מורשת יהדות מרוקו

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

פרק ב

צדדים במצבו של הדיימי

כיבוש שטחים וסיפוחם

בהסתמך על דוגמת קרקעותיהם של יהודי ח'יבר, שנעשו רכושם של כלל המוסלמים, אסר עומר הראשון על חלוקת האדמות הכבושות בין הפולשים המוסלמים. להוציא נחלות־מענק בודדות (קטאאע), נעשו השטחים הכבושים קניינם של כלל המוסלמים. עמי הכופרים הפכו להיות סייענים יקרי־ערך לכובשים. הם שהיו התשתית הכלכלית לקיסרות המתרחבת בלי הפסק, והם שהיו המומחים באומנויות שהערבים לא ידעון: במסים ששילמו, בכסף ובשווה־כסף, פירנסו את המכונה הצבאית הערבית, והודות לכך יכלה זו להתפנות באין מפריע לג׳האד.

עם כיבוש הגלילות הנוצריים על־ידי הצבאות הערביים־המוסלמיים בא קץ לרדיפות האכזריות מצד הכנסיה הביזנטית והוקם שלטון סובלני־ביחס. עם זאת דיכאו הכובשים הערבים בחוזק־יד את המרידות והתקוממויות־האיכרים שפרצו מחמת הלחץ הכספי על בני־הארץ. המתמרדים הוגרו לפי־חרב! ציבורים שלמים של אוכלוסיה מקומית (פרסים, ארמנים, קופטים וכר) נמכרו לעבדות, ורבים הוגלו. המושבות הערביות הראשונות היו מחנות־צבא שחלשו על דרכים וגבולות ומעט־מעט גדלו והיו לערים. בעקבות הגייסות הערביים המנצחים פשטו נחשולי מהגרים מזרחה ומערבה על־פני הארצות הכבושות. זרימה מתמדת זו, שנמשכה דורות רצופים, זירזה את תהליך ההסתערבות. הפולשים זכו בהקלות מיוחדות כאשר התיישבו בשטחים החדשים. הפקעות ונגישות כספיות שבאו כתוצאה מן הכיבוש וההתנחלות דילדלו את שורות האיכרים הד׳ימים, שעקרו לעדים החדשות או לחבלים שאליהם לא הגיע השלטון המוסלמי.

אולם במסורות רבות שבחדית׳ מזכירה תורת האסלאם את אזהרותיו של הנביא שלא להתעמר בעמים הנכנעים ולא להכביד את עולם יתר על המידה. אצל בלאדֻרי אנו מוצאים שכאשר התמרדו תושבי לבנון נגד גובה הח׳ראג׳(מס־קרקע) בבעלבך שלח צאלח בן־עלי בךעבדאללה בן־עבאס חיילים לדכא את המרידה. כמה מן המורדים שבו לכפריהם ושם הורשו להחזיק בדתם הנוצרית, אבל אחרים גורשו. משנודע הדבר לאל־אווזאעי גער בו בצאלח:

שמעת על גירוש הד׳ימים מהר־הלבנון, הגם שלא התייצבו לצד המורדים, שרבים מהם נהרגו בידך והנותרים שבו לכפריהם. איך יכולת להעניש אנשים בעוון מעטים ולאלצם לעזוב את בתיהם ואת רכושם חרף דבר אללה: ׳לא ישא חוטא משא זולתו׳ (קוראן, ו, 164), צו שאין נכון ממנו לשמרו ולעשותו! המצוה הראויה לשמירה ולציות במידה שאין למעלה ממנה היא מצוות הנביא לאמור: אם מישהו מדכא איש אשר ברית לו עמנו ושת עליו נטל כבד מנשוא, אני הוא שאנצחו בנימוקים.

השפעותיהן ההרסניות של המלחמות ושל פלישות מתמידות של זרים נתמשכו וחוזקו על־ידי חוקי הכובשים. הכובש שמר לו את הזכות לבטל את הד׳ימה בכל עת ובאורח חד־צדדי, ובכך כפה על הד׳ימים מצב של אי־בטחון מתמיד. מידת הסובלנות שהואיל לנהוג בהם על אדמתם, על־תנאי שיקבלו את מרותו, ביססה למשך דורות צורה של חסות שנשארה ארעית ותלויה ברצונו של השליט. גירוש היהודים והנוצרים מחצי־האי ערב שימש תקדים לצעדים דומים בתקופות מאוחרות יותר. אמת שגירושים אלה נדירים היו, ולעתים קרובות בוטלו.

הפליה במסים

א) ח׳ראג׳: נישולו של הד׳ימי

זכות הכיבוש שנקבעה בח׳יבּר גזלה מן המנוצחים את הבעלות על הקרקע והעבירתה לידי כלל המוסלמים. הד׳ימי, שרכושו הופקע לטובת הכובשים, שמר על הזכות לעבוד את אדמתו אם אך ישלם מס למדינה. הח׳ראג׳ הוא המס המוטל על אדמות הד׳ימי: הוא מבטא את זכות הבעלות של כלל המוסלמים (אומה) על אדמותיהם של עמים לא־מוסלמים. הח׳ראג׳ הפך אפוא את האיכר בעל־הקרקע למס־עובד המחזיק באדמתו כאריס. נחלתו הופקעה על־ידי האומה, ואותו מעמד עבר בירושה ליורשיו אחריו.

הד׳ימים, שנאסר עליהם להחזיק נשק, נעשו תלויים תלות גמורה בכובש החדש. בכמה אזורים של משק כפרי התחזקו עם הזמן יסודות השיעבוד שבמעמדו של הד׳ימי. ב־1884 תיאר שארל דה־פוקו אזורים מסוימים בדרומה של מארוקו שבהם היו היהודים ומשפחותיהם שייכים בגופם וברכושם לאדונם המוסלמי ולא יכלו לעזבו. מצב הצמיתות נקבע כאן על־ידי הדת והועבר מדור לדור: אנשים אלה היו חלק מירושתו של האדון, ממש בקרקעותיו ובהמתו. בדאדס שבהרי־האטלס היו היהודים צמיתים אפילו ב־1913, רכושו של אדונם המוסלמי.

במקומות שונים ובזמנים שונים ניתנו לח׳ראג׳ פירושים שונים. בממלכה העות׳מאנית נתחלף בדרך כלל בג׳זיה. יש לציין שמס־קרקע דומה קיים היה עוד לפני הכיבוש הערבי בממלכות ביזנץ ופרס. אימוצו על־ידי הערבים לא שינה כלל את טבעו של המס מעיקרו, אולם האציל עליו משמעות מקודשת וסופית. המס סימל זכות מוחלטת שהקנה אללה למנצח על אדמת המנוצח.

תמורת זאת קיבל עליו צבא הח׳ליף להגן על הד׳ימים, אך התחייבות זו פקע תקפה עתים, בגלל אי-השוויון בין שני הצדדים ובגלל החילוק ואפילו הניגוד בין שתי התרבויות: מכאן, תרבות־יישוב שוחרת־שלום, המיוסדת על חובת העמל היומיומי, ומן הצד השני — הרגליהם של אנשי־מלחמה נודדים, אם בתחילת הכיבוש יכלו הח׳ליפים להגן על המוני האיכרים הלא־מוסלמים, הרי בתקופות של אי־יציבות נעשו הללו טרף לבז ולחדוות־הקרב של הערבים, וכתוצאה מכך נהרסה והלכה החקלאות של האזורים הכבושים.

ב. הג׳זיה

מחוץ לח׳ראג׳ שילמו הד׳ימים גם מס־גולגולת, זו הג׳זיה. שלושה שיעורים נקבעו למס זה, על־פי מצבו הכלכלי של כל זכר שהגיע לפרקו(קוראן ט, 29): לדעתם של כמה חכמי־משפט היה כל אחד מבני הד׳ימה חייב לשלם את מס־הגולגולת אישית בטכס פומבי משפיל: תוך כדי תשלום היה סופג מהלומה על ראשו או על ערפו. עם זאת המליץ יעקוב אבו־יוסף (נפי 798) על רחמנות וצדק בגביית הג׳זיה (ראה תעודה 3 והערה 63). נשים, נצרכים, חולים חשוכי־מרפא ובעלי־מום פטורים היו להלכה מן המם הזה.

משעה שהביאו המסים הכבדים לגל של מתאסלמים התחכם השלטון וחייב כל עדה ד׳ימית לשלם סכום קבוע, שאותו היו נכבדיה מחלקים בין בני העדה, יהיה מספרם אשר יהי.

על סמך הקבלה המעידה על תשלום הג׳זיה(תחילה היתה זו פיסת קלף על הצוואר או חותם על פיסת־היד או על החזה) היה הד׳ימי יכול לעבור ממקום למקום. ד׳ימי שיצא לדרך בלי קבלה זו אפשר היה לחבשו בבית־האסורים. לא ארכו הימים וחותם הג׳זיה, שהיה אפייני לד׳ימי, נחשב אות של פחיתות־כבוד. לימים, בממלכה העות׳מאנית, היה אדם חייב להראות את הקבלה שאם לא כן יושם מיד במאסר, לדרישתם של גובי־המסים, לפי שקל היה לזהות את הד׳ימים על־פי לבושם המיוחד ואפשר היה לעצרם ברחוב. על־פי האמור בגנזך הקונסולארי הצרפתי היה השיעבוד לג׳זיה, על כל התנאים המשפילים הכרוכים בו, אחד המכשולים העיקריים להעסקת יהודים או נוצרים כדראגומאנים (תורגמנים) בקונסוליה בתקופה העות׳מאנית. היוקרה שנאצלה על משרה זו לא עלתה בקנה אחד עם מעמדו של הד׳ימי הבזוי בהכרח, ופחיתותו עלולה היתה לגרוע מכבודו של הקונסול עצמו. בניגוד למוסלמים (הגם שבחיי־המעשה עסקו גם מוסלמים בנשיכת נשך) מותר היה לד׳ימים להלוות כסף בריבית, אך לעתים קרובות היה מסחר זה מביא לרציחתם של המלווים הד׳ימים. יתר על כן: כאשר הלוו השלטונות הון ל״בנקאים״ הד׳ימים תבעו מהם ריבית גבוהה, ולכן היתה הריבית שדרשו המלווים חייבת להיות גבוהה ביותר, עובדה שחיזקה את הדימוי השלילי של המלווים.

הקוראן אינו מפרש את שיעורי מס־הגולגולת המוטלים על הד׳ימים. הוא משתמש במונח ״עַן יַדין״ כדי לציין שמס זה חייב להיות מותאם ליכולתו של המשלם הדימי. מונח זה פורש שלא כהלכה במשך דורות רבים עד שהועמד על דיוקו על־ידי פרופ׳ מ׳ י׳ קיסטר. קיסטר הוכיח שבניגוד לפירוש שהשתרש ושלפיו ען ידן פרושו שהד׳ימי חייב להביא את המס בידו ממש במעשה של הכנעה והשפלה, הרי הפירוש האמיתי הוא ״על־פי יכולתו״. חכמי הפרשנות המוסלמים פירשו על־פי דרכם את המושג של ״יכולת״ וקבעו לו שלוש דרגות: לעני, לבינוני ולעשיר (ר׳ קיסטר ).

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחת

            כן יאבדו כל אויבי ישראל

שריף הוא ראש הזאווייה, ונחשב אדם קדוש מכת המאמינים המוסלמים, שבנוסף לקוראן האמינו גם במסורת המאוחרת של ארבעת הכליפים הראשונים שקמו אחרי הנביא מוחמד, להבדיל מהכת האחרת השיעית שהאמינו רק בקוראן ובעלי חתנו של נביאם הנקראים עלאוויים, כאמור הזאוויה הוא מקום קבורתם של כל השריפים ונחשב למרכז קדוש לאיסלם, ומהרבה מקומות במרוקו עלו לרגל להשתטח על קברם של השריפים, וכינו המקום ״דאר צ׳מאנה״ בית הבטחה, שהבטיחה גן עדן למי שמבקר במקום. מלכי מרוקו שהם מש.ילשלת העלאווית טענו לעליונותם על שולשלת הסונית של השרופה של וואזן, וביניהם התגלעו חילוקי דיעות מי היא הכת היותר קדושה, של נביאם או של עלי.

בית הבטחה פירושו: מי שיעלה לזאווייה מובטח לו שנשמתו תנוח בגן עדן. השריף הגדול של וואזן, בתקופה שלפני שלטון החסות הצרפתי, היה השליט הכל יכול של העיר ושל הפריפריה שלה שכללה בין היתר גם שטחי הכפר אשזן, שלמרגלותיו נמצא בית הקברות היהודי, עד עזיבת היהודים שעלו לארץ, כל היהודים שנפטרו, נקברו שם, ובין היתר נמצא שם גם קברו של הצדיק. במשך כל הדורות נחתו על יהודי וואזן מיוזמת השריף כשונא ישראל ודת היהודים, גזירות שהיהודים לא יכלו לעמוד בהם, והיו גם התנכלויות כלפי מקום קבורת הצדיק, ובין מאמיניו של רבי עמרם היו גם כמה ערביות וערבים שביקשו ילדים או מזור לתחלואותיהם ונענו, וכשזה קרה הדבר עשה הד, והיה לרועץ לאישיותו של השריף, ובשל כך ביקש למחוק כל זכר מהמצאות קברו של הצדיק, מראשוני אבותיו השריפים ועד ימינו ניסה במזימותיו להציק ליהודים, אולם עם בוא השלטון הצרפתי יוקרתם וקדושתם הלכו והתמעטו, עד כדי הסתגרותם בארבע אמות, קולם נדם והשפעתם פחתו והלכו, הצרפתים כדיפלומטים ממולחים כבדו אותם מאד, אבל בלי אומר ודברים הלכו והצרו צעדיהם, מיום ליום.

הגמרא מספרת מעשה על בנות יהודיות שבויות אשר נפדו ע״י חכמים והובאו לנהרדעא,    

שבויות אלו אכסנו אותן חכמים בקומה העליונה בבית שהיה דר בו רב עמרם חסידא, מאחר והיו בנות יפות, חכמים הורידו את המדרגות מפניהן שלא יוכלו גברים לעלות אליהן.

ויהי היום כאשר עברה אחת מהן ליד העליה, נעשה אור בבית דרך פי העליה, מרוב שהיתה יפה פניה היו מאירות. רב עמרם חסידא כאשר הציץ למעלה וראה את יופיה הזוהר חשק בה, לקח סולם גדול וכבד, שלא יכלו עשרה אנשים יחד להרים אותו, אך מרוב התלהבותו לדבר עבירה הרים אותו לבד. רב עמרם היה עולה והולך עד שהגיע לחצי סולם.

מיד התחרט, על מעשה עבירה אשר הולך לעשות, הרחיב  ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו.

הרים את קולו וצעק נורא בי עמרם דליקה בוערת בבית עמרם, ובקולו הרם הזעיק את כל בני השכונה ליאסף ולבא  לכבות כאילו את הדליקה. כאשר מטרתו האמיתית היתהלהתבייש מהם וע״י זה ינצל מיצרו הרע אשר תקפו.

, והמהרש״א אמר כי באמת רב עמרם לא שיקר, אלא הוא התכוון לאש במובן אחר ־ לאש היצר הבוערת בו, אלאשאמר בלשון זו כדי שיבואו מיד בני השכונה אשר יחשבו שזה ממש שריפה ובתוכם באו גם חכמים אשר תמהולראותו עומד באמצע סולם לכיון הבנות השבויות.

אמרו לו חכמים: ביישת אותנו שהכל רואים מה רצית לעשות. ענה להם, מוטב תתביישו בבית עמרם בעולם הזה  ולא תתביישו ממנו בעולם הבא.

השביע רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו מיד, אז יצר הרע יצא מתוך גופו כעמוד אש. אמר ליצר הרע ראה שאתה אשואני בשר ואני עדיף וחשוב ממך שהתגברתי עליך.                                                                                 

מעשה נורא זה מלמדנו עד כמה אנו צריכים להיזהר בלכתנו  ברחובות ובכל מקום ציבורי אחר, ועד כמה חשוב לשמור ולהקפיד על בנינו ובנותינו ללכת בתלבושת צנועה כיאות לבנות ישראל הקדושות והטהורות.

לעיניינינו, הבאנו כאן מעשה תלמודי בספר זה המספר את נסיו ונפלאותיו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן מכמה טעמים:

א־ בכל כתבי רבני מרוקו מכנים את רבי עמרם בן דיוואן, רב עמרם חסידא על שם האמורא הנז׳ אשר זכה שיכתבו מעשה זה על שמו בתלמוד כמוסר השכל לכל הדורות.

ב־ כאשר צעק נורא בי עמרם, התכוון על אש היצר הבוער בו, למרות זאת לא הצליח היצר בכל תוקפו העז להתגבר על רב עמרם חסידא, והוא נצחו לעיני כל השכונה והוכיח שגם אדם שהוא מבשר ודם יש בכחו להחליש את כח האש הבוער.

זה גם מה שמסמל את הנם הפלאי, באש הגדולה אשר עולה מקברו של הצדיק רבי עמרם לכיון העץ אשר מטבעו נתפסת בו האש תיכף ומיד וכאן אנו רואים שהעץ בוער באש והעץ איננו אכל. כסמל של הצדיק בהיותו בחייו אשר ביטל את אש היצר הלוהט והחזק.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמא

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

ר.

הרב ובנו היו קונסולריים של אוסטריה במרוקו. והוא דאג להעביר את מסמכי העדות לשגרירויות זרות. השגריר הבריטי ג'והן דרומנד, נתבקש להעביר את מסמכי ממראכש לווזיר של הסולטאן מוחמד בראגש. אבל היות והוא לא הגיע למושב השגרירים בטנג'יר, נמסרו המסמכים לווזיר אחר המטרה שהוא יעבירם לסולטאן בשם אדם מכובד, ובלי להזכיר את שמו של הרב.

על השתלשלותה של הפרשה העגומה הזו, ניתן ללמוד עד כמה היה קשה להבין, למה היהודים לא יצאו להיאבק על זכויותיהם, כפי שעשה זאת השגריר הבריטי ג'והן דרומנד בשבילם, במשך ארבעים ואחד שנות כהונתו במרוקו. יתכן שהוא עשה כן מכוח הצדק והיושר הנהוג בארצו. לעומת העוול שנעשה ליהודים אותו ראה במו עיניו.

צדק הוא מושג סלקטיבי במרוקו של אותם הזמנים, שלא היה קיים לגבי היהודים שחיו לפי תנאי עומר הידועים לשמצה. ועוד יותר כשמאחוריהם מסתתרים מושלים מרושעים דוגמת , יזידים, וזינאוים. הדאגים להוציאם לפועל ככתבם וכלשונם על לא עוול.

ומה תעזור מלחמה צודקת ככל שתהיה, התובעת עלבונו של אדם אחד עם כל העוול הגדול שנעשה לו, כשהיא מתעלמת מגורלם של מאתים אלף אחרים, והמחיר אשר הם ממשיכים לשלם עבורה לפי אותם חוקים ? צדק אותו יהודי שאמר על מונטיפיורי במראכש " אם הוא לא הביא אתו צבא ותותחים כדאי לו שישוב לארצו ".

רישומם של אותם ימים אפלים שעברו על יהודי אנתיפה לא נמחקו מאותם משפחות. הרהה מהם עברו עקב כל לגור במראכש, ולהרבה מהם היו שמות משפחה זהים לאלה מהתושבים הוותיקים של העיר. ואז הדביקו להם כתוספת הכינוי " נתיפי ".

אם למשל רוצים לשאול, על אביטבול או מור יוסף יגידו לך מיד איזה נתיפי או שלנו ? היו אלה משפחות מכובדות שלא מעט מהם תרמו לרווחתה של הקהילה והמדינה במרוקו, במסחר וכלכלה ותחבורה. וכמה מהם עד לעצם היום הזה עדיין הם שם, ממשיכים כבימים ימימה.

משפחת חגואל ומשפחת אברבאל.

בערי הצפון פאס – מכנאס התרחשו הפיכות בחצר המלוכה. היו מרידות בשנת תקנ"ג – 1793, מרדו מולאי סלאמה, נגד אחיו הסולטאן מולאי סלימאן שמלך במכנאס. במרד ההוא נהרסו ונחרבו בתי כנסת, ומלואי עבד ארחמאן, ניהל מלחמה נגד המורדים מבית, וזה חוץ מחזית המלחמה שפתח נגד ספרד.

הרפתקאותיו הביאו לשוד ולביזה ביהודים בצפון המדינה, וכנראה גם על מראכש זה לא פסח. מעבר לרכוש, שמו עיניהם על בנות ישראל היפות, אותן הם חשקו לקרוע ממשפחותיהן. על יהודי טנג'יר יסופר שהמלך סלאמה חשקה נפשו בנערה יהודיה יפה אשר על אודותיה שמע, והציע לה להמיר את דתה.

סירובה לעשות כן, עלה לה בחייה, היא בחרה לעלות למוקד ולא למלא את רצונו. היהודים ציינו את קברה בשם סוליקה הצדקת, ציון העומד עד היום.

ארבע שנים אחר כך התקצ"ה – התקצ"ט 1835 – 1839, סופר על מקרה דומה וקשה יותר במראכש. מולאי עבד אל קאדר, אחיו של מולאטי עבד ארחמאן, היה שקוע שם במלחמה נגד הצרפתים באלג'יר. מולא עבד ארחמאן נקרא על ידו לסייע לו, לכך היה זקוק לממונם של היהודים, והטיל עליהם לשלם סכומי עתק.

במראכש היה בן היהודים, שם איש זקן נשוא פנים, עשיר וחכם ממשפחה מיוחסת, שמו היה דון יהודה בן לוי, בן מאיר אברבנאל, מצאצאי השר הנודע דון יצחק אברבנאל. על לוי אביו של יהודה הייתה הלשנה שבמלחמת מולאי סלימאן בשנת תק"ף – 1820, שידו של יהודה הייתה עם הקושרים נגד המלך, ומבלי לחקור את הדבר הוצא להורג, ורכושו הוחרם.

וכגורל האב, כן גורל הבן. על דון יהודה ציוו להפקיד אל כל הונו לידי הממשלה, והוא סירב לעשות כן. הוא נאסר ורכושו הוחרם על ידי הממשלה. ובעוד הוא מתייסר במאסרו, השוטרים עשו חיפוש בביתו חמצוא כסף ורכוש, נתקלה עיניהם בביתו, בצעירה יפיפייה בת שבע עשרה שהצטיינה מאוד ביופייה.

ראש השוטרים חשב לקחת אותה כדי להביא אותה למלך, ובני הבית עמדו להגן עליה.ארוסה בנימין, שזה עתה אירש אותה, ראה שארוסתו עומדת להילקח ממנו, הסתער על אחד השוטרים חטף ממנו את החרב פנה אל ארוסתו ואמר :

ברחי לך מיד אכזרים פראים אלה, ועלי לך השמיימה תמה וטהורה למקום שם נתעלס באהבתנו. ובאומרו כך תקע את החרב בלבה ואחר כל בלבו, ודמן התערב זה בזה. דון יהודה האב שכבר נטה למות מרוב עינויים, נחסך ממנו הצער הנוראי, כי למחרת נודע שהוא מת.

נערכה להם הלוויה משולשת, ושלושתם באו לקבר ביום אחד. כל יהודי מראכש התאבלו על המקרה הנורא הזה והקורע לב, מסיים הרב יעקב משה טולידאנו מתוך הספר " נר המערב " ומוסיף : כמה מחוזות רואים כאלה שקרו אז בימים לא רחוקים, בימים שעין התרבות האירפאית הייתה כבר צופייה במרוקו, ובכל זאת לא בושו.

עושרה של משחת אברבנאל, היה לצנינים בעיני בית המלוכה, שחמדו את רכושו של רבי יהודה אברבנאל. הרב רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יהודה היה רב ומורה צדק במראכש. יטום אחד לפני שהרגו אותו התנבא על כך, והיה צועק ובוכה ומצווה על בני ביתו שיעזבו את מראכש.

ביום השבת נהרג הוא, בתו וחתנו. הסיפור נכתב באריכות בספר מבשר טוב, בין ניירותיו מצאו מכתבי פרידה מבני מראכש, כתובים בלשון ערבי, שמשמעותו כך : אתם אהובי ואחי, בני ישראל, ואתם ילדי, תסלחו לי על כל מה שעשיתי אתכם בזמני, כמו שגם אני סולח לכם. וכל מי שעשה לי דבר שלא כהוגן, כן מחול לו ושרוי לו.

ואני נפרד מכם לשלום, והשם יתברך ישלח לכם גואל שישמח אתכם בחייכם אמן. ממני אני החותם מטה כותרת לברכות, לכם ולבניכם. עבד השם יהודה בן לוי בן מאיר, מזרע דון יצחק אברבנאל, מזרע דו בן ישי בית הלחמי מלך ישראל, ושם כתוב שהמעשה הזה בספרי הימים.