מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו
משפחת טולידאנו
רבי יוסף ובנו רבי דניאל ובני משפחתם בצאתם מספרד שמו פניהם אל מדינת יון והשתקעו בעיר סאלוניקי. לאחר תקופה קצרה עזב רבי דניאל טולידאנו את יון, ועבר עם משפחתו למרוקו. הוא התיישב בעיר פס והקים בה ישיבה גדולה, שמו של רבי דניאל התפרסם עד מהרה בבל רחבי מרוקו, ותוך זמן קצר החלו לנהור תלמידים רבים לישיבתו המהוללה, בדי ללמוד תורה מפיו.
שני בניו של רבי דניאל — רבי חיים ורבי יוסף, שהיו אף הם גדולים בתורה, יצאו לעיר מקנס וכיהנו בה כרבנים.
מני אז משפחת טולידאנו המעטירה, פארה בגדוליה וברבניה את העיר מקנס שבמרוקו במשך מאות שנים, שלשלת הזהב של גדולי משפחת טולידאנו — היו מן המפורסמות והמיוחסות ביותר בתולדות יהדות מרוקו.
היא הכילה לא פחות מאשר ארבעים וחמש חוליות של רבנים, דיינים, גאונים וחסידים מדור לדור. השיאו משואות התורה והרעיפו טללי קודש בארץ המערב — מרוקו. במרוצת השנים גדלה והסתעפה משפחת טולידאנו עד מאד, והעמידה מקרבה במשך למעלה משלש מאות השנים האחרונות את רוב רובם של רבני מקנם, אך לא רק במקנס, גם בערים אחרות כמו רבאט סאלי וטאע׳יר ישבו על כס הרבנות מקרב בני משפחה.
באותם ימי הגלות מספרד, שלט במרוקו מלן שנטה חסד ליהודים, הוא שש לקראת היהודים — מגורשי ספרד ביודעו שהיהודים יביאו תועלת רבה לארצו. אמנם ידע המלך שלפי שעה אינם אלא פליטים חסרי כל, תשושים ומוכים, עייפים וחולים, אך כשרונותיהם הברוכים במסחר, במדע ובמלאכה, חכמתם וידיעותיהם הרבות, כשיתאוששו מצרותיהם — ישובו וישלחו ידיהם בבל ענפי המסחר, וכך תביא ברבות הימים ברכה לארץ, ומסים יזרמו לקופת המדינה הריקה.
ואכן מלך מרוקו השיג את מבוקשו, ותוחלתו לא :נכזבה, רבים מן הפליטים שהתיישבו יישוב קבע במרוקו הביאו ברכה רבה לארצם החדשה, ובזכות כישרונותיהם וחכמתם החלו לתפוס עמדות חשובות — הן בחיי ־קהילות, והן במדינה ובכלכלה, רבים מביניהם היו רופאים מלומדים, ומהם אף שמשו יועצים למלך ושליחיו לארצות אירופה, כל זאת בזכות ידיעתם שפות זרות, ובקיאותם בנושאים מדיניים.
שרים ונגידים יהודים בארמון המלך
אולם לא ארכו הימים ומצבם הגשמי של יהודי מרוקו לאורך דברי הימים היה קשה מנשוא. אמנם היו תקופות בהם נטו השליטים חסד ליהודים, אך ככלל סבלו יהודי מרוקו מנגישות ורדיפות לאורך כל השנים.
ואולם גם בשנים של סבל ומצוקה לא נדם קול התורה מבתי המדרשות. גדולי התורה ופוסקים צמחו שם בכל הזמנים, גאונים וקדושים אשר פארו כאבני נזר את הגולה הדוויה במרוקו.
אך מעת לעת היו אף יהודים שתפשו משרות רמות בחצר השולטן, ושמשו כיועצים ושרים. יהודים אלה על אה מעמדם הנכבד לא יכלו להיות לעזר רב לאחיהם הנרדפים, ולא אחת היו הם עצמם נתונים למצב רוחו ההפכפך של השליט, ובהרבה מקרים אף נאסרו והוצאו להורג.
גם מצאצאי משפחת טולידאנו המעטירה היו שנשאו בתפקידים ממלכתיים רמי דרג, הראשון בין בני המשפחה שכיהן במשרה חשובה, היה רבי דניאל — נכדו של רבי דניאל הראשון — הוא היה רבה של מקנם ׳נודע בחכמתו ובתבונתו. שמע חכמתו היגיע לאוזניו של שולטן מרוקו — מולאי איסמעיל. והוא הזמינו לחצירו ומינהו ליועצו ואיש סודו.
המלך מולאי איסמעיל נודע בשליט פיקח וממולח, אך יחד עם זאת התפרסם באכזריותו הגדולה וברוע ליבו, הוא עלה על כס המלוכה במרוקו בשנת — תל״ב, אחר מות אחיו הגדול — מולאי ראשיד שהיה מושל המחוז ראבאט וסאלי.
מולאי איסמעיל קבע את בירתו בעיר מקנם, והוא פיאר אותה בארמונות מפוארים ובגנים רחבי ידיים, הוא שמע על הארמונות היפים שהקים לואי ה-14 מלך צרפת בעיר ורסיי והחליט להתחרות בו. כששים אלף עבדים ושבויים עמלו יומם ולילה בבניית ארמונותיו הגדולים.
עם עלותו של מולאי איסמעיל לשלטון באה תקופה חדשה ליהודי מרוקו. העיר מקנס הפכה לעיר הבירה של מרוקו. והיא נהייתה גם לעיר ואם ליהדות מרוקו. בה ישבו לא רק גדולי תורה רבים, כי אם גם נגידים ובאי כוח היהודים אצל הממשלה, לבאי כוח אלה הייתה השפעה רבת ערך בחצר המלוכה לא רק בענייני היהודים, אלא גם בכל ענייני המלוכה.
כאמור, מינה מולאי איסמעיל את רבי דניאל טולידאנו למשנה למלך וליועצו האישי, המלך הוקסם עד מאוד מפקחותו ותבונתו של רבי דניאל, והיה מתייעץ עמו בכל עניני המלוכה, רבי דניאל ניצל את קירבתו אל המלך לטובת אחיו היהודים, ואכן בתקופתו ראו יהודי מרוקו שנים אחדות של חיים שקטים ושלווים, היהודים הורשו לקחת חלק בכל ענפי המסחר והוכרו כשווי זכויות בכל ענייני המדינה.
לאחר פטירת רבי דניאל, מינה המלך את בנו רבי יוסף במקומו של אביו ליועץ ולמשנה המלך. גם אחיו רבי חיים נשלח לא פעם להולנד ליישר את ההדורים שהיו בין המלך לממשלת הולנד. ובחכמה רבה השכיל להשביע את רצון שולחו — מלך מרוקו. גם לאנגליה נשלח מספר פעמים כנציג השולטן לנהל שיחות עימם.
רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון…המשך
לפי המקורות שבידינו לא עסק רבינו בעסקי ציבור. הוא אף לא חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת תשע"ו, ועליו חתומים כל רבני חברון. לעומת זאת מופיעה חתימתו על קבלת מעות מיהודי איטליה, יחד עם כבוד הרב אליעזר בן ארחא ורבי יוסף אבוהב, בשנות ת"ג.
מעשה נורא, שנתרחש ערב פטירתו מובא בספר " זכרון ירושלים " ; פעם אחת בא פחה לעיר הקודש חברון ת"ו, ומנהג הישמעאלים ביום שישי הולכים להתפלל במערת המכפלה. ובתוכם בא הפחה מסטנבול ורצה לראות מה שישי בתוך המערה.
ובין כך נפל החרב שלו מן התיק… והייתה מצופה זהב ואבנים טובות והיה שוה כל הון וגזר על הישמעאלים שיוציאו מן המערה והורידו אותם בחבלים ולא הספיקו עד שהוציאו אותם מתים. וכיוון שראה הפחה כן, מה יעשה וכי ימותו כולם, וגזר על ישראל ונתן להם זמן שלושה ימים.
עשו ישראל תעניות ותפילות, ואחר כך כשהגיע הזמן נתפחדו ישראל להיכנס ועשו גורל. ונפל הגורל על הצדיק חסד לאברהם זיע"א. ותכף ומיד כשראה שהגורל נפל עליו, טבל ולבש תכריכים כל הלילה היו יושבים אצלו ודורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו עליו השלום.
אחר כך אמר להם שיתפללו בעדו שישמר מכל דבר צער, והלך למערת המכפלה, והכניסו אותו בחבל וירד בתוכה, וכיוון שירד חזר להם החרב בחב, ואמר עתה הגיע העת שאראה בתוכה.
והלך בתוך המערה וראה אדם אחד עומד ונתפחד ואמר שמע ישראל. ואחר כך שאל לו מי אתה, והשיב לו אני אלעזר עבד אברהם. ואמר לו כיצד באת לכאן מוסיפר לו המעשה ואמר לו המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב זיע"א אם תכנס.
וכך היה ונתנו רשות להיכנס. ונכנס, ומרוב פחד לא אמר להם שלום עליכם שנתעלף, ונתנו לו ריחות וקם וסיפר להם המעשה. אולי לזה התכוון החיד"א שכתב בשם הגדולים בערך על רבינו : " ונתגלו לו אבותינו הקדושים.
וכיוון שראה שזה הגן עדן לא רצה לצאת ואמרו לו שזה לא אפשר. אתה מוכרח לצאת ולמחר תהיה נשמתך כאן. וכל ישראל היו מתאווים לראותו כי חשבו חס ושלום ודי למבין. ומאת ה' העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח והיו כל ישראל שמחים על זה. ואמר להם כך וכך נגזר עליו וכך רצונו בזה שלמחר יהיה פטירתו ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.
כל הלילה היו יושבים אצלו והא דורש להם עניין קבלה עד קודם אור הבוקר. וירד בטבילה שלו בביתו ולבש תכריכים. למד עם הקהל וקודם אור הבוקר אחר משע ישראל יצאה נשמתו. והייתה בכייה גדולה והספדות ועל אלה אני בוכה.
על זמן פטירתו מביא החיד"א את מסורת המשפחה : " ומז"ה עלה לשמים יום השישי פרשת חיי שרה, שנת ה' ת"ד, בעיר הקודש לברון תוב"ב. היה זה ביום כ"א בחשון לפי ספר שם הגדולים.
אמנם רבני ירושלים, בהסכמתם ל " זהרי חמה ", בשנת בקש"ו צדק – ת"ח – 1648 כותבים, : אברהם אזולאי נר"ו. אך לא נראה לערער בשל כךאם מסורת המשפחה. תאריך החיד"א מקבל גם אישור ממקום אחר.
רבי דוד קונפטי כותב : " כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת"ה ליצירה…זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנזכרים זולת מעטים שכבר היו בעולמם… והר"ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.
רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר על המצבות. לידו נקבר רעהו, רבה של חברון, רבי אליעזר בן ארחא.
בית רבנו.
רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.
כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.
בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.
כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.
שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה, רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.
לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבר מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.
כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.
בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "
את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.
החיד"א וזקנו.
כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.
ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.
חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.
כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.
מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.
החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .
לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.
המקובל האלוהי.
רבנו נודע כאחד מגדולי המקובל בתקופתנו. רבני ירושלים כותבי עליו בשנת ת"ח, ארבע שנים אחרי פטירתו " החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא. מאוחר יותר נתפרסם רבנו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסדו של תורת הקבלה.
בשת תט"ו נדפס בוונציה ספר " טוב הארץ ", אשר תוכנו , להודיע לבני האדם קדושת ארץ ישראל על פי כתבי הרא"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ורבי אברהם אזולאי. הגאון הצדיק רבי חיים הלברשטאס, האדמו"ר מצאנג, שנתבקש להסכים על " אור החמה " כותב : דברי הרב רבי אברהם אזולאי הנ"ל אינם נצרכים להסכמה.
הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקדומים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנזכר לעיל למקובל גדול.
את דרכו לתורת הסוד מתאר רבנו בהקדמה לספר "קירית ארבע " : " שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה' את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת.
ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני חהבינני קצת מפשא אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדבריןם באוזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוקי הרמ"ק זלה"ה והיה לי למשיב נפש ויערני כאיש אשר יעור משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלוקית ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר.
שושלת לבית פינטו
שינוי במצבם חל לאחר הכיבוש הצרפתי(1830) של אלג׳יריה. השר משה מונטיפיורי, שחש להציל את אחיו, קיבל הבטחה ב-1864 ממוחמד מולאי כי יעניק ליהודים שוויון זכויות, אך זו לא קויימה. עד אמצע המאה ה-20 היו יהודי מרוקו נתונים להשפלה, ורובם הגדול חי בעוני ובדחקות.
בכל התקופות, קשות יותר או פחות, לא פסקו חיים יהודיים תרבותיים ולא פסקה היצירה הדתית תורנית. במקביל הרביצו רבנים תורה בתינוקות של בית רבן, והוקמו ישיבות ובתי ספר יהודיים.
עם חתימת חוזה החסות בין צרפת למרוקו, נהרו למרוקו רבים מיהודי אלג׳יר ותוניס הסמוכות. לכל קהילה נבחרה מועצה, וליהודים היתה אוטונומיה מוחלטת בענייני השיפוט והמעמד האישי. בשנים 1940 עד 1942, בשנות שלטונו של וישי בצרפת, בן חסותם של הנאצים, הוקמו במרוקו 12 מחנות ריכוז ועבודה ונקבעה הגבלה במספר היהודים בבתי״ס ממשלתיים (״נומרוס קלאוזוס״).
עם קום המדינה היו במרוקו 265 אלף יהודים. עד 1955 עלו כי70 אלף מהם, בעיקר בגלל גל של התנכלויות ופגיעות מצד המקומיים. עם עצמאות מרוקו, בי1956, העניק המלך מוחמד החמישי שויוון זכויות ליהודים, והעלים עין מגל ההגירה ההמוני, שנמשך כל העת.
עד שנת 1960 עלו עוד כ-50 אלף יהודים. המלך חסן השני, השולט מאז 1962, התיר את העלייה, מסר תפקידים בכירים ליהודים במימשל המרוקני ודאג לבטחון תושביו היהודיים. אולם, למרות המדיניות הרשמית הסובלנית נוהלה מערכת תעמולה אנטי-יהודית על ידי המון העם.
היציאה ממרוקו נמשכה גם בשנות ה-70. מהקמת המדינה ועד ימינו אלה עלו ממרוקו לישראל כ־220 אלף יהודים. כיום מסתכם מספר היהודים שם בכ־40 אלף, הקיבוץ היהודי הגדול ביותר הקיים במדינה ערבית.
תולדות המשפחה
שורשיה של משפחת פינטו, משפחת רבנים, חכמים וסופרים, נטועים בספרד. גירוש ספרד (1492) והרדיפות בעקבותיו הרחיק את בני המשפחה למרוקו, לפורטוגל, לטורקיה, להולנד ולמדינות אחרות באירופה. בטרם הגירוש נקראה משפחה זו בשם גאון, ולפי מגילת היוחסין היא מגיעה עד לרב שרירא גאון. השם גאון משך אליו צוררים ושונאי ישראל, ומשום כך העדיפו בני המשפחה להשמיט את השם ולהיקרא פינטו, על שם העיר פינטו בספרד, שבה התגוררו.
למעשה שם המשפחה הוא ״ דה פינט ו״, וחלק מבני המשפחה, שעקרו להולנד, אכן נקראים עדיין כך. ענפים אחרים של המשפחה, שגלו לארצות ערב, השמיטו את התואר ״ דה ״ משמם, ושמם הוא כשם העיר – פינטו. זאת, כדי שלא יתגלה מוצאם האירופאי, מחשש להתנכלויות.
הפרט ההיסטורי הקדום ביחס למשפחה זו הוא בדמותו של רבי יוסף פינטו, שעזב את פורטוגל בשנת 1497 ועקר לדמשק. שם עשה האיש חיל, והפך לעשיר גדול. אולם, עם כל זאת לא גבה ליבו ולא רמו עיניו והוא היה ידוע ומוכר כבעל צדקה וגומל חסדים.
נכדו של רבי יוסף הוא הרב יאשיהו פינטו, בן אחותו של הרב חיים ויטאל. הרב ויטאל היה תלמידו המובהק של האר״י הקדוש, מגדולי המקובלים של צפת, עמוד התווך של שיטת האר״י בקבלה. הרב יאשיהו, נין ונכד לרבי יצחק אברבנאל, מוכר בעיקר מהפירוש שחיבר על הספר ״עין יעקב״.
הרב יאשיהו פינטו, ובראשי תיבות-הרי״ף, היה מחכמי העיר דמשק. הוא היה רב, גאון בהלכה ובאגדה, דרשן וסופר, שחיבר כמה וכמה ספרים. הוא נולד בשנת 1565 (שכ״ה), השנה שבה נולד המהרש״א, ולמד תורה אצל הרב יעקב אבולעפיה. הוא היה זה שנתן לו את הסמיכה לרבנות, בשנת שע״ז(1617), בעת שחודשה הסמיכה בצפת. היה זה בעת שהרי״ף יצא לבקר שם, שכן רק בארץ ישראל היתה נהוגה אז הסמיכה. הרב אבולעפיה, אגב, הסמיך רק שני תלמידים לרבנות בימי חייו: את בנו שלו – ואת הרי״ף.
את רוב שנותיו העביר הרי״ף בדמשק, אך שהה גם תקופה מסויימת בחאלב.
אחרי מותו בשנת ש״פ (1620) של הרב חיים ויטאל, שבנו, רבי שמואל (גאון ומקובל מפורסם שהפיץ את שיטת הקבלה של אביו, מחבר ״מקור חיים״ ו״באר מיים חיים״), היה חתנו – התמנה הרי״ף תחתיו לרב של דמשק. בשנת 1625 יצא הרי״ף לצפת בכוונה להתיישב שם דרך קבע, אך מחמת מות בנו, שנה לאחר מכן, חזר לדמשק ושימש בה רב עד לפטירתו, בחודש אדר שנת ת״ח (1648).
חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-עליית המגרבים ופעולתם בארץ־ישראל-שאול זיו
עליית המגרבים ופעולתם בארץ־ישראל-שאול זיו
עליית המוגרבים לארץ־ישראל לא פסקה למן המאות הראשונות אחרי החורבן ועד היום. עדות לכך אפשר למצוא בספרי שו״ת, בכתבי הרמב״ן, בספר רבינו חיד״א, בדברי רבינו עובדיה מברטנורה ועוד.
במאה הקודמת, בימי ההתעוררות הלאומית בכל תפוצות ישראל, עלו גם המוגרבים. ידועה פרשת ספינת־המפרשים שהגיעה ממארוקו בשנת 1838 וחלק מנוסעיה טבעו ליד חופי הארץ. בין הניצולים בסירה זו היתה משפחת שלוש.
אבי המשפחה, אהרן, היה מייסדה של שכונת ״נווה־צדק״ בתל־אביב. בנו, יוסף אליהו, היה פעיל בימי התורכים לצדו של ראש־העיר של תל־אביב, מאיר דיזנגוף. גם אדמות ״גאולה״ בירושלים נגאלו על־ידי אחד מבני משפחת שלוש.
אברהם מויאל היה ראש הוועד־הפועל של ״חובבי־ציון״ (רוסיה) ביפו, וד״ר רופין ומיכל פינס נהגו להיוועץ בו.
חיים אמזלאג, יליד גיבראלטאר, היה סגנו של הקונסול הבריטי ביפו. הוא שקנה את כל אדמות ראשון לציון לאחר שאסרו השלטונות על רוסים ורומנים לקנות קרקע. בתוקף תפקידו עזר רבות לעולים, שהרי באותם הימים הגיעו כל העולים ליפו.
הרה״ג דוד בן שמעון, המכונה צוף דב״ש, עלה לירושלים בשנת תר״ג (1843), נתמנה לראב״ד עדת המערבים וארגן את העדה. בין השאר יזם את בניית שכונת ״מחנה־ישראל״, הנקראת גם שכונת המערבים, שמדרום לרחוב ממילא בירושלים, מחוץ לחומה.
פרט לאישים הדגולים שמעידה עליהם הספרות, עלו רבים מצפוךאפריקה והתיישבו בירושלים, בחברון, ביפו ובתל־אביב. כן היו המוגרבים בין ראשוני פתח־תקווה.
יוצאי צפון־אפריקה הרבים שעלו אחרי מלחמת־העולם הראשונה, החל באנייה הראשונה שהגיעה ארצה, השתלבו בהתיישבות העובדת ולקחו חלק בהתפתחות הערים, בעיקר טבריה, חיפה וירושלים. עלייתם היתה מטעמים דתיים ולאומיים, ולא מטעמים פוליטיים או כלכליים.
עם בואן של אניות־המעפילים הראשונות עלו גם צעירים מצפון־אפריקה. גם באניית־המעפילים ״יציאת אירופה״ ובמחנות קפריסין היו יוצאי צפון־אפריקה. במלחמת־השחרור עלו צעירי המוגרבים עם אנשי המח״ל ולקחו חלק בקרבות בכל החזיתות.
עם קום המדינה החלה עלייה המונית, והיום פזורים יוצאי מארוקו בכל אזורי הארץ, בעיר ובכפר. אכן, המוגרבים השתלבו בכל תחומי החיים — בחיי החברה, הכלכלה והתרבות.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-משה בר-אשר וסטיבן פראד
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
תעודות מהודרות ומפורשות
המרכז ללשונות היהודים וספרותיהם
התכנית למדעי היהדות אוניברסיטת יילו, ניו הייבן
עורכים משה בר-אשר וסטיבן פראד
2011
הארכיב של רבי יהודה ליאון כלפון איש תיטואן
יעקב בךטולילה אוניברסיטת בךגוריון בנגב
דברי מבוא
רבי יהודה ליאון כלפון נולד בתיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1879' אחרי מות אביו, רבי יעקב, לאימו מרת סול, ונפטר ביום כ״ט באדר תשכ״ו (21 במארס 1966). בילדותו ובנעוריו למד גם בישיבות וגם בבית הספר של כל ישראל חברים וזכה לרכוש השכלה רחבה הן בלימודי קודש והן בלימודים כלליים.
הוא שלט היטב בכמה שפות: עברית ( וארמית ), ספרדית, צרפתית וערבית. ברשותו הייתה אחת הספריות החשובות בעיר, שכללה כמה וכמה ספרים נדירים. דמותו של רבי יהודה היא של תלמיד חכם מובהק, בעל השכלה כללית רחבה – איש אשכולות. הוא שימש בקהילת תיטואן, תחילה כמזכיר ועד הקהילה ולימים כרב הראשי שלה.
שנת לידתו נודעה לי מפי מר שלמה פימיינטה מבת־ים. פרטים אחרים למדתי בספרו של אברהם בוטבול . המחבר, אחיין של רבי יהודה וידיד ילדותי בתיטואן, חי בוונצואלה ומנהל את המוזאון הספרדי בקאראקאס.
רבי יהודה חי בתקופה רבת משברים ותהפוכות. ב־1912, כשהיה בן 33, כוננה ספרד את שלטון החסות שלה בצפון מרוקו. המלחמה עם המתנגדים המרוקאים נמשכה כמה שנים, השלטון הספרדי כשלעצמו מעולם לא היה יציב, ומצב זה הביא לבסוף לידי מלחמת האזרחים האיומה, שהתחוללה בימי רבנותו, ותוצאותיה – משטרו הרודני של פרנקו.
רבי יהודה השכיל לקיים יחסים טובים עם השלטונות המוסלמיים ולמרות כל התהפוכות, גם עם השלטונות הספרדיים המתחלפים. ידיעותיו בספרדית מודרנית באו לידי ביטוי גם בנאומים שהיה רגיל לשאת עקב תפקידיו בפני גדולי השלטון הספרדי בעיר וגם במאמרים שנהג לפרסם מדי פעם בפעם בעיתונים המקומיים. אין ספק שידיעותיו והשכלתו סייעו לו לנווט את ענייני הקהילה בשום שכל.
רבי יהודה כלפון, בהיותו האדם האמון על סדר ועל ארגון, דאג לשמור העתקים של מכתבים ושל מסמכים חשובים אחרים שיצאו מתחת ידו. שתי מחברות, הכוללות העתקים בכתב ידו, מצויות עתה באוסף כתבי היד היהודיים מצפון אפריקה שבאוניברסיטת ייל.
לעיון ראשוני באוסף הזה התארגנה משלחת חוקרים באפריל 2010. אני נתבקשתי לבחון את מחברותיו של רבי יהודה. המחברות, בגודל קווארטו, הכילו כל אחת חמש מאות דפים עשויים נייר דק מאד, מן הסוג ששימש לכתיבת אגרות המיועדות לדואר אוויר.
הדפים בכל אחת מן המחברות ממוספרים. המחברת הראשונה כוללת 367 מסמכים – הראשון מיום 13 במארס 1916 והאחרון מ־17 באוקטובר 1923. בחוברת השנייה נוצלו רק כ־340 דפים, המציגים 238 מסמכים – הראשון מיום 6 בנובמבר 1923 והאחרון מיום ט׳ בטבת תש״ז (1.1.1947).
בסוף החוברת השנייה נספחים שנים־עשר דפים מנייר עבה, המהווים מפתח אלף־ביתי שאינו תמיד מדויק או מעודכן. על קיומו של האוסף החשוב הזה הצביע לראשונה הפרופסור משה בר־אשר, וגם הציג בין היתר מכתב בעברית ששלח רבי יהודה כלפון לד״ר אברהם שלום יהודה.
רבי יהודה התכתב עם אישים שונים בעברית, בספרדית ובצרפתית. כשכתב בעברית, השתמש בשני סוגי כתב: למכותבים באירופה נקט כתב מרובע, ואילו לאנשים במרוקו כתב חצי קולמוס, שהיה נפוץ ומקובל בכל צפון אפריקה.
בחלק מהמכתבים שכתב בספרדית, מקצת אלו שהיו מיועדים לאנשים בתוך מרוקו, הוא השתמש בכתב עברי, לפי כללי הכתיב שנהגו בלאדינו. הזמן שעמד לרשותי טרם אפשר לי לבדוק לעומק כל מסמך ומסמך, אולם לא נתקלתי בשום מכתב הכתוב בלאדינו או בערבית יהודית, ואני משער שלא יימצא כזה.
יתר המכתבים הספרדיים והצרפתיים כתובים באותיות לטיניות. שתי השפות האלו היו ידועות לו על בוריין, כאמור, אך ניכרת השפעה מסוימת של הכתיב הצרפתי בכתיבתו הספרדית: מתברר את עיקר חינוכו בתרבות האירופית קיבל בצרפתית כתלמיד כי״ח ורכש, בשתי השפות, כאוטודידקט מובהק.
ממכתביו של רבי יהודה אנו למדים על פעילותו באותן שנים גורליות: על התבססות השלטון הספרדי במרוקו ועל היחסים בינו ובין הקהילה היהודית של תיטואן: על הקשרים בין רבי יהודה כלפון ושוחרי הספרדים והספרדיות במדריד: על הפעילות הציונית בקהילה עם ייסוד החברה ״שיבת ציון״, שרבי יהודה היה אחד מדבָּריה, ועל בעיות פנימיות שונות.
בהיותו מזכיר הקהילה, הוא עסק בניהול אדמיניסטרטיבי של הכולל ״חשק שלמה״ ( וכנראה גם של מוסדות אחרים ), עסק בגיוס הכספים ובתשלום משכורות לרבנים; יש שהוא פנה לרשויות המקומיות בבקשה להסדיר את תשלום מסי הארנונה על מבנים השייכים לקהילה ועוד.
לא מעט מסמכים ( במיוחד בחוברת השנייה ) עוסקים בנושאים שטיפל בהם כרב ראשי של הקהילה: שאלות בהלכה, בירור עניינים העומדים להכרעה בפני בתי הדין הרבניים וכיו״ב. יש גם מכתבים בנושאים אישיים, כגון מכתבים עסקיים ומכתבי תנחומים.
רבי יהודה הרבה להתכתב עם אישים רבים בערים שונות: אוג׳דה, אוראן, אלכ׳יסיראס, אלקאצר, ארזילה, ברצלונה, גיברלטאר, וינה, טנג׳יר, ירושלים, לאראצ׳י, לונדון, ליסבון, מדריד, מוגדור, מליליה, מנצ׳סטר, סאלאמנקה, סאלי, סאפי, סיאוטה, פאריז, צפת, קאזאבלאנקה, קהיר, ראבאט, תיטואן, תל אביב, תלמסאן ועוד.
Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון
Extrait : «La fin du judaïsme en terres d’islam», sous la direction de Shmuel Trigano.
El Fassi et les jeunes filles juives
Au début des années soixante, alors que l’émigration était déjà légale bien que discrète, un phénomène nouveau vint ébranler la vie de la classe moyenne juive au Maroc.
Ce furent quelques cas de conversions de jeunes filles juives à l’Islam. Ces cas seraient passés inaperçus si le nouveau ministre des affaires islamiques, le chef du parti de l’Istiqlal Allal El Fassi, fervent partisan du panarabisme et défenseur de l’Islam, n’avait décidé d’en tirer politiquement profit.
Dans l’organe arabe de son parti, Al Alam, il publia quotidiennement les noms et les photographies de jeunes juives qui se convertissaient à l’Islam. Il alla même jusqu’à consacrer le stand de son ministère à la Foire internationale de Casablanca à une exposition de ces photographies, incitant par cet acte d’autres jeunes à se convertir.
Les dirigeants de la communauté ne tardèrent pas à réagir durement contre les méthodes de ce héros du Mouvement national marocain, dont certaines opinions inquiétaient déjà la rue juive.La Voix des communautés, rédigé par Victor Malka, consacra trois numéros à ce problème et en fit son cheval de bataille contre le ministre. David Amar ameuta l’opinion publique en publiant un supplément de l’organe des communautés en arabe, destiné aux dirigeants politiques arabisants.
Il accusa le ministre de vouloir tirer profit sur ses adversaires politiques sur le compte de la communauté, au lieu de s’occuper des mosquées, des prêches et des pèlerinages. Il s’adressa au ministère de la Justice pour arrêter la publication de ces photographies dont quelques-unes, avec onze noms de jeunes juives, furent reproduites dans l’organe de la communauté.
Extrait : «La fin du judaïsme en terres d’islam», sous la direction de Shmuel Trigano