הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

במכנאם הותקנה תקנה המחייבת לישא אשר. שנייה.

בשנת תקנ״ט (1799) תיקנו חכמי מכנאס כי מי שנשוי עשר שנים ולא ילדה, ניתן לכפות את הבעל לישא אשה אחרת ״בת בנים״, כלומר בגיל הפוריות, ואם לא נשא – ישלם קנס. אם נפטר לפני ששילם, בית הדין יפרע מנכסיו. התקנה הוכרזה בשבת בכל בתי־הכנסת בעיר (מרדכי עמאר, ׳תקנות חכמי מכנאס׳, עמי סו).

ר׳ יוסף בירדוגו דן בשאלה אם אדם שאין לו צאצאים מותר לו לישא אשה שאינה ראויה לבנים. התשובה שלילית, ״שהרי כל עיקר ההיתר אינו אלא משום קיום המין וליכא [אין]״, (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ ה).

במראכש על הבעל לחכות עשר שנים ועוד שנה לביקור צדיקים

בשנת תרכ״ג(1863) כתב ר׳ רפאל מסעוד אבן מוחא, שכיהן כרב ראשי במראכש, פסק דין במעשה זה: אדם שנשא אשה בפאס, בה המנהג שאם שהתה עמו חמש שנים ולא ילדה, הוא רשאי לשאת אשה אחרת עליה. אבל הוא עבר למראכש, ושם מנהגם שאינו רשאי לישא אשה על אשתו כי אם אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ונוסף על זה – שנה אחת לבקר הצדיקים. הבעל רצה לישא אשה בת בנים כבר אחרי חמש שנים, כי לדבריו הוא נשא את אשתו בפאס, ונוהגים לפי המקום שנשאה; הוא אינו רוצה לחכות 11 שנים כנהוג במראכש. החכם הצדיק את האשה, ופסק כי עליו לחכות 11 שנים מאז שנשאה (׳פרדס רימונים׳, אהע״ז, סי׳ יד).

מקרים של נשים שלא ילדו במשך שש עד חמש־עשרה שנים נידונים בספרות התשובות של חכמי מרוקו. להן נביא כמה דוגמאות:

אשה שלא ילדה במשך שש שנים וזה שלוש שנים ״פסק להיות לה אורח כנשים״, מותר לו לשאת אשה בת בנים. ר׳ יוסף בירדוגו כתב כי הכוונה בתקנה בשנת גש״ן(1593) על היתר נישואי אשה שנייה ״לא היו אלא מחמת ראותם כמה משפחות נעקרו מישראל מחמת שבועה שלא ישא אשה אחרת עליה״ (׳דברי יוסף/ אהע״ז, סי׳ ח, טו).

אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ־ מגרש אותה. האיש רצה לשאת אחרת ולגרש את הראשונה, אבל אין לו כדי לשלם לה כתובתה. הדין הוא, כי היא רשאית לעכב גירושה עד שישלם לה כל כתובתה. אבל בסיום תשובתו כתב המחבר כי ״נתפשט המנהג בזמננו זה שאפילו במגרש לרצונו תהיה כתובה עליו חוב עד שירחמו עליו״. כלומר, עד שיהיו בידיו האמצעים לתשלום (שם, אהע״ז, סי׳ מז).

שהה עם אשתו יותר מ־15 שנים ולא ילדה. היו גברים שלא נשאו אשה שנייה, למרות שהראשונה לא ילדה. ר׳ יעקב בירדוגו כתב על יהודה בן עבו הנשוי לזהרא בת יונה מלכא יותר מט״ו שנים ועדיין היא עקרה. הוא רצה לגרשה ולישא אחרת במקומה ״אולי יבנה ממנה״. לפי הדין היה רשאי לישא אחרת מבלי לגרש את הראשונה, אבל אין לו אמצעים לכלכל שתי נשים. החכם אישר את רצונו לגרש את אשתו הראשונה, וקבע כי הוא חייב לשלם לה רק עיקר הכתובה, ולא את התוספת לכתובה (׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ נא. אותו אירוע מודפס גם בספר של שר שלום משאש, ׳דברי שלום׳, סי׳ יא).

במאה ה־19 חי אדם במקום שהיתה בו תקנה: ״שאין שום אדם יכול לישא אשה אחרת על אשתו, בין תהיה אשתו זקנה או עקרה שלא ילדה מעולם, זולת אם נפלה יבמה לפני הבעל – מיבם אותה״.

התקנה נזכרת בהקשר לאדם שייבם את אשת אחיו וחייתה עמו שתי שנים, אבל לא ילדה לו, ומשום כך גירשה. לאחר זמן רצה להחזירה ״באומרו אולי תלד עמו ויקים לאחיו שם בישראל״. האשה סירבה לחזור אליו ״באומרה מזלי גרם״ [שגורשתי]. גם אשתו הראשונה התנגדה לכך שהשנייה תחזור אליו. ר׳ יעקב אביחצירא דן בנושא זה ופסק ש״הרשות ביד הבעל להחזיר את יבמתו, ואין אשתו יכולה לעכב עליו״ (׳יורו משפטיך ליעקב׳, סי׳ צח).

השאיפה להוליד תינוק כדי שיישאר זכר לבעל הראשון שנפטר, קבע במקרה זה. לסיום הדיון בנושא זה נביא דוגמאות אחדות מן הפסיקות במאה ה־20.

אשה לא ילדה במשך 13 שנים – הותר לבעל לשאת שנייה. יליד מוגדור שנשא שם אשה לפי התקנה שלא יישא אשה נוספת על פניה, עבר לעיר אזדידא והופיע לפני ר׳ דוד צבאח בשנת תרפ״ט (1929). הוא אמר כי הוא נשוי 13 שנים ולא ילדה לו, ולכן רוצה לשאת אשה שנייה. החכם התיר לו, והתנה עמו שייתן לאשתו הראשונה כלי הבית שלה, וכן ישהה עמה חצי חודש בכל חודש. בשלב מסוים באה האשה הראשונה לחכם ואמרה שאינה יכולה לחיות עם השנייה, וביקשה שיגרשנה.

החכם כותב: ״כשראיתי אותה בוכה ומבכה… פייסתי לבעל בכמה פיוסין מתפשר עמה בכתובה… ונתחייב לה כל כלי הבית וגירשה״ (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).

אחרי 18 שנים לא ילדה – מותר לו לשאת אשה שנייה. בשנת תש״ט (1949), בהיותו דיין בעיר סאפי, כתב ר׳ יהושע מאמאן פסק דין על רקע המקרה הבא: אדם ביקש מאשתו שתרשה לו לישא אשה נוספת, כי במשך 18 שנות נישואין לא נבנה ממנה. האשה הציעה ששניהם ייבדקו אצל רופא, כדי לברר מי משניהם העקר. היא אמרה שרק אם הרופא יקבע שהמניעה ממנה – תרשהו. החכם חוזר על דברי ר׳ רפאל אנקאווא ב׳תועפות ראם׳, סי׳ טו, שכתב כי עקרות הגבר נדירה. על סמך זה פסק שהאשמה בה, ואינה יכולה למנוע ממנו לשאת אשה שנייה.

בתשובה זו החכם הטיל ספק במסקנת הרופאים. ״הרופאים אינם נביאים ולא בני נביאים״, גם אם לפי מסקנתם האשם בו, אין לקבל חוות דעת זו. הוא הסתמך על פסק דין דומה של ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ כז. מסקנתו הייתה שמותר לבעל לשאת אשה נוספת עליה ״הראויה לבנים״, כלומר בגיל הפוריות. זאת בהסתמך על התקנות בנידון משנת גש״ן(1593) המובאות על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳ דף פב ע״ב-פג(׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ נג).

אשתו העקרה מרשה לבעל לשאת אשה נוספת. על אדם שנשא אשה שנייה כי הראשונה לא ילדה, כתב ר׳ שמואל מרצייאנו בקזבלנקה בשנת תש״ח (1948). אשתו העקרה של אותו אדם נתנה לו רשות לשאת אשה עליה, והוא אמנם נשא גרושה (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).

אם אין לו ילדים מאשתו השנייה – יישא שלישית. ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשנ״ו(1996), כי אם יש לאדם בנים ובנות מאשה אחת ונשא אשה שנייה, ובמשך עשר שנים לא נבנה ממנה, מותר לו לשאת אשה נוספת, כדי לקיים ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״(קהלת יא, 6) (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד).

מותר להחזיר את אשתו הראשונה שלא ילדה, אם אשתו השנייה ילדה לו. בשנת תרצ״ו(1936) נשאל ר׳ שלמה הכהן אצבאן על מקרה כזה בעיר דבדו: ״מי ששהתה אשתו עמו עשר שנים ולא ילדה ויותר מזה, ועמד וגירשה מחמת סיבה זו. ואחרי כן רוח אחרת היתה אתו ורצה להחזירה מי מצי [האם רשאי] או לא?״

החכם כותב שאמנם היו מקרים ש״עקרות נפקדו וחוזרות ויולדות בנים״, אבל בנידון דידן שהיא חיה עם בעלה שנים ולא ילדה, אין סיכוי שאם יחזירה תלד, לכן מותר לו להחזירה רק אם כבר קיים מצות פריה ורביה עם אשה אחרת (׳לך שלמה׳, אהע״ז, דף קנג ע״א-ע״ב).

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

לסיום נאמר שתהליך השתלבותם של גולי ספרד בצפון אפריקה עבר ללא זעזועים קשים הודות לקרבה הגיאוגראפית ולרציפות התרבותית שבין שני עברי הים התיכון. הוא הסתייע בתהליך מקביל של הסתפרדות של התושבים המקומיים, שהוא עצמו היה פועל יוצא של הגורמים הבאים.

1. חולשתם הדמוגרפית של יהודי האזור ערב בואם של מגורשי ספרד.
2. יחסם החיובי של השלטונות כלפי כניסת המגורשים לשטחם.
3. הרבגוניות החברתית כלכלית וכן הפיזור הגיאוגראפי של המגורשים.
4. צמיחתה המהירה של עילית רבת עוצמה בקרב המגורשים, שמיזגה בתוכה מרכיבים בעלי השפעה פוליטית, כלכלית ודתית.

יצוין ששילובם התרבותי והחברתי של המגורשים בתוך החברה המקומית הסתייע גם על ידי הגעתם המסיבית של רבבות גולים מוסלמיים מספרד במרוצת המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. גם אלה נטמעו באוכלוסייה העירונית של המגרב, שאותה הצליחו " לספרד " בתחומים רבים ומגוונים כמו אדריכלות, משפט, מלאכה ותרבות חומרית.    

סוף הפרק יהדות צפון אפריקה אחרי הגירוש, מתוך הספר הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש – מיכאל אביטבול

           יוצאי ספרד באימפריה העותמנית  במאות ה-15 – 18

יהודי חצי האי האיברי החלו להגר לתחומי האימפריה העותמנית מראשית המאה ה-15, עם גבור הלחץ של ההמון והכנסייה בספרד כנגדם, וחוסר היכולת וחוסר הנכונות מצד השלטון להגן עליהם מפני זעם ההמון. מלאחר גזרות קנ"א – 1391 – אנו מוצאים בתכיפות גוברת שמות של יוצאי קטלוניה, אָרגון ופרובנס בקרב יהודי האימפריה ובאגן בים התיכון המזרחי.

אולם, עד בוא גלי ההגירה הגדולה אחרי גירוש היהודים מספרד – 31/07/1492 -, לא מצאנו עדויות לקיומה של קהילה יהודית של יוצרי ספרד בצפון אפריקה, ובאלג'יריה בפרט. גלי הרדיפות, השמד והגירושים, שבאו על יהודי פורטוגל בספטמבר 1497 ונָבָרה במרץ 1498, גרמו לכך שהיהודים נאלצו לברוח או לצאת באורח רשמי מכל רחבי חצי האי האיברי, ולא רק ממלכויות קסטיליה וארגון.

ערב הגירוש ישב חלק הארי של יהודי חצי האי האיברי בקסטיליה, הישנה והחדשה. מספר הקהילות בקסטיליה היה למעלה ממאתיים, לפי אחד המקורות 216 ולפי מקורר אחר 277 . לעומת זאת, מספר הקהילות בארגון ובנברה היה קטן בהרבה, ובולנסיה נותרו אך קהילות ספורות. החוקרים סבורים, שמספר יהודי קסטיליה, ללא האנוסים, עמד על כ-80.000 , יהודי סיציליה כ-40.000, יהודי ארגון כ-12.000 , יהודי ולנסיה כאלפיים, ויהודי נברה כשלושת אלפים.

הרכב האוכלוסין זה מראה שרוב רובם של יהודי חצי האי האיברי היה קסטיליאנים ואליהם יש לצרף מספר ניכר של סיתיליאנים עם הגירוש מספרד, רבים מיהודי קסטיליה היגרו לפורטוגל, אוכלוסייתה היהודית גדלה מאוד ומספרה נאמד בכ-30.000 בשנת 1496.

נמצא שתהא זו הערכה סבירה, אם נניח שהיו כ-150.000 יהודים , ללא אנוסים בחצי האי האיברי ובסיציליה ערב הגירוש. אין אנו יודעים בוודאות כמה יצאו וכמה נשארו, כמה המשיכו בדרכם וכמה חזרו בגלל הרעב, המגפות, השוד והרצח בדרכי הים והיבשה. אולם יש לנו מושג על הֶקף ההגירה לאימפריה, שכן בידינו מצויים נתוני מפקד אוכלוסין שנערכו באימפריה לצרכי המסים.

מן הנצונים האלה עולה, שמספר היהודים בעריה הגדולות של האימפריה גדל פי כמה וכמה תוך זמן קצר יחסית. כך למשל בסלוניקי, אשר היו בה כ-17.000 יהודים ב 1519, ב 1489 לא היו בה יהודים כלל. ואילו באיסטנבול גדל מספרם מכ-9.000 ערב גירוש ספרד ללמעלה מ-40.000 בשנת 1535.

במספר רב של ערי שדה ועיירות שהיו בהן יהודים מעטים, או שכלל לא ישבו בהן יהודים בסוף המאה ה-15, נוצרו קהילות יהודיות, מהן בנות כמה מאות משפחות. בדרך כלל העדיפו המהגרים להתיישב בערים, ויש ערים, כגון סלוניקי וצפת, שבהן הפכו היהודים לרוב אוכלוסי המקום. אולם לרוב היו פחות מעשרה אחוז מאוכלוסי הער.  הועתק לפורום 13/11/07

סדר הגודל של הקהילות היהודיות בערים ובעיירות נע בין כ-250 נפש לכ-1.200 נפש, ובמקומות קטנים יותר היו אף ריכוזים של עשרות בודדות. מכלל הנתונים שבידינו ניתן להעלות, שככל הנראה הייתה הגירה מקיפה של יוצאי חצי האי האיברי וארצות אחרות של האימפריה. כמדומה שלא תהא זו הגזמה להניח, שבגלים הראשונים של ההגירה, בשנים 1492 – 1510, הגיעו כ-50.000 יהודים יוצאי חצי האי האיברי לאימפריה.

תהליכי ההגירה והתארגנות.

כאמור, מרבית אוכלוסיית מהגרים זו התיישבה בערים, כאשר העדפתם הברורה בייתה נתונה לערים מפותחות כלכלית אן לערי בעלות פוטנציאל כלכלי גבוה. כך, דרך משל, הרבו להתיישב בערי נמל צזה ובערי מנהל ומרכזי שלטון מזה. אף שספרד בכלל ובקסטיליה בפרט ישבו היהודים בבואם במאה ה-15 בערי שדה ובעיירות ונדחקו החוצה מן המרכזים העירוניים, הנה בבואם לאימפריה העותמנית התיישבו שנית בריכוזים העירוניים הגדולים.

ריכוזים אלה היו נוחים להם מבחינה כלכלית, שכן הם אפשרו השתלבות במערכת הכלכלית ועלייה מהירה יחסית בסולם הכלכלי והחברתי. אולם חסרו את השלווה ואת האווירה הנוחה, ומאבקי הקיום היום יומי הקשים הקשו על שיקום החיים בצוותא. אין פליאה אפוא, שהמהגרים חיפשו מסגרות של תמיכה הדדית שיסייעו להם בשיקום חייהם. והנה, באיסטנבול נמצא לבאים דגם אב שהתאים לצרכיהם, שכן כבר משנו השישים של המאה ה-15 הייתה קהילת איסטנבול מאורגנת במבנה של קהלים קהלים בתוך הקהילה הכללית, בעקבות הגלייתם והעברתם של יהודי הממלכה בכפייה ויישובם מחדש בבירה.

כתוצאה מהגלייה זו הקרויה סורגון – surgun -, נוצרו מספר ריכוזי התיישבות נפרדים של יהודים בעיר, כאשר כל קבוצה הקימה לעצמה בית כנסת נפרד והייתה רשומה כיחידה נפרדת אצל השלטונות. כמו כן הייתה לה הנהגה משלה, נושאי תפקידים ומוסדות משלה, ואף הייתה אוטונומית לגמרי בכל מוסדותיה.

יוצאי ספרד ופורטוגל אימצו לעצמם צורת התארגנות זו הן בגלל אופיים, צורת הגירתם, מספרם הגדול והצורך שחשו להיות בצוותא עם בני מקומם בארץ החדשה, והן מפני הדגם שמצאו לפניהם באיסטנבול. הם התארגנו בקהלים-קהלים בתוך כל עיר ועיירה על בסיס המוצא המשותף של כל תת קבוצה, ארץ או חבל ארץ, עיר מקום, לשון וכדומה.

על ידי כך נוצרו עשרות רבות של קהלים יוצאי חצי האי האיברי ויוצאי ארצות אחרות בכל עיר גדולה באימפריה. קהלים אלה היו מאורגנים סביב בית הכנסת, וללא בית כנסת משלו לא יכול היה קהל להתקיים קיום נפרד. לעומת זאת, לעתים רחוקות היו כמה בתי כנסת לקהל אחד.

לא תמיד היו כל הקהלים רשומים אצל השלטונות, כך, דרך משל, היו בסלוניקי במחצית הראשונה של המאה ה-16 כשלושים קהלים, ואלו לקראת סופה הוכפל ושולש מספרם, אף על פי כן, הדבר לא מצא ביטוי במסמכים הרשמיים. הִתרבות הקהלים לא הייתה ידועה לשלטונות, לא שם ולא בצפת.

במקומות שהיה בהם יישוב יהודי קטן, נתקיימו, נתקיימו 4-5 קהלים, למשל, בוַלונה שלחוף הים האדריאטי, בקהילות קטנות יותר היו 2-3 קהלים, ואילו בקהילות גדולות היו בין 12- ל-30 , בצפת במאה ה-16, או למעלה מ 15 קהלים, למשל באֶדירנֶה בשנת 1656. בדיקת שמות הקהלים אלה והאנשים המרכיבים אותם מעלה, שההתפלגות הייתה נחלתם של כל המהגרים, וגורלם של הקהלים לא היה זהה, כך, דרך משל, בקהילת סלוניקי באמצע המאה ה-16 רשומים הקהלים הבאים : אֶבורָא – פורטוגל -, אוטרָנטו – דרום איטליה -, איטליה, ארגון, אשטרוק, אשכנזים,  בעלי תשובה – קהל ספרדי -, גירוש ספרד, ישמעאל – ספרדי -, לווית חן – פורטוגלי -, ליסבון ישן, ליסבון חדש, מדרש – קסטיליאני -, מוטָאלטו – איטלקי -, מָיור – ס]רדי -, סיצייליה ישן, סיציליה חדש, עץ חיים או עץ הדעת – ספרדי -, פוליָה – דרום איטליה -, פרובנס, קורפו, קטלוניה – גירוש -, קטלוניה ישן, קָייאנה – איטלקי -, קלבריה – דרום איטליה -, קלבריה ישן, קסטיליה – גירוש -, קסטיליה חדש, שלום או נווה שלום – ספרדי -.

בקהילת אדירנה באמצע המאה ה-17 יש כ-15 קהלים :גירוש – ספרדים -, פורטוגל, ארגון, טולדו, פולייה, סיציליה, מאיור – ספרדים -, קָטָלָן, בודין – הונגריה -, כוצוכ – קטן פורטוגל, בויוכ גדול פורטוגל, אָלֶמָן – אשכנזים, בויוכ אלאמאן, איטליה. 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

נדפס בקונט׳ עיט הזמיר לרבי עמוד אביטבול דף לב׳

את זו שלחתי לשנים קירובים זהב החכמים השלמים כה"ר יונה משה נבון וכה״ר יונה סעדיה נבון שלוחי דרחמנא מאנשי ירושלים תוב״ב

שני המאורות, אור יקרות, היו לברות, גולות הכותרות. הולכ^י מדברות, דבר גבורות, אמרות טהורות. כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים. שני אדנים. והיו נבונים. לרעות בגנים. אובות וידעונים. מלכי ארץ ורוזנים. ונאספו שמה כל ההדרים, נהרים ויאורים, בני ציון היקרים, נקיי הדעת שבירושלים. שני לוחות. והמה פתיחות. על מי מנוחות. והוד ידם נטויה, לשונם תהלך בארש לשון נקיה. מה מתוק מדבש וכי תאוה הוא לעינים, שני הקנים עולות בקנה אחד בריאות וטובות. פנים צהובות, הולכי נתיבות. אש להבות. הלכות מרובות. מאליפות מרוכבות. חטיבה אחת בעולם, חוטבי׳ אישים ושואבי מים, הלא המה אחד היה החכם החשוב והכולל. ענותן כהלל. שד"ר כה״ר יונה משה נבון. ואשר על ידו השני החכם החשוב והכולל שבחיו מי ימלל שד"ר כה״ר יונה סעדיה נבון יש״ץ השומר אמת לעולם.

ראשי שורות ואען ואומר. בעיון והנה שלש צלי׳ אורי׳, אני אברכם בברכה המשולשת, אורך ימים ושנות עולמים. למען יעמדו. חיים עד העולם, ובריא אולם. גם עשור נלוה עמם. צדיקים יושבים ועתרותיהים בראשיהם, עתרות וטיבון, טובה כפולה ומכופלת, הן צדיק בארץ ישולם, ועד השלשה לו בא אור זרוע לצדיק זרעא מעליא. גפן פוריא. והמה חכמים מחוכמים. מאירים ומזהירים. כככבים בהילם ואת רביע משלחת מלאכי אלדים לפניכם לשמרכם בדרך ולהגיעכם אל מחוז חפציכם ושבו בנים לגבולם.

אותיות אלה בלכתם ילבו שבחיי שלמים עלי שלמא רבא. אשלם במיטבא בלי קץ וקצבת אלומים אלומות, רב שלומות, שבלם מתאימות. אלף עולות יעלה שלומכם. ותרבה טובתכם אכי״ר.

שור׳י בארש כתבים הם המדברים על מצות ומרורים. אגידה ואדברה אשר מעת הסיבותים את פני אחורנית, ואת מראכם לא ראיתי עוד שנית נהפך עלי לבי, וזלגו עיני דמעות, ומצאוני צרות רבות ורעות, לבי יחיל בקרבי חלף הלך לו. והנה איננו עמי כתמול שלשום. ברח ממני נפק לברא, לא ידעתי אן חנה אן פנה. את מי ארח לחברה. הייתי כאיש נדהם, ובגבר עברו יין המשומר הנה לשלום מר לי מר. ואני באשר סכולתי דעת חסרתי, אם אמרתי אספרה את כל הקורות אותי. אם יהיו השמים גוילים ועצי השדה קולמוסים תלי תלים, והדיו ימים ונחלים וירבו השנים כימי נח כפלים, לא יוכלון שאת לכתוב מעט מזער מצערי ויגוני, לא יכילם ספר וספור ואין מונה, נדדתי כצפור נודדת כאשר ינוד הקנה, כלו בדמעות עיני, נפלו פני, כי אזכרה מקדם ימים מקרוב בשבתינו על שיר הבשר באכלנו לחם לחמה של תורה לשובע, ונוסף גם זאת, כי אעלה על במותי עליית קיר קטנה בית הספר ואין איש אתי. שם ישבתי גם בכיתי. ואחרי שובי נחמתי ואחרי שובי על ירך ספקתי, מי יתן והיה אתכם לא ידעתי, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור אל המקום ההוא באתרא דהוו טרידי בעסקייהו, ואם אמרי אשכחה שיחי, ואתהלכה ברחבה, במדבר ובערבה. אולי תשכח ימיני. צערי ויגוני, ונהפוך הוא הלוך וגדל. עלה וצער צער מתחולל, ואשיט ואתהולל. ותעל שועתי לקול צללו שפתי. ויבוא רקב בעצמי ותחתי, קול גדול אליכם אישים אקרא השבעתי אתכם. אם תמצאו את דודי מה תניח לו שחולת אהבתו אני חולה, ויהי בהרימי קולי ואקרא. וכל העם רואים את הקולות, שחקו עלי צעירים, והטיחו נגדי דברים. אמרים מרים.

וישאלוני ויאמרו לי מה דודך מדוד שככה השבעתנו. מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלא תבוש ותכלם שתוק פעמים שאתה מתעלם, שתיקותך יפה מדבורך לך לך מארשך קום ברח אל מקומך הכבד ושב בביתך. עד שתתישב דעתך, ישיחו בי יושבי שער בן מי זה הנער שוטה סכל יחד כסיל ובער. בשחוק לכסיל שמוני ונאספו עלי והכוני, ובאמת הבנין דחפתי, הייתי שחוק לכל עמי. אשתפוך על חמימי צרה ויגון מצאוני וקיימי עלי כי כסלא לאוגייא. נם בלילה לא שבב לבי. לא מזיגנא רישאי אבי סדיא, וקבעתי לעצמי בכיה. עולת תמיד העשרה, הא גופאי קשיא, קלני מראשי קלני מזרועי. נאלמתי דומיה דומיה דינא דגרמי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמיא, ולך קראתי נא גבור רפאני אדוני וארפא וארוכתך מהרה תצמח, שבטך ומשענתך המה ינחמני ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדיני, פנה אלי וחנני והסר מעלי רק את המות הזה אנא זעירא עבד אל נוטה שמים ביריעה עמ״א דארעא.