על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל. תש"מ

אולם התפתחותם של שני בתי הדפוס אלה הייתה מוגבלת למדי והם הסתפקו אך ורק בחיבורים בעלי היקף מצומצם. מאוחר יותר הוקמו בתוניס בתי דפוס נוספים – פרחי, ואריוס, בראמי, כאסטרו ועוד -, אולם גם פעילותם של אלה הייתה צנועה למדי.

הרב דוד עידאן, שעסק בג'רבה במסחר בבדים ובסחורות מן המושבות, החליט זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה לייבא לאי מכבש דפוס ואותיות דפוס עבריות. מבתי דפוסו יצא בשנת תרע"ב הבספר העברי הראשון שנדפס בג'רבה, ושמו " מעיל יעקב ", פירושים לתלמוד, לרב יצחק הכהן מג'רבה.

לעידאן, שקרא לבית דפוסו " הדפוס הציוני ", לא היה כל נסיון במלאכת הדפוס. משום כך הוא הזמין פועל בשם יוסף בן נתנאל הלוי מדמשק, שעבר לתוניס, והיה למעשה למדפיס והמעמד היחידי בבית המלאכה של עידאן. אולם יהודי ג'רבה דבקו באמונה חזקה, שלפיה כל צאצא משבט לוי לא יימלט מן הקללה שקילל עזרא הנביא את יהודי ג'רבה, דהיינו שבן לוי לא יוותר בחיים לאחר שישב שנה שלמה באי.

עידאן חשב לעקוף גורל זה על ידי כך ששלח מדי שנה את הפועל הלוי לארץ מולדתו לחופשה בת חודש, שלאחריה היה שב ומעסיק אותו. ואמנם הוא נהג כל במשך שנים מספר, כפי הנראה. לאחר שלימד את עידאן ואת עוזריו את מלאכת הדפוס ולאחר שהכשיר פועלים המסוגלים להמשיך במלאכה, עזב יוסף בן נתנאל הלוי את ג'רבה לבלי שוב.

בשנת תרפ"ה ניתן למצוא את בן נתנאל כמדפיס ראשי בבתי דפוס רבים בירושלים. עידאן מצטרף לשותפות עם אחרים, ושלושה או ארבעה בתי דפוס מתחילים לפעול באי, כאשר הצעותיהם במחירים עומדת מעל לכל תחרות.

מבתי דפוס של ג'רבה יצאו כ – 700 ספרים בקירוב, שנתחברו לא רק בידי רבנים מקומיים אלא גם בידי רבנים מאלג'יריה וממרוקו. כיום, נותרה ג'רבה המעוז האחרון של הדפוס העברי בצפון אפריקה. כל בתי הדפוס האחרים פסקו מפעילותם, ואילו בג'רבה מוסיפים להדפיס מדי שנה חיבור אחד או שניים בתחום הספרות הרבנית, וכן ספרי קודש אחדים.

בתוניס העמיד צמח הלוי את בית דפוסו למכירה. מכ'לוף נג'אר מסוסה רכש אותו ובשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו האשון העברי הראשון. מכ'לוף נג'אר, סופר, מדפיס ומוכר ספרים נולד בעיר מוקנין אשר בצוניסיה בשנת תרמ"ח. בשנת תרע"ז הוא פותח בית דפוס גדול בעיר סוסה ומחזיקו עד שנת תשכ"ב בקירוב, נג'אר נפטר בסוסה בנשת תשכ"ב. הדפיס גם את הספר " טעם דעת ", על טעמי המקרא לרבי אליהו ג'אנם. ספר זה נשלם בשנת תרע"ח.

חוברת דקה בת שמונים עמודים שכללה שירים ציוניים מאת המשורר אליהו ג'נאם מסוסה. שם החוברת " שיר ציון " והיא כללה שלושה שירים מנוגנים, הראשון מביניהם על פי נעימת " התקוה ", והשני על פי נעימת " המרסלייז ". נג'אר הרחיב בכוחות עצמו את בית הדפוס שלו שגדל בצורה ניכרת. הוא יסד שבועון בשפה ערבית יהודית " אלנג'מה " – הכוכב , שהופיע במשך ארבעים שנה, והפיץ מספר גדול של חיבורים בערבית יהודית, שאותם ערך והדפיס בבית המלאכה שלו. בעקבות המאורעות בביזרתה בשנת תשכ"א, פסק בית הדפוס של נג'אר מפעילותו.

בתחילת המאה היה למכ'לוף עתאלי בית דפוס בעין אלביצ'א אשר באלג'יריה, וכנרה לא הודפס בו שום ספר עברי. בשנת תרע"ב העביר עתאלי את בית הדפוס לקונסטונטין. עתאלי נפטר בשנת תרצ"ח. ועד שנות החמישים לערך הוציא לאור דפוס מספר רב של ספרים וחוברות, וכן את עיקר יצירותיו של הרב יוסף ג'נאסייא מקונסטוטין, שנכתבו בערבית יהודית.

אולם מרבית הספרים הראשונים שיצאו מבית הדפוס של עתאלי לא נשאו תאריך. אחדים אף הודפסו בתוניס או בג'רבה, ורק עמוד השער והמבוא הודפו בקונסטוטין. לפיכך נבצר מאתנו לקבוע את תאריך הופעתו של הספר העברי הראשון בקונסטונטין.

גם המידע שמספקים לנו ביבליוגרפים לא סייע בידינו, שהרי לקביעותיהם נתגלו לעתים קרובות כבלתי מדוייקות. במשך כשלושים שנה הוציא לאור צמח צרפתי, בבית דפוסו של מכ'לוף עתאלי לוח שנה בערבית יהודית ובצרפתית. שם הלוח : " שם יוסף " וההכנסות ממכירתו היו קודש לעניים. יש לראות בלוח זה את אחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו בקונסטונטין, אם לא הראשון ממש.

בקזבלנקה הצטרפו משה בן שמעון עמאר ואדם בשם אלבאז לשותפות, כדי להקים בעיר זו את בית הדפוס העברי הראשון במרוקו הקולוניאלית. ספרם הראשון הופיע בשנת תרע"ט. הייתה זו חוברת של האגודה הפילונטרופית " מגן דוד ", שנוסדה בקזבלנקה על ידי יעקב בן מכ'לוף לכ'רייף בשנת תרע"ז.

חוברת זו, אשר כללה את טעמי הדת בעברית וביהודית ערבית מרוקאית, נקראה בשם " חמד בחורים ". בשנת תרפ"ט פתח מסעוד בן מרדכי אדהאן בית דפוס נוסף בקזבלנקה והוציא לאור את " תועפות ראם ", שו"ת לרב לרפאל אלנקאווה.

באותה שנה פתחו האחים אלבאז בית דפוס משלהם בעיר זו וספרם הראשון שיצא לאור היה " ויאמר שמואל ", פירושים על התלמוד, לרב שמואל אלבאז.

בית דפוס רביעי נפתח בקזבלנקה על ידי יהודה רזון מאיזמיר, שהוציא לאור שנית בשנת תרצ"א את " תהילה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו, קובץ שירים שהופיע באמסטרדם בשנת תקפ"ז.

בית דפוס חמישי נפתח בעיר זו בשנת תשי"א, על ידי שמעון אדהאן ומרדכי חיות. הספר הראשון שיצא לאור מבית דפוס זה היה " ויזרע יצחק ", פירושים לתורה, לרבי יצחק בן משה סויסה. הספרים שהודפסו בקזבלנקה היו, בדרך כלל, מטופחים יותר, והמדפיסים התרכזו אך ורק בהוצאתן לאור של יצירות רבנים מקומיים.

במראכש פותח אפרים אלכסלסי בשנת תרפ"א בית דפוס עברי, ולבקשת חיים עטר וידידיו הוא מוציא לאור מבית מלאכתו את " שיר ידידות " , קובץ שירים. ספר זה יצא בצורת חוברת בהמשכים.

המללאח

השכונה היהודית כסאלי

רבי רפאל בר עליזה אלנקוה

״אני זוכר שהיה לנו אחד – שמעיה סגי גהור. הוא קרא תהילים בעל פה בקול נעים והיה מתקן את הטועים בניקוד או בטעמים. אגו היינו מדקדקים מאד בטעמים״.

(תיאור מרגש של מו״ר אבי רבי חיים מסעוד אלגקאוה זצ"ל, דור שישי בסאלי ודור ראשון בירושלים).

המלאח, זהו כינויו של הרובע היהודי בכל ערי מרוקו. המלאח הראשון הוקם בפז לפני כ – 700 שנה.יש אומרים ששם זה ניתן לרובע, משום שהערבים יישבו את היהודים במקום פחות ערך, ביצת מלח, ״ארץ מליחה״. יתכן שדווקא היהודים נתנו שם זה מלאח בערבית יהודית פירושו טוב, מעין מלח הארץ המקיימה' ומעמידה.

בסאלי נודעו שני מקומות ישוב יהודי,

המלאח הישן – בו התגורר רבי חיים בן עטר הקדמון ושאר חכמי דורו.

המלאח החדש ־ שהוקם לפני כמאתיים שנה בתוך חומות העיר בצד הדרום מזרחי, ״במקום הנמל המרינידי העתיק והמחסנים הימיים של שודדי הים״.

אז מנתה הקהילה היהודית כ – 1500 נפש.

לפי עדותו של החוקר חנניה דהאן ז"ל, יליד מאלי, היה מלאח קדום יותר ״בטאניה״ (ליד סוק לכמיס, שם מצויים שרידי קברים). ליד בית העלמין הישן, ישנו מקום הנקרא גבעת ווטאנא. ישנם שם שרידים ארכיאולוגים, יש הטוענים שאלה הם שרידי בתי הכנסת הקדמונים.

לעיר סאלי קראו היהודים בלשון סלה שמשמעה לעולם ועד כדברי דוד המלך עליו השלום " לה׳ הישועה על עמךברכתך סלה " (תהילים ג', ט.  

ידוע שבשפה הערבית הברות פתוחות רבות הופכות לשוואיות וכך סלה נקראה סלה ובסיומת הארמית וגם המוגרבית סלא שמשמעה תפילה, משכן, בית כנסת ולפי התנא רבי מאיר בעל הנם – ״שמא גרים״ – לשם של אדם, של מקום, יש השלכות עתידיות רבות המשפיעות עליו וכן ידוע הדבר בכלל הפסיכולוגי – " נבואה המגשימה את עצמה ".

כך היתה העיר סאלי, עיר קודש של השראת שכינה. עיר שהיו בה תלמידי חכמים רבים, והמפורסם שבהם אור החיים הקדוש, אשר בפירושו לפרשת בלק בפסוק ״ מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״ כתב – שתי כתות יש בישראל. האחת כנגד ״אוהליך יעקב״ – יהודים הקובעים עיתים לתורה, אך לא באים אליה בכל עת.

 הכת השנייה ־ ״משכנותיך ישראל״ ־ כת הקבועה כמשכן, כת יתד התקועה, הלומדים תורה בכל עת. ניתן לומר כי העיר סאלי הייתה עיר של כת יתד התקועה ומה שמח ליבי בראותי ״פירוש הזוהר הקדוש לפסוק ״לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה״:

אומר רשב״י על פסוק זה, שבכל מקום גלותם של ישראל, השכינה גלתה עימהם ואימתי באה ישועת ה׳ להוציאם מן הגלות, כאשר ישראל שרויים במדרגה של ״על עמך ברכתך סלה״ כלומר, כאשר הקב״ה משגיח בברכות של ישראל, להוציאם מן הגלות (הזוה״ק ויקרא צ:).

רמז לשני המאורות הגדולים המפורסמים בסאלי – אור החיים הקדוש ורבי רפאל אלנקאוה ניתן למצוא בסידור התפילה: ״ועל מאורי אור שיצרת המה יפארוך סלה״, ״אור״ ־ זהו אור החיים הקדוש, ״יפארוך״ ־ רומז לרבי רפאל, ״סלה״ רומז לעיר סאלי. בתחילת השלטון הצרפתי, לפני כמאה שנה היו במלאח של סאלי כמאתיים בתים, כעשרים חנויות ושתי טחנות קמח.

המלאח היה שדרה מרכזית, לאורכה היו חנויות, בתים, בתי כנסת וישיבות וממנה נסתעפו תשע סמטאות. את המלאח תחמו שני שערים:

באב למלאח – שער המלאח.

אע למלאח – (השער הפנימי של המלאח).

בגלל המבנה שלה היה שגור בפי יהודי מרוקו פתגם בערבית ובתרגומו:

" זאת סאלי, אלו חנויותיה ".

בני הקהילה חשו מאוחדים באמונתם ובאורח חייהם וכעדות זקן מאותה תקופה:

"אנו היהודים חתרנו לדבר אחד בלכה לקייס את מעוות ה' ותורתו, אנו קיימנו בקפידה את המצוות״

לא ברור עד כמה נמצאו קוראים לספרו של מינייה ולחיבורים אחרים מסוגו, שכן בדרך כלל לא הצטיינו המתיישבים בקריאה. לעומת זאת, היו זוללים גדולים של עיתונים, ובאלג'יריה של סוף המאה הי"ט הם היו האמצעי היעיל ביותר להפצתם של רעיונות אנטישמיים.

ביטאונו של דרומון, " לה ליבר פרול –La Libre Parole, נחטף מרציפי נמל אלג'יר עוד לפני שהגיע לקיוסקים ; אך בכל ערי אלג'יריה צצו יומנים ושבועונים שהשיסוי ביהודים היה לחם חוקם.

מבין עיתונים אלה נזכיר את שמותיהם של שני הביטאונים " לאנטיזוייף " – L'antijuif ו " לה ראדיקאל " Le Radical באלג'יר " לה רפובליקיין – Le Republicain בקונסטונטין ; לה פטי אפריקיין – Le Petit Africain , " לאווניר דואוראן " L'avenir d'Oran באוראן – שהופצו יחד בעשרות אלפי עותקים יומיים.

צירוף גורמים אלה השפיע במישרין על החיים הפוליטיים של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה הי"ט, והשתלב עד מהרה באווירה המשולהבת שנוצרה בעקבות ההדים הראשונים של פרשת דרייפוס.

בכל רחבי אלג'יריה קמו אגודות או ליגות אנטי יהודיות ligues antijuives , שחבריהן נימנו עם כל הזרמים הפוליטיים, לרבות הסוציאליסטים והבונים החופשיים. חוגים אלה שנימנו בצרפת של אותם ימים עם המנגדים לאנטישמיות, לא התביישו לשתף כאן פעולה עם היסודות הימניים הקיצוניים והקלריקליים ביותר. קלריקלי – של הכהונה, של הפקידות הדתית, רבני, לבלרי; תומך בהשתלטות הדת, מחזק את מוסדות הדת – מילון אבן שושן.

הדבר מעיד לא רק על העוצמה של האנטישמיות באלג'יריה שהעבירה אנשים על דעתם, אלא גם על אופיים של הפוליטיקאים שם שלא הצטיינו תמיד בעקביות רעיונית ראויה לשמה.

בתוך כך הצליחו האנטישמים לכבוש באמצע שנות התשעים את רוב הרשויות המקומיות. את ניצחונם הגדול הראשון הם רשמו בקונסטנטין, לאחר שרשימתו של אמיל מורינו, " המפלגה הצרפתית " איחדה את כל הגופים האנטי יהודיים שפעלו במחוז וניצחה בבחירות הכלליות והמקומיות בשת 1896.

מורינו, שהי בונה חופשי ועורך העיתון " לה רפובליקיין ", נבחר לנציג המחוז לפרלמנא. כמה מראשי תנועתו נבחרו אף הם לכהונות לא פחות חשובות, כמו ראשות עיריית קונסטנטים. מיד לאחר היבחרם הם נקטו מספר צעדים אנטי יהודיים, כמו פיטוריהם של עובדי עירייה יהודים, הוצאת הנזקקים היהודים מרשימות מקבלי הסעד, סילוק החולים ממחלקות האשפוז העירוניות וכיוצא באלה.

הניצחון בקוסטנטין היה אות עידוד לאנטישמים ברחבי אלג'יריה, ואכן בזו אחר זו נפלו לידיהם רוב העיריות החשובות, ביניהן אוראן, 1897, ואלג'יר 1897, נוסף על ארבעה מתוך שישה מושבים בפרלמנט.

מי שנבחר לייצג את מחוז אלג'יר באסיפה הלאומית היה לא אחר מאשר אדואר דרומון, שזכה לניצחון סוחף עוד בסיבוב הראשון של הבחירות ; הוא קיבל יותר מ-11.000 קולות, בהותירו אחריו את שאר מתחריו בהפרש של 9.000 קולות. 

בד בבד הציף את אלג'יריה גל גואה של מהומות נגד היהודים. הפרעות החלו המארס 1897 בעיר מוסתגנאס שבמחוז אוראן, בעקבות קטטה שבה מעורב היה שוטר יהודי. עשרות בתים וחנויות של יהודים נשדדו, נפרץ בית הכנסת וחוללו כל ספרי התורה שבו.

ממוסתגנאס התפשטו הפרעות לערי המחוז האחרות, לרבות אוראן – 20-22 במאי, שבהן לקחו חלק פעיל התושבים הספרדים והמוסלמים של העיר. רק לאחר שהיה חשש שהמוסלמים ירחיבו את התנכלויותיהם לרבעים האירופים עצמם, הפסיקם המושל.

באלג'יר החלו המהומות נגד היהודים בינואר 1898, לאחר פיזורה של הפגנת סטודנטים נגד אלפרד דרייפוס ואמיל זולה, בראשותו של עיתונאי ממוצא איטלקי, מקס רג'יס, שבחודשים הבאים היה למנהיגם הכריזמטי של האנטישמים המקומיים ואף נבחר לראשות עיריית אלג'יר.

התסיסה נגד היהודים הגיעה למימדים מדהימים ; בשעה שסוחרים ממולחים הפיצו בין לקוחותיהם אניזט – עראק מקומי – " אנטי יהודי ", סיגריות " אנטי יהודיות " או כובעים " אנטי יהודיים, פתחה העיתונות המקומית במסע הטרדה והפחדה נגד כל מי שהיו לו קשרים עם יהודים.

מדי יום פורסמו אזהרות שנקבו בשמותיהם וכתובותיהם של מעסיקים אירו7פים שהמשיכו להעסיק פועלים יהודים, של מועדונים ובתי קפה שקיבלו לקוחות יהודים ואף עוזרות בית לא יהודיות שהמשיכו לשרת בבתים של יהודים.

בצד פעולות אלה ואחרות – כגון תהלוכות לפידים ותערוכות – גיבשו רג'יס ואנשיו את המצע הרעיוני של תנועתם : הם תיארו את המאבק נגד היהודים בתור מאבק " לאומי חברתי " במהותו, והוא נועד להכשיר את הקרקע לקראת המהפכה שתטהר את אלג'יריה ואת צרפת ממשגי העבר להביא לייסודו של סדר חברתי צודק יותר כלפי הפרולטריון והמעמד הבינוני. 

עם כינון סדר חדש זה יצא צו גירוש נגד כל היהודים, אך לא לפני שבית הדין ציבורי יחקור את דרכי התעשרותם של אנשי ההון היהודים. אלה מהם שיימנצאו אשמים בניצול העם יועמדו לפני כיתת יורים. הנותרים יובאו בכוח לארץ ישראל," שם יוכלו לחדש את רצונם בכך את ממלכת ציון "

אולם לרג'יס ולאנשיו היו ספיקות בדבר יכולת החידוש של צרפת ה "מנוונת ". לכן חייבת המהפכה האנטי יהודית, כך סברו, לצאת מאלג'יריה משום שבעורקי תושביה " זורם דם חם יותר " מזה של " הצרפתים של צרפת ".

ברקע אמירה אידיאולוגית זו, שהצביעה על ההבדלים בין צרפת לאלג'יריה הסתתרה למעשה השאיפה להינתק מצרפת ולהקים במושבה מדינה עצמאית דוגמת קובה, שבשנים אלה קיבלה את עצמאותה מספרד.

רעיון הניתוק מארץ האֵם לא היה חדש, שכם מאז ראשית שנות השבעים של המאה הי"ט דגלו בו כמה פוליטיקאים מקומיים ; אך דומה שאיום זה מעולם לא בא לידי ביטוי כה מפורש כמו בעטיה של התנועה האנטישמית.

הוא קיבל משנה תוקף בשל השינויים הדמוגראפיים שחלו באלג'יריה למן שנת 1889, בעקבות הענקת האזרחות הצרפתית לאלפי מהגרים שמוצאם היה ספרדי ואיטלקי, וזיקתם לצרפת הייתה מן הסתם רופפת ביותר.

ואכן, החשש מפני הידרדרות של המהומות נגד היהודים לצנועת מרי נגד המשך השליטה של המטרופולין, היה בין הגורמים המרכזיים שהביאו את שלטונות צרפת לידי הכרה בדבר הצורך הדחוף לדכא את התנועה האנטישמית באלג'יריה, מה גם שבצרפת עצמה החלה פרשת דרייפוס למצוא את פתרונה עם מתן החנינה לקולונל דרייפוס – 1899. 

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

הקדמה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.

כיצד הגיעה קהילה זו לגדולה ולגדלות רוחנית בקנה מידה שאין דומה לו, כאשר קהילה זו הגיעה בשיאה לכ – 5.000 נפש בלבד ? מהם השורשים הרוחניים, התרבותיים, התורניים, שהצמיחו את אחד מענקי הרוח של עם ישראל בכל הדורות, אור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר זצוק"ל – יליד סאלי ?

תרומתה התורנית של קהילת סאלי לעם ישראל היא אדירה ומיוחדת במינה – למעלה ממאה יצירות תורניות נכתבו על ידי בניה, חלקן בהיותם בסאלי וחלקן כשגלו ממנה. כמה מהיצירות התורניות הללו, חוללו מהפכה, תפנית בדור יוצריה.

יצירה תורנית אחת, זכתה לחולל מהפכה יהודית ולהיות בעלת השפעה תורנית עולמית, כשהיא פורצת את כל הגבולות הגיאוגראפיים, הקהילתיים, גבולות הזמן, ההשקפה והמנהגים. זוהי יצירתו המופלאה של אור החיים הקדוש הרב חיים בן עטר זצוק"ל. יצירתו היא אחת היצירות התורניות הנלמדות ביותר בעולם !

מקהילת סאלי יצאו רבנים גדולים בתחומי היצירה התורנית המגוונת, כפי שהיה הדבר בספרד – רבנים, פוסקים, אב"ד, מקובלים, משוררים, מדקדקים ופרשנים. בחיבור הז אשתדל להראות הדברים כהווייתם, ביופיים ובהדרם לאקמא שכינתא מעפרא. אמן כן יהי רצון.

המחבר אורי חנניה אלנקוה. 

דוד עמר – 1921 2000

דוד עמר מגלם בדרכו הייחודית את התקוות, הבעיות, הקשיים והאתגרים, שעמדו בפני המנהיגות היהודית לאחר עצמאות מרוקו. עמד נולד בעיר סטאט שליד קזבלנקה, בה היה סבו, השייך דוד, מנהיג הקהילה.

בגיל צעיר מאוד פנה לחיי המסחר בתחום הדגנים. לצורך עסקיו התיישב בעיר הנמל התוססת, פורט ליאוטי, שבנו הצרפתים על שם הנציב העליון הראשון, המרשל ליאוטי. ההצלחה האירה לו פנים והוא נבחר לנשיא הקהילה היהודית הקטנה, שהורכבה  ממהגרים מכל אזורי המדינה.

התפינית בחייו המסחריים (בזכותם נחשב לאחד מעשירי מרוקו ובקנה מידה בינלאומי) והציבוריים, התרחשה עם עצמאות מרוקו. נוצר צורך להחליף את הנהגת מועצת הקהילות, שבהנהגת מזכירה, ז׳ק דהן, הזדהתה עם שלטונות החסות הצרפתיים.

כמנהיג נמרץ של קהילה קטנה, אבל חשובה, היה בין היחידים שתמך בגלוי במאבק לעצמאות וחבר לכמה ממנהיגי העתיד. דוד עמר נבחר, בסוף 1956, כמזכיר הכללי של מועצת הקהילות, ארגון הגג היציג של יהודי מרוקו. שלטונות מרוקו העצמאית, שאפו לשילוב מלא של אזרחיה היהודים, תוך כיבוד דתם, תרבותם ורכושם, והרצון לא לאבד את התרומה של ההון ויכולותיהם של אילי ההון היהודים החיוניים לכלכלת המדינה.

נפתחו בפניהם הזדמנויות תעסוקה ולימודים, שהיו עד אז מנת חלקם, הכמעט בלעדית, של המתיישבים הצרפתים. אולם, עד מהרה החלה אווירת תור־הזהב החדש להתפוגג, בשל המשבר הכלכלי שנוצר, עקב עזיבת הצרפתים וסגירת השערים לעליה חופשית לישראל, בין השאר, מתוך הזדהות עם העניין הפלסטיני.

 בכל אותה תקופה, לא נכנע דוד עמר ללחצים, וסרב לגנות את הציונות ואת ישראל. היה פעיל בעורף הציבורי של ״המסגרת״, דוד עמר סייע ל״מוסד" לאחר טביעת הספינה ״אגוז״, לפתוח במשא ומתן עם ידידו ושותפו לעתיד לעסקים, המלך חסן השני, שפתח תקופה חדשה של עליה המונית במסגרת מבצע ״יכין״.

ההתקפות של המפלגות הלאומניות, בעקבות הליברליזציה, הביאוהו לחדש את הופעתו של ביטאון הקהילה ״קול הקהילות״, שניהל מלחמת חורמה, באומץ רב, נגד התעמולה האנטי־ציונית ואנטי־יהודית. הביטאון פעל נמרצות נגד מפעל חטיפות והמרת־הדת של צעירות יהודיות, עד לסגירתו הסופית באמצע שנות השישים.

לאחר גילוי מחדש של פוטנציאל השפעת היהודים יוצאי מרוקו בעולם, בעקבות שאלת הסהרה, מצא המלך בדוד עמר, שותף נלהב ושגריר של רצון טוב להסברת העמדה המרוקאית ברחבי העולם בכלל ובארה״ב בפרט. ב-1979, התקבלה שוב הקהילה היהודית המרוקנית כחברה מלאה בקונגרס היהודי העולמי. עמר פעל מאחורי הקלעים לקרב בין מרוקו וישראל, ותמך במאמצי המלך להביא פיוס ושלום בין מדינת ישראל ומדינות ערב.

בקונגרס הקהילות שכינס עמר, בראבט ב-1984, הוזמנו, לראשונה, לצד מנהיגים יהודיים מכל העולם, נציגים מישראל. שנה לאחר מכן, קיבל המלך חסן, באיפראן, את ראש ממשלת ישראל, שמעון פרס. בתיאום עם המלך חסן ועם שמעון פרס, נוסד באוקטובר 1985, בהשתתפות נציגים ממרוקו, אירופה ואמריקה הצפונית והדרומית, ״הכינוס העולמי של יהודי מרוקו״.

הכינוס שם לו למטרה לשמר את התרבות הייחודית, בת מאות השנים, של יהודי מרוקו, להפיצה ולקדם את השלום בין ישראל ומדינות ערב, כאשר הניסיון ההיסטורי, של דו־קיום פורה יהודי מוסלמי במרוקו מוצג כדוגמה ומופת. בעקבות מחלוקת עסקית עם המלך, נאלץ לעזוב את מרוקו. הוא חילק את זמנו בין ספרד לצרפת, בה גם נקבר, לאחר פטירתו הפתאומית, בשנת 2000, בעת ביקור בשוויץ.

רבי חיים בן עטר – תודות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.

להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפירושי התורה והש״ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.

העיר סאלי בקצה מרוקו, על חופו של הים האטלנטי, לא העיר גדולה הייתה. הקהילה היהודית בה קטנה היא, אולם רישומה ניכר בתולדות ישראל, בזכותו של רבנו חיים בן עטר, שנולד בה ונתגדל בקרבה, עד אשר נשאו נפשו לעלות לארץ הקודש ובירושלים מנוחתו כבוד.

רבנו נולד למשפחת בן עטר, [שמוצאה מספרו הערבית. עטר פירושו בושם או הכל בשמים] בשנת תנ״ו [1696], וקיבל תורה מפי אבי אביו, שעל שמו נקרא, כדבריו בהקדמתו לספר ״חפץ ה׳״: ״ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, חיים אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גודלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאישה אלמנה, על חורבן בית אלהינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו״.

בבית חותנו

מנעוריו עלה רבינו ונתעלה במעלות התורה, וברבות הימים אף יסד בביתו ישיבה שהיה מרביץ בה תורה ברבים ללא קבלת פרס, כי מלאכת שמים שם על שכמו, מימי חרפו ללמוד תורה, וללמד. הדבר ניתן לו בימים ההם בהיותו בעל אמצעים – נוסף על כתר התורה – השתמש בכספו, שהגיע אליו מבית אביו ומחותנו, לשם פעולות צדקה וחסד, כעדותם של רבני אלג׳יר ״שמיום היותו היה מעוז לכל בעלי המשנה והתלמוד, ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, ידיו רב לו פיזר נתן וכו׳״.

לא ארכו לו ימי שבתו בשלוה על התורה ועל העבודה, כי לאחר שמת עליו חותנו בשנת תפ״ה והשאיר אחריו הון גדול, הוגשו כנגדו תביעות וטענות שונות מצד אגשים פרטיים. הממשלה הטילה עליו עול מסים כבד מנשוא, ואף עיקלה את נכסיו. התחילה מריבה בין היורשים, עד שרבי חיים עצמו נתפס למאסר.

בשנת תצ״ב עוד היה בסאלי, ובשנה ההיא נדפס באמשטרדם ספרו ״חפץ ה״׳, חידושים על מסכתות הש״ס, אולם מחמת הרדיפות נאלץ לעזוב את עיר מולדתו והלך למכנאס, ומשם לפאס. וכך הוא מספר בהקדמתו לספרו ״אור החיים״ על התורה: ״דלקוני בתפיסה במסירה ועלילה, באין מבטח לרגע, מחיי להרגיע, ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסק ממון ועל עסקי נפשות״, אך הוא ממשיך ללמוד וללמד תורה על אף הכל ״ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי״. וגם נאלץ לנדוד מעירו ״ונדדתי מעיר לעיר, ונתקיים בי, הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת׳״.

שנים אחדות ישב על התורה ועל העבודה, בעיר פאס, יחד עם חברים מקשיבים לקולו.

http://www.youtube.com/watch?v=ltHLffwA5i4&feature=youtu.be

הילולת רבי חיים בן עטר אור החיים הקדוש לפי מנהג מרוקו

על משמר חומת היהדות

עודו בגיל צעיר עמד על משמר חומת היהדות והוסיף משמרת למשמרת. משנתקל בפרצה לא חדל מלהתריע, אף עורר את חבריו לבית המדרש, עד שהדבר תוקן, וכך, למשל, נתקבלה תביעתו להחמיר בעניין בדיקת הראה, שנועדה להבטיח כשרות למהדרין.

בתקופת מגוריו במאקנס היו בין החכמים שהתירו כהוראת שעה לאכול סוג מסוים של ארבה, והסתמכו על הוראת היתר שניתנה בשעתה. רבינו בדק את הדבר ונתברר לו כי אותו התר לא ניתן אלא בשעת חירום, כאשר נחילי ארבה פשטו על השדות וכל היבולים הלכו לאיבוד.

 במדינה היה רעב כבד והיו אנשים שמתו ברעב. באותה שעה התירו כמה חכמים סוג מסוים של ארבה, שהם ידעו לקבוע את סימני הכשרות.

בשנים הבאות המשיכו לאכול סוג זה של ארבה, אם כי שעת החרום כבר חלפה, עד שהדבר נעשה להם כהיתר. משהודיע רבינו על האיסור, נתקבלה הוראתו על דעת הציבור, מחוץ לאדם אחד שהמשיך באכילת הארבה, למרות האיסור שהוטל על יד רבנו

. באחד הלילות חלם הלה שהוא אוכל שקצים ורמשים. בבוקר מיהר לביתו של רבינו וסיפר לו על החלום הרע אשר הראוהו, ואמנם הסביר לו רבינו כי הראו לו בחלום שהארבה אסור באכילה כשקצים ורמשים.

תקנתו של רבינו נתקבלה איפוא על דעת הכל, וכן סייעו לו מן השמים. אם כי עד אז היה הארבה מופיע לעתים מזומנות, מדי כמר שנים, הרי במשך עשרות השנים הבאות לא הופיע הארבה, וכך ראו כולם את גדולתו של רבינו