פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה
רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.
בנימין בר תקוה
הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו
תולדות רבי יעקב אבן צור. פרק ב'
רבי יעקב אבן צור, מעמודי התורה שבמרוקו היה בימיו. בראשית המאה הי"ח, זכתה יהדות מרוקו לראות בעליית קרנה של התורה. קמו לה תלמידי חכמים בכל פינותיה, שהפיצו את תורתם ברבים עד כי גאו מעיינות התורה. רבי יעקב מראשי המדברים היה בעולמה של תורה. ויש לזכור כי אף שדיונינו, להלן, יאיר את צד פעילותו הפייטנית של איש אשכולות זה, הנה פעילותו בתחום הפסיקה והדיינות העניקה לו מקום כבוד בכותל המזרח של יהדות מרוקו, כמנהיג רוחני חשוב לבני דורו
בבואנו לתור אחר פרטים ביוגרפים בתולדות רבי יעקב אבן צור, מתפעלים אנו בראש וראשונה מהפשע היחסי של פרטים מדויקים וידיעות ברורות על אירועים ומהלכים שונים הקשורים בתולדות חייו. דרך משל, יודעים אנו במדויק את תאריכי לידתו ומותו של היעב"ץ. אכן לא זכינו לידיעה מדויקת אודות תאריכי לידתם ומותם של פייטנים רבים הקשורים בתולדות חייו מארצות המזרח, וגישושים אחר תאריכים מדויקים הם מנת חלקם של גדולי הפייטנים בארצות המזרח גרבי פרג'י שוואט מתוניס, שאין ידיעה ברורה אימתי נולד או מת, וכגון רבי שלום שבזי ששנת מותו לא נודעה.
לעומת זאת, יעב"ץ נתן בכתביו ביטוי לצד ההיסטורי, תוך ציון עובדות ותאריכים, דבר המקל עלינו קבלת תמונה נאותה מחייו. כמו כן, הודות למעמדו נשתמרו לנו ידיעות על אודותיו גם במקורות חיצוניים, אף זאת : בשל פעילותו הציבורית הענפה, אשר תועדה הן בידי עצמו והן על ידי אחרים, נשתמרה לנו תמונת אישיותו הרב צדדית.
כדיין הריהו נושא את תפקידו על כל כובד אחריותו, ועם זאת הוא שומר על גדר ענווה : אך בד ובד יש לציין את מידת התקיפות שבו, שנתבקשה מתוקף משרתו. זך וישר בכל הליכותיו, רודף צדק ואינו נושא פנים לאיש, מיושב בדעתו, ומברר את הדין על כל צדדיו, אך משפסק עומד בהחלטיות על דעתו.
בחייה ציבור, ניכרת מעורבותו עם הבריות ופיוטיו לחתונה, להבדיל הספדיו, מעידים על מידת הזדהותו בשמחת הרבים ובצערם. מתוך תשובותיו הלכתיות ומתוך איגרותיו, שירתו ושאר כתביו, ניכרת שליטה מדהימה במכמני השפה העברית, המצטיינת בדקות הרגש ובעידון הטעם. כללו של דבר, צירוף ייחודי של כושר אינטלקטואלי, רגישות וגמישות, ולצידן כושר החלטיות וענווה, הם שעשאוהו למופת לדורות, ולמנהיג רוחני בקרב בני קהילת מרוקו.
רבי יעקב נולד ביום שבת כ"ז באייר תל"ג ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. אביו רבי ראובן היה תלמיד חכם ונהג מנהגי פרישות וחסידות, וככל הנראה לא כִהן ברבנות ברוב עוונותינו. יש לציין את המסורת סביב לידתו : ביום שנולד נתבקש לישיבה של מעלה רבי שמעון בן סעדון ( שהיה מחכמי פאס ) וביום מילתו נתבקש לישיבה של מעלה רבי אלישע חיים אשכנזי שביב אביו של נתן העזתי.
הדבר נראה כסימן לרצף המנהיגות הרוחנית, לקיים את הכתוב " וזרח השמש ובא השמש ", לאמור קודם שמת חכם אחד כבר נולד חכם אחר, לקיים את שלשלת התורה. ואולם מסתבר כי פרט לעירוב זה של שמו של יעב"ץ עם חוגי השבתאים, אין קשר בינו ובין תנועה זו. פרשת חייו הייתה רצופה תלאות אישיות : נתייתם מאביו בהיותו כבן אחת עשרה שנה, והדבר השפיע ככל הנראה על לימודיו הבלתי סדירים.
במשך חייו הוא נאלף לנדוד ולצאת את מקומו לא אחת ולא שתיים. אף שנות רעבון ובמורת פקדוהו מספר פעמים, כן סבל עם שאר אחיו מגזירות המיסוי הכבדות של המלך. יעב"ץ ידע מדווה וחולי ופעמים אחדות נתקף במחלות קשות.
ואולם הקשה באסונותיו הוא אסון השכול. מתוך שבעה עשר בנים שהיו לו נותר, לאח מותו, רק בן אחד והוא רפאל עובד, וכל השאר מתו בחייו. על כן מעוררת התפעלות היא העובדה שלמרות סבלו האישי לא נפלה רוחו, ופעילותו הרוחנית המשורגת מדהימה אותנו בהיקפה. עודת השגשוג הרוחני העומד ביחס הפוך ללחץ החיצוני מתגלה לא רק בחיי הפרט של יעב"ץ, אלא היא מסימני ההיכר של יהדות מרוקו באותה תקופה.
כשרבנים רבים מאדירים תורה בעוד מטה לחמם נשבר, אכן ראויה לתשומת לב, תופעה זו של זיקה הפוכה בין היקף היצירה הרוחנית ללחץ על החברה היהודית משך הדורות. ואף אם לא נוכל לנתח את כל הגורמים שהביאו לשגשוג הרוחני בחיי התורה במחצית הראשונה של המאה הי"ח במרוקו, הנה בכל הנוגע לעמידתו האיתנה של היעב"ץ מול משברי התלאות, נראה כי אמונתו הדתית העזה ודבקותו בתורה הם שנתנו מרגוע לרוחו. כדבריו בפיוט " צור מעוז ישועתי " : בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה. ( עת לכל חפץ ).
רבי יעקב אבן צור ניכר כבר בצעירותו כגדול בתורה, ובגיל שמונה עשרה מצאנוהו דורש ברבים. בשנת תנ"ג – 1693 – משמלאו עשרים שנה, נתמנה לסופר בית הדין. תפקיד אשר במרוקו בימים ההם הקנה לו מעמד נכבד. בעזרת כשרונותיו סייע בעיצוב דפוסי שטרות, ונתקרב בקרבה רוחנית להנהגה הרבנית שבדורו לאמור לוידאל הצרפתי, למנחם סיררו ולגדול הדור בשעתו רבי יהודה אבן עטר.
בשנת תס"א – 1701 – יצא את פאס למכנאס, וזאת בשל גזרות המיסוי הכבדות של מולאי איסמאעיל העריץ. בשנת 1704 נתמנה דיין בפאס, כשהוא מתגלה כשופט איש חיל, ירא אלוקים איש אמת שונא בצע, נראה כח בשל תקיפותן הגדולה, ועמידתו האיתנה בפני ראשי הקהל, עזב בסוף שנת תע"ח – 1718 – את פאס ועבר למכנאס לתקופה ממושכת.
בשנת 1730 חזר לעירו פאס לתפקיד אב בית דין. בעקבות רעב גדול וכבד נאלץ לנטוש את פאס בשנת 1738 ועבר לתיטואן ושהב בה כשנתיים. בשנת 1741 חזר לפאס שבה כיהן כאב בית דין וכמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו, עד יום מותו.
יש לציין עם זאת, כי יעב"ץ ראה עצמו צמיד כמשנה לרבי יהודה אבן עטר ולא החשיב עצמו כראש הרבנים בדורו. ואף זאת : לצד ענוותנותו לא נרתע מפולמוס עם רבים מבני דורו, כשנראה לו שהצדק עמו. נודע במיוחד פולמוסו עם רבי יעקב בן מלכא. בכל מעשיו אלו זכה להערכה מצד בני דורו שהכירו בדרכו הישרה שהיא תפארת לעושיה, והיא שהביאה לו תפארת מן האדם.
כתיבת תגובה