים תורה בכל עת. ניתן לומר כי העיר סאלי הייתה עיר של כת יתד התקועה ומה שמח ליבי בראותי ״פירוש הזוהר הקדוש לפסוק ״לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה״:
אומר רשב״י על פסוק זה, שבכל מקום גלותם של ישראל, השכינה גלתה עימהם ואימתי באה ישועת ה׳ להוציאם מן הגלות, כאשר ישראל שרויים במדרגה של ״על עמך ברכתך סלה״ כלומר, כאשר הקב״ה משגיח בברכות של ישראל, להוציאם מן הגלות (הזוה״ק ויקרא צ:).
רמז לשני המאורות הגדולים המפורסמים בסאלי – אור החיים הקדוש ורבי רפאל אלנקאוה ניתן למצוא בסידור התפילה: ״ועל מאורי אור שיצרת המה יפארוך סלה״, ״אור״ ־ זהו אור החיים הקדוש, ״יפארוך״ ־ רומז לרבי רפאל, ״סלה״ רומז לעיר סאלי. בתחילת השלטון הצרפתי, לפני כמאה שנה היו במלאח של סאלי כמאתיים בתים, כעשרים חנויות ושתי טחנות קמח.
המלאח היה שדרה מרכזית, לאורכה היו חנויות, בתים, בתי כנסת וישיבות וממנה נסתעפו תשע סמטאות. את המלאח תחמו שני שערים:
באב למלאח – שער המלאח.
אע למלאח – (השער הפנימי של המלאח).
בגלל המבנה שלה היה שגור בפי יהודי מרוקו פתגם בערבית ובתרגומו:
" זאת סאלי, אלו חנויותיה ".
בני הקהילה חשו מאוחדים באמונתם ובאורח חייהם וכעדות זקן מאותה תקופה:
"אנו היהודים חתרנו לדבר אחד בלכה לקייס את מעוות ה' ותורתו, אנו קיימנו בקפידה את המצוות״.
חכמי סאלי
רבי אברהס כן סוסא
רבי אברהם בן מוסא בר שלמה חי במאה החמישית לאלף השישי. רב מקובל, חיבר הגהות על ספרי האריז"ל, שיטות על מסכתות, פירוש על ההגדה ועל פירוש רש״י על התורה, שירים וקינות. ידוע ומפורסם שירו הנפלא " נרדי נתן ריחו ".
ב ״שם הגדולים״ נכתב עליו ״רב מובהק, מקובל גדול, אחד מרבני מערב הפנימי״. רבי אברהם נולד בתיטואן והיה גר בסאלי כמצוין בשאלות ותשובות ״משפט וצדקה ביעקב״ – ״רבי אברהם בן מוסא דמיתטואן ודר בסאלי יע״א, תלמידו של רבי מנחם עטייא״.
בשאלת חכמי סאלי לרבי יעקב בן צור בפז, חתום רבי אברהם בראש שישה מחכמי העיר לפני שנת התע״ג. שהה תקופת מה במראקש ולמד עם רבי אברהם אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דילויה.
את תורת הקבלה למד אצל רבי יעקב מארגי ( בתיטואן ) שנודע בפירושו לזוה״ק ״אמת ליעקב׳ ). מורו ורבו אף ביקרו בעיר סאלי ״ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד… רב הכולל כבוד מורינו הרב יעקב מאראגי ז״ל… וכאשר בא יעקב מעיר טיטוואן יע״א לעיר האלקים סלה (סאלי) יע״א בהיותו מתאכסן בביתי ובחומותיי׳(מנחת סוטה תלד׳).
שם מבאר רבי אברהם על פי דברי מו״ר את עניין גלות השכינה, על פי דברי האריז״ל.
מאוחר יותר נמלט רבי אברהם ממרוקו לתוניס, ב״מעשה הצדיקים״ מסופר שלאחר שעשה מעשה בקבלה מעשית נגד אשת המלך שהציקה ליהודים, נתקנאו בו הגויים וחייו היו בסכנה ולכן נמלט.
בתוניס העמיד תלמידים בתורת הקבלה ויש האומרים שהוא יסד את תשתית לימוד הקבלה בתוניס, לימוד שיתפרסם רבות מאוחר יותר ועדות לו נמצא בהתכתבויות חכמי תוניס עם הרש״ש ובדברי הרחיד״א. בתקופה זו פעל בתוניס חכם נוסף מחכמי מרוקו, רבי מסעוד רפאל אלפסי הטמון גם הוא בתוניס העיר.
מתלמידיו של רבי אברהם נודעו, שני בניו ־ רבי שלמה ורבי משה, רבי מרדכי ברוך קארבאליו ־ אב בית דין תוניס ורבי יעקב לומברזו ־ ממקובלי תוניס.
רבי אברהם זצוק"ל, נפטר בעיר תוניס ב-כ״א באדר התצ״ג בבית העלמין הישן ופלא גדול היה שרצו לפנות את קברו בתקופת השלטון הצרפתי ולא הצליחו. יהודים רבים מתונים נהגו להשטח על קברו ולספר סיפורי נפלאות. אני המחבר זכיתי להשתטח על קברו, לאחר חיפושים רבים בהם איתרתי את קברו במוסך בעיר.
בעל המוסך – ערבי, סיפר לי שהוא שומר בקנאות על המקום, ביודעו את גדולתו של הרב הטמון בחדר הסמוך למשרדו.
זה המקום לפנות אל היהודים בתוניס ולבקשם לפעול לשיקום האתר. יש בכך גם משום הכרת הטוב וגם זכות להתעסק בקברו של צדיק גדול.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים. בידי בנימין בר-תקוה
רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.
בידי בנימין בר-תקוה
משגב ירושלים – המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח תשמ "ח
הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו
הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.
את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.
המקום.
ההיסטוריה של תושבי מרוקו ובהם של יהודיה, מושפעת מן הגיאוגרפיה המיוחדת המאפיינת ארץ זו. מבחינה גיאוגרפית הפיזית נוכל להבחין בשלושה מרכיבים. חבל ארך של שפלה ורמות, נמוך יחסית, סמוך לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, חבל ארץ הררי הכולל את הרי האטלס הגבוהים ואת הרי הריף, וחבל ארץ הכולל רמות ומישורים היורדים את הסהרה.
במקביל נוכל להבחין בשלושה מרכבים גיאופוליטיים שהשפיעו על תולדות יהודי מרוקו, רצועת הארץ לאורך הים התיכון עליה לוטשים עיניהם ספרד אנגליה, רצועה אשר בה נודע תפקיד חשוב ליהודים בחיי המסחר, והוא הדין לערי החוף הסמוכות לאוקיאנוס האטלנטי.
אזור הארץ המרכזי שם נמצאות ערי השלטון המסורתיות ובראשן פאס. לאזור מרכזי זה הגיעו רבים מן המגורשים, ובתוכם משפחת אבן צור, שהתיישבו בערי השלטון מטעמים שיוסברו להלן. אזור דרום מרוקו שהרים גבוהים מפרידים בינו לבין שאר חבלי הארץ, ואשר עמקיו יורדים אל הסהרה.
בחבל ארץ זה נתפתח קשר הדוק ביותר בין היהודים הכפריים ובין שבטי הברברים המקומיים. ואולם דומה כי כדי לספוג מעט ממגוון הנופים המיוחדים של הארץ עלינו להטות אוזן לרישומיהם של נוסעים שביקרו במרוקו, התרשמו ורשמו זיכרונות מסעותיהם.
שני ספרי מסע יוזכרו כאן : הראשון, " משא בערב ", שנכתב לפני כמאתיים שנה על ידי שמואל רומאנילי ( שממנו אביא בהמשך בע"ה קטעים נבחרים, ככל שיאפשר הזמן ) . והשני " מארץ מבוא השמש " שנכתב לפני כשלושים שנה על ידי פרופסור הירשברג ( שממנו כבר הבאתי קטעים רבים בכל הפורומים ) .
האחרון מציין כסימן היכר את ריבוי הניגודים במרוקו שבהם נתקל האדם בכול : בטבע הדומם, באקלים, באופי העמים והאנשים ללא יוצר מן הכלל. מבחינת הנוף בולט הניגוד בין המדבר הלוהט להרים המושלגים, בין יערות העד של הארזים לערבות הצחיחות, ואף שתיאורו נכתב במאה העשרים על חידושיה, הנה מציאות היסוד של נופי מרוקו ניכרת היטב מתוך הדברים.
" הרי לפניך פאס היושבת על מים רבים שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מלווה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מרוקו, שאקלימה יבש ומידות החום מגיעות בה בקיץ לחמישים מעלות צלזיוס.
מצפון מקיף אותה יער דקלי תמרים, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה.ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את הסהרה מכאן, ותחנות החורף לגלישה בשלג. העוטף במכסה צחור את מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים, מכאן.
אותה שעה שרוי החוף האטלנטי באוויר ממוזג של אביב נצחי ויתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת, ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות בשנים, ועל ידם, " קצבות " – בירות ו " קצור , טירות שליטים ברברים אף הן ירושת העבר.
מגוונת ורבת פנים היא אפוא ארץ מרוקו, ומרובים יישוביה ופינותיה בהם ישבו היהודים לדורותיהם, ואשר בהם נהלו על פי התנאים הגיאוגרפים את אורח חייהם המגוון, אך מאחדת את היהודים הדבקות בתורת ישראל.