פרופ' גבריאל בן שמחון הוא מחזאי וסופר, מחבר "ההולכים על המים" ו"מלך מרוקאי", מרצה בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב

עולם יהודי שלם, צבעוני, רווי חוכמה ויופי נעלם במרוקו. הסופר גבריאל בן שמחון חזר לארץ ילדותו אותה עזב כילד, וגילה ארץ מופלאה שכמעט דבר אינו משתנה בה, יהודים אחרונים, שכניהם הערבים שעדיין תוהים למה עזבו אותם, פיסות זיכרון, רמזים ליופיו של העבר וכאב גדול * רשמי מסע במרוקו, 1998-99

זמן היהודים (דמנאת)

יהודים כבר לא מתים במרוקו. גם לא נולדים בה. למעשה ההיסטוריה היהודית כאן תמה. 3,000 שנה של נוכחות יהודית באו לקצם. מאות הזקנים שנותרו בקזבלנקה, פאס או מרקש הם שומרי בתי הקברות. אלפי שנים הם הניעו פה את המסחר, הכלכלה, בנו ונטעו, כתבו ופירשו, חיברו שירים וניגנו, אהבו, חגגו, בכו וקוננו. היום החיים ממשיכים לגמרי בלעדיהם.

אני עובר בין יישובים וכפרים מטנג'יר ושפשאווין בצפון, עד זגורה ואל עיון בדרום. שום זכר לא נותר. באווריקה היו 52 משפחות, באיית בוגמז 80, בגולימה 13, באייתבוולי 54, בטמזרט 68, טאגוניט 11, זגורה 21, ימינטאנוט 33, בריסני 84 ובארפוד 86  משפחות, איש לא זוכר את יהודיהן, אפילו בתי הקברות אבדו, יישובים קטנים שהיו כולם יהודים קרסו ונותרו מהם רק שרידי קירות על רקע הרים שגיאים ונהרות ציוריים. המלאח בדמנת קיים בחלקו, אך יושביו מעולם לא ראו יהודים ולא יודעים כלום עליהם. חמישים השנים מאז שהיישוב התרוקן הן מעבר לתוחלת החיים הממוצעת פה. רק בני שישים ומעלה אמורים לזכור משהו על זמן היהודים ואלה מעטים. תמיד יימצא איזה ילד או נהג מונית שיידע להוביל אותך לאיזה זקן שראה ושמע והיה חבר של או שכן של, ושיכול להצביע לך על מה שהיה פעם בית כנסת והיום הוא חנות מזכרות.

המעטים שחיים כאן, נוכחותם פרטית וחסרת כל משמעות היסטורית, הם משמשים כעין מוזיאון להציג את מרוקו שהיתה, שהאירה פנים ליהודיה. רובם שולחים את הילדים לחו"ל ונשארים להיאבק על בתי הקברות ומעט בתי הכנסת שנותרו, שהרי נכסי הקהילה עדיין מניבים פרי – תרומת ידם הנדיבה של הצאצאים שמכל ארצות תבל עוד עולים לרגל לקבר אבות. אפשר לומר שבמרוקו יהודים כבר לא מתים, אבל הקברנים עוד חיים וקוברים.