ארכיון יומי: 19 ביוני 2013


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א

 בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין

מקטנותו בתורה

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו  כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי,  הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים,  ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.

מרביץ תורה ועול הציבור

מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…

כיצד התחבר ספר אור החיים

את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו

לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור  החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.

השגחה פרטית

הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא  הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.

הארות רוחניות

במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).

כנסת ישראל

נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעותנתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם  שהאיר  היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).

הארה גדולה

ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…

מערת אליהו

יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות  מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם...

  פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א  זצ"ל

 לוקט : הרב אברהם אסולין   

טבילה במקוה

כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.

מנהג אבותינו

כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות  (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.

מנהג קדמונים

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

מחזיקים בת"ח

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.

להורות בגיל צעיר

איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב. 

סגולות

כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.

הנחת תפילין

פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.

ברכת הציפורן

פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים

ברכת שהחיינו

כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט),  כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה  לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).

חיבוריו       

א. אור החיים –  על התורה

ב. פרי תואר – יורה דעה

ג. ראשון לציון – על הש"ס

ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.

מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

בדפוס הכניעה – התרבות המסורתית נכבשת באופן מלא על ידי התרבות המודרנית. התרבות המסורתית מתכחשת לעצמה ומתבטלת בפני התרבות המודרנית הנתפסת על ידי האזרחים בהתפעלות וביראת כבוד כשיא הציוויליזציה האנושית. העם היהודי בעת החדשה חווה דפוס זה כאשר הנצרות נתפסה כדת האזרחית של החברה המודרנית. דפוס הכניעה הביא להחלשת הזיקה לתרבות המסורתית ולהאצת תהליך ההתבוללות, שהתגבר גם בהשפעתן של תנועות אידיאולוגיות מהפכניות בעלות מגמות אוניבשס דליטארסליות.

אלה שללו את זהותם הדתית והלאומית של היהודים. בדפוס ההסתגלות קיים ניסיון לשמירת אמונים לשתי התרבויות ולמציאת דרך לשלב ביניהן כדי לקיימן יחד. דפוס ההסתגלות, כמו דפוס הכניעה, מחייב נקודות התאמה בין התרבות המסורתית לתרבות המודרנית. לפי ברגר, דפוס זה הוא השכיח ביותר בקרב הזרמים הנוצרים בעולם המערבי. הניסיון ההיסטורי של העם היהודי בעת החדשה מאשר את הנחתו של ברגר בדבר מרכזיותו של דפוס ההסתגלות.

מרבית התנועות היהודיות אשר התהוו בעת החדשה משתייכות לדפוס ההסתגלות – הן ביקשו לאמץ את החידושים ועם זאת לשמור על קשר כלשהו עם המסורת היהודית. בדפוס זה קיימות קבוצות רבות, דתיים וחילונים, לאומיים ולא לאומיים. בצד הדתי אפשר למנות את הרפורמים, הקונסרבטיבים, האורתודוקסיה המודרנית והרקונסטרקשיניסטים  (.(reconstructionists על הקבוצות הדתיות נמנים דתיים לאומיים – ציונים ולא ציונים. בצד החילוני ניתן למנות את הבונד, האוטונומיסטים, הלאומיות היהודית הטריטוריאלית והציונות על זרמיה הפוליטיים החברתיים והתרבותיים. מגוון כה רחב של זרמים מסתגלים מעיד על כך שההסתגלות יכולה להתבצע בדרכים רבות ומגוונות ואף סותרות.

הדפוס השלישי הוא דפוס ההתקוממות. בדפוס זה מתקיים ניסיון עיקש לשמר את התרבות המסורתית בשלמותה ולמנוע את חדירתה של התרבות המודרנית. לנאמני התרבות המסורתית אין ספק לגבי אמיתותה המוחלטת ועליונותה של מסורתם. אך בד בבד עם מאבקם הם מפתחים חרדה, שלעתים עומדת על גבול הפראנויה מפני היחשפות לתרבות המודרנית אשר נתפסת על ידם כבעלת עוצמה, מושכת ומפתה, ומזוהה עם היצר הרע. מנגנוני ההגנה שהקימו יהודים נאמני המסורת יצרו התבדלות והסתגרות של קהילות שלמות באופן פיזי וגיאוגרפי על ידי לבוש שונה, ובמידת האפשר גם שפה שונה מזו של החברה הסובבת. יהודים נאמני המסורת שהיו מפוזרים באירופה חשו שהם אינם מסוגלים להאבק בהשפעות העת החדשה אפילו בשכונותיהם הסגורות.

למרות בידודם בגיטאות וריחוקם מהאוכלוסייה הכללית, מצאו אותם תהליכי ״הסדר החדש״ בשורה הראשונה של המועמדים לאימוץ השינוי. כיוון שהיהודים לא היו קשורים לאצולת הקרקע ולמעמד שהיא מעניקה הם נגעו ב״סדר החדש״ מכל זווית אפשרית. האמנסיפציה ותהליכי ההתאזרחות גרמו לשיפור מעמדם החברתי, אך גם האיצו תהליכים של התמזגות והתבוללות. ההיסטוריון יעקב כ״ץ טוען, שדפוס ההתקוממות שעומד ברקע התפתחות האולטרא אורתודוקסיה היהודית קשור דווקא לערכים הדמוקרטיים שהתפשטו בעת החדשה.

יעקב כץ ופיטר ברגר שמים את הדגש על הפן הוולונטרי הקיים בהתנהגויות הפרט בעת החדשה. אזרחים, וכך גם יהודים, זכו למרחב תמרון בקשריהם עם הקהילה והציבור שבתוכו חיו. בשעה שהאינדיווידואל זכה להשתחרר מכבלי הקהילה, היתה הקהילה חייבת לקיים את סמכותה בצורה בלתי פורמלית באמצעות נורמות חברתיות, מנהגים ודרכים עממיות. מה שהיה מוכתב פעם על ידי הגורל הפך ב״סדר החדש״ לעניין של בחירה. אנשים בוחרים להיכלל במסגרת דתית מאורגנת, אך שום מכניזם חיצוני איננו מסוגל לשמור עליהם ולחייבם להישאר באותה מסגרת. משעה שההצטרפות למסגרת דתית הפכה עניין של בחירה חופשית, היהדות התורנית המאורגנת נאלצה להתמודד על מקומה ב״שוק״ הרעיונות. על כן ציידה את עצמה בתשובות ובכלים שהתאימו ביותר למה שהתרחש באותה עת לפי תפיסת עולמה. כך החלה להתגבש האורתודוקסיה ולאחר מכן האולטרא־אורתודוקסיה.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשרעבודת שורשים לתלמיד

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

התחדשות הפעילות הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה

אירועי מלחמת העולם השנייה במרוקו, חולשתה של צרפת לאחר המלחמה, הנוכחות האמריקנית והתגברות כוחה של הציונות בעולם היו בין הגורמים לחידוש הפעילות הציונית במרוקו, בהנהגת הוותיקים.

בערים הוקמו אגודות ציוניות, נפתחו מועדונים ללימוד עברית והוקמו חוות הכשרה לצעירים לקראת העלייה ארצה. שליחים מן הארץ הגיעו למרוקו ועשו לביסוס התנועה הציונית שם. השליחים התרשמו כי הפעילים הציונים היו ״אנשים חשובים מאוד מבחינת עמדתם הכלכלית והסוציאלית. ציונים טובים, מיואשים מכל דבר אחר פרט לציונות, דורשים ומוכנים לקבל משמעת ציונית, רואים בארץ ישראל את מרכז חייהם ובסוכנות את ממשלתם, אשר לה ולשליחיה הם מוכנים לציית בעיניים עצומות״, כדבריו של אחד השליחים.

התנועה הציונית ראתה מחובתה להדריך את הנוער המקומי ולארגנו וכן לחדור ולהשפיע ים על חיי הקהילה וניהולה. יחד עם שאיפתם לתרום להקמת מדינה יהודית דמוקרטית ץ ישראל, הביעו ציוני מרוקו את רצונם לפעול למען שיקומו החומרי והרוחני של הקיבוץ במדינתם ולמען הרחבת החינוך העברי בקרב הנוער: פתיחת חוגים ללימוד השפה העברית, השתתפות בהרצאות שעסקו בתולדות היישוב וברעיון הציוני, וכן בערבי שירה ובמסיבות חברתיות. הביטאון הפנימי של מועדון ״קרל נטר״ של בוגרי כי״ח, ״נוער״ בקזבלנקה, נעשה בהדרגה לביטאון הרשמי של ציוני מרוקו, אשר לא הורשו על ידי השלטונות להוציא לאור עיתון משלהם.

במרוקו שלאחר המלחמה היתה הציונות על כל גווניה האידיאולוגיים מיועדת אך ורק לרובד מצומצם באוכלוסייה — מאות אחדות של צעירים עירוניים בעלי חינוך צרפתי, שברובם השתייכו למעמד הבינוני.

ג. ״יציאת מרוקו׳׳ עם קום המדינה ולאחריה – גלי העלייה

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נתפסה בתודעה הכללית במימושו של חזון הנביאים, וכשהם נישאים על כנפי החזון המשיחי, החלו היהודים לנהור באלפיהם אל מדינת ישראל המתחדשת. תהום עמוקה הפרידה בין המגשימים הללו לבין הפעילים הציוניים, אשר בכנס שקיימו בקזבלנקה ב־1946 קבעו קריטריונים נוקשים לבחירת המועמדים לעלייה.

מ-1947 ועד הקמת המדינה יצאו ממרוקו באופן בלתי לגאלי יותר מ-1500 נפש. הם הפליגו בשלוש אוניות, ״ יהודה הלוי ״, ״ שיבת ציון ״ ו״ הפורצים ״, מנמל אלג׳יר לארץ ישראל. בכך הפכה מרוקו לשותפה מלאה במפעל הידוע בשם ״ההעפלה״.

אחרי הקמת המדינה ובד בבד עם ראשית העלייה ההמונית, גדל מספר גרעיני ההכשרה. בערים פעלו תנועות ״צעירי ציון״ ו״דרור״ במסגרת ה״הגנה״, ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״בני עקיבא״ ו״ביתר״, שחברו יחד לארגן את הנוער היהודי לקראת העלייה. כתוצאה מלחץ המאורעות, הן הפכו בהדרגה למעין משרדי עלייה, שעיקר תפקידם היה לבצע את ההוראות שהועברו אליהם מירושלים.

שלושה נחשולי יציאה עיקריים רוקנו כמעט כליל את מרוקו מיהודיה – ב־1948 היו בה כ- 265,000 יהודים, שהיוו כשני שלישים מיהודי צפון אפריקה.

בגל הראשון, שנמשך מקום המדינה (1948) ועד לעצמאותה של מרוקו (1956), יצאו כ־ 100,000 יהודים. ב-1954 יצא יהודה גרינקר מן הארץ למרוקו והוא שהגיע אל יהודי הרי האטלס שבדרום מרוקו, שעסקו בעבודת האדמה בהרים הגבוהים והנידחים. בני הכפרים נרשמו לעלייה לארץ. 421 כפרים עקרו ועלו ארצה ובהם 800 משפחות, שהתיישבו ברובם באזור תענך, בלכיש ובנתיבות.

גל העלייה השני התרחש בין השנים 1961-1956. זהו פרק העלייה הבלתי לגאלית, שהביא לארץ כ-50 אלף נפש. עלייה זו לוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ותעוזה, וסימלה אותה יותר מכל ספינה קטנה בשם ״אגוז״(פיסס), אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה ליד חופי גיברלטר וכל 44 מעפיליה מצאו את מותם במצולות.

היציאה הבלתי לגאלית של כ-50 אלף יהודים נתאפשרה, יש להניח, בשל יחסו המיוחד של המלך מוחמד החמישי, אשר לעתים אף נתן הוראה להעלים עין ממנה. עליית בנו, חסן השני לשלטון עוררה חששות כבדים, אך דווקא הוא שיפר את מעמדם של היהודים וביטל את איסור ההגירה מארצו.

הגל השלישי, הידוע בשמו ״מבצע יכין״, החל ב-1962, עם עלותו לשלטון של המלך חסן השני, שהתיר את העלייה. זו גברה לאחר מלחמת ששת הימים, ובין הבאים היו גם בעלי רכוש והשכלה, שלא האמינו באפשרות של חיים בטוחים במרוקו. בגל זה עלו כ-70,000 נפש לארץ.

לישראל הגיעו בסך הכל 200,0000 יהודים ממרוקו. אך יציאתם של יהודי מרוקו בדור האחרון לא היתה רק לישראל. לצרפת הגיעו מאז ראשית שנות ה-50 כרבע מכלל יהודי מרוקו. כ-16,000 נפש יושבים במונטריאול, וכ-8,000 חיים בספרד, וכן נמצאות קהילות של יהודי מרוקו בארצות הברית ובאמריקה הלטינית. באמצע שנות ה-80 נאמד מספר היהודים שנשארו במרוקו בכ-20,000 נפש בלבד. הקהילה מונה כיום 4000 נפש בלבד.

עדיס אנו להתחסלותו של קיבוץ יהודי אשר שורשיו הם עתיקי יומין ואשר זכה לתיגבור כמותי ואיכותי לפני כ-500 שנה, עת מצאו מקלט במרוקו אלפים ממגורשי ספרד. ברם, בדורות האחרונים רובם המכריע שבו והתקבצו במדינת ישראל המתחדשת, ובה הקימו ואיכלסו ערים, מושבים, קיבוצים ועיירות פיתוח באזורים קשים להתיישבות ולאורך הגבולות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר