חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

יהודי מארוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים, הן מבחינה פיסית הן מבחינה רוחנית. מארוקו היא ארץ של ניגודים: הרי האטלאס המושלגים, החולשים על מישורים פוריים להפליא, מזה, ומדבריות צחיחים, מזה.

יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה, ובין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו, שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העילית, עמדה מול כל הפיתויים וההשפלות של האיסלאם בארץ שלא נותר בה זכר לנצרות זה יותר מאלף שנה.

הכובשים הפונים, הרומאים והערבים, שבאו למארוקו וחרבם שלופה, נטמעו בקרב ילידי הארץ הברברים, שלמדו שיטות חקלאיות מן הללו, וקלטו את דתם של הללו, תוך התאמתה לאמונותיהם העתיקות. היהודים, לעומת זה, שהגיעו למארוקו לפני אלפיים שנה, נשארו כפי שהיו. לפני בוא האיסלאם אף עשו נפשות לאמונתם בקרב אחדים משבטי הילידים, ומותר להניח, שרבים מהם מעולם לא זנחו את דת משה.

בשלהי המאה הז׳ מצאו במארוקו מקלט יהודי ספרד, שנרדפו על־ידי הוויסיגוטים. כמה שנים לאחר־מכן נחרבה ממלכת הוויסיגוטים בידי הברברים המוסלמים, שהסתייעו באותם פליטי־החרב היהודים. בין היהודים ובין השליטים המוס­למים היו אפוא יחסים מצוינים. אולם בשלהי המאה הח׳ הופיע נסיך ערבי, השריף אידריס, שהכריז מלחמה על הלא־מוסלמים, ורבים מקרב הברברים־ הפאגאנים, הנוצרים והיהודים נפלו בחרב.

יורשו של אידריס, לעומת זה, אידריס הבי, בן לאישה ברברית, הושיב יהודים רבים בבירתו החדשה פאס — אל־נכון בשל התועלת שבהם, שכן שלטו, בין היתר, על הסחר הבינלאומי. עם זאת זכו היהודים גם באהדת התושבים, כפי שמעיד הסיפור על נינו של אידריס הבי, שניסה להיכנס לבית-מרחץ שבו היתה אותה שעה יפהפייה יהודייה, חנינה — וכל העיר התקוממה נגדו.

הרבה מאורעות אחרים — אולי מרגשים פחות, אך בעלי משמעות לא פחותה — מעידים, כי מעמדם של ה״דהימי״ (בני־חסות יהודים משלמי מס־גולגולת) לא היה כה רופף ובלתי־נסבל כפי שתואר תכופות מתוך חוסר־ידיעה או מתוך מגמתיות.

 בהיותם ״בחסות אללה ושליחו״ נהנו מביטחון מלא, הן באשר לגופם הן באשר לרכושם, ובהכרה בזכויותיהם הציבוריות והפרטיות כל עוד שילמו מס־גולגולת (״ג׳זיה״) וקיבלו את מרות המוסלמים. יש חוקרים הסבורים, כי ה״דהימי״ הם תושבי־קבע בארץ מוסלמית, אך האמת היא, כי מכוח ההגדרה עצמה הם אזרחים מדרגה שנייה, ללא זכויות פוליטיות: מאחר שאינם מאמינים, אינם יכולים להיות אלא כת בזויה.

 המחוקקים אמנם אישרו את זכותם להגנה מפני התקפה מבחוץ או מבפנים, אך עם זאת נקטו נגדם צעדים מפלים וחוקקו חוקים שהעיקו מאיד על האוכלוסייה היהודית בעת משבר דתי או פוליטי. ראוי לציין, כי בשוך המשבר תכופות המשיך האספסוף המוסלמי להציק להמוני היהודים, אלא שבארץ אוטוקראטית כמארוקו הייתה לכל עיר, לכל קבוצה ולכל קהילה יהודית הנהגה, בין ישירה בין עקיפה — לפחות עד 1912 — של עילית יהודית משכילה ובעלת השפעה, שהייתה קשורה לשליט והתערבה בשעת הצורך לטובת המוני היהודים.

במרוצת הזמן נקשרו קשרי־ידידות אמיצים בין בני שתי הדתות. יתירה מזו: תכופות בחרו השליטים לעצמם יועצים, רופאים, לבלרים-תורגמנים, דיפלומאטים ובנקאים מקרב היהודים, הן בשל נטייתם לקידמה הן בשל כישוריהם. אנשים אלה היו פתוחים לרעיונות שבאו מן החוץ, בייחוד למן המאה הט״ז, כאשר היתה תרבותה של אירופה המערבית במלוא התפתחותה.

בהיותם בקשר מתמיד עם אירופה, מזה, ועם אזוריה המרוחקים של מארוקו, מזה, פיתחו הסוחרים היהודים הגדולים פעילות כלכלית ענפה, שהביאה ברכה למארוקו כולה. מאחר שהמכסים ששילמו לאוצר היו ממקורות־ההכנסה העיקריים של המדינה, נהגו השלטונות לשחרר סוחרים אלה ומשפחותיהם מתשלום יתר המסים, לרבות ה״דהימי״. עם זאת נהגו רבים מהם לשלם את היטליהם של אחיהם העניים.

מחוג זה יצאו מרבית המנהיגים הרוחניים, שנשאו בתפקיד הקשה לקיים את חוקי התורה בקרב הקהילות, ובזכות כתביהם והדוגמה האישית שנתנו שמרו את הדת בכל טהרתה. מלומדים בכל התחומים (קבלה, חוק ולשון), פייטנים, ולעתים פילוסופים — רבים מהם היו אילי הון או ספנות, ולעתים גם דיפלומאטים. בני משפחות אבן־עטאר, דה־אבילה, קורקוס, דלמאר, מיימרן, רוטי, סונבאל, טולדנו ורבים אחרים — כל אלה הביאו כבוד ליהדות מארוקו. הם נשארו נאמנים ליהדות, אף־על־פי שבשאר התחומים התבוללו לחלוטין.

דו־קיום זה של מוסלמים ויהודים במארוקו בא לידי ביטוי בתחומים רבים. כך, למשל, השלימו זה את זה עיסוקיהם של בעלי־המלאכה היהודים והמוסלמים, ופועלים מוסלמים עבדו במפעלים יהודיים, כשם שפועלים ופקידים יהודים הועסקו במוסדות מוסלמיים.

אפשר היה למצוא משרתים מוסלמים בבתים יהודיים, או תופרות, רוקמות ואפילו מיניקות יהודיות בבתים מוסלמיים. בחבל־ ארץ הברברים היה היהודי חלק בלתי־נפרד מן השבט שבקרבו חי, עד כי שבט היה יוצא למלחמה, לעתים עקובה־מדם, נגד שבט יריב משום ששדד יהודי בדרך, או הרג יהודי כדי לגנוב את רכושו.

מעשי־טבח ביהודים היו דבר יוצא דופן במארוקו. מכל־מקום, מעשים מעין אלה מעולם לא פגעו ביהודים בלבד ולא נהפכו לשואה כללית, פרט לשלושה או ארבעה מקרים במשך אלף ושלוש מאות שנות היסטוריה יהודית־מוסלמית. עם זאת קרה לעתים, כי יהודי עיר אחת נרדפו, בעוד שיהודי עיר קרובה נהנו משלווה גמורה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר