לרוב היו טרף לפורעים חשדניים שלא האמינו כי אכן קיבלו עליהם את הנצרות בתום לב. אלה פרעו בהם פרעות, שדדו את רכושם ואף הרגו בהם וחמסו אותם. גם אנשי הממשל הצרו את צעדיהם ולפעמים החרימו את רכושם ורבים מהם הוציאו להורג.

תופעה אכזרית ומזעזעת היתה האנוסות. היא נטלה מהיהודי כל היקר לו: אמונת אבות אבותיו, העבירה אותו על דתו ואילצה אותו לחיות חיים כפולים, להיות יהודי במחשכים ובמרתפים ונוצרי בחוץ.

אך היו בתופעה הזאת גם גילוים מופלאים של גבורה עילאית שהוכיחו את האמונה בנצח ישראל. למרות הרדיפות והבילוש אחריהם הם נשארו בלבם נאמנים למורשת אבות אבותיהם. יצוין שהתופעה של האנוסות לא היתה המצאה של העולם הנוצרי.

גם המוסלמים אילצו יהודים להמיר את דתם או לצאת מארצותיהם וגם שם קיבלו היהודים עליהם למראית עין את דת האיסלם. כך נהגו שליטי האיסלם במאה ה־12 במצרים, בתימן ובמרוקו. חיי האנוסים היו קשים מנשוא. חלק מהם הצליחו לצאת מעמק הבכא הארור והגיעו לצרפת, לבלגיה ולהולנד, אך גם שם השיגה אותם ידה הארוכה של הכנסיה, וכך נעו ונדו כגולים נרדפים מארץ לארץ וממדינה למדינה.

התעכבנו על התופעה ששמה ״האנוסים״ מפני שצאצאיהם מלאו תפקיד חשוב בתנועות משיחיות ובתנועה השבתאית כמו שלמה מולכו ומיכאל קארדוזו.

בתורכיה לא שפר חלקם של היהודים. לאחר מות דון יוסף ודונה גרציה – שהשפעתם היתה גדולה בחצר השולטן – קמו שליטים אחרים ״שלא ידעו את יוסף״. בסוף המאה ה־16 לאחר מותו של השולטן סולימן השני חלה ירידה במעמדה המדיני של תורכיה.

סכסוכים התגלעו בין קציני צבא ובין שרי החצר, וגם מצבם של היהודים הורע. גורלם היה נתון לשרירות לבם של מושלי הגלילות אשר עשו באזורים הנתונים לשליטתם כבתוך שלהם ושלטו בהם שלטון ללא מצרים. השלטון המרכזי היה חלש מדי מכדי שיוכל להתערב והיהודים היו מטרה לפרעות, לסחיטות כספים, לשוד ולביזה.

באירופה (בכללה). בראשית המאה ה־17 פרצה מלחמת שלושים השנה (1648-1618). במלחמה זו, אשר זיעזעה את אירופה, היו מעורבות כל המעצמות של אותה תקופה: אוסטריה, צרפת ורוסיה עד פרוסיה ואנגליה (באירופה) מחד ואנגליה נגד צרפת (על המושבות) מאידך. מלחמת שלושים השנה שינתה את המבנה הפוליטי של אירופה והניחה למעשה יסוד להתהוות כמה מעצמות הקיימות בימינו.

מלחמה זו, שהעילה לפריצתה הייתה בראשיתה המתיחות ששררה בין המחנות הדתיים, בעיקר בגרמניה, איבדה במרוצת הזמן את צביונה הדתי והפכה למלחמה על אינטרסים טריטוריאליים ודינסטיים שבה נטלו חלק כמעט כל מדינות אירופה.

אם בימי מלחמה, הצרות משותפות בדרך כלל לכל האוכלוסין, הרי היהודים נטלו במלחמה זו מנה כפולה ומכופלת של צרות ופורענויות. ׳מלחמת שלושים שנה … הביאה ליהודים צרות רבות ורעות״.היו ערים כמו וינה, בהן הוטב מצב היהודים, אך תמורת ״החסד״ שהמלך נטה להם שילמו במיטב כספם, טבין ותקילין.

 אוצר המלכות היה זקוק לכסף למימון מלחמות והיהודים שימשו מקור בלתי נדלה של סחיטה, בצורת מסים, תרומות והלואות. היהודים היו המממנים את הוצאות המלחמה ואם לא נענו לדרישות האוצר ״היו מאיימים עליהם באיכסון חיילים בבתיהם, בסגירת בית־הכנסת, בחידוש נשיאת ׳הכתם הצהוב׳ או בגירוש״.

בפולין. מלחמת שלושים השנה נסתיימה בשנת 1648. כאשר תמה המלחמה באירופה המערבית והתיכונה והמדינות התחילו לשקם את הריסותיהם באה תורה של אירופה המזרחית. רוגזם של הקוזקים קפץ על תושבי פולין ועל יהודיה.

אותה שנה – הלא היא שנת ת׳׳ח הידועה לשמצה בפרעותיה שניתכו על ראש הישוב היהודי – פרץ מרד הקוזקים בהנהגתו של בוגדן חמילניצקי. הקוזקים, יחד עם בני בריתם החדשים – הטטרים – יצאו ללחום בפולנים. בכל הערים והכפרים שבהם דרכה כף רגליהם זרעו חורבן והרם, כילו את זעמם ושפכו את חמתם על שועי הארץ ועל היהודים.

הקוזקים הכפריים נטרו טינה לא רק לאצילים אלא גם ליהודים. הם ראו בהם ״עושקים״ מפני שנהגו לשלם להם מסים ומכסים. היהודי ״החוכר״ היה אויבם והם ראו בו את הגורם העיקרי לדלותם ולמצבם החמרי העלוב. היהודים היו גם מטרה נוחה לפורקן זעמם של הפורעים.

המאורעות של ת״ח-ת״ט – 1648 – 1649היו לשלהבת אשר אחזה בפולין וכילתה קהילות יהודיות רבות. רבי נתן נטע הנובר, בן אותו דור, שהיה עד ראיה לאותן פרעות, מתאר בספרו ״ יוון מצולה ״ תאור מזעזע את הפוגרומים שערכו הפורעים הקוזקים והטטרים בין השאר בקהילת נמירוב, אשר עליה כתב ביאליק את שירו ״ בעיר ההרגה ״.

לפי נתן נטע הנובר, הרגו הפורעים ביום אחד ״ כאלף וחמש מאות נפשות בכל מיתות משונות ״. בסיפורים מסמרי שער מתאר המחבר את העינוים שעינו הפורעים את קרבנותיהם: ״פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים… הרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהם… ולא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהן.                                                                                                                         

אותה שנת ת״ח – שנת הזא״ת – היתה, כפי שצוין לעיל, אמורה להיות שנת הגאולה ולכן המרירות והאכזבה היו גדולות. ביטוי מר לאותה אכזבה נותן בעל תוספות יום־טוב, אחד הדוברים הגדולים של אותה תקופה: ״שנת ת״ח אשר חשבתיה בזא׳׳ת יבא אהרון אל הקדש נהפך כינורי לאבל ושמחתי ליגונים״. ^{עמוד 24}

במרוקו, זוהי תקופה שבה שנות בצורת רודפות אחת את רעותה ורבים הגוועים מרעב. זוהי גם תקופת מעבר משלטון השושלת הסעידית לשושלת העלאווית־שריפית המתיחסת לצאצאיו של הנביא מוחמד. המעבר מלווה מלחמות בינשבטיות.

בוא אלי לאימילשיל הוא סיפור מסען המיוסר והמופלא של שתי נערות־ילדות, דרך נופי בראשית, אל אימילשיל וממנה, בחיפוש אחר הגורל והמזל. אימילשיל שבמרוקו היא עיירה אפופת ערפילים ומסתורין, השוכנת על רמת אגמים, בין נהרות, ומדי שנה מתקיים בה יריד שידוכים. במחוזות אלה, אורחות חיים קדומים ונוקשים נכפים על לבבות רכים, בעוד הנפש יוצאת אל מרחבי הילדות האבודה ואל מחוזות הטבע והאלוהים. חום לב, תום, אהבה כלואה ופחד – המוצאים נחמה בכל פרח, שביל או מעיין שבדרך – נמסכים אל חגיגה ססגונית של שמחת חיים המונית, מאיימת וסוחפת גם יחד.

זהו סיפור אמיתי שתוכו רצוף פיוט, כאב ואהבה.

עוזיאל חזן – יליד הרי האטלס, מחוזם של הברברים, חוקר וכותב רבות על אורח חייהם, ערד ונוטריון, מתגורר בירושלים.

מספריו הקודמים: נביחות אל ירח כבוי, סיפורים, לדורי, 1976; ארמנד, נובלה, ספרית פועלים, 1981; אל שלגי האטלס, לילדים, ספרית פועלים, 1987; חותם ברבריה, רומן, ביתן, 1991; מבחן החלב, רומן, ספרית פועלים, 1996; כקליפת אגוז, מחזה, מכון יד בן־צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט, 1998; זה לא אותו הבית, סיפור, ביתן, 2003.

פרסים ספרותיים: פרס היצירה על־שם ראש הממשלה לוי אשכול, תשנ״ח; הפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער. 

סרטון קצר על פסטיבל אימלשיל.

http://www.youtube.com/watch?v=wgwaoqqqIdM

שרשרת שנייה הוליכה על פני הרמה שבמרכז הארץ, בנתיב הקדום שאולי היה קיים עוד מאותו זמן שבו שכנו לאורך החוך היוונים, הרומאים והביזאנטים, והעמידו תחנות מכס, שרצוי היה לאורחות הסוחרים לעקוף אותן. ואלה היישובים בפנים הארץ הנזכרים במקורות היהודיים : מג'אנה, קלעת חמד, אשיר, מסילה, תאהרת, תבאלה, פאס, מכנאס, אגמאת, מראכש.

המקורות שבהם נזכרו האלה הם מן המאה העשירית עד מחצית המאה השתיים עשרה, כלומר עד להתפשטותם של המייחדים על אפריקה הצפונית והצרות שבאו אז על העדות היהודיות שישבו כאן.

 מותר להניח במידה רבה של ודאות, שאף במאוחרים שבמקורות אלה מדובר על עדות שהיו קיימות זמן רב למדי, ודבר חשוב ביותר, על אוכלוסייה יציבה שישבה כאן מדורי דורות, ולא על מהגרים חדשים, שבאו מהמזרח, מאסיה הקטנה ובמיוחד מעיראק.

אלה השתקעו בערים החדשות שקמו אז במקומות שלא היו מיושבים לפני כן, ושהתפתחו למרכזי מסחר חשובים, כגון קירואן, מהדיה. אבל גם בערים אלה גדול היה אחוז האוכלוסים הוותיקים, שנמשכו אל הערים החדשות. בנוגע לערים החדשות אחרות, כגון אשיר, קלעת תמאד, פאס, מכנאס, ידוע כי היו בסביבתן יישובים קדומים כגון וולוביליס, או שאוכלוסיהן הועברו לעיר החדשה ממקומות אחרים.

רוב האוכלוסים היהודים במקומות אלה, ובמיוחד בנמלי המדבר המפורסמים, כגון בג'למאסה, וורגאלאן עסקו במסחר, ובתשובות הגאונים נשתמרו עדויות ברורות על כך.

 וכבר הזכרנו כי רב שרירא גאון ( מחצית השנייה של המאה העשירית ( נשאל פעם בקשר לדיני שבת " בני מערב שנוהגים לבוא אל מצרים בשיירות, והדרך ארוכה עד מאוד ורוב שביתתם במדבר ויש בהן שמכיר בדרך ויכוין בתחילה מקום כל שבת ושבת וכו'….

גם שאלות אחרות מתחום המנהגים הדתיים היו מתעוררות לגבי אותם אנשים שיצאו בדרכים ונמצאו בשבת בין הגויים. סוחרים אלה היו יוצאים לא רק למצרים. בסג'למאסה, שבה נמצאה עדות יהודית חשובה, הייתה תחנת מוצא אל הסודאן המערבי, אל אַוד'גאסת ואל גאנה.

לדבריו של אבן חוקל הייתה לפנים דרך ישרה בין הסודאן  המזרחי למערבי, אבל הרוחות כיסו את הנתיב בחול והאויבים שיבשו את התחבורה.

 מאז עבר המסחר לסג'למאסה. גם המסע לאוד'גאסט ארך שני חודשים. יש להניח, כי הסוחרים היהודים מצאו את דרכם אל הסודאן המערבי יחד עם הברברים הכובשים משבטי הצנהאג'ה והלמתונה.

מסתבר , כי בימי גיבוש התנועה המוראביטית במחצית המאה האחת עשרה , שתלוו לו במלחמות ומעשי אלימות בכל דרום מרוקו, העדיפו סוחרים יהודים לעבור עם משפחותיהם אל הסודאן ולהשתקע בין הכושים.

זהו הגרעין ההיסטורי המתקבל על הדעת בסיפורי אדריסי על היהודים בארץ לַמִלַ ובארץ קמנוריה, בעוד שבּכּרי ( במאה האחת עשרה ) עדיין אינו יודע על כך. באמצעות משפחות אלו, ששכנו בנאות אחדות, חדרו אולי מנהגים מסוימים אל השבטים הילידים, והם שגרמו להתהוות הסיפורים.

ניתוקן של משפחות אלה מן המרכזים במרוקו הדרומית גרם בורות ודלדול רוחני בתוכן. ייתכן שבסיפורי אידריסי משתקף נוסף על המצב העובדתי גם יחס הבוז של המייחדים כלפי כל אלה שלא השתייכו לכת שלהם, וליהודים במיוחד.

 בנוגע לפליטים יהודים בסודאן בימי המוראביטון, יש למצוא סמוכים בסיפורו של אבּן אבי זרע על היהודים בסביבות תּאתּכּלאתין, הנלחמים עם הצנהאג'ה, בעוד שבכרי יודע אמנם על המלחמות בין הברברים המוסלמים ובין הכושים, אבל לא שמע כי אלה היו " יהודים ".

לא מן הנמנע, כי לאזור נקלעו פליטים יהודים גם בימי רדיפות המייחדים, והם שגרמו לשינוי במסורת הסיפור, כפי שהוא משתקף ב " ראץ' אל קרטאס ".

הידיעות על היהודים בסודאן המערבי שאנו מוצאים אצל ואלנטיס פרנאנדאס מאשרות את השערתנו הן בנוגע לסוחרים והן בדבר מצבם החברתי המושפל של היהודים בסודאן וגם של הברברים שהיה דומה לו. הייתה זו תוצאה של חוקי ההפליה שהנהיגו המייחדים, ושפעלו את פעולתם גם בימי בני מרין ויורשי שלטונם במרוקו.

העדות הוותיקות בספָר הצחרה.

אין בידינו ידיעות ברורות על תחומי התפשטותה של מדינת המייחדים בדרומה של אלג'יריה. גם אם נניח ששלטונם השתרע כאן עמוק בפנים הארץ, נראה כי בכל חבל זה לא נרדפו האוכלוסים – היהודים וגם המוסלמים המתנגדים למייחדים – באותה אכזריות כמו במרוקו, מרכז השלטון ומוקד התנועה.

אם נשפוט לפי השיטה שנקט בה עבּד אל מומין עצמו בכיבוש תוניסיה המזרחית וטריפוליטניה, יש להניח, כי העדות היהודיות בנאות שבקטע זה של האזור בין הארץ הנושבת ובין הצחרה נשארו במקומן ולא נפגעו על ידי שמדות וגירושים. מרות השלטון הייתה כאן רופפת מימי קדם ועד ימינו. אף באלג'יריה, שבה נתבססו הצרפתים ביסוס גמור במחצית המאה התשע עשרה, בגבולות הצחרה לא יכלו לסמוך על שלטון אזרחי, ונאלצו להישען על ממשל צבאי.

בהתמדתן ורציפות קיומן של עדות אלה הפתרון לשורה של עובדות מתמיהות לכאורה.

א.      עם חידושן או התעוררותן של קהילות יהודיות לאורך חוף הים התיכון במאות הארבעה עשרה – השש עשרה, בעקבות הגירושים מספרד ומהאיים הבאליאריים, מוצאים אנו בכתבי הרבנים שהתיישבו באלג'יר חומר רב על קשריהם עם הקהילות שבפנים הארץ באזור ובספר.

ב.       ישל הסיק ממקורות אלו בוודאות גמורה, כי נקודות היישוב היהודיות כאן לא קמו זמן קצר לפני כן על ידי מגורשים, אלא שאוכלוסייותן ותיקה ביותר.

ג.        העדות חיות חיים עצמאיים ותלותן בשלטונות המרכזיים רופפת למדי.

ד.       התושבים עוסקים בסחר ויד להם בעסקות הנעשות בין נמלי הים התיכון ובין תושבי הצחרה.

ה.      במקרים מסוימים נתרופפו ונשתכחו מנהגי החיים היהודיים עד שרק השם של יהודים נשמר בהם – כדברי אחד הרבנים

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בפרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים והמגוונים הקשורים לחיי המשפחה וביניהם: מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידת בנים או בנות בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון, הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת הלידה או לאחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה, הנקה, ברית מילה, פדיון הבן וזבד הבת, חופת נעורים, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר-מצוה ובת־מצוה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה.

כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את ההווי והתרבות של חיי המשפחה היהודית בצפון אפריקה.

פרוסור אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חייהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ספר זה הוא ספרו התשיעי.

הקדמה

חובה נעימה היא לי להביע תודתי לעורך הספריה פרופסור יהודה פרידלנדר, ולחברי הוועדה המיעצת שאישרו את הוצאת כתב היד. להנהלת העמותה: אפרים בן חיים, החלוץ והשליח ליהודי צפון אפריקה, ליו״ר הנהלת העמותה חברי משה מושקוביץ, שאני מכירו ומוקירו כשישים שנה כאיש רב פעלים.

לידידי הרב ד״ר משה עמאר, המומחה לספרות הרבנית של חכמי מרוקו, שהעיר הערות מחכימות לחיבור זה. לעורכות ורדה בכור ותמנע הורביץ שעשו מלאכה יסודית, לעובדי הוצאת הקיבוץ המאוחד, לאילן דוידוביץ שסייע בידי בידע טכני. לגופים שהשתתפו במימון: לסגן הנשיא למחקר באוניברסיטת בר אילן הפרופ׳ מינה טייכר: לפרופ׳ טובה כהן ראש המרכז לחקר האשה ביהדות ע״ש פניה גוטספלד הלר באוניברסיטת בר אילן: ליו״ר קרן המחקר הפרופ׳ אפרים חזן ולמנהל מרכז דהאן מר שמעון אוחיון. לבסוף, לרעייתי האהובה דבורה המלווה אותי ומסייעת לעמלי מעל יובל שנים. כולם יעמדו על הברכה.

זה ספרי השני הרואה אור בספריית הילל בן חיים. ייזכרו לטובה ד״ר מאיר איילי ז״ל שהציע לחבר את הספר יהרות מרוקו עברה !תרבותה, שראה אור בספריה זו בשנת תש״ס. וכן יהודית נסיהו [פרידמן] ז״ל, שהכרתיה לפני קרוב לשישים שנה כאשה מוכשרת, מסורה לעם ישראל ולארץ ישראל, שבינתים הלכה לעולמה.

חברי ד״ר אברהם שטאל ז״ל, שחיבר את הספר משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח, ירושלים תשנ״ג, בו רשם 1001 מקורות ועדויות על היבטים שונים של חיי המשפחה, ביניהם גם אצל יהודי צפון אפריקה. מקצת הנושאים בחיבור זה נזכרו בספרי יהדות מרוקו עברה ותרבותה, תל־אביב 2000, בפרק ט ״המשפחה ומעמד האשה״, בייחוד בעמודים 224-215.

עד עתה פרסמתי ספרים ומאמרים העוסקים בעיקר בעברה של יהדות מרוקו, והמבוססים על מקורות עבריים ולועזיים; מהם תעודות מארכיונים, רובם משל משרד החוץ הבריטי ומיעוטם מהארכיון הלאומי בוושינגטון. הספר שלפנינו כולל את כל ארצות צפון אפריקה, ורוב המקורות מובאים מהספרות הרבנית. זהו ספרי התשיעי שרואה אור, נוסף ל־152 מאמרים וערכים באינצקלופדיות בעברית ובלועזית, בתחום התרבות והחברה היהודית במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

מבוא

בספר זה אנו מתארים את הדינים, המנהגים, התקנות והאמונות העממיות בנושא של הורים וילדים, כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה כולל ג׳רבה וטריפולי(לוב), מגירוש ספרד עד המאה ה־20 וראשית המאה ה־21, תקופה של כחמש מאות שנים. רוב העדויות הן מהמאות ה־18 עד ה־20.

נוסף למקורות שרובם מספרות התשובות, הזכרנו את המנהגים, האמונות העממיות והפיוטים, וכן מידע שהגיע לידינו ממקורות חיצוניים, כמו תיירים יהודים ונוצרים מאירופה שביקרו ורשמו את חוויותיהם, וממצאים של אנתרופולוגים וסוציולוגים שנוגעים לנושאים הנידונים לגבי היהודים שחיו בהרי האטלס ובמדבר סהרה.

 כמו כן רשמנו זיכרונות של עולים מצפון אפריקה, והדים בסיפורת העממית ובשירה. בהערות ובביבליוגרפיה הזכרנו גם מקצת הדינים והמנהגים המקובלים בשאר תפוצות ישראל, מהם השונים או התואמים את אלה הנהוגים בצפון אפריקה.

בדברים שהבאנו מודגשת השאיפה להמשכיות האומה, נוכח תמותת תינוקות גבוהה, מחלות, מגפות, בצורות ומצוקה כלכלית, והחשש מאובדן המשפחה. בעיות אלה מסבירות את התופעות האופייניות כמו נישואי בוסר, נישואי אשה שנייה ולעתים שלישית.

 בכתובה של ׳המגורשים׳, כלומר מגורשי ספרד, בניגוד ל׳תושבים׳ שחיו במגרב לפני הגירוש, היה נהוג להתנות בכתובה, שהבעל לא יישא אשה שנייה אלא בהסכמת הראשונה. אולם תנאי זה פקע כאשר האשה הייתה עקרה. לגבי ניתוק הנישואין במקרים בהם הבעל היה עקר, גישות החכמים היו שונות.

אנו עוקבים בספר אחר השלבים השונים של הנושא, החל מהנישואין דרך נישואי בוסר, נישואי קטינה לזקן, חשיבותו של בן זכר כממשיך השם והמסורת של המשפחה, תחליפים לצאצאים, וכן חייה של האשה: עקרות, הריון, הפלות, לידה, שמירת התינוק והיולדת, פטירת יולדות, תינוקות וילדים, ריבוי טבעי, הנקה, ברית המילה ופדיון הבן, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר מצוה, בת מצוה, הכשרה מקצועית של בנות, חובת ההזנה שחלה על ההורים במקרים של ניתוק הנישואין! זיקת ההורים לבן ולבת ולעתים זיקת הסבתא והסב אליהם, היתום והיתומה – הדאגה לקיומם במשפחה ובקהילה.

בביבליוגרפיה הנלווית לפרקים השונים רשמנו גם מבחר מהספרים והמאמרים הדנים בנושאים מבחינה הלכתית, והחורגים מן התקופה הנידונה ומהפרישה הגיאוגרפית.

התקופה המתוארת מתחילה בגירוש ספרד, אבל ציטטנו גם מקורות מכתבי החכמים למשפחת דוראן שעברו מספרד לאלג׳יר אחרי גזרות קנ״א (1391), תקופה שקדמה לגירוש רנ״ב (1492). חכמים אלה הניחו את היסודות למורשתם ההלכתית של המגורשים על אדמת המגרב, וחכמי הדורות הבאים ציטטו את כתביהם.

ככל הידוע לי טרם פורסם ספר בנושא זה, ואני מקווה כי תהיה בו תרומה להכרה טובה יותר של פרק בחיי אחינו בארצות אלה. בעזרת שוכן מרומים הנותן ליעף כוח, אזכה לפרסם חיבורים נוספים על חייהם ותרבותם של יהודי צפון אפריקה..