ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטובממזרח וממערב כרך ה

גלגולי ב י ת ־ ה כ נ ם ת השני של התושבים

פסק־הדין המתפרסם להלן מספק לנו ידיעות על ייסודו של בית־הכנסת השני של התושבים. מהמסמכים הכלולים בו עולה, כי היתה חצר־מגורים פרטית בבעלות האשה יאקות. היא משכנה בעבר שני ״בתים״ (חדרים) בחצר לאלמוגים, שחזרו ומשכנום לקהל התושבים. משהיו ברשותם שני בתים בחצר, שידלו כנראה את האשה שתמשכן בידם את שארית החצר שנשארה חופשייה תחת ידה. משחיתה כל החצר ברשותם ניגשו לשפצה ולהתקינה לבית־כנסת. ההוצאות לבנייה ושיפוץ הוערכו על־ידי שמאים, ונזקפו בכתב על חשבון הממשכנים. לימים, בשנת תי״ח, כנראה לאחר פטירתה של האשה יאקות, נרכש הבית ונכתב שטר־מכר עליו לזכות ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, ובשטר צוין שהכסף ניתן ״מנכסי בני קהלו״.

כעבור שנים, בימי ר׳ יהודה ן׳ עטר ור׳ יעקב בן צור (ריב״ע ויעב״ץ), נתעורר ספק בדבר הבעלות על בית־הכנסת: האם הוא רכושו הפרטי של ר׳ סעדיה, כמשמע משטר־המכר הכתוב על שמו, או שהוא של הקהל ונכתב השטר על שם ר׳ סעדיה בתור מייצג הקהל, וסיוע לכך מהמשפט ״מנכסי בני קהלו״ ? על מדוכה זו ישבו רבנים בשני דורות לפחות—בימי ריב״ע ויעב״ץ ובימי רבי אליהו הצרפתי, כותב פסק־ הדין המתפרסם להלן. שלוש דעות היו בין החכמים. מהם שהחליטו שהוא של ר׳ סעדיה, ועמם נמנו ר׳ יעקב בן מלכא הישיש ור׳ יוסף אלמאליח בעל ״תקפו של יוסף״.

לעומתם, ר׳ אליהו הצרפתי, ועמו חכמי מכנאס ר׳ רפאל בירדוגו ובית־ דינו, קבעו שהוא של הקהל ואילו מפסק־דין של ריב״ע ויעב״ץ משמע, שהיה להם ספק ולא יכלו להכריע של מי הוא״. הרושם המתקבל מהתעודות על בנייתו ושיפוצו, שהביא רבי אליהו בפסקו, הוא שבית־הכנסת היה של הקהל. אין כל סיבה שיתנוהו לר׳ סעדיה במתנה.

הסיבה לכתיבת השטר על שמו והחתמתו בסאלי» כרוכה כנראה במסיבות שהזמן גרמן. השנים שמדובר בהן הן תי״א—תי״ח (1651— 1658), הידועות כשנות ה״פתנא״, שנים של בלבולו. הקהילה היהודית בפאס נלחצה אז קשות בידי מוחמד אדרידי, ששלט בפאס מטעם הדילא. וייתכן שלא יכלו הקהל לכתוב השטר על שמם, שאז היה מתפרסם שעושים אותו בית־כנסת של הקהל.

בעל ״זכרון לבני ישראל״, המספר על מאורעות אליאזיד בשנת תק״ן, כותב: ״ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות של הבתים והחצירות וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות. ונטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות ונגנבו כמה ס״ת והיה ממש כחורבן בית המקדש״ ודאי שבית־הכנסת של התושבים היה בכללם. וכאשר שבו למלאח עם עלות מולאי סולימן לשלטון, אומר: ״וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי״ וגם בית־הכנסת של התושבים ודאי בכללם היה, ושיקמוהו קהל התושבים וחזרו להתפלל בתוכו. רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב בתרל״ט: ״אצלא דלפאסיין ונקרא ג״כ בית הכנסת של התושבים ונתברר לי כי לא זו היא בית הכנסת שהייתה נקראת בית הכנסת של התושבים בזמן שבאו המגורשים מספרד״ בית־כנסת זה השני התקיים עד ימינו, והתפללו בו במיוחד בימים הנוראים, לפי סידור הנקרא ״אהבת הקדמונים״, שנדפס בירו­שלים תרמ״ט.

בית הקברות מיוחד לתושבים

במקורות שעד סוף המאה הי״ח מדובר על בית־הקברות של התושבים. ר׳ שמואל ן׳ דנאן מספר: ״…בשי הוש״ע… ליצירה… לא ירדו גשמים… ואגב אורחין בעלותינו לבית הקברות של התושבים… עשינו סליחות הרבה בקבר איש האלקים בפתח בית הקברות ה״ה [הלוא הוא] הח׳ הש׳ כמה״ר יעקב קניזל זצוק״ל ואח״כ על קבר אדוני זקינו של אבא מארי… הח׳ הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן״. ועל השאלה שנשאל בעל ״יחס פאס״ על האנשים הגדולים שנקברו שם, משיב הוא: ״בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת״ק״. כלומר, מאז אין בפאס אלא בית־קברות אחד בלבד.

מנהגי התושבים

חוץ מבית־הכנסת המשיכו התושבים לשמור על מנהגים מיוחדים, שהיו נהוגים אצלם בתחומים שונים, ומהם שנתקבלו על־ידי קהילת פאס כולה.

כבר דובר למעלה על מנהג התושבים לנכות שליש מסכום הכתובה בעת גבייתה, שנזכר בספר התקנות, סי׳ כג—כד.

מנהג אחר הובא שם סי׳ קה, בשם ר׳ שמואל בן דנאן: ״מצאתי כתוב בכתיבת ידי הר׳ אברהם באלנסי ז״ל מנהג תושבי הארץ, מי שבא לגרש את אשתו מפני שמצא יפה הימנה או אם רצה להוסיף אשה אחרת על אשתו אע״פ שיש לו בנים, אין שמין לה לא בגדי חול ולא בגדי שבת שעשה לה אלא ישלם לה כתובה ותוספת ומתנה במושלם.

אמנם מי שבא לגרשה מסיבה שטען ששהתה עמו כמה שנים ולא ילדה… כך הוא המנהג: שתגבה האשה כל נדונייתה בערך שהכניסה לבעלה וכל בגדיה ומלבושיה שהכניסה אם עושין מעין מלאכתם ראשונה תגבה אותם בשווי שהכניסה אותם. ואם אבדו ישלם לה הבעל זה הערך… והתוספת ישלם לה שוה כסף. וזה המנהג הנזכר בין רצה הבעל לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פריה ורביה בתוך עשרה שנים… בין… לאחר עשרה שנים… ואמרו לי הרבה ממגידי אמת שכך היה דן החכם השלם זקני זל״ע [זכרו לחיי עולם] אשר על שמו אני נקרא בימים קדמונים״

הסתייעות בפסיקת זקנו מצביעה בבירור שהמנהג הוא של התושבים, וכמו שבא בכותרת ״מנהג תושבי הארץ״. ונראה שמנהג זה נתקבל גם על המגורשים, שהרי בגירושין אין להם כמעט תקנות מיוחדות, ונמשכים אחר מנהג תושבי הארץ.

עוד מנהג של התושבים עולה מתוך תשובה של ר׳ שמואל בן דנאן: ״למען יהיה הקונטרס הזה לעד ולאות לקיים מנהג ק״ק התושבים יצ״ו במנהג כתובה כדת וכהלכה שהמנהג מימות עולם שהאלמנה תיזון ותתפרנס כל ימי מגד אלמנותה מנכסי בעלה, ונדחים מפני מזונותיה הן מזונות הבנות הן מזונות הבנים. כשאין די וספק בנכסים כדי שיזונו שתיתם… וג״כ במה שנהגו ג״כ מימות עולם שהאל­מנה אפילו תפסה כככר של זהב אין מוצאין אותו מידה אלא שאומרים לה חוי מה בידך והכל יכתב בכתב מיד סופר ועד כנודע וכמפורסם תמיד ולמפורסם אין צריך ראיה דמעשה רב שכך נהגו כל בתי דינין מימי קדם.

מנהג אחר של התושבים, שנעשה מנהג הקהילה כולה, עוגן בתקנה סי׳ נט, ועניינו לתת לאלמנה מלבושים לפי ערך כתובתה. ולא ינוכו מכתובתה. לתושבים היו גם מנהגים מיוחדים בחגים ותבשילים מיוחדים בהזדמנויות שונות. ידוע היה ה״פראן שלהם הוא בית התנור אשר לשם הביאו כנראה מיני מאפה ותבשילים, כחמין של שבת לפי המתכון שלהם, ועוד. פרטים אלה ואחרים מרמזים שלתושבים היו מנהגים, ״עאדאת״, מיוחדים להם, עד הזמן האחרון.

נשארו בוודאי כמה שאלות שאין לנו תשובות ברורות עליהן. כגון: האם היו בידיהם משלחי־יד וענפי מסחר מיוחדים שעברו אצלם מאב לבן ? האם היו הם רובד חברתי מבחינת רמת הכנסתם ורכושם, כיוון שבאותה תקופה היו הנישואין אך ורק על־ידי שידוך, יש לשאול אם שמרו על ייחודם ולא התחתנו אלא בינם לבין עצמם, או שהיו נישואי תערובת בינם לבין משפחות המגורשים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר