ארכיון יומי: 27 ביולי 2012


Le mariage traditionnel chez les juifs marocains

Côte atlantique

A Casablanca, les cérémonies du mariage commencent un jeudi, intitule "nhar hsäb sab' iyyäm". Ce jour-là, !a mère du fiancé, ses soeurs et les tamzwarät de la famille, ainsi que plusieurs invitées, rendent visite à la famille de la jeune fille, et offrent des plateaux contenant de la farine, du henné, du savon, des chaussures, des fruits secs et des bijoux.

On confectionne ce soir-là une amulette appelée srira, que les fiancés doivent porter au poignet jusqu'au jour du mariage. La srira contient du hermel (peganum harmala), réputé pour surmonter la peur des démons. Les fiancés ne pourront plus quitter la maison, sauf pour certaines céré­monies, et doivent être toujours accompagnés.

Tout en chantant des chants appropriés, les femmes s'adonnent aux pré­paratifs du mariage, qui dureront jusqu'au lendemain après-midi.

Vendredi soir, les deux familles assisteront ensemble à l'office religieux à la synagogue. D'après Nataf, , à la fin de l'office le fiancé va baiser la main du futur beau-père, et, de suite après, sous un prelexte, quelconque, se fâche avec lui. Le beau-père doit alors, par tous les moyens, essayer d'apaiser sa colère. Un diner copieux les réunira encore dans la maison de la fiancée, où les hommes et femmes prennent leur repas dans des chambres séparées.

Samedi est le "sebt el badiän" – ou "sabt erray".Le samedi du commencement", début du mariage. Les Musulmans se servent aussi du même terme: el bdou, "le commencement".. Au matin, le fiancé et ses amis prennent part à la prière dans la synagogue du père de la jeune fille.

 Après l'office, tous les assistants sont invités par les parents de la jeune fille, qui servent à cette occasion de !a viande, des oeufs, de pommes de terre, des salades et de la mahia.

En même temps, les amies de la fiancée, habillées de leurs "ksswa alkbira", viennent admirer son trousseau, qu'on expose ensuite à la vue de tous les invités présents. La jeune fille offre du thé et des gâteaux à ses amies, qui lui tiendront compagnie jusque tard dans la nuit.

Le fiancé, accompagné de ses amis, vient alors surprendre la fiancée, couchée dans son lit recouvert d'un voile et entourée de ses compagnes. Ils soulèvent le lit, découvrent le voile et donnent cours à leur joie. Mes informateurs n'ont pu éclairer le sens de ce jeu. Un déjeuner, réunissant les deux familles, ainsi que quelques invités, terminera les diverses réjouissances.

Comment expliquer ce jour-là, la liberté avec laquelle les jeunes gens abordent la fiancée et ses amies, dans une société où la séparation des sexes est si stricte? En effet, ils possèdent certains droits, qu'ils gardent jalousement. La clef du problème réside dans la réunion, ce soir-là, d'un certain nombre de jeunes gens dans la maison du fiancé, à l'occasion de laquelle un groupe communément appelé ici 'zara ou lslan  se formera.

 Leurs fonctions sont bien claires et bien définies, mais les renseignements abondent moins sur la formation pratique du groupe. Au cours de la réunion, cinq jeunes hommes seront choisis, et, à partir de ce moment, resteront attachés au service du fiancé. Les principaux critères pour l'élection de cette cour sont: a) le fait d'être un ami personnel du fiancé, et b) la possession d'une certaine expérience de la vie: un jeune homme nouvellement marié peut faire partie du groupe, qui joue aussi un certain rôle dans la préparation sexuelle du fiancé. Celui- ci est nommé Sultan. Il choisit un vizir et distribue d'autres fonctions, dont la plus importante est celle de trésorier. On constitue une caisse qui servira à couvrir les frais des repas pris en commun.

Après cela, le fiancé, accompagné de sa cour, va à la maison de la jeune fille, où une grande assistance l'attend. A son arrivée, commencera la curieuse cérémonie intitulée azmomeg. La signification du vocable ainsi que le sens de la cérémonie sont tombés dans l'oubli. Ce qui est encore plus remarquable c'est que Y azmomegn'est pas très connu des Musulmans d'Afrique du Nord. Ce serait donc une cérémonie particulière aux Juifs marocains.

La mère du marié aura pris la précaution d'offrir ce jour-là, un plateau spécial contenant du sucre, du henné, un oeuf, du qronjal (clous de girofle), un miroir, du calicot blanc, le tout recouvert d'un foulard. Le soir, quand toute l'assistance est rassemblée, un jeune homme, jamais le fiancé, prend l'oeuf et le brise sur la tête de la fiancée, pendant que les femmes scandent : " 'bâto, 'bâto : Elle l'a pris, elle l'a pris, ollâh ma hbbàto": Par Dieu, elle ne le cache point. Ensuite, une des tamzwarâtdépose sur la tête de la fiancée du henné, un miroir, du qronfal, et couvre ses cheveux avec le morceau de calicot. Elle devra rester ainsi jusqu'au mardi soir ou mercredi matin. 

 A partir de ce soir, les jeunes filles amies de la fiancée forment une cour dont la principale occupation est de lui tenir constamment compagnie.

A Azemmour, le samedi matin, le père de la jeune fille invite les assis­tants de la synagogue à venir chez lui. C'est le "sebt al badian". Les deux familles déjeunent ensemble. Le soir, on expose le trousseau de la jeune fille, qui sera admiré par tous les invités.

A Mogador, les cérémonies commencent un jeudi, intitulé "nhar rssim".Les femmes se réunissent dans la maison de la fiancée. Dans le plateau où on pétrit le pain, on met des pièces de monnaie conservées de génération en génération et destinées à porter bonheur au nouveau couple. Samedi est le "sabt al qdïm", que les deux familles fêtent chez la mariée. Le soir, les musiciens viennent agrémenter la réunion. Ici, on pense que briser l'oeuf sur la tête de la jeune fille adoucira la vie des futurs époux.

A Safi, c'est aussi le "sabt al badian" qui réunit les deux familles et plu­sieurs invités dans la maison de la fiancée. On aura pris soin de préparer beaucoup de nourriture pour cette journée.

A Rabat-Salé, le mariage commence le samedi "sabt rssim", le mercredi d'après a lieu un bain froid de la fiancée; jeudi, Yazmomeg, et le samedi suivant est le "sabt erray".

פאס וחכמיה

הדפוס.

אומני הדפוס מפורטוגל הקימו בית דפוס בפאס בשנת רע"ו – 1516 שהיה שייך לרבי אליעזר טולידאנו בחיסבון, והבעלים היו רבי שמואל ורבי יצחק בנו, הספר הראשון שנדפס בפאס, באותה שנה, היה ספר אבודרהם ובמשך חמש שנים לקיומו נדפסו לפחות שישה ספרים ומאז העבודה בדפוס הופסקה בשל חוסר הנייר שהספרדים מקנאת הדת אסרו שמלוח למנוע הדפסת ספרי דת יהודים.

חברות.

חברת הצורפים " אלסכאכין " אצייאגין, הכנת המתכת זהב וכסף וצירופה מסיגים יהודי פאס הצטיינו במלאכה זו והוציאו מתחתי ידם תכשיטים יפים להליא ובראשית המאה הי"ח היו בפאס כשבעים צורפים מהם עשרה זהבים, במלאכה הייתה גם מלאכת לבזום דלנצ'אם אבזמי חגורות.

חברת החייטים רקמה בחוטי משי, ולחבר קצה עם קצה " אלברשמאן ואלשבאך " " לחזום ", חגורות העשויות ממשי, " תאחרארת " מלאכת המשי החל מעבוד המשי והכשרתו לאריגה וכלה במלאכת אריגת המשי ועשיית אביזרי הלבשה ממנו, " עקאד " כפתורים רקומים במשי, עשיית הכובעים שהיו משונים משל גויים אחיטי צפוי לקיר מבד קטיפה ירוק ואדום מעשה רקמה בצורות שונות, גאפאראת מלבושים עליוניים מעילים וכו'….החליפה הבדעייא הקפטאן, ה"קסוווא " והמכנסיים " כייאטאת למלף ".

חברת סופרי סת"ם מומחים לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות במסגרת החברתית הזאת הייתה גם קביעת עתים לתורה ולתפילה ולגמילות חסדים.

בעלי האומנויות היו מתרכזים לפי מקצועים במקום אחד ובמקומות נקראים שווקים שוק החייטים, שוק הרצענים, שוק השולחנים, שוק הרוכלים, שוק לגזל, שוק מוכרי בשמים אלעטארין, שוק מוכרי פירות וירק, שוק הקצבים וכו'……

מלאכת " צפאר " או " תאספרת " ייצור כלים מנחושת צהובה : מגשים, מחתות, פמוטות. " רכאבאת " משוורות מכסף ונחושת לרוכבי הסוסים. " תאחדאדת " נפחות, רצענות, והיא במובן השני, רידודו של חוט זהב עבה לעלה דק וליפופו על חוט של משי ונקרא " סקללי ".

על פרטי תעשייה זו ראה " אומנים ובעלי מלאכה " – חיים בן טוב, ספונות, ספר יוד, ירושלים תשכ"ו. וידועוה משפחת כוהנים במרוקו שכינוייה כהן סקלי ולפי המשוער מוצאה מהאי סיציליה.

תעשיית הנעליים מעור שהייתה בהיקף גדול, מלאכת חרשי עץ מסגרות רשתות ומעקות, מלאכת עוואד ייצור קלשונים, אופני עגלות ידות כלים.

מלאכת קרשאל ייצור מכשירי לסריקת הצמר בצרפתית נקרא ,CARDES.

בניה וחקלאות. 

קניית שדה לפירותיו יערות של זיתים, סבוב בכפרים לקניית תבואה, לאחסנה בזמן הזול ולמורכת בתקופת היוקר. כוורת לדבש ותעשיית השעווה, גידול בקר וצאן ומכירת חלב. מסחר בטבק. עיבוד עורות. מסחר בשמן. גתות ותעשיית הסבון. ייצור סופגניות. מכירת פחמים. " בקאלין " חנויות מכולת. רוכלות, אופי עוגות. רופאים, משוררים, מגידי עתידות.

גזירות ושמדות.

באיגרתו של רב שמואל בן חפני כותב :

ישאו אחינו שלום ממני ומן ישראל סופר הישיבה בחורינו המהיר בתורת יי ומן ראשי הסדרים וראשי המדרשים והפרקים והסיומין והסיעות ומן האלופים והחכמים ובני הגאונים והשופטים והתנאים והתלמידים והסופרים כי אנחנו בחסד אלהינו חונים ולפניו מתחננים ובצלו מתלוננים ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו ויתר ממקומו ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמינו ועל המורע לבחורנו.

 ואל אלוהינו נדרוש להרוג הורגיהם להרע להם ולהכות בדבר מכיהם ככתוב המכ תמכהו הכהן ( ישעיה, כז, ז ).

ומלפניו נבקש לנחם אותנו ואתכם  להטיב לכם ולהפוך לששון אבליכם ולשמח לבבותיכם מיגונכם כאשר אמר אז תשמח בתולה במחול וגו'…. ( ירמיה לא, יג ).

ולפניו נהלל ואותו נודע על הרעה ועל הטובה ( תולדות היהודים הירשברג, עמוד 76 ). והוא קושר בהשערה  מכתב זה למאורעות שאירעו בזמן המאבק בין בית אומיה לשבט הזנאתה הברבי על השלטון בפאס.

עבד אל מומין בפאס הכביד אפו גם על היהודים הושבים בפאס להמיר דתם בדת מוחמד וללכת לבית תפלתם ולהתפלל וסגר כל בתי כנסיות וזו הייתה סיבת בריחתו של רבי מימון ושני בניו לאלכסנדריה של מצרים ( כסא המלכים ). יוסף בן עמראן נשתמד וכשחזר ליהדותו היה חבריו של הראב"ע ( תולדות הירשברג א, עמוד 349 ).

הגיאוגרף ליאון האפריקני יודע לספר על הסכנה הנשקפת ליהודי פאס מפעם לםעם, כי שבט המרינים, אשר התנשא למלוך מקרב ברית שבטי המדבר, והיה במות המלך נהגו השבטים להתאסף יחד ולעלות על עיר הבירה בבהמתם ונשקם ולתבוע זכות ירושת השלטון ולרגל זה מהרו החמסנים והקנאים למיניהם להסית ההמון ביהודים ולשים את המללאח לבז ולשלל.

ומוסיף עוד לספר שהיהודים ישבו בראשונה בפאס אל באלי העיר. ובכל פעם שנשמע דבר מותו של המלך היו מתנפלים עליהם ושדדו את נויהם וכדי להצילם מסכנה זו נזקקו המלכים להעביר אותם מהעיר הישנה לעיר החדשה, היא עיר המצודה והיכל המלך, ובמחיר ההצלה הזאת שמו עליהם מסים, ושם הם יושבים על ככר ארוכה שעליה בנויים בתי כנסיות הדירות והחנויות.

בימי המרד של תכ"ד – מח להיג'רא 56 – 1033 נהרגו בעיר פאס יותר מששת אלפים יהודים ומשנת 1145 והלאה התחילו הרדיפות נגד היהודים ועל הזמן הזה קונן רבי אברהם אבן עזרא את קינתו.

אוי אפס / כל קהל פאס / וחיש אבדו במהרה

עיר תורה / והמקרא / והמשנה והגמרא

עיר חכמים / מחכמים / בסוגיא ובסברה

ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה

ודרשנים / המבינים / בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות / מאין חשות / ולא תמוש התורה

וחנזין / מתחננין / בקול עבר ובצורה.

ולפי הכתב יד מטריפולי השמד היה בשנת אלף שבעים ושתיים שנה לאחר חורבן בית שני כלומר השנים – 1138 – 1140 לספירת הנוצרים.

בימי האלמווחדים היו יהודי פאס מובדלים מיתר התושבים בסימני נוול ללבוש בגדים כבדים עם בתי זרוע ארוכים עד לשוקים ולכסות ראשם בצעיפים גדולים ובמצנפות צהובים, ושלא ללבוש ירוק כלל.

ומדי פעם בפעם היו התנפלויות על היהודים עם נזקי טבע מחלות, שריפות דבר ורעב. ובכל פעם הרגו מהם מספר רב ומרוב הצרות היו נאלצים להמיר את דתם.

ליאון האפריקאי כותב על מצב יהודי פאס : " הם בזויים בעיני הכל אין איש מהם רשאי לנעול נעלים ואין להם כי אם סנדלים מגומא, הם חובשים לראשם מצנפת שחורה, מי שרוצה לחבוש כובע, עליו לתפור עליו חתיכת בד אדומה.

בדומה לזה כותב מרמול כרך ב' עמוד 70 : " כיוון שאומה זו מעונה מאוד באפריקה, יורקים על פניהם ברחובות, מכים אותם, לא מרשים להם לנעול נעליים. רק לאחדים שרגילים לבוא אל המלך והגדולים, יתר היהודים אין להם כי אם נעליים מגומא, ובבואם אל המלך הם מחויבים לחולצם.

כן הם מחויבים לחבוש מצנפת שחורה ועליה או על הכובע, וכן על בגדיהם צריכים לשים טלאי כדי להיבדל מאחרים, אם יש יהודי עשיר והמלך מחרים את ממונו, ולפעמים אפילו לוקח את חייו, אך יודעים הם להסתיר יפה והם פקחים בעסקים, עד שהמלך והשרים מפקידים בידיהם ניהול משקם והכנסותיהם….באופן כל אחד מהשרים יש לו בן משק יהודאי, דבר העוזר ליהודים להתבסס וחשוב להם מאוד.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 377.

מתחילה באו לפני ישועה בן שלם אדהאן ואשתו קובלים ומתרעמים על החכם השלם כבו הרב יוסף בן זכרי באמרם שבחנם עכב מלהחזיר בתו לבנם ושהיא ממאנת בבנם הנזכר והגידה לפני אחת מהשכנות שהליכתה לבית אביה הייתה מחמת שלילה אחד היה החתן והכלה ואם החתן ישנים בבית וגנבה עצמה אם החתן והניחה החתן והכלה לבדם ושמעו צעקת הכלה ועמדו על הפתח לקרוא לו לפתוח הבית.

ושמעו שהיה אומר לה תשתוק והיא אומרת הרפה לי ידי ואשתוק וכשיצאה ראו ידיה מאדמים במקום תפיסה, ושלחתי שלושה תלמידי חכמים להחזיר הבת הנזכרת כדרך כל הארץ ונומיתי להם אם הליכתה לבית אביה מחמת כן אנו משבעין להחתן שלא להכותה עוד ואם יעבור יוצא ויתן כתובה.

 ובעניין המיאון ראיתי ביד אביה שטר כתוב וחתום כראוי שקיבל החתן על פה בעניין שבועה וקנין לגלגל עמה בעניין תשמיש ולשא יהיה לה דין מורדת מתשמיש עד שתגיע להיות רואה דם, ובכן באו שניהם ועמדו לפני הדין וטען אבי החתן שהבת הנזכרת עברה יותר מי"ב שנה ויום אחד וחשיבה כגדולה ומה רוצים להמתין עוד.

ועוד טען שזה התנאי שהתנו על בנו הוא שהיה עומד על הנישואין ולא ידע מזה וגם בנו בתוך קהל ועדה בבוא החתן לבית חמיו באימה ובושה וכלימה להתחייב על הכתובה בו בפרק הזכירו לו העדים עניין זה ולהיותו מבוהל לא שת לבו ולא הבין דבריהם ואילו היה יודע לא היה נשבע.

ועוד שהם גרמו לה המיאון שמלילה א' כשלא רצתה להתייחד עם החתן הוכרחו אביו ואמו ללון עמהם בבית והוא עם האב והיא עם האם וגם הדמים שנמצאו בבגדה אינם דם בתולים כי לא נגע ולא פגע ונומיתי להם כל הדברים יגיעים ופטומי ממילי נינהו דכיוון שקיבל עליו בקניי גמור ושבועה חמורה לגלגל עמה ב' תלמידי חכמים החתומים בשטר לא נחשדו לכתוב עד שפרשו לו בלשון שהבין.

ואם לא היה מקבל תנאי זה לא היו מוסרים בתם לחופה כלל, איברא דבעניין הלינה צריכה להתייחד עם חתנה לגלגל עמה לרצותה לבא עליה כדרך כל הארץ או על ידי תחבולה וכיוצא אבל לא יתחייב להיות בין האנשים והיא בין הנשים שאין כאן נישואין כלל וקיבל אביה את הדין וביקש מאבי החתן ששלושה לילות הראשונים ילינו עמם בבית עד שירצו את בתם להתייחד עם חתנה .

וכבאו להשביע החתן לא נתרצה ואמינא ליה שמן הדין חייב לישבע שלא יכה אותה ושאם יכה אותה יוצא ויתן כתובה והלכו מלפני אבי החתן לרצות את אבי הכלה לרצות את בתו. והיום יום ב' בשבת י' מרחשון עמדו עוד לדין לפני וטען אבי החתן שמתירא שתצעק חנם ותאמר שהכה אותה ונומיתי לו וכי מפיה אנו חיין אין שומעין אלא לשני עדים שיעידו שראו שהכה אותה ואביה קיבל עליו את הדין ואמר לו שישבע בנך אני מכריח את בתי להתייחד עם חתנה מעכשיו בלתי לינת אביו ואמו כלל.

ואבי החתן היה משתמיט בדברי הבלים שלא יישבע בנו, ומעתה שהעיכוב מצד אבי החתן מחוייב במזונות הבת כל זמן זהיא בבית אביה. ואם יקה עורף שלא לקבל עליה את הדין יוצא וייתן כתובה שהרי מן הדין אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהן ועבירה היא בידו כמו שנאמר מורם בסימן קנ"ד ס"ג בהודאה גמורה יעויין שם, ואם לא היה מושבע ועומד לגלגל עמה בעניין התשמיש היא אפשר לאיים עליה ולהכותה כדי שתשמע לו והשתא דחייב עצמו לגלגל עמה ברצון אינו יכול להכותה על ככה ואם יעבור יוצא וייתן כתובה ולראייה חתמתי בזמן הנ"ל וקיים

שאול ישועה ס"ט

ומלבד עדות האישה שהעידה לפני הביאו לפני הבת ביום שהלכה לבית אביה ובגדיה למעלה מלוכלכים בדם כימי שיצא דם מפיה או מנחריה ולראייה חתמתי

שאול ישועה ס"ט.

סוף תעודה מספר 377

תעודה מספר 96

התק"פ – תקפ"ד – תקפ"ה

בתלת כחדא חוינא ואסהידו קדמנא החכם השלם כבוד הרב רבי חיים אהרן בן הרב שלמה בן מאמאן והיקר שלמה בן שמואל ה"ן חמו ידיע אדבדובי בתורת עדות גמורה בזה הלשון איך יודעים ידיעה נאמנה אן מנור אמא כלו לודאייא למללאח די פאס פעם ראשונה מנאיין ווצל לכבאר להנא לצפרו.

רחלו ליהוד לדייאר לגויים ודכלו וואחד נהאר לדאר זי חמד אלחסאר וזברו תממא פוואחד לגרפא שהיא לצד ימין העולה להאלפוקי שבחצר הנכרת יצחק בן ישועה אפרייאט ובני ביתו סאכן פהאד לגרפא ולקס דייאלו מעאה פהאד לגרפא הנזכרת

וברר בעדותו שלמה הנזכרת אן זבר לפראסקירא די יצחק הנזכר פלבית די תחת לגרפא הנזכרת מעא קס אכור תמא וזבר פלגרפא סגערא הסמוכה לגרפא הנזכרת אזית די ענד יצחק הנזכר מכוון תמא עד כאן סיימו עדותם.

וקבלנות כדחזי וחתמנו הכא תרי מגו תלת והי"ז שלשה ועשרים יום לחודש אדר הראשון שנת ה"א וחמש מאות  ושמונים וארבע ליצירה.

מסעוד יתאח ס"ט – שמעון אזולאי.

בתלת כחדנא הוינא ואהד קדמנא היקר בן הרב אברהם המכונה סקרון בתרות עדות גמורה אים פלעאם די פאס תכל פאס למררא לוולא גאן דוד הנזכר מתעללם די הרב יצחק אפרייאט ודי הרב ימין אלערבי לאיין כאנו מסרוכין 

ומנאיין תפעפעו ליהוד וכאנו ירחלו קסהום לדייאר דלגויים מסא דוד הנזכר יעאוון ליצחק הנזכר וכאן ירחל מעאה לקס דאר זי מחמד אלחססאר די ליום חללהא באבהא הרב יוסף בן שרביט ידי בן ביהי למללאח ובירר בעדותו באיין כאן ירחל מעאה לקס לגרפא ולבית די פדאר הנכר.

וקאלו יצחק הנזכר לדוד הנזכר כון עד באיין האד אסכרא די כא נסכר והאד לקס די כא ננזל םהאד אדאר נכון זוכה בחזקת ישוב דדאר כלהא עד כאן סיים עדותו ולראיה ע"ה חתמנו פה תרי מגו תלת והיום זה שלושה ימים למרחשון שנת ה"א וחמש מאות ושמונים וחמש ליצירה והכל שריר ובריר וקיים

עמרם אלבאז – אליהו אזולאי.

עוד בתלת כחדא הוינא ואהד קדמנא היקר משה בן יחייא המכונה אלבאז בתורת שבועה גמורה וברורה אן פזמאן די אתכל פאס לא תקום פעמיים צרה לממרא לוולייא כאן משה הנזכר זאר מעא יצחק הנזכר פדאר ומנחית רחל יצחק הנזכר לדאר סי חמד אלחססאר די חללהא באבהא יוסף בן שרביט ידי' ביהי למללאח רחל מעאה משה הנזכר לדאר הנזכרת.

ובירר בעדותו באיין נזל קסו יצחק הנזכר פלגרפא ולבית די פדאר הנזכר וקאלו יצחק הנזכר למשה הנזכר כון עד באיין ראני כא נעמל לחזקב פהאד דאר כללהא עד כאן סיים עדותו.

וקבלנוה כדחזי ולראיה על הכל חתמנו הכא תרי מגו תלת ארבעה עשר יום לחודש מרחשון של שנת ה"א וחמש מאות ושמונים ליצירה ושריר ובריר וקיים. ומפי המגידים אמרו שקרוב לשנה ויותר הם דרים שם ואח כך חזרו להאלמללאח…

עמרם אלבאז – אליהו אזולאי. 

תרגום תעודה מספר 96.

בתלת כחדא הוינא ואסהידו קדמנא החכם השלם כבוד הרב חיים אהרן בן רבי שלמה המכונה בן מאמאן והיקר שלמה בן שמואל המכונה בן חמו ידיע אדבדובי בתורת עדות גמורה בזה הלשון איך יודעים ידיעה נאמנה שאחרי ששללו לודייא שכונת היהודים בפאס פעם ראשונה כשהגיעה השמועה לכאן עיר צפרו עברו היהודים לגור בחצירות של הגויים.

ונכנסו יום אחד לחצר סי חמד אלחססאר ומצאו שם בעליה אחת שהיא לצד ימין העולה להאלפוקי שבחצר הנזכרתאת יצחק בן ישועה אפםרייאט ובני ביתו דרים בעליה הנזכרת ורהיטי ביתו מונחים בעליה הנזכרת עם כלי בית אחרים.

ומצא בחדר הקטן הסמוך לעליה הנזכרת אוצר של שמן זית של יצחק הנזכר עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת היה זה שלשה ועשרים יום לחודש אדר הראשון של שנת התקפ"ד ליצירה. – 1824.

בתלת כחדאהוינא ואסהד קדמנא היקר דוד בן הרב אברהם המכונה שוקרון בתורת עדות גמורה שבשנה שפאס נשללה בפעם הראשונה היה דודו הנזכר שכירו של היקר יצחק אפרייאט ושל היקר ימין אלערבי שהיו שותפים וכשהתחלחלו היחודים מהמהומה והתחילו להעביר רהיטי ביתם לחצירי הגויים הלך דוד הנזכר לעזור ליצחק הנזכר והיה מסיע עמו כלי ביתו לחצר סי חמד לחססאר שהיופ פתח פחתה היקר יוסף בן שרביט ידע ביהי לשכונת היהודים.

ובירר בעדותו שכשהיה מסיע עמו כלי הבית לעליה ולבית שבחצר הנזכרת אמר לו יצחק הנזכר לדוד הנזכר היה עד שבתשמיש שאני משתמש וכלי ביתי שאני מניח בחצר זו אהיה זוכה בחזקת ישוב של כל החצר עד כאן סיימו עדותם.

ולראיה על הכל חתמנו פה תרי מגו תלת והיה זה שלושה ימים למרחשון שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים וחמש ליצירה.

עוד בתלת כחדא ואסהד קדמנא היקר משה בן יחייא המכונה בן אלבאז בתורת עדות גמורה וברורה שבזמן שנשלל פאס פעם ראשונה, לא תקום פעמים צרה היה משה הנזכר שכן עם יצחק הנזכר בחצר אחת. וכשהביר מלטטליו יצחק הנזכר לחצר סי מחמד לחססאר שפתח דלתותיה לשכונת היהודים יוסף בן שרביט ידע יביה עזרו בהעברת הריהוט לחצר לחצר הנזכרת

ובירר בעדותו שכשהניח מטלטליו יצחר הנזכר בעליה בבית שבחצר הנזכר אמר לו יצחר הנזכר לשמה הנזכר היה עד שאני מחזיק בחצר כולה עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי ולראיה על הכל חתמנו הכא תרי מגו תלת ארבעה עשר יום לחודש מרחשון של שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ליצירה

סוף תעודה מספר 96

הספרייה הפרטית של אלי פילו-שמש ממערב – יצחק גורמזאנו אגדת חייו של רבי חיים בן עטר

שמש ממערב – יצחק גורמזאנו

אגדת חייו של רבי חיים בן עטר

הוצאת מסדה – 1985

רבי חיים בן עטר הינו אחת מדמויות המופת שהקימה יהדות צפון אפריקה. כמאתיים וחמישים שנה חלפו מאז הלך לעולמו בירושלים, אליה עלה ממרוקו, אך דמותו הפכה לאגדה עוד בחייו.

איש הנגלה והנסתר פרשן התורה ומקובל, מטיף ליישובה של ארץ ישראל וחולם על חידוש הקוממיות היהודית בה. 

שמעו הגיע עוד בימי חייו לקהילות החסידים שבמזרח אירופה, ואגדות נרקמו על קשריו עם הבעל שם טוב, מייסד החסידות. 

עלילת חייו המרתקת של רבי חיים בן עטר נפרשת לעיני הקורא ברומן ביוגרפי זה. 

Tehila le David.R.D.Hassine

LA COMMUNAUTE JUIVE MAROCAINE AU XVIIIe SIECLE

Au XVIIIe siècle, la communauté juive marocaine reste étrangère aux deux courants spirituels qui bouleversent le monde juif: le hassidisme, puis la haskala. Elle bénéficie, pendant le règne du sultan Moulay Ismaïl (1672-1727), de la stabilité politique et de la sécurité relative imposées par ce monarque autoritaire, qui choisit Meknès pour capitale.

 Ce nouveau statut privilégié de la ville favorise le développement économique et intellectuel de la communauté juive, qui va finir par rivaliser avec celle de Fez, jusque-là le centre incontesté de la culture juive marocaine.

 Cependant, les juifs restent soumis aux exactions arbitraires et ruineuses du sultan et de ses représentants, ainsi qu'aux violences sporadiques des soldats de sa célèbre Garde Noire, les 'abid, dont il s'assure la fidélité en les laissant de temps à autre se livrer au pillage. Ainsi, le mellah de Meknès est mis à sac en 1704  et 1720

Moulay Ismaïl inspirait une telle terreur que l'historien contemporain Aboulqâsem Ben Ahmed Ezziani note avec satisfaction que " le pays jouissait de la sécurité la plus complète.

Un juif ou une femme pouvaient aller de Oudjda à l'Oued Noun sans que personne osât leur demander d'où ils venaient, ni où ils allaient", in Le Maroc de 1631 à 1812, traduction d'Octave Houdas (Paris, 1886, et Amsterdam, 1969), p. 52. Ce témoignage est confirmé par la "Relation des Rédempteurs dela Merci", in Les Sources Inédites de l'Histoire du Maroc, Dynastie Filalienne (Paris, 1960), 6:639-640.

Dans les rares cas où un voyageur juif était tué par des voleurs de grand chemin, Moulay Ismaïl tenait pour responsable le chef de la localité ou de la tribu près de laquelle le crime avait été commis, et il le forçait à dédommager la famille de la victime

Le chroniqueur Shémouel Ben Shaoul Aben Danan rapporte notamment les souf frances de la communauté juive de Fez, totalement ruinée par les sommes exorbitantes extorquées sans trêve par Moulay Ismaïl, ses fils et leurs mandataires, entre 1701 et 1705, ce qui entraîne la fuite des habitants du mellah.

 Entre1721 et 1724  les juifs de Fez sont particulièrement éprouvés par une famine terrible, qui fait périr 2.000 personnes par an, et cause un millier de conversions à l'islam. Le mellah de Fez est de nouveau déserté par ses habitants, dont beaucoup se réfugient à Meknès.

La mort de Moulay Ismaïl, en1727, l'année-même de la naissance de David Ben Hassine, plonge le Maroc dans une longue période d'anarchie, qui va durer une trentaine d'années. Toute la jeunesse du poète sera marquée par ces années cruelles pour le judaïsme marocain

 Chaque prétendant au trône impose lourdement la population juive, ruinant des communautés entières. La Garde Noirede Moulay Ismaïl, laissée à elle-même, dépose à sa guise les sultans et dévaste le nord du pays. Le 3 août 1728, la ville de Meknès est saccagée. Le soir même, le mellah sans défense est livré au pillage, les femmes sont violées, 180 juifs sont massacr.

Ces guerres civiles ne cessent qu'en 1757, à l'avènement du sultan Sidi Mohammed Ben 'Abdallah, pendant le règne duquel se déroule la vie adulte de David Ben Hassine.

 Les historiens marocains se plaisent à louer la sagesse de Sidi Mohammed, "le véritable architecte du Maroc moderne", qui "sait s'imposer à l'armée" et "réduit les tribus à l'obéissance". Ya'aqov Moshé Tolédano note "la bienveillance de Sidi Mohammed qui, phénomène unique chez les souverains marocains, sut s'entourer de nombreux juifs à qui il confia des postes ministériels".

 Mais, même s'ils reconnaissent que Sidi Mohammed est moins cruel que ses prédécesseurs, les observateurs européens le décrivent comme le plus cupide, "le plus arbitraire des monarques, qui disposait de façon absolue de la vie et des propriétés de tous ses sujets".

 Le jugement de Louis Chénier, Consul de France au Maroc de 1767 à 1782, est encore plus sévère:

Le gouvernement de Maroc est despotique. De tous les gouvernements connus, c'est sans contredit le plus absolu. C'est un seul homme qui commande ce qu'il veut à plusieurs millions d'esclaves asservis à l'opinion, toujours prêts à obéir, qui respectent jusque dans les caprices du despote les décrets suprêmes de la divinité.

 Le souverain du Maroc fait la loi et la défait: elle dépend entièrement de sa volonté et de sa fantaisie, et, quelque contradiction qu'il y ait, le sujet exécute et n'a aucun droit de représenter: sa soumission assure son existence.

 L’empereur du Maroc est le propriétaire de toutes les terres. Il est l'héritier de ses sujets. Il est le maître de leur vie et de leur opinion. Il règle leurs volontés. Il résulte de cette position effrayante que ces peuples, toujours abattus par la terreur, sont dépouillés de toute ambition.

 Ils n'ont ni honneur, ni sentiment, ni courage. Ce prince ne règne donc que sur des esclaves qui ont à peine la liberté de penser, sur des déserts et sur des ruines, puisque, par cet enchaîne- ment de vices, qui résultent d'un gouvernement tyrannique et oppressif, ses sujets doivent être nécessairement lâches, pauvres et paresseux.

Une telle oppression ne peut qu'aboutir à l'avilissement général de la population, dont souffre en particulier la minorité juive, totalement dépourvue de pouvoir politique. En tant que dhimmis– sujets "protégés", tributaires des musulmans, les juifs marocains subissent cette oppres­sion avec une rigueur accrue, comme le confirment les récits con­cordants des rabbins chroniqueurs et des voyageurs européens de passage dans le pays, ainsi que les complaintes de poètes contemporains comme Shélomo Halewa ou David Ben Hassine, qui pleure sur son "peuple écrasé… asservi, martyrisé. 

Les juifs sont soumis à toutes sortes d'humiliations. Ils ne peuvent porter que des vêtements noirs, depuis la calotte qui leur couvre la tête jusqu'aux chaussures. A Fez, ils doivent porter des sandales de paille.

 A Meknès, Salé et Marrakech, ils sont contraints de marcher pieds nus dès qu'ils sortent du quartier juif, et partout, ils doivent ôter leurs chaussures quand ils passent près d'une mosquée.

 "Les Arabes, même s'ils sont esclaves, se déplacent à cheval; les juifs, même quand ils occupent une fonction importante, marchent à pied comme des esclaves!" ironise le voyageur italien Samuel Romanelli.

 On ne leur permet de monter que des mules car, "selon une opinion courante chez les Maures, le cheval est un animal trop noble pour pouvoir être utilisé par des infidèles comme les juifs".

 Pour la même raison, un juif n'a pas le droit de porter une épée. "Les Mauresmanifestent plus d'humanité envers leurs bêtes qu'envers les juifs", note Lempriere.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר