שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ב.שטרי שליחות

שליח היוצא לשליחות קובע עם משלחיו בפרוטרוט את תנאי השליחות, החובות והזכויות של השליח והמשלחים, ועל כך נכתב חוזה או שטר שעליו חותמים שני הצדדים. שטרות כאלה לא נשתמרו במספר רב, מאחר שלא היה להם כל ערך לאחר שחזר השליח משליחותו ומילא את תפקידו בשלמות. אולם מהשטרות המעטים שהגיעו לידינו ומסכסוכי־דברים שבין השליח והמשלחים שהגיעו לבית־דין ובהם הובאו קטעים משטרי תנאי השליחות אפשר לעמוד על התנאים העיקריים בדרך כלל.

התנאי החשוב ביותר הוא סכום השכר שמקבל השליח על טרחתו וטלטוליו. החל מהמאה השבע־עשרה נהוג ליתן לשליח שליש, ובמקרים מעטים רבע, מכל ההכנסה לאחר ניכוי כל ההוצאות, וכמובן גם כל הוצאותיו במדה שאין הקהלות התורמות משלמות אותן. כך הובא לפני ר׳ משה גאלנטי, מרבני צפת, שאלה על דין־ודברים בין קהל צפת ובין אחד משלוחיהם בסוף המאה השש־עשרה, שהשליח התנדב לילך בשליחות שלא על מנת לקבל פרס, ובתנאי מסוים, אבל מנהיגי הקהל לא מילאו את התנאי. וזה נוסח השאלה :״שבעה טובי העיר שנושאין ונותנין בעניני הקהל, שלקחו מעות ברבית מתוגרמים לעת הצרך פעם אחר פעם בצורכי הצבור… ונתרבו החובות עד למעלה עקרבים ונעשה סך גדול, והסכימו ביניהם להשכר בפני הבעלי חובות וליכנס יחד בבית האסורים כדי להמנע מלפרוע עוד רבית ומלתת עוד מנחות והפסדות והלעטות לשרים ולמשטינים עד ירחם ה׳ עליהם. ונכנסו כולם לבית הסוהר כמו שהסכימו. ובהיותם בבית הסוהר עלתה הסכמתם לשלוח את אחד מהם לסבב בעיירות אשר בני ישראל שמה באגרות בוכות ומבכות כדי שירחמו עליהם אחיהם וישלחו פדות לנפשותם עם שלוחם. והלך השליח על תנאי זה, שהם ישארו וישבו בבתי כלאים כדי שימנע הרבית וההפסדות לשרים מעליהם כנזכר, והשליח יסבב במדינות לדפוק על פתחי שערי נדיבי עם בני ישראל מבלתי קחת חלק השליח לעצמו, לא מעט ולא הרבה, כי אם פיזור אנשי ביתו בצמצום. והלך השליח ועשה שליחותו כראוי ביראת שמים עד מקום שנגעה ידו, והיה שולח להם ראשון ראשון כדי להקל מעל צוארם, והשארית הביאו בידו. ובא ומצאם שהפרו ברית וחק ולא ישבו בבית האסורים, כי אם מעט מזער, ולסיבה לא רצו להתעכב בבית האסורים גרמו [שינתנו] הפסדות רבות לשרים ולמשטינים, והכפילו הרבית, ולקחו ברבית מחדש. ועתה טוען השליח, שמאחר שהם לא עמדו בתנאם, שהוא גם כן אינו רוצה ליכנס בחובות החדשות אשר לקחו, ולא ברבית אשר פרעו והכפילו מיום צאתו ועד זמן בואו, או שיפרעו לו השליש או הרביע מכל מה שגבה, כמנהג השלוחים האחרים״. החכם המשיב פוסק לטובת השליח, והטעם, ״שהם יצאו לרווחה לעמוד בבית בהשקט ובשלוה, והעני סובב סובב מעיר לעיר וממדינה למדינה בים וביבשה, שם נפשו בכפו, אז אין ראוי לשום אוחו בשום מיני חסרונות חדשות מיום שגלה ממקומו עד חזרתו לשלום, ואם לא ירצו בזה שורת הדין מחייב שיתנו לו כמנהג השלוחים״.

לפעמים מתעוררת שאלה מה הן ההוצאות שרשאי השליח לנכותן מסכום ההכנסות, ומה הן ההוצאות החלות עליו. כך נשאלה שאלה מפי ר׳ חייא רופא, מחכמי צפת בסוף המאה השש־עשרה: ״ראש הישיבה הוצרך למעות לצורך הישיבה ולצורך המקום אשר הם חונים שם, ואמר לאחד מבני הישיבה אם היה רוצה ללכת לסבב בעיירות בכתבים אשר יתן לו יביא מעות לפקח צרכיהם, וגם יתן לו טורח הדרך חלק אחד [ולא נתפרש גודל החלק] מהמעות אשר יתנו לו, וההוצאה יקח מהאמצע. הלך ונתקל באמצע הדרך והוצרך להוציא הוצאות להתרפא ולעשות שליחות, ונטל אותן ההוצאות מאמצע כשאר ההוצאות, וכשבא והביא המעות טוען ראש הישיבה שאינו רוצה ליתן כלל מאותם ההוצאות, כי אינו חייב בהם ומזלו גרם… ״

שליח חברון בשנת ת״ן (1690) לערך, מקבל לפי שטר תנאי השליחות ״שליש מפרי שליחותו, והיינו בערים רחוקות, אכן בקצת ערים מה שיקבץ מהן התנו שיתנו לו עשרים למאה בלבד, ובקצת ערים שנדבתם מזומנת ומקובצת לא יתנו לו חלק כלל״. שליח חברון אחר, שנשלח סמוך לאותו זמן לתימן ולפרס, הותנה עמו שיקבל שליש מכל ההכנסות, והוגדר בפירוש שהכנסות משמען לא בלבד נדרים ונדבות לא״י אלא גם מתנות שיתנו לשליח לשם עצמו ״ואפילו מציאה בדרך״, שגם מהן מקבלים השולחים שני שלישים. גם שליח צפת, שהיה סמוך לאותו זמן, בשנת תס״ה (1705) בשליחות באירופה, קיבל שליש מפרי שליחותו ״כפי התנאי אשר בינינו ככתוב בשטר התנאים״. 

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

15 – מעשה בשלושה ילדים.

היֹה היה מלך עשיר גדול. פעם שמע המלך, כי אישה אחת במדינתו ילדה שלישיה. הוא התכעס מאוד וצעק – אינני רוצה שלישיות במדינה שלי !

והא קרה מיד לאחד העבדים שלו ואמר לו – קח סכין הזה והרוג את שלושת הילדים. את גופותיהם עטוף בסדין לבן ושים אותם בקבר. שם חכה עד שאבוא לראותן. אחר כך תקבור אותן.

הלך העבד, שהיה לו לב טוב, אל אם הילדים ואמר לה – דעי לך, כי המלך ציווה להרוג את הילדים שלך.

התחננה האם – אתן לך שלושה כבשים ואתה תשים אותם בסדינים הלבנים ליד הקבר. אחרי שהמלך יגיד לך לקוברם, עשה זאת בנוכחותו.

היסס העבד מאוד – ומה אעשה אם המלך יגלה את מה שעוללתי ? הרי הוא יצווה מיד להתיז את ראשי – אך האם שיכנעה אותו, והוא עשה כפי מה שיעצה לו האישה.

כאשר הודיע למלך כי מילא את פקודתו, האמין לו ופקד עליו – לך וקבור אותם. קבר העבד את שלושת הכבשים והודיע בשמחה לאם הבנים כי המשימה הצליחה בידו.

מיד הלכה האישה אל הנגר והזמינה אצלו ארגז גדול- עשה לי ארגז – ביקשה – שאפשר יהיה לשים בו אוכל לשלוש שנים ונוסף על כך שלושה ילדים. את הארגז הזה אני רוצה לשים בים, ולכן הוא צריך להיות חזק ושלם, גשי שהמים לא יחדרו לתוכו. אני זקוקה מאוד לארגז הזה. אם תכין אותו במהירות, אכפיל את שכרך.

הסכים הנגר לבנות את הארגז, כפי שהוזמן על ידי האישה, והא נעזר בכמה נגרים נוספים כדי לסיים את העבודה במהירות.

כאשר היה הארגז מוכן, שמה בו באישה את הילדים ואת האוכל, והשיטה אותו על פני הים. לא עברו אלא דקות מועטות והארגז עם הילדים נעלם מעיני האם.

חלפו עברו שלוש שנים, במשך כל הימים האלה היה הארגז מיטלטל על גלי הים. והילדים אוכלים וגדלים בו.

כאשר מלאו לילדים שלוש שנים והם ראו כי האוכל אזל, הם החליטו לפרוץ את הארגז. למזלם קרה הדבר סמוך לחוף, והם יצאו ליבשה והתחממו על החוף בשמש.

אחד הילדים קם ואמר – אלך לראות אם אמצא משהו לאכול. הלך הילד ומצא בחורה יושבת במקום חשוך. הוא שאל אותה – מדוע את יושבת במקום חשוך זה ? צאי אל אור העולם !

ענתה לו הנערה – יושבת אני כאן, מפני שאין בחורה הרוצה להחליפני. מדי שנה בשנה חייב אבי המלך להקריב בחורה לאריה ; ולא – יטרוף האריה את כל העיר. השנה נבחרתי אני לקורבן.

כאשר שמע הילד את הדברים האלה, התפלא מאוד. הוא שאל את הנערה אנסה לעשות משהו בעניין זה – והוא שאל – מתי יבוא האריה ? בשעה שתים עשרה בלילה – ענתה הבחורה.

חזר הילד אל שני אחיו ובדרך מצא תאנים ותמרים. הוא נתן לאחים לאכול את מה שהביא להם, אך לא גילה להם דבר על הבחורה ועל שיחתו איתה.

חלף היום והגיע הליה – ולילדים אין שמיכות ובמה יתכסו בקור הלילה ? אמר להם אותו ילד עצמו – אלך לחפש משהו להתכסות בו. אולי אצליח למצוא בית, שבו נוכל שלושתנו לגור ?

הסכימו האחים – לך ונסה לעשות זאת. אולי תצליח, כפי שהצלחת להביא לנו אוכל. הילד הלך ישר אל הבחורה והודיע לה – הלילה רוצה אנו להרוג את החיה הרעה הזאת. אחר כך חתך בסכין את אצבעו ושם מלח על הפצע, כדי שלא יירדם ולא יישן בלילה. וכל הזמן הוא מבטיח לבחורה – כאשר יבוא האריה, אהרוג אותו בעזרת השם.

בחצות הלילה שמע הילד את שאגת האריה, כאשר התקרבה החיה הטורפת, ניצב הילד מולה – מדוע אתה רוצה לטרוף את הבחורה הזאת ?

שמעה החיה את השאלה הזאת, והיא הוציאה מיד את חרבה מתוך ורצתה לדקור בה את הילד. אך הוא התכופף, והארי מעד ונפל. מיד תפס הילד את החרב ותקעה בלב החיה.

הבחורה שמחה מאוד וחזרה לביתה, אל ארמון המלך. ראה המלך את בתו חוזרת בריאה ושלמה,  והוא התפלא מאוד – איזה נס קרה לך, שחזרת לכאן ? סיפרה הנערה את מה שקרה לה.

איפוא הנער שעשה את מעשה הגבורה ? שאל המלך. לא היה אפילו זמן לשאול מיהו ואיפה הוא גר. הכריז המלך באזני כל תושבי מדינתו – מי שעשה את מעשה הגבורה הזה והרג את החיה הרעה יזכה ביד בתי ויירש את מלכותי.

רבים באו וטענו כי הם הם הגיבורים. אך המלך העביר אותם לפני בתו, והיא חזרה והודיעה – לא. לא זה. איש מן האנשים האלה לא הרג את האריה. כך העביר המלך בפני בתו את כל תושבי העיר. כשעברו כולם, שאל – האין עוד אנשים בעירנו ?

לא, רק שלושה ילדים יושבים על חוף הים – הייתה התשובה. והנערה אמרה לאביה – תביא אותם. אולי הרג אחד מהם את האריה.

הביא את הנערים בפני המלך. והבחורה הכירה ביניהם את הגיבור – הנה זה !

לקח המלך את המערים ונתן להם לאכול ולשתות. את אחד הילדים מינה לשר האוצר, את השני מינה לנסיך, ואת הילד שהרג את האריה הושיב על כיסא מלכותו.

עברו חלפו שנים הרבה. יום אחד באה האם אל המלך ואמרה לו – היה היו לי שלושה ילדים ושילחתי אותם על פני המים, מפני שהמלך לפניך ציווה על אחד העבדים להרוג את שלושתם.

שיכנעתי אז את העבד שירחם עליהם ועלי ויהרוג שלושה כבשים במקום הילדים. עכשיו אין הבנות שלי רוצות לעבוד, ובעליהן גירשו אותן ולי אין פרנסה.

הילדים הכירו מיד את אמם, אך לא רצו לגלות לה את הדבר, כי חששו שמא תגרום ההפתעה לשמחה יתירה, וזו תמית אותה. שלושתם דיברו עם האישה יפה מאוד והבטיחוה – טוב. בעוד תשעה ימים נערוך משפט לבנותיך ולבעליהן. ובינתיים תאכלי, תשתי ותלוני כאן, בארמון.

בשיחות עם האישה חזרו שלושת השרים לדבר על הילדים שלה, והיא גילתה להם, שלכל אחד מן הילדים היה סימן – לאחד במצחו – לאחד *- בחזהו – לאחד בצווארו. התוודעו אליה האחים והראו לה את הסימנים.

גדולה הייתה משחת האם. לא זו בלבד שהיא מצאה את ילדיה, אלא שהם שולטים במדינה וכיסא המלכות שלהם הוא.

הושיבו האחים את האם, האב והאחיות בבית מיוחד ויפה שבתוך חצר הארמון, ועד יום מותם חיו כולם באושר, בשלווה ובנחת

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

חיים בן עטר הזקן היה ראש הישיבה בסאלי, איש נערץ על יהודים וערבים כאחד. אחיו, שם־ טוב בן עטר, היה הנגיד בעיר — מנהיגה החילוני של הקהילה היהודית. שני האחים ניהלו עסק משותף, שפרנס את שתי משפחותיהם בכבוד. אולם מוסכם היה בין שניהם שהאחד, שם טוב, דואג לקמח, ואילו אחיו חיים עוסק בתורה.

״אני ומשפחתי — ברחיים על צווארך!״ טען פעם רבי חיים באוזני אחיו.

״ ההיפך הוא הנכון, אחי ״ השיב מייד שם טוב בתוקף. ״ אני ומשפחתי מתקיימים מחסדך ומחסידותך, ומי כמוני יודע שזכותך, זכות צדיק בדורו, היא העומדת לנו, ובזכותך בירן השם את פרי עמלנו. יתירה מזו, הן משה בנך עזר כנגדנו, ומשלב הוא בהצלחה תורה עם מסחר ועסקי העולם הזה,״  סיים שם טוב וחייך אל משה, בן אחיו.

 ״ דודי נדיב מאין כמוהו,״ הגיב על כך משה, ״שכן מי כמוני יודע שאינני מוכשר ביותר לעסקים, אולם חריצותי מכסה מעט על מגרעותי. עבודתי השקודה ואהבתו הנאמנה של אחיך ר׳ שם־טוב, הם משען לתורתך, שבלעדיה אין לכולנו קיום!״

״י פה דיברת, משה אחייני! ״ שיבחו רבי שם־טוב. ״ אני את חלקי בעולמנו מילאתי בכך שנולדתי לגאון והולדתי גאון, ״ אמר משה ברוח טובה, והצביע על בנו חיים הקטן שישב בחצר, בצילה של הגפן המטפסת, והיה שקוע בחומש.

שנותיו הראשונות של חיים עברו עליו בנעימים. אף כי לעתים נתקנא בפראותו של נמרוד, ידע בתוך תוכו שדרכו שונה מזו של חברו. ביקורים בשפת הים או בבוסתנים היו לו אתנחתאות בין לימוד ללימוד. הוא היה נעמד לרגע, שואף מלוא נחיריו ניחוחות מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, וחוזר לשקוע בתורה.

 נמרוד, לעומת זאת, עתותיו לתורה היו אתנחתאות מאותם מעשי משובה והתפרעות, שעה שאביו, רבי לוי אנקווה, היה רוקם את טליתותיו, את פרוכותיו ואת נרתיקי התפילין שלו, ומנענע בראשו ולואט לעצמו: ״נין־נינו של רבי אפרים הצדיק! ״

בביתו הדל כבר נערמו עבודות מוגמרות כאבנים שאין להן הופכין. אותות רעב — שנגרם מחמת הבצורת — החלו להיראות בחוצות סאלי, ובתמיד בעתות של משבר, ראשונים שסובלים הם האומנים, שמוצריהם למותרות ייחשבו. בזמנים כאלה יימנע אדם מישראל מהתהדר בטלית חדשה, אך יוסיף לקנות לחם מן האופה.

 חורף נטול גשמים, ושיכולים שדופות בשדות, נתנו אותותיהם המרים בעיר. חג הפסח קרב ובא, וליהודים רבים לא היה די ממון לקנות אפילו מצה, לא כל שכן בשר ויין. 

ושעה שראשי המשפחות אספו פרוטה לפרוטה כדי להתחכם למצב ולחוג ליל סדר כהלכתו, נחתה גזירה קשה מנשוא: מושל העיר סאלי, מטעמו של המלך מולאי איסמאעיל, הטיל על יהודי המקום מם של מאה כיכרות כסף; וזאת בנוסף לשאר המסים ששילמו ובראשם מס הגולגולת, שכונה הג׳זייה, וחל על ה״ כופרים ״, דהיינו — היהודים והנוצרים, ופטורים היו ממנו רק בני דת מוחמד.

 יום אחד, באמצע חודש ניסן, קרא אליו שר העיר את שם־טוב בן עטר ודיבר עמו בזה הלשון: ״ השלום והברכה לך, סידי בן עטר. ״ ״ עליך הברכה, מעלת המושל, ״ השיב מנהיג היהודים. ״מלכנו הרם מולאי איסמאעיל ירום הודו שולח את ברכתו לך ולבני עדתך.״

״ מי אנחנו, העלובים, שנהא ראויים לברכת אדיר הארץ ? ״ ״א ל תמעיט בערככם, סידי בן עטר,״ חייך המושל, והוסיף ושאל איך עסקי היהודים, והאם רואים הם ברכה במסחרם, שפרץ אל ארצות אירופה בזכות מדיניותו מרחיקת־הראות של המלך המרומם.

״ אכן, חוסים אנו תחת כנפיו,״ אמר שם־טוב, ותהה לאן מובילים כל דברי ההבל הללו. כלום אין המושל יודע שבעיר ובממלכה משתולל הרעב, ושרוב היהודים אינם סוחרים, ושגם בהם פגעה הפורענות לא פחות משפגעה בשאר תושבי הארץ, אם לא יותר?

״ תמיד היו היהודים נכס למולדתנו ,״ אמר המושל, ״ וגם ידענו להחזיר להם כגמולם, אבל אללה כועס, סידי בן עטר, כועס מאוד. ובזעמו, עצר את הגשמים, והארץ גוועת ברעב ובצמא. וגם העם… העם כועס. את לשדנו מוצצים אל ־ יאהוד, אומרים הם.

 בימים כתיקונם, שעה שאללה מעתיר משפעו על כולנו, אין עינו של העם צרה בכופרים, אבל בימי רעב… קצרה ידנו מלהושיע. בגלל הרעב, אסמינו ריק ואוצרנו מיותם. מניין ניקח כסף לשלם שכר לחיילי משמר המלך המגנים על היהודים ? ״ הוא נאנח אנחה עמוקה. ציפה אולי שאיש שיחו יתנדב ויציע תרומה, אך רבי שם־טוב שמר על שתיקתו.

 והמושל המשיך: ״ ובלי משמר, מי יעצור בעד ההמון הרעב לפרוץ אל בתי היהודים המלאים כל־טוב, ולאכול לשובע ?״ השאלה נשארה תלויה באוויר. שם־טוב ידע, שכל ניסיון להישבע באוזני המושל, שבתיהם של היהודים רחוקים מלהיות מלאים כל־טוב, עלול רק להבעיר את חמתו ולהביאו לגידופים ולחרפות.

הוא הוסיף לשתוק, ואמר בינו לבין עצמו: ״ עשר, עשרים, שלושים כיכרות… ? ״ ״ מאה כיכרות יספיקו. אין אנו רוצים להכביד על נתינינו היהודים, ״ אמר המושל בקול רפה. כמעט שנתמלטה זעקה מפיו של שם־טוב בן עטר, אולם הוא השכיל לנצור את תגובתו לעצמו.

 חשכו עיניו. מאה כיכרות כסף ? אך בטרם הגיב, הוסיף המושל, כביכול כדי לנחמו: ״ גם יהודי פאס הרימו תרומה באותו סכום, ואני נתתי להוד מלכותו את הבטחתי האישית, שהיהודים בסאלי לא יפגרו אחרי אחיהם בפאס, לבל יתנשאו אלה על פניכם, חלילה. ״

הנה כי־כן, גם האפשרות לפנות לקהילת פאס לעזרה ירדה באחת מהפרק. מובן שגם על קהילות ראבאט, מכנאס ומאראקש נחתה גזירה דומה. שם־טוב בן עטר ניבא לבני קהילתו פסח קודר. מניין משיגים מאה כיכרות כסף ?

 הנגיד בן עטר ידע, שאין טעם לפנות לכלל בני הקהילה, שכן בימים קשים אלו, רוב הקהל על סף התרוששות. רק מיעוט של סוחרים, שעיקר משאם ומתנם עם מדינות חוץ, לא נפגע. סוחרים אלה מצאו דרכים להתעשרות מהירה, חלקם בדרכים מפוקפקות. 

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

מצב הקיבוצים היהודיים.

מרד זה, דומה שלא היה לו שום הד צבאי בתוניסיה ובפרובינציה הקיסרית בכללותה. שתים עשרה ספינות טעונות שבויים יהודים, ששיגר טיטוס מארץ ישראל לנמלי צפון אפריקה, באו וחיזקו את המושבות היהודיות הקיימות שז'יסטר, המסתמך על פול מונסו, מביא לנו את פירוטן המלא.

היירונימוס הקדוש קבע שקהילות היהודים נתמשכו בשרשרת רצופה מהודו ועד קצווי אפריקה. חקירות מדעיות איפשרו לקבוע במדוייק את מקומותיהן בצפון אפריקה, מחוץ לקרת חדשת, שאת חשיבותה, כבר הדגשנו, נמצאו יהודים בחמאם-ליף, מקום שם נתגלו הריסותיו של בית כנסת מן התקופה הרומית, עם רצפת פסיפס וכתובות שבהן המלים " סינאגוגה " וכן " סינאגוגוס ".

לפי כתובות, וכן לפי פסוקים מעטוֹ של אוגוסטינוס הקדוש, יכולים אנו לקבוע, שהיו יהודים מצויים באוטיקה, בסימיטו אשר בנוּמידיה הפרו-קונסולרית, בתוזורסוס ( תוֹזר ). חנשיר ג'ועאנה ממערב לקיירוואן, יהודיה, ובייחוד עיר החוף גדולה חצר המוות, בה נתגלו לוחות המזכירים את שמו של אלוהי העברים, אלה הם היישובים היהודיים העיקריים בביזאקניה.

נומדיה.

נומידיה הייתה ממלכה ברברית עתיקה באפריקה הצפונית שהפכה ברבות השנים לפרובינקיה רומית ששכנה בין לוב, תוניסיה ואלג'יריה המודרניות.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת 143 לפנה"ס (במהלך המלחמה הפונית השלישית) נומידיה נותרה הממלכה החשובה ביותר ביבשת השחורה. עליה שלט יוגורתה, המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי של מסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. לצידו של יוגורתה שלט על החלק המזרחי והעני יותר של הממלכה אחיו החורג אדהרבל

בנומדיה נזכיר את קהילת היפּוני, שאוגוסטינוס הקדוש מזכירה עדיין באחת מדרשותיו, את קהילת סירטה, חנשיר פוּאָרה, על דרך מסוק אראס לטַבּסָה ואת קצוּר אל גניאה, בין לַמבּז לדיאנה, מקום שאנו מוצאים כתובת חקוקה באבן המזכירה פלוני שהתגייר.

במאוריטניה נזכיר את סיטיפיס ( סטיף ) אוזיה ( אומאל ), טיפסה, מקוםן שלפי פאסיו סאנטאק סאלסאי בנו היהודים בית כנסת, בערך באמצע המאה הרביעית, שֵׁרשֵׁל, ווליביליס, שכבר הזכרנו שנמצאה בה הכתובת היהודית העתיקה ביותר באפריקה הצפונית, שלפי מקראו של פיליפ ברז'ה נאמר בה " מטרונא / בת רבי/ יהודה נח.

המדובר באבן שגובהה 15 ס"מ הנמצאת בין מכנאס ופאס. הכתובת באותיות עבריות . הרב הראשי אייזנבת מביא קריאה שונה מזו של פ. ברז'ה : " יהודה, נוח, בת רבי מטרונא ".

בהסתמך על עדותו של אבן ח'לדון, נזכיר עוד שכאשר הגיעו הערבים " היו חלק מן הברברים מחזיקים ביהדות, בקרב היהודים הברברים ", מוסיף עוד סופר קורותיהם של הברברים " בולטים היו בני ג'ראווה, שבט ששכן בהרי אוראס ואשר אליו השתייכה הכאהנה, אישה שהרגו הערבים בראשית הכיבוש.

שאר השבטים היהודים היו שבטי נפוסה, מן הברברים של אפריקה בני פנדלאוה, בני מדיונה, בני בהלולה, בני גראתה ובני פזאן, ברברים מן המגרב הקיצון.

בקצה השני בטריפוליטניה, עלינו לציין, שהיו יהודים באיאָה ( טריפולי, כפי שנאמר אצל אוגוסטינוס הקדוש ונתאשר מתוך עתיקות יהודיות. בלפטיס מאגנה מתנהלות חפירות, שאולי תעלינה אף הן הוכחה לקיומה של קהילה יהודית.

נוכח חשיבותה ועתיקותה של הקהילה הנוצרית בלפטיס, מקום שנמצא אגן הטבילה הקדום ביותר באפריקה, יש מקום לסברה, שעדיין הדבר צריך עיון. אכן סמוך ללפטיס מאגנה יש כף קטן הקרוי עד היום " ראס אלייהוד ".

נזכיר את איסקינה ה Locus Juderom Augusti מן הטבלה של פויטינגר, את פרזידיו, הקרויה בימינו אל יהודיה, מבין הקהילות, ששרדיהן זרועים לאורך הדרכים מוולוביליס עד קירני ואף הלאה מזה, עד אלכסנדריה

כאן מובאת טבלה ארוכה שאותה אביא בסריקה מאוחר יותר. העדויות הברורות ביותר מאפשרות, אפוא, להצביע על קיומו של קיבוץ יהודי באפריקה הרומית, שהתפשט לא רק ברצועת החוף אלא גם בפנים הארץ.

תעודות אלו אולי הניעו היסטוריונים יהודים, כגון נחום סלושץ ומתתיהו מייזס; נוצרים, כגון פול מונסו או האב מֶזנאז, ואחרים הנוטלים זיקה דתית, להגזים במשקלו היחסי של העולם, שעדיין הוא מוּכּר לנו במידה מועטה כל כך. 

החיים היהודיים.

אבל החיים הפנימיים של הקיבוצים היהודיים, שהגיעו להתפתחות גבוהה ולהגדרת תפקידים מסועפת מאוד, אך גם השאירו לנו שפע של שרידים, פותחים לפחות פתח למסקנה שבאפריקה הרומית זכתה היהדות לחיוניות מופלגת.

לאחר שכּילתה כוחותיה במאה הראשונה והשנייה במלחמה העזה נגד רומי, אותה מלחמה אשר משך קרוב למאה שנים גייסה וכמעט התישה את חיותה של הקיסרות, הרי בשוב השלום כקדם ידעה היהדות פריחה חדשה, זאת הפעם בצל אחדותו של השלום הרומי.

הרומים העניקו לדת ישראל ארגון מנהלי, שבמובן מסוים הישר כבר את הצביון הארגוני של הכנסייה, לרבות הראש או הנשיא, היושב בארץ הקודש, מנהיג רוחני וחילוני בעת ובעונה אחת, שעושי דברו, כעין הגמונים, עומדים בראש כל אחת מהפרובינציות ובכל קהילה מצויים מיופי כוח מקומיים מטעמו.

אך בטרם נבדוק עניין זה הבה נפנה אל החיים המקומיים האלה, שבצפון אפריקה התפתחו – זאן אין לשכוח – בסביבה מזרחית למחצה, מאז ימי קרת חדשת.

שפע שרידים אפיגרפים ( כתובת חקוקה ), שנתגלו בצפון אפריקה מאשרים את הידיעות, ששואב ההיסטוריון מכּתבים עתיקים , יוונים ורומיים או תלמודיים. בית הכנסת של נארוֹ, שנתגלה בשנת 1883 לחוף הים בחמאם ליף, על תפארת קישוטיו, כתובת חשובה, שנתגלתה בטריפולי ואף היא מוחזקת בבית הכנסת של טולוז, וכן בבית הקברות היהודי של גאמארט  ( עיר בתוניסיה ) ליד קרת חדשת, מספקים לנו, יחד עם עוד מקורות, פרטים חשובים ביותר על ארגונם המקומי של יהודי אפריקה.

הערות המחבר וקישורים אחרים.

הכתובות מבית הכנסת של נארו נשמרות באוספים העשירים מאוד של מוזיאון בארדו. רצפות הספיפס שלו שמורות במוזיאון של טולוז.

הכתובת החשובה עליה מדובר במאמר זה הינה כתובת יוונית לברניקי על עמוד שיש לערך משנת 14 לפני הספירה. מועצת היהודים שבעיר, שבראשה עמדו תשעה זקנים, החליטה להקים עמוד לכבוד הפריפקט מרקוס טיטוס, שהצטיין בתכונותיו ובנדיבותו כלפי היהודים.

כתובת זו, בבהירותה החיה, מאפשרת לנו לשחזר במדויק למדי את מסגרת החיים הציבוריים של יהודי פנטאפוליס. 

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

הקדמה.

בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה.

לכן הרשיתי לעצמי להשתמש במילה זו בספר זה, ואין בכוונתי, חלילה, להשוותה לשימוש, שנעשה בה בתקופת השואה.

ספר זה עוסק בתקופה מלפני כחמישים שנה ( הספר נדפס בישראל בשנת 1998 ). ורוב מנהיגי היישוב ומקבלי ההחלטות דאז כבר אינם בן החיים, והנותרים הבאים בימים, יצחק רפאל – שהיה אז מנהל מחלקת העלייה, ויוסף בורג – שהיה אז שר הבריאות, סירבו להתראיין לספר זה.

יהדות צפון אפריקה כוללת בתוכה את יהדות מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. מדיניות העלייה, הנדונה בספר, אכן עסקה

בשלוש ארצות אלה, אך הספר מתמקד ביהדות מרוקו, הגדולה ביהדות צפון אפריקה. 

משחר נעוריה הייתה הציונות המודרנית  חילונית ומושתתת על מודל אירופי. היו לכך מספר סיבות

1 – הציונות, במושגיה המודרניים, נולדה באירופה

2 – רוב מוחלט של העם היהודי חי אז במזרח אירופה

3 – מנהיגי התנועה הציונית העולמית היו ילידי ארצות אירופה, ורוב פעילותם המדינית והפוליטית הייתה שם.

לפיכך אך טבעי היה הדבר שהתגשמות החלום הציוני נראה בעיני ההנהגה בדמות מדינה יהודית חילונית על פי המודל האירופי.

במחקרו על האליטות הכלכליות והתרבותיות בארץ ערב הקמת המדינה אמר הסוציולוג משה ליסק, כי אליטות מאופיינות בהיותן הומוגניות ורובן ככולן ממזרח אירופה, ועוד הוסיף :

אליטות מסוג זה הן שעיצבו את התרבות הפוליטית של היישוב היהודי. הן אף ניסו להבטיח את המשכה במדינת ישראל העצמאית. בשנים הראשונות נדמה היה שאכן ניתן יהיה להבטיח את המשכיותה של תרבות זו. אולם תהליכים בעלי ממדים דמוגרפיים כלכליים ואידיאולוגיים כרסמו במורשת הישובית עד שהתמוטטה לחלוטין.

בתקופת המנדט הבריטי 1917 – 1948 אוישה כל צמרת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והנהגת התנועה הציונית כולה ביוצאי מדינות אירופה. בכל שלושים שנות המנדט הבריטי עלו ארצה 483.000 עולים : 83 אחוז מהם יוצאי אירופה ואמריקה, כעשרה אזוז ילידי אסיה, ורק אחוז אחד יליד אפריקה.

ערב הקמת המדינה, בנובמבר 1947, היוו ילידי אירופה ואמריקה את הרוב המוחלט בארץ 84.9 אחוז, ילידי אסיה 12.5 אחוז, וילידי אפריקה 2.6 אחוז.