פעמים 82 – חכמת נשים

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה.  צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.

גיבורת הסיפור ידעה כל זאת, ועקב זאת טענת " קל וחומר ". על האיש חלה חובת " פריה ורביה ", ואף על פי כן חשקה נפשו בתורה רשאי הוא להמנע מקיום החובה ולעסוק בתורה. אם כך, בוודאי שאני, שאינני מצווה על " פריה ורביב ", רשאית לעסוק בתורה ולהימנע מנישואין.

הרב עייאש היקה על עמדה זאת :

ויאמר לה הרב : הלא גם בתלמוד תורה אינה מצווה ואין לה שכר ! ותשחק ותאמר לו, כי נעלמו ממנו לשעה דברי הרמב"ם ז"ל, שגם האשה יש לה שכר לימוד ( יורה דעה בסימן רמ"ו ), ואמנם – יהי רצון שיתקיימו דבריו שאמר, שלא יהיה לה שום שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי אינה עוסקת בתורה לצפוי לשכר, רק לשם אהבתה של תורה.

מתגובת הרב עייאש ניכר שהבין את דברי התלמוד ביחס לבן עזאי כך : על בן עזאי חלו בו בזמן שתי חובות, שאותן הוא חש כסותרת – לעסוק בתורה ולעסוק בפריה ורביה. כיוון שלדעתו יכול היה לקיים רק אחת מהם, בחר בן עזאי בלימוד תורה, תוך ויתור על העמדת צאצאים.

אולם טוען הרב עייאש, ברגע ש " נפטר " בן עזרי מפריה ורביה, נותרה בעינה מצוות תלמוד תורה, שעליה יקבל שכר רב. ואילו התעירה שלפניו, גם אם נפטרה היא מפריה ורביה, אין היא חייבת בלימוד תורה. אם כך הדבר, מה טעם הלימוד ?

הצעירה הגיבה באופן ספונטני שגם אם אין היא מצווית בתלמוד תורה, תקבל שכר אם תלמד "} שגם אשה יש לה שכר לימוד " כדעת הרמב"ם " ( משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, טז ). אגב כך רמזה לרב עייאש באופן מנומס, שבמקרה זה היא שולטת במקורות יותר ממנו.

אולם בהמשך דבריה הדהימה גיבורתנו את הרב עייאש בכך שהפקיעה את הדיון מן הקטגוריות ההלכתיות של מצוה, חובה ושכר, וטענה שהיא עוסקת בתורה מתוך אהבת התורה בלבד.

ברגע זה נתגלתה הצעירה לרב הישיש שמימוש מופלא ונעלה של הדמות האידאלית בתרבות בתורנית היהודית – אותה דמות המועלת בפתיחת פרק קניין תורה " העוסק בתורה לשמה. מאותו רגע שנתחוורה לו איכות אישיותה ומהות הפאתוס המניע אותה, חדל הרב להפציר בה.

ויפעם הגאון מדבריה אלה, ויפטיריה לשלום ברוב הברכות. ויאמר לאביה " הנח לה לעשות רצונה כי בזה תהיה זכותה נפישא ( רבה ) להגן על בני העיר, וכך היה.

הרב הבין שאבי הצעירה הינו אדם הגון, הרחוק עם זאת מן האיכות הנדירה של בתו. כלפיו חשוב לדבר בלשון של תועלת, אם יניח לבתו להמשיך ולעסוק בתורה, יהיה הדבר לטובת בני העיר, כי תרבה זכותם בעיני האל, ודבר זה יגן עליהם מפני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, האב ויתר. 

לסיפור יש המשך :

פעם אחת ראה הגאון בחלומו, טהנה בלשת ( צבא ) באה לעיר להרוג ולשלול. ויצאה אותה הבת לבדה בחרב שלופה לקראתם, ותכריע את כלם לטבח, ותהי תשועה גדולה. וייבהל הרב מראשית החלום, וישב בתענית, ואחר שלושה ימים בליל שבת באה בלשת לעיר מהספרדים, דרך הים, וה' בחסדו הטיל רוח סערה אל הים, וכל אוניותיהם כליל נשברו וצללו כעופרת במים אדירים, ויושע ה' את כל העיר מיד מצ"רים, וידע הרב רמז החלום, שזכות אותה בתולה הגינה על בני העיר.

הרב עייאש ראה בחלום שכוח צבאי ( בלשת ) מתקרב לעיר אלג'יר על מנת להרוג ולשלול, והצעירה המלומדת יוצאת כנגדו ומצילה את העיר. ראשית החלום נראית ברורה. פשיטות של חילות זרים ושל שודדי ים היו תופעה ידועה בערי החוף של צפון אפריקה באותן מאות.

תגובת הרב עייאש לחלום זה הייתה לשבת בתענית, שהרי תגובה מזוינת לא הייתה מדרכם של יהודים באותה עת. משום כך תמה הרב על תגובתה הצבאית של הבת בראשית החלום. אולם, אירועי המציאות הסבירו לרב את מעשיה. בזכות למדנותה, נמנעה פשיטה של כוחות ימיים ספרדיים – סערה פגעה בצי המתקרב ואניותיו טבעו.

סיפור החלום מתקשר לאירוע היסטורי ידוע, הנסיון הספרדי לתקוף את העיר אלג'יר בשנת 1775, יושבי העיר חשו שהם נתונים לסכנה ישירה ומיידית, וכשלון הספרדים נתפס כנס. לזכר הצלה זאת קבעו יהודי העיר יום חג מיוחד בי"א בתמוז, שנודע בשם " פורים תמוז של אלג'יר "

המשפט האחרון מדגיש שהעיר ניצלה בזכות אותה צעירה, ולא בזכות מעלותיו, תורתו וצדקתו של הרב עייאש. האם רצה המספר לרמוז שהדבר עלה בידה מפני שהיא עסקה בתורה לשמה בלבד, בעוד שהוא זכה אגב תורתו ולמדנותו למשרה ולכבוד ?

ומה אירע לאשה זאת לאחר מכן ? הסיפור ממשיך ומביאנו לסוף טוב.

ונשארה כך האשה בבתוליה, וחשקה בתורה, עד היותה בת ששים שנה. ועלתה את הארץ ושקדה על התורה, עד יום מותה בשיבה טובה למעלה ממאה שנה.

איננו יודעים אם הרב עייאש סיפר לגיבורה שבזכותה ניצלה העיר, מכל מקום היא המשיכה לעסוק בתורה עד הגיעה לגיל שישים שנה. אז נקטה צעד שנחשב כראוי ביותר בתרבות היהודית המסורתית, צעד שגם הרב עייאש עצמו נקב בו בערוב ימיו.

היא עלתה לארץ ישראל על מנת לבלות את שארית ימיה בארץ הקודש. בארץ זכתה לעסוק בתורה עוד למעלה מארבעים שנה, עד שתמו ימיה בשעה טובה.

הסיפור השני.

הרב משאש ממשיך ומביא סיפור שני, שאף אותו מצא, לדבריו, באותו ספר שבכתב יד. גם סיפור זה מתייחס לאלג'יריה, אלא שבמקום להתרחש בעיר הבירה אלג'יר הוא מתרחש בעיר הקטנה תלמסאן, שבה שימש הרב משאש כרב הקהילה במשך שבע עשרה שנה.

עוד מסופר בכתב היד כי גם בתלמסאן הייתה בתולה יפה עד מאוד אשר נפשה חשקה בתורה. והוריה היו עניים מרודים ומטופלים בבנים ובבנות. ויום אחד בא מעיר ווהראן אלמן אחד צעיר לימים ומופלג בעושר. ודבר אל לב אבי הנערה לתתה לו לאשה.

והוא, החתן, יתן מוהר ומתן, והוא האב וביתו יהיו באוכלי שולחנו על ימי חייהם. וישמחו הוריה מאוד על המציאה. וכאשר הודיעוה ולא רצתה, נפלו לפני רגליה, ובכו והתחננו לה הרבה לראות בעניים ולחצם ודחקם לחלצם מם המיצר. וכאשר לא יכלה להתאפק, בקשה מהם ג' ימים להתיישב בדבר, ואז הרפו ממנה.

בסיפור שלפנינו, לעומת הסיפור הראשון, המצב הכלכלי של המשפחה הוא בכי רע. תשועת אביה, אמה, אחיה ואחיותיה של צעירה זאת, תלויות בהסכמתה להינשא. אולם הנחת היסוד של הסיפור היא שהצעירה לא תוכל להמשיך ולעסוק בתורה לאחר נישואיה. ממשפט הסיום של הקטע משמע שהצעירה מכירה בכך שבהיעדר מוצא אחר, יהיה עליה להעניק קדימות לחובותיה כלפי משפחתה על פני רצונה לעסוק בתורה.

היא מבקשת שהות כדי לראות אם יעלה בידה למצוא פתרון למשבר, אך מנימת הדברים ניכר שאם יעברו שלושת הימים ולא תמצא פתרון – תיאות להתחתן.

מה התרחש בשלושת ימים אלו ?

והיא עינתה בצום נפשה, ותבך ותתחנן לפני המקום ברוך הוא לפתוח שערי חנינה להוריה ממקום אחר. וה' שמע את תפלתה וראה את דמעתה. ובליל השלישי, בחצי הלילה, ראתה בחולמה והנה קול קורא לה ואמר : הנה עושר רב טמון בחיק האדמה אשר את שוכבת עליה.

ותקם בעוד לילה ותגד לאביה. והוא בטח בצדקתה, ויבא קרדום ויחפור במקום משכבה עומק שתי אמות, וימצא קדרת חרס גדולה מלאה דינרי זהב. ואיש לא ידע, שמצויה שם קדרה, וישמחו מאוד מאוד. ויהי בבקר, ויודיע את האיש כי בתו לא רצתה, ויפטרהו לשלום.

בסיפור הראשון הרב עייאש הוא הזוכה לחלום ממרום, ואילו כאן האשה עצמה זוכה לחלום המשמיע לה את היענות ה' לבקשתה. כמצבה ההתחלתי הצנוע של המשפחה, כך גם הסיום המינורי של הסיפור.

והוא, האב, לקח מהזהובים סך מה, ויעש מסחר קטן, ויצליח מאוד. ויחיה חיי עונג ושקט ושלוה. ובתו מצאה נחת לשקוד על דלתי התורה כרצונה.

הנערה בסיפור זה לא הצילה עיר שלמה בזכות תורתה, ולא דימתה עצמה כבן עזאי, לא עלתה לארץ ולא נפטרה בגיל שמעל מאה שנה, והיא עמדה בפני בעיה אישית קשה, והייתה מוכנה, בלית ברירה, לוותר על טובתה האישית למען היקרים לה. האל השגיח במצוקתה, ושלח פתרון אשר איפשר לה להתמיד בלימודה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר