ארכיון יומי: 24 ביוני 2013


נר המערב-י.מ.טולידנו

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

אך כל זה, עמידתם האפשרית של המיימונים בפאס אם בתור יהודים ידועים וגלוים, או אם אנוסים כדעת החושבים כך, הנה זה היה רק באותם השנים אשר עוד עבד אל מומין אזנאתי מושל האלמווחידין בפאס, שאז רופפו חקי בן תמורת ( היכן שכתוב תמורת, הכוונה לפי עניות דעתי היא לאבן תומרת, ונראה לי שזהו שיבוש לש המחבר, ולמרות זאת אני מעתיק את הדבר ככתבו וכלשונו ) וגזרות עבד אל מומין מושלם הראשון.

וגם האנוסים גם אלה שיכלו להשאר ביהדותם בפרהסיא, לא פגשו כל כך מעצורים בימי המושל עבד אל מומין אזנאתי עד שגם סדרי הקהלות ולימוד התורה נשארו על מכונן, ויתקימו עוד גם אחרי קבלם את מוחמד לנביא בדבור פה.

אמנם בשנת תתקכ"ד – כ"ה בה בשנה שמת עבד אל מומין אזנאתי ויבוא הנציב שבאנדלוס אבו יעקב יוסף וימשול תחתיו, אז הושם עוד הפעם בקורת נמרצה מטעם המושל הקנאי ההוא, על האנוסים ויחודשו גזרות האלמווחידין בעאצם תקפם. ואז נהרג רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין.

וגם משפחת המיימונים כאשר נסו ראשונה מספרד הדרומית לפאס מפני חמת המציק ההוא אבו יעקב יוסף, כן נאלצו עוד עתה לנוס מפניו מפאס. וברביעי לחודש אייר שנת תתקכ"ה נמלטו באניה דרך הים התיכון.

הנה כן חזרו רדיפות האלמווחידין ונשנו בפעם השנית על יהודי המערב ותגרת יד המושל ההולל ההוא, וכן גם הימי המושל שאחריו אבו יוסף יעקב איש נוקם ועריץ כאביו, שעוד הוסיף לחדש סימני נוול ואותות קלון על האנוסים במרוקו בגזרו עליהם ללבוש בגדים כבדים, לעשות בתי אזרוע ארוכים המגיעים עד לשוקיהם, לכסות את ראשם בצעיפים גדולים סרי טעם, וכאלה.

ואמנם בנו של המושל ההוא, מחמד אנאציר ( תתקנ"ט – ע"ד ) חד מלהטיל על האנוסים ההעקות ההם, וישתפק להבדיל את האנוסים מהמושלמנים, רק בזאת, בלבוש האנוסים עליהם בגד עליון מצבע צהוב, וכן לצנוף מצנפות צהובות. הוא, המושל הזה, בנה על היהודים יושבי מדינת ריף אשר לחוף ים התיכון במרוקו, חומה גבוהה סביב, האמנם לא נדע אל נכון מה היא הסבה שהניעה אותו לזה, ואם לרעת היהודים או לטובתם בנה את החומה ההיא ?

" את אשר השאיר החגב אכל הארבה ", את אשר השאיר אדריס הפאטימי אחרי הטבח והמרת הדת שעשה ביהודי מרוקו לפני כארבע מאות שנה, אכלו עתה האלמווחידין בכל פה וילחכו את מובדות הקהלות במרוקו ובכל ברבריה כמעט, מי לחרב ומי לשבי, מי לנוע ולנוד, ומי להמרת דת.

בתור זכרון מפורט להקהלות היותר גדולות שהייתה בם יד מושלי האלמווחידין להשמידם ולהחריבם, הננו נותנים בזה את קינתו של רבי אברהם אבן עזרא שנכתבה כמובן עוד בשנים הראשונות לממשלת האלמווחידין, לפני מושל הקנאי אבו יעקב יוסף, ובנו אבו יוסף יעקב, שחדשו את הרדיפות שנית, כן, מהקינה הזאת נדע לנכון כי בכל הקהלות האלה היו מקודם גדולי תורה וחכמה במספר הגון, סדרי קהלותיהם היו במצב פורח ופורה, וזה נוסח הקינה.

אהה ירד, עלי ספרד, רע מן השמים

וספוד רב, עלי מערב, לזאת רפו ידים

והוי אקרא, כמצרה על קהלת בגלמסה

ועיר גאונים, ונבונים, מאורם חשך כסה

ושה עמוד, והתלמוד, והבניה נהרסה

והמשנה, לשנינה, ברגלי נרמסה

ועיר מלוכה, והנבוכה, מראכס המיוחסה

עלי יקרים, מדוקרים, עין אויב לא חסה

אהה אפס, קהל פאס, מיום נתנו למשסה

ואי חסן, קהל תלמסן, והדררתה נמסה

וקון ארים, בתמורים עלי סבתא ומכנאסא

וסות אקרעה, על דרעא, אשר לפנים נתפשה

ובים שבת, ובם עם בת שפכו דמם כמים

ולמה רבי אברם, קצת מקומות שכחת

עיר לחמה, וגם קפצה, וג'ירבא לא זכרת

אשר גלו ברוב גלות, ועונם דלגת

עדת צורמאן הנבונים, וגם קהל מסלאתה

ושכחת את קהל, הנבונים מצראתה

אשר עונם ( עונשם ) גדל מאד, ולשונם נשתה

וכתבו עליהם מסים, ועבודה קשתה

והלך קצתם וברח, ולא באו עד עתה

וקצת גלו לג'ירבא, העיר אשר שכחת

מהם הלכו לצומראן, ותעו ונשארו חיתה

כל ימיהם מדוכאים, ועינם ונפשם כלתה

מקוים לעת הרוחה, ומנוחה לא באתה

יום יבא בן ישי, וגם את בן אפרים

 

בהעתק מהקינה הזאת נמצא עוטד זכרון חרבן קהלות אחרות בגבול תוניס אשר יקונן עליהם אבן עזרא וכה יאמר :

ואתפלשה בעפר, על תונס ועל סוסא

וגם אכה לחיי, על אלמהדייא הרמוסה

ונמס לבי בקרבי, לקאבים המיוחסה

ופניתי לטראבלס בעודה נעמסה

מדברי הקינה הזאת בכלל, נקל להכיר כי לא בפעם אחת ולא בימי מושל אחר קרה כל החרבן הנורא הזה של הקהלות האלה ודומיהם, במרוקו באלג'יריין, בתוניס ובטריפולי, אמנם, מרוקו הייתה הראשונה, וגם האחרונה אחרי כן, אשר לקתה כפלים מידי האלמווחידין, אך גם בה, גם בכל ברבריה, באו ההריסות האלה שבערים השונות, בזמנים שונים ומחולפים, ובעת שבמקום האחד נתישנו ויהיו כבר למכת מדינה, לדברים רגילים והווים, היו במקום אחר לשמועות חדשות מבהילות, ומעוררות רתת וחלחלה.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

וביום השלישי — הלך שוב אצל הצורף,
וחקקו את האות השלישית. גם הפעם חלם רבינו חלום, והנה הוא נמצא בעיר זרה ורחוקה. הוא מטייל ברחובות ובשווקים, מתבונן בבתים ובחצרות. לפתע נראה לו המקום מוכר, הוא מוסיף לטייל ברחובות העיר מעמיק להתבונן, והנה — המראות נעשים מוכרים לו יותר ויותר. רבינו מתאמץ כל העת לדלות מנבכי זכרונו את שם המקום, עד שלפתע… צף השם ועולה — לעריש — אכן העיר לעריש! ובעודו תמה מה מעשיו פה — התעורר, והחלום עוד מוסיף לפעמו…

זכר רבינו את שם העיר שראה בחלומו, ותמיהה גדולה אחזה בו: מדוע הופיעה עיר זו בחלומו? לפתע האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו לראות ששם העיר מתקשר לסגולה. ומראשי תיבותיה למד שעליו לחדול מהכנת הסגולה. ראשי התיבות של שם העיר היו: ״לא עת רצון יכתבו שם״ — לעריש.

נותרה עוד אות אחת, כדי לסיים את חקיקת השם, אך הפעם הוא ויתר. כאן כבר גילו לו במפורש כי לא לרצון הוא, שימשיך ביצירת הקמיע.

(פרק זה, מספר ביקוד החמה).

חצות לילה — גילוי אליהו בחלום

כתב בזוהר הק׳: ״אשרי האדם שזוכה וקם בחצות לילה לעסוק בתורה, הקב״ה מקשיב לו, שנאמר: היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך. ושואל: מי הם חברים שמקשיבים לקולו? הוי אומר כל פמליה של מעלה ולא עוד אלא שנמשך עליו ביום חוט של חסד — אשריו ואשרי חלקו שמתברך מפי עליון. ועל זה אמר דוד המלך: חצות לילה אקום להודות לך.

בחצות לילה דוקא בשעה שהקב״ה נכנס להשתעשע עם נשמות הצדיקים בגן עדן — זו היא שעת רצון לבקש על השכינה הנמצאת בגלות, ע״ב.

כן היה רבינו…

בכל לילה עת הגיעה שעת חצות, עת דודים — עת לבכות ולקונן על הגלות המר והנמהר, על כנסת ישראל הדוויה והנתונה למשיסה — על גלות השכינה.

היה רבינו נעור משנתו, פורש מחצלת מתישב ועורך תיקון חצות. קולו ההומה השתפך אל חשכת הליל, שעה ארוכה יושב ומקונן ושופך את צקון — לחשו לפני שוכן מרומים שימהר ברחמיו הרבים את גאולתם של ישראל. לאחר שסיים תיקון חצות היה יושב ועוסק בתורה עד אשמורת הבוקר.

בליל שבת אחד… סיפר בנו רבי יוסף שליט״א —היינו שלשה, מר אבי זצ״ל, אני ועוד תלמיד חכם אחד שהיום רבה של באר שבע, אמרנו תיקון חצות, ומרוב הדמעות וההתלהבות אחזה אותנו תנומה, אחרי כמה דקות אבא מעיר אותנו, קומו, עכשיו ראיתי את אליהו הנביא.. בהתרגשות רבה סיפר לנו את חלומו.

וזה אשר חלם, שהוא עומד מול חומה גבוהה ומבוצרת, סגורה ומסוגרת; אבניה גדולות ועשויות נדבכים נדבכים, ובעודו עומד ותוהה, לפתע, מזדעזעת החומה ואבנים גדולות מתדרדרות למרגלותיה, והנה בין הבקיעים של החומה מתגלה הר גבוה, ועל ההר ניצבות דמויות לובשות שחורים, דמות אחת גבוהה והשניה נמוכה.

ואבא זצ״ל מתקרב לעברם כדי לראותם. ואז, מסירות הדמויות את המעטה השחור, ובמקום זה מתגלה — בגדי לבן זוהרים. וסביבם זורח בוהק לבן שעוטף אותם בהילה של אור, וחש כמיהה עזה להתקרב ולראותם, והנה נפקחו עיניו והוא הקיץ וכולו נפעם…

כשסיים לספר לנו את חלומו, הוסיף ואמר: זהו כוחה של תפילה כאשר מתפללים בכל כוחות הנפש, זוכים להתגלות כזו בחלום.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

פרק מספר 15.

          קידוש השם על ידי נשים וסוליכא הקדושה.

אליעזר בשן " נשות חיל יהודיות במרוקו "

רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כלנה.

נשים יהודיות היו מוכנות למוד ובלבד שלא להתאסלם. היו שמסרו את נפשן במקום חכמים ובכך קידשו את השם. לדוגמה : בעיר תאורירית העלילו מוסלמים על חכמי העיר, שהשקו מוסלמי יין. בעקבות זאת נאסרו החכמים. יהודייה בשם אלחמוס אמרה להם, שאם יבטיחו לה גן עדן תאמר למוסלמים, שידה הייתה במעל. החכמים הסכימו והאישה הלכה למוסלמים והסגירה את עצמה.

אך הם לא האמינו לה והבינו, שאמרה זאת כדי לשחרר את החכמים. הללו אמרו להם : " עשו כטוב בעיניכם ". האישה  שיכנעה את המוסלמים שהיא מכרה את היין והם הרגוה. לא רחוק ממקום קבורתה פרץ מעיין, ובעקבות נס זה נהגו יהודים להשתטח על קברה.

במערת איפראן, או אופראן, שעל פי המסורת קבורים בה חמישים צדיקים שקידשו את ה' קבורה גם אישה.

                  הצדקת לאלה שמחה בת נפתלי כנאפו אשר מסרה עצמה על קידוש השם והשליכה עצמה לשריפה על קדושת שמו יתברך. ובעת נפילתה לאש חלתה פני הקהל הקדוש שאחר שקיעת האש יקחו את אפר עצמותיה ויקברו אותו על פי המערה כדי שכל צי שיכנס לתןך המערה יעשה לה השכבה למנוחתה.

סוליכא.

הקדושה הנערצת ביותר עד היום על יהודי מרוקו היא סוליכא חג'ואל. לאלה סוליכא הגיבורה הייתה נערה מטנג'יר, שעל פי גרסאות אחדות נסיך התאהב בה. אך היא סירבה להינשא לו והעדיפה למות, ובלבד שלא לנטוש את דתה ןלהתאסלם. העלילו עליה שהתאסלמה וחזרה ליהדות.

על פי דיני האסלאם ניתנים לאדם שלושה ימים לשוב לאסלאם, ואם אינו חוזר, דינו מוות, אך היא סירבה להודות שהתאסלמה, הוצאה להורג והפכה לקדושה.

החוזר מהתאסלמות דינו מוות. הנוטש את האסלאם ועובר לדת אחרת, המכונה " ארתדה " נקרא " מורתד ". זוהי עבירה המעוגנת בקוראן.

סוליכא הוצאה להורג בפאס וקברה נערץ עד עתה על ידי יהודים ומוסלמים בשל גבורת נפשה. על פי המסורת מתה סוליכה על קידוש השם בשנת  צדק "ת – 1834 – שנה סמלית. על פי רוב במקורות התרחש האירוע בין מרחשון לכסלו תקצ"ד, בין נובמבר לדצמבר 1834, בחודשים שאים בהם חג יהודי, בימיו של הסולטאן עבד ארחמאן השני, שלט מ -30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859.

על פי הקוראן אין לכפות על בלתי מאמינים את האמונה באסלאם, אולם במד'הב המאלכי, השולט במרוקו, יש חשיבות לאסלומם של הד'מים.

הסיפור נראה מבוסס על אירוע היסטורי, ורוב החוקרים מקבלים זאת. מיעוטם משער, שמדובר באגדה, שמקורה בפגיעה באסלאם. האירוע מדווח בגרסאות שונות על ידי מבקרים נוצריים ויהודיים, שביקרו במרוקו החל משנות ה- 30 של המאה ה -19 ואילך.

לפני הבאת הפרטים על המקורות השונים של הסיפור מן הראוי  לדון בנושא קידוש השם וכן בתקדימים דומים בעולם היהודי ובמוסלמים שחמדו בנות יהודיות

קידוש השם.

הרמב"ם כתב הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א : כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. בהמשך נאמר, שאם נאלץ אדם לעבור על עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכת דמים, ייהרג ואל יעבור.

אבל הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה – תשובות הרמב"ם – . באיגרת השמד דחה הרמב"ם את דעתו של חכם, שעל האדם למות ולא להתאסלם. סוליכה נהגה אפוא לפנים משורת הדין והחמירה עם עצמה, כמוה נהגו יהודים נוספים במרוקו, שמתו על קידוש השם משום שסירבו להתאסלם.

היו תקדימים של נשים, שמתו על קידוש השם. הדגם הקלסי הוא חנה ושבעת בניה, מקדשי  השם בימי גזירות אנטיוכוס אפיפנס, שעודדה את ילדיה למות ולא להתגעל באכילת חזיר, ואחרי ילדיה מתה גם היא על קידוש השם.

באגדה התלמודית מסופר על ארבע מאות ילדים וילדות, שנשבו לקלון והתאבדו. סיפור אחר הוא סיפור " ארבעת השבויים " אודות התאבדותה של אשת הרב משה בן חנוך כאשר ספן מוסלמי ניסה לאנוס אותה. סיפורים נוספים מוכרים מאשכנז, מימי מסעי הצלב, מספרד, מתקופת גזרות קנ"א – 1391 –ומתקופת גירוש ספרד והאינקוויזיציה.

אסתר כהן מפטראס התאבדה בעת המסע הצבאי של הנוצרים נגד העו'ותמאנים בשנת 1532, בעת כיבוש הערים מודון, קורון ופטראס שביוון. כך היה גם בעת גזירות ת"ח ות"ט. אדיל בת הרב משה קיקיניש, נצר למגורשי פורטוגל, סירבה להתנצר בשנת 1718 ועדיפה למות, וכמוה גם בת הקדוש הרב משה מאומן בשנת 1768.

בנימין השני כתב באמצע המאה ה – 19 על שני מקרים דומים לזה של סוליכא. מעשה בנערה בארביל, ששפכה מים ברחוב. בגדיו של מוסלמי, שעבר במקום, נרטבו. המונים התאספו במקום, קללוה ואמרו, שרק באמצעות התאסלמות תוכל להציל את נפשה.

הנערה השיבה שעדיף בעיניה  למות ולא להתאסלם והוסיפה : עשו בי כטוב בעיניכם אך דעו לכם כי דמי מידכם יידרש ה' וינקום את נקמתי. היא הוצאה להורג לעיני הוריה ולאחר מכם חתכו את גופה לגזרים. חכמי הקהילה רצו להביא את העניין בפני הפחה בבגדאד, אך פחדו מהמון העם, שאיים להמית את כולם אם יעזו להתלונן.

בשיראז התאהב פרסי ביהודייה והעליל עליה שהתאסלמה. למעשה חשקה נפשו של אותו אדם בבת יהודייה יפה, והוא רצה לשאתה לאישה, אך זו לא נענתה לו ואמרה, " אבותי ירדו ביגון שאולה, האם אעשה כדבר הרע  הזה ?. הפרסי קרא לניצבים וטען כי ברצונה להתאסלם. לשווא צעקה הנערה כי שקר ענה בה. הפרסי סיפר זאת לקאדי הראשי בעיר ואף נעיד עדי שקר, כי כנים דבריו.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו-מנהגי חודש אב רחמן.

מנהגי חודש אב רחמן.

א.  ראש חודש אב הוא יום שבו נסתלק אהרן הכהן ולכן מנהגינו הוא דמותר לאכול בו בשר. כ"כ בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן נד), קצש"ע טולידאנו (עמוד רמז), ובקרית חנה דוד לר' דוד הכהן סקאלי זצ"ל (סימן נב אות

????

????

כו). וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ל), שמנהג עיר פאס לאכול בשר בר"ח, מלבד משפחת אבן צור שנמנעים מאכילת בשר. כן המנהג בתיזנית, ובטהלה. (מו"ח ר' אברהם הלוי הי"ו). וכן אוכלים בשר בעיר צ

'פרו, ראה בספר דבר אמת להגר"י מונסונייגו (סימן ג).אמנם באזור הספרדי לא אכלו בשר. וכך שמעתי מהרה"ג רבי שלמה דיין שמנהג טיטואן שלא לאכול בשר בר"ח. וכן כתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בספרו ויאמר יצחק בליקוטים (או"ח דף לע"ב).

ב.  מר"ח וכן בשבוע שחל בו תשעה באב לא אוכלים בשר מלבד ליולדת שהקלו לה שתשושה וחלשה וכתב בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה מב), דדווקא בשר עוף. ובארץ רבים נוהגים בשבת חזון לאכול בשר שאינו טרי (דהיינו קפוא).

ג.  אכילת בשר בשבת חזון. מגורשי ספרד אכלו בשר כרגיל וכך נהגו בקהילות פאס, מכנאס, וצ'פרו. התושבים הקפידו לאכול בשר שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים וטיגנו אותו בשמן, ונקרא בלע"ז לכלי"ע וכן נהגו גם במרכש. ובכפרי הדרום לא אכלו בשר כלל. כ"כ בדברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 102). ובשו"ת משפטים ישרים (סימן קע), כתב להתיר לשחוט במקום צורך כגון שצריכין בשר לכבוד שבת. והאידנא שראוי להחמיר בפרט שמצוי בשרים בשפע בהקפאות. ולנוהגים להימנע מאכילת בשר אין בכך איסור היות שאין חיוב באכילת בשר מלבד יו"ט שאז נאמר אין שמחה אלא בבשר ויין, ומה גם שאין ניכר במניעת אכילת בשר מפני אבלות שיש מטעמי בריאות נמנעים מאכילת בשר. ומעשה היה בארץ. הגיעה אשה לרבי משה אסולין זצ"ל רב ישוב כרם בן זמרא ושאלה אם יהא מותר לה לאכול בשר בשבת חזון, היות ואין לה דבר אחר לבשל? ובמליצה ענה הרב, פרה זו נשחטה קודם חורבן הבית.

ד.הפטורות מן התענית. מנהגנו להתיר למעוברות ומניקות לאכול בתעניות עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז תמוז. וכאשר שלשת התעניות הנ"ל דחוי מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק השו"ע (סימן תקנט ה"ט). וכך מובא בשו"ת ויען משה (אור"ח סימן עז),וכן בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סימן עה), אומנם בקיצש"ע טולידאנו (סימן תק"ו הלכה טו),כתב וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא. ובשנה שחל תשעה באב דחוי הדין להתיר למועברות ומינקות באכילה כדין שלש תעניות. ויאכלו כדי קיום הגוף. (חזון עובדיה תעניות דף ס).

ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן),וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

ז. תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות,  וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י.  אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם(צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

יא.  כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.

יב.  כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

יג.  נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש.  וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג),ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת  בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

יד.  במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים,  וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים,  ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.

טו.  אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.

טז.  אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').

יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט.  שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ.  נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל  כי במנחה ט"ב נולד המשיח  הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון.  וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא.   לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב.   בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי  מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד.  מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה.  מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו.אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

הילולת המשורר והפייטן רבי משה אלפסי 

קטע נדיר ביותר

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר