ארכיון יומי: 2 ביוני 2013


צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

איזה כהן(פאס)

אני בפאס מ-1921. שם קבורה אחת, איזה כהן. קמו לבנות בית-ספר. כשהוציאו אותו מצאו אותו כמו שהיה. מאז עשו לו קבורה אחרצדיקי מרוקות ומי שהולך לבקר אותו אשריו. כל תפילותיו מתקבלות.

איית אל-כהן(אימיגי)

נקראים גם איית כהן, שבעה כהנים וכן כהנים. ההילולה שלהם נערכת פעמיים בשנה, בטבת ובראש חודש אלול. לפי המסורת מוצאם מארץ-ישראל. נערצים גם על-ידי המוסלמים.

ע ל הר הנמצא כחצי ק״מ מאימיני קבורים לפי המסורת שבעה כהנים. זה מקום קבורה עתיק יומין. מספרים שהם הגיעו מירושלים ונקברו שמה. היו שד״רים. שלחו אותם להביא תרומות לארץ-ישראל. אז כשעורכים את ההילולה שלהם בחודש טבת או בר״ח אלול, כל אחד אוהב להשתתף במצווה, גברים, גברות, טף. כל אחד אוהב לקחת כד מים על שכמו עד שמגיע לצדיק. מביאים עגלים, כבשים, ושוחטים שמה. באים לבקש בקשת רחמים, למשל מי שאין לו ילדים, עקרות. כל מה שמבקשים מתקבל. גם הערבים היו מביאים לשמה פרות, עיזים וכבשים לשחיטה. לפעמים כשאין גשמים, באים אלינו להתחנן שאנו נשחט עגל ליד קברי הכהנים, כדי שיהיו גשמים, כי במקום הזה היתה רק השקיה טבעית. אני מעיד בעצמי שהרבה פעמים ראיתי בערבי שבתות שערביות וערבים הולכים לנהר, טובלים ומחליפים בגדים, מביאים נרות ומדליקים. הרבה פעמים נכנסתי שם עם ערבים. כל הזמן המקום הזה מואר על-ידי נרות.

פעם אחת ראיתי את השכן שלנו, ערבי, ששלח את רועי צאנו לרעות ליד קבורת שבעת הכהנים. הבנות עשו כמו שאמר להם אביהן. לקחו את הצאן ואת הבקר לרעות שם. באותו יום קרה מקרה לבנו של המוסלמי ששלח את בנותיו למקום הקבורה. בנו היה מוכר חומר שממנו היו מדליקים פנסים. חבילה מחומר זה התפוצצה בחנותו, לקחו אותו לבית-חולים, וכאשר חיפשו את הסיבה לזה אמרו להם, שבגלל שאביו שלח את צאנו לרעות במקום קדוש ליהודים.

כ אשר הפחא של מראכש אל חאג׳ תאמי התחיל להרוס את בתי המוסלמים, בזמן המלחמה, נהגו המוסלמים לקחת כדי שמן ולשפוך על קברי החכמים האלה. קראו לצדיקים של היהודים לבוא לעזרתם. החיילים של הפחא תמהו ושאלו מה קרה בין ההרים. ענו להם ששם קבורים הצדיקים של היהודים. החיילים סיפרו לו שמשם יצאו שבעה סוסים והם שעשו שמות בקרב החיילים של הפחה אל-גלאוי.

כהנים, כולם קבורים, על אבן אחת. האבן הזאת תלויה באוויר. שם יש מקומות להדלקת נרות. אם אתה מגיע לחור, באים עוד שבעה חורים. החור מתרחב ואתה נכנס ואתה עורך זיארה. כאשר יש בצורת, אנחנו קונים פר. מסתובבים מסביב לאבנים שבע פעמים ושוחטים את הפר. עורכים סעודה ואז מתחילים הגשמים לרדת.

איית אל-כהו(אמזרקו)

במקום שני קברים קדומים. מוצא המשפחה לפי המסורת מירושלים. נערצים גם על-ידי המוסלמים.

איית אל־כהן (תאלאת)

קבורים בקרבת תאמסלה בעמק הדרע. אין מציבה במקום אלא אבן גדולה בבית- קברות עתיק הנמצא ליד בית-הקברות היהודי הנוכחי. לפי המסורת אלה שבעה אחים שמוצאם מארץ-ישראל. הם נערצים גם על-ידי המוסלמים.

איית אל-כהן (תאמנוגאלת)

קבורים בעמק הדרע. פונים אליהם במיוחד לריפוי מחלות עיניים. נערצים גם על-ידי המוסלמים.

איית בו-אהרן (אגמאת)

זוהי אבן בתוך מערה שלפי המסורת קבורים מסביבה שבעה כהנים הנקראים איית בו ­אהרן. נערצים גם על-ידי המוסלמים. במקום זה חי ר׳ זכריה בן-יהודה אגמאתי שחיבר פירוש לכמה מסכתות ב-1190.

איית בני-משה

בני-משה, לפי מסורתם של יהודי מרוקו, הם יהודים מבני דורו של משה שעדיין חיים בחברה סגורה ובאים לעזור מדי פעם ליהודים בעת צרה. אשה מבני-משה, לאלה רבקה, קבורה לפי המסורת במראכש.

בני-משה הם חכמים גדולים. מאת ה׳ הם באים. הוא נתן להם הרבה כוח. אף  אחד לא נכנס ביום שבת לאיזור שלהם. אסור בהחלט. העצים עושים ביניהם שבת שלום, והואדי מתייבש ביום שבת. באים הערבים, מכניסים את הירקות לאיזור ויוצאים. יש אנשים שראו אותם. באה אחת מבני-משה, היא ואחיה. אנשים סיפרו, שלפני הרבה זמן היה איזה שולטן שרצה לצאת למלחמה נגד היהודים. מה יעשו היהודים? הכי טוב ביניהם לא יכול לשאת תירס, לא רק נשק. באה אליהם מאת ברוך הוא וברוך שמו אשה, היא היתה מניפה חרב ובמכה ראשונה היתה הורגת חמש מאות וכשהיתה מחזירה את החרב לצד השני היתה הורגת אלף. היא גמרה עם כל חיילי השולטן. בסוף הרגו אותה. אחיה הרג אותה. על זה שתוך כדי המלחמה נחשפו זרועותיה. הוא קבר אותה ושם עליה כיפה. אחיה הרג אותה מפני שערבים ראו את זרועותיה חשופות. היו קוראים לה בלעבס. בלעבס במראכש. בהתחלה היתה בפאס.

איית נחמיאש (תאזדה)

נקראים גם איית חמיאש. קבורים בבית-הקברות קרוב לתאמסלה בעמק הדרע. זאת משפחת קדושים מהם ידועים ר׳ דוד, ר׳ יוסף, ר׳ יעקב ור׳ מסעוד נחמיאש. ר׳ דוד הוא המפורסם מכולם. ההילולה שלהם נערכת בחודש אלול.

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

מתוך ההתקדמות אנו למדים על כמה עניינים הנוגעים למעשה הדפסת ספר " עת לכל חפץ ".

א.      כתב היד היה גנוז זמן רב, ואלמלא האירוע המיוחד יתכן שלא היה רואה אור שנים ברבה. מצב זה אופייני לרבים מפיוטי מרוקו ושאר ארצות המזרח שבין אם קובצו על ידי מחבריהם, ובים אם הם מפוזרים בכתבי יד שונים, טרם זכו לגואלים

ב.       גם לאחר שגמר רבי שלמה אומר להדפיס את שירי יעב"ץ, עדיין נזקק לבית דפוס מחוץ לארצו, שכן " מלאכת הדפוס חזון יקר בכל ערי המערב " . מצד שני יש להוסיף כי בשים לב לקושי בהדפסת ספרים במרוקו, יש להתפעל מן הריבוי היחסי של ספרי שירה שאכן זכו להידפס במאה הקודמת מחוץ למרוקו, תודות למאמצים עצומים בין של המחברים ובין של צאצאיהם. אך יש להוסיף גם את העובדה כי בימיהם, קבצי השירה הנדפסים היו בעיקר יקרי המציאות, ואף אם זכה אדם מן היישוב לקובץ נדפס של שירים, גילה, כי השירה אינה מנוקדת לרוב, ולעתים קרובות לא הייתה מעומדת כשיר, ואך במקרים נדירים זכתה לאי אלו הערות פרשניות, או להערות הנוגעות למקורות מקרא או מדרש, שהפיוט מרמז אליהן, חשיבות גדולה נודעת איפוא למפעל ההדרה של קבצי הישרה.

ג.        כתבי היד ממנו הודפס הספר " עת לכל חפץ " ביה במצב קשה, וכדברי רבי רפאל אבן צור " מסוס עש כסיל נגעה בקצהו " , על שמו של הקובץ אומר שם רבי רפאל אבן צור " ראו קראתי בשם עת לכל חפץ שם נאה לו, כן הוא בו סדר המערכה ". ומכאן מסתבר כי רבי רפאל אבן צור נתן לספר את שמו. ואולם, בהמשך, אומר רבי רפאל כי בשל האופי הסטריאוטופי של אותיות הכתב ( ללא ציון כותרת וסימנים המלמדים על עריכה ). בוא הסיק שיעב:ץ חיבר את השירים בתקופות שונות על פי הצורך והזימון, ובתקופת זקנתו, קיבצם וערכם יחד.

וזה לשונו של רבי רפאל, " וחזותו מוכיח, אותיותיו מתאימות בקומהה ובמראה. זה יעיד כי לא היה להם מקום מיועד, רק פזורי פאות אחת הנה ואחת הנה. ובמבחר ימיו חוק וזמן תן להם, וקיבץ נידחיהם זרוע תפארתו וסידר להם מערכת ". ובכן אם סידר להם יעב"ץ " מערכת ", יתכן שנתן בכך רמז, לשם העתידי של הקובץ.

מכל מקום, יוסגר שקובץ חשוב של שירת מרוקו מופיע בסוף סידור על פי מנגי מרוקו " בינה לעתים ", שכונס על ידי רבי אברהם אנקוואה ויצא לאור באמסטרדם בשנת תרי"א. קובץ זה מאורגן על פי מדורים, עת רצון, עת שחוק, עת ריקוד, עת בכות, ועת ספוד. דבר שהשפיע ככל הנראה על עריכתו שך ספרנו " עת לכל חפץ ".

רבי רפאל אבן צור בכיר אל נכון כי פיוטים שונים יתגלו ברבות הזמן, שכן לפי האמור לעיל נאסף , עת לכל חפץ " בזקנתו של המחבר משירים אותם כתב בתקופות שונות בחייו : " השערתי לנכון לימים יוצרו, ייגלו עוד שירות וזמירות להרב הגדול המחבר זיע"א. והוא אף מוסיף כי לו עצמו יש עדות לכך לפי שבשלושה מקרים נזדמנו לו שירים מחוץ למערכת, לאמור מחוץ לקובץ שעשאו יעב"ץ.

עד כה טרם נתגלו פיוטים חדשים ליעב"ץ. לפני כעשר שנים הדפיס א"מ הברמן שיר שבור היה בטעות שיצא מתחת ידי יעב"ץ. עם זאת יש לסייג ולאמר כי תוספת שירים חדשים לארבע מאות פיוטי הספר , עת לכל חפץ ", אינה משנה את התמונה בעיקרה בכל הנוגע לסגולות שירתו של רבי יעקב אבן צור.

הספר הוגה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון " מגיה ומוציא מזרות שגגה היוצאת מתחת עול כובד הדפוס " , וכנראה גם על ידי רבי רפקאל אבן צור המודיע לנו כי חיים בן יצחק פינטו מטנג'יר הוא השליח ל " כתב יד ומשלוח כסף ממנו והלאה לבית הדפוס כי רחק, וברוח נדיבה משגיח בקבלת המשלוח אלינו מהתם להכא של דוגמאות עלי הדפוס היוצא מן המכבש.

מכל מקום, רשימת התיקונים שבסוף הספר מעידה כי הספר הוגה ככל הנראה לא רק בעת הדפסתו אלא אפילו לאחר גמר ההדפסה. אשר לארגון הספר יש לציין כי הספר מאורגן על פי " הזמן היהודי ", לאמור, הפייטן כתב פיוטים לכל חג או לע ארוע שיש בו מן הייחוד הדתי בחיי היהודים.

הספר מאורגן במדורים : על פי התפילות שאליהן יש לקשור את הפיוט כגון, בקשות או פיוטים לנשמה או לקדיש או ברכו וכו'….כמו כן יש מדורים לחגים כגון לחנוכה, לפורים, לפסח, לשבועות ולחגים אחרים. וכן מדורים לאירועים דתיים כגון לחנוכת בית הכנסת, לסיום מסכתא, לברית מילה, לפדיון הבן ולצידם פיוטי הספד וקינות לנפטרים.

יעב"ץ מלווה איפוא בפיוטיו את האיש היהודי, בכל אשר יפנה מיום לידתו ועד יום מותו. העריכת הספר שימשו גם עקרונות נוספים, לדוגמא, לאחר הפיוטים לשבועות ולשמחת תורה באים פיוטים לכבודה של התורה. לאחר פיוטי תשעה באב באים ההספדים והקינות לנפטרים.

יצויין כי אין בספר פיוטים לימים הנוראים. נראה שיעב"ץ ביקש שלא להוסיף לפיוטים הקדומנים לימים אלו, שנתקדשו במסורת היהודית, ואשר הודם אינו מאפשר שינוי או תוספת בסדרי התפילה המקודשים.

סגולתו שירתו של רבי עקב אבן צור.

נושאי שירתו.

מרובת פנים היא שירתו של רבי יעקב אבן צור, בראש וראשונה יוזכר ריבוי הלשונות בהן כתב המשורר את שירתו, ריבוי המלמד על המאמץ שהשקיע המשורר בגיוון שירתו. כעמוד תווך בשירתו משמשת כמובן השירה בשפה העברית, אך לצד השירה העברים מצויים גם שירים בארמית וספרדית ( לאדינו ).

ריבוי הפנים מאפיין גם את שפע נושאיו של הפייטן וגם את מגוון תכני שירתו. את מגוון הנושאים נבין מתוך רצונו של הפייטן לעטר בפיוטיו את האירועים המיוחדים המאפיינים את הזמן היהודי. מכאן שימי חג ומועד, חתונה וברית מילה, ולהבדיל פטירתם של קרובים או של נכבדי הקהילה , כל אלו ועוד, זכו לעיטור פייטני, ואכן נסקרו כל נושאי השירה המגוונים, בהתאם לזימונם המיוחד, על ידי חיים זעפראני בספרו " השירה העברית במרוקו ".

יש לציים כי שירת רבי יעקב אבן צור עשירה מאוד בפיוטים שנואם גלות וגאולה, וליתר דיוק אין נושא זה נעדר בשום פיוט מפיוטיו, אף אם יופיע בסופו של הפיוט אך ברמז.  טול סימן זה בידך, פיוט ליעב"ץ לעולם חותם בבקשת הגאולה, לקיים סמיכת גאולה לתפילה בכל פיוט מפיוטיו. אמנם ידענו כי פייטנים אחרים פיתחו גם הם את נושא בקשה לגאולה, אל ליעב"ץ זהו כלל המעמיד את כל שירתו סביב בקשת הגאולה, וכאמור אין לך פיוט שכָּבה בו זיק התקווה.

עיון מפורט ומקיף במכלול השירה בארצות המזרח, שופך אור על המפנה שחל אחר גירוש ספרד, כשגדלה חכמיה לגאולה, ורבו פיוטים המתארים את הגאולה. מפנה זה חל בפרוס תקופת הקבלה. מובן, שנושא הגאולה של יעב"ץ קשור בקשר הדוק עם מסורת השירה העברית שקדמה לו. אבן הראשה לשירתו – תאורי הגאולה במקרא על כל גווניהם.

כן שואבת שירתו מן המשנה, התלמוד ומן המדרשים, ומכאן תיאורי גאולה נאים שניטלו מן המדרש. כמו כן, נטלה שירתו מלא חפניים משירת ספרד ואף כאן ניטוו קשרי רעיון ותיאור, עם עיצובי המופת הפיוטיים של הגאולה אותם ציירו רבי השירה הספרדיים.

ואולם עיקר התעוררותו של יעב"ץ לנושא זה, בעקבות תקופת צפת היא באה, ליתר דיוק בעקבות גדול משורריה, הלא הוא רבי ישראל נג'ארה.

יוזכר כאן כי קשריו של רבי יעקב אבן צור עם תנועת צפת מובנים גם מתוך היותו בקי בסיתרי הקבלה ואכן מצויים מספר שירים קבליים מובהקים ביו פיוטיו כגון " ידבר פי תהילות ". מה מייחד איפוא את ששירי יעב"ץ ? נראה כי רבי ישראל וחבריו , שלמה אלקבץ ואברהם מָימין, חיברו שירה שפישרה סמלי ביותר.

הגאולה מתוארת בהם על צָדיה הנסיים, ולגאולה זו משמעויות נוספות המובנות לבעלי תורת הסוד. לא כן בשירת יעב"ץ, דווקא הוא, אשר בקי היה בשבילי הנסתר, הלך ברוב פיוטיו בדרכי הפשט. דבקותו העזה בחזון הגאולה הפיסית של עמו, הביאתו להדגשת הצד המוחשי והמעשי בתיאורי הגאולה, ואין פשריה המיסטיים של הגאולה עיקר בשירתו.

נושא מרכזי נוסף בשירתו הריהו נושא אהבת התורה. יעב"ץ, תורתו אומנותו הייתה, וכמי שנתעטר בכתרה של תורה, נתן לה ממיטב חילו. ברבים משיריו שיקע מאמרי חז"ל, מדרשות, משניות ומאמרי הלכה. כדי לחזור ולשנן בפיהם של המתפללים דברי תורה. רבים מפיוטיו מכוונים לטקסים המלווים את עולמה של התורה ביהדות, כגון פיוטים רבים שכתב להוצאת ספר תורה, וכגון בפיוטיו לכבוד העולים לתורה, וכן בפיוטים למסיימי מסכתא שזכו להגיע להדרן.

מתוך רצונו לפרסם תורה ברבים, הריהו משקיע מאמצים מיוחדים בכתיבת שירה דידקטית. בשירה זו נעשה ניסיון לצקת תכנים לימודיים אל כלי השיר. כמו כן השקיע הפייטן ממיטב כוחותיו בתחום הדרוש והמוסר כדי להרחיב את מעגל לומדי התורה. אם מחפשים אנו אחר מאפיינים מיוחדים מבחינת נושאים, המייחדים את שירתו של רבי יעקב אבן צור, הרי שנוכל למצאם בהתלכדות המיוחדת של רצון ללות את עולמה של היהדות בכל עתותיה, בתפילה הבלתי פוסקת להחשת הגאולה, ובאהבת תורה עזה, כשהפייטן אינו חוסך מאמץ להגדיל תורה ולהאדירה. רבי יעקב מצטיין ברצונו להישאר, גם בתחום הנושאים וגם בתחום המוטיבים במסגרת הקודש, ולכן אפילו ששאל משירת ספרד, הזיר עצמו מדימויי שירת החול כל אימת שנראה לו חשש פגיעה בקדושה, ואם נראה בעינינו כי שיריו נטלו לעתים מדימויי שירת האהבה בספרד, נגַה עד מהרה, כי מדובר בדימויים שאכן הופיעו במקרא זה כבר.

נושאי שירתו הולמים אפוא את רצונו להישאר נאמן לעולמה של תורה. הדיון בנושאי השירה יורחב להלן בפרק הדן בחלוקת " עת לכל חפץ " למדורים. ואולם מאחר שהאופי הפנימי של מדורי הספר נקבע לא אחת על פי העדפות צורניות, כלומר העדפת תבניות ומשקלים מסוימים, הרי שהדיון בצורת השירה יוקדם לדיון במדורי הספר.

אך קודם שנפנה לתבניות, ניתן דעתנו לצמב ייחודי בספר הפיוטים שלפנינו, הלא הוא ציון הלחנים העקיב בראש פיוטי יעב"ץ. התיחסותינו לציון הלחנים עשויה לעזור לנו בהבנת תהליכי בחירת צורות השירה של יעב"ץ ותכניה.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

סר הפחד

סיבה אחרת ומזרזת הייתה העובדה כי ״בעת הזאת כבר סר הפחד מלגור מחוץ לחומות העיר״. את העידוד ואת הביטחון העניק

רבי יעקב אבן עטר

רבי יעקב אבן עטר

ו דווקא תושבי מחנה ישראל הנבנית לאחיהם ממשכנות שאננים, והללו שמחו כי שוב לא יהיו הם בני השכונה היחידה מחוץ לחומות העומדים לבדם בשממה מול שודדים, מרצחים וחיות טרף. אורותיו של בית הכנסת בשכונת מחנה ישראל הבהבו למרחוק ועודדו את רוחם.

הרדיפות בארץ המוצא

רדיפת היהודים במרוקו לפני עלייתו של הרדב״ש וגם לאחר מכן הגבירה מאוד את תנופת הבנייה בשכונה. הרדיפות החלו עוד ב־1832 והתחזקו עקב התקוממותו של המנהיג הברברי עבד אל קאד נגד הצרפתים בשנים 1845-1844. ביהודי מוגדור נעשה טבח ב־13 בספטמבר 1844: מוסלמי העיר שברו את שער הקסבה (המלאח), בזזו רכוש, טבחו ביהודים ואנסו את הנשים ואת הנערות. בין לילה הפכו יהודי הקהילה האמיצה לעניים מרודים. הקונסול הבריטי בעיר עשה מאמצים להבריח יהודים משם באנייה אירופית.

השאיפה לעצמאות ולניתוק ארגוני מעדת הספרדים

המאבק הגובר על חלוקת הכספים שגויסו בקהילות יהודיות בחו״ל וקיפוח עדת המערבים בחלוקת התרומות דחפו את המערבים להתארגנות נפרדת ולייסוד שכונת מחנה ישראל. בגלל מנהגיהם, אורח חייהם ונתינותם הצרפתית חשו שונים ונבדלים מהספרדים, שהיו בעיקרם ממוצא טורקי, יווני ובלקני והיו מאורגנים היטב בהנהגתו של החכם באשי.

החלק שקיבלו המערבים מן הספרדים מתוך כלל התרומות שגייסו שתי הקהילות לא הספיק לכלכלתם של המערבים שהיו עניים מרודים. הם טענו על קיפוח בהקצבות לעניים ולתלמידי ישיבות משלהם, התלוננו על המסים הגבוהים שהוטלו על קבורה ועל ירושות ועל קיפוח במתן משרות. הם דרשו שהכספים שמגייסים שד״רים מטעמם יועברו אליהם ישירות. סיוע רב בהינתקותם מהספרדים קיבלו המערבים מרבי אליעזר ברגמן. הוא הקצה להם בביתו מקום לישיבת ״נר המערב״, ארגן רשת לגיוס כספים והם הועברו ישירות אליהם.

 

ב־1860 הצליח הרדב״ש להקים עדת מערבים עצמאית ובלתי תלויה בספרדים, ובשנה זו נוסד למעשה ועד עדת המערבים. מ־1866 ניהל הרדב״ש את ענייני העדה.

באותה עת היו הספרדים רוב מכריע בקרב יהודי ירושלים. לפי מפקד מ־1863, היה מספרם 7,500 נפש לעומת 2,500 אשכנזים. מספר המערבים היה כשש מאות נפש.

הסיבות להיפרדות המערבים מהספרדים

א.         המערבים קופחו בהקצבות ובמתן שירותי קבורה וכדומה, בפרט נוכח המצב הכלכלי הקשה בירושלים. כמו כן, נמנעה מהמערבים פעילות עצמאית במילה, בשחיטה ובקבורה. חלוקת הכספים ביניהם לא הייתה צודקת ולא שיקפה את היחס בין מה שהעדה גייסה באמצעות תרומות ושד״רים והעבירה לספרדים לבין מה שהוקצה לה בפועל. גם תלמידי החכמים של המערבים קופחו ביחס לאחיהם הספרדים.

ב.         מספר אנשי העדה המערבית גדל וחייב התארגנות נפרדת.

ג.          השלטונות הטורקיים מינו את הראשון לציון, רבי חיים אברהם גאגין, לתפקיד החכם באשי, ובתוקף תפקידו זה היה אחראי לתשלום המסים לממשלה וניתנה לו הרשות להטיל מסים פנימיים כגון מסים על בשר, על מצות, על יין וכדומה.

הרב גאגין היה איש תקיף, שמרן, קיצוני וקנאי והתנגד לכל חידוש. מינויו לווה במאבקים ובסכסוכים קשים. הוא הסתכסך עם בני משפחת תורג׳מן והסגירם לשלטונות, והסתכסך עם יהודה נבון, הראשון לציון המודח שקדם לו, על שהללו שאפו לחדש את פני היישוב הישן. כמו כן, הוא יצא נגד העדה המערבית ונגד מונטיפיורי שביקש לסייע לה.

ד.       בין המערבים ובין הספרדים היו כמה הבדלים: המערבים דיברו מרוקאית וצרפתית והספרדים דיברו לדינו; מנהגי המערבים, לבושם ונוסח תפילתם היו שונים ממנהגי הספרדים; הספרדים זלזלו במערבים וראו בהם פשוטים ועניים; המערבים היו נתינים צרפתים, והספרדים – אזרחים עותמאנים עם זכויות יתר.

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

 

אמונה במעשה הצדיק היא דרך אמצעית להידבק בקב׳יה

לאחר שקרע משה רבינו ע״ה את ים סוף לבני ישראל ונעשו להם ניסים כה רבים

 נאמר : ויאמינו בשם ובמשה עבדו

ואומר הבעל שם טוב ע״ה שהאמונה היא דבקות הנשמהבקדוש ברוך הוא. ושואלים איך אפשר לאדם הגשמי  להידבק בו יתברך שהוא רוחני של הרוחניות וחיי החיים. וכן נאמר בפרשת ״ראה״ שמצוה להידבק בקב״ה שנאמר, ״ובו תדבקון שהוא קישור ודיבוק חומר הצורה ליוצרה, ואיך אפשר לקיים מצוה זו?

אלא ודאי שיש בחינת ממוצע אשר על ידו אפשר לאדם הגשמי להידבק ולהתקשר בו יתברך שמו, זה מה שהפסוק אומר: ויאמינו בה׳ דהיינו נדבקו בשם יתברך ע״י שהאמינו ונדבקו במשה עבדו. הרב צפנת פענח מוסיף ואומר כאשר האדם מדבק עצמו לתלמיד חכם שבו שורה השכינה ממילא דבוק בו יתברך ממש.

אומר המדרש, אם במשה האמינו קל וחומר בשם יתברך, י ומה תלמוד לומר במשה? ללמדך, שכל המאמין ברועה ישראל, כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם.

כי המכבד עבד המלך בודאי שמכבד את המלך, אשר לכבודו מכבד את העבד.

חביב על הקב״ה במי שמחבב ומכבד את הצדיקים והמזלזל בהם הקבי׳ה תובע עלבונם יותר מעלבונו, כמו שכתוב בירבעם, כאשר עבד עבודה זרה והסית את ישראל ובנה מזבחות לעבודה זרה למרות זאת הקב״ה לא תבע את  עלבונו ולא הענישו, אך כאשר שלח ידו באיש האלקים עדו הנביא, נאמר שם ותיבש ידו.

יותר מזה, הדביקות ואהבת הצדיקים אשר כבר נפטרו, כי הצדיק האמיתי הוא שנפטר בעודו צדיק בחייו כמו שאמר קהלת, ״משבח אני את המתים שכבר מתו״ שאין להם  עוד העול והלחץ של היצר הרע, ״מן החיים״ אשר הם עוד עלולים ח״ו להינזק מדעות היצר. כמו שמסופר על יוחנן כהן גדול, שאחרי שמונים שנה פרש ונעשה צדוקי. לא עלינו.

ורבי חמא בר חנינא במסכת חולין אמר גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

זכותם תגן עלינו אמן

נסיון לגדוע העץ הנצחי של הצדק

כתבה זו הובאה ותורגמה מצרפתית לעברית ע״י ידידנו מר משה דהאן נ״י. בהיותו תלמיד אחראי ועוזר בכיתה ז׳ בבית ספר ״אליאנס״ בניהולו של המנהל הידוע בתקיפותו וכמחנך דגול ומפורסם בכל ערי מרוקו ה״ה מר וקנין נ״י, מינה אותו בין היתר אחראי על ספרית הכיתה, שם משך תשומת לבו ספרון שחובר ע״י ד״ר שובה המספר את כל הסיפור הנ״ל. ד״ר שובה היה הרופא הצבאי הראשי בדרגת סגן אלוף, עם שיחרורו מהצבא נתמנה לרופא הראשי של בית החולים העירוני של וואזן, כהעסקה נוספת כתב גם על ההיסטוריה של העיר, בחוברת אשר בכתב ידו סיפר שם על נסיון גדיעת העץ הנ״ל. אשר קרתה בזמן שהותו בוואזן.

בזמן שהשריף של וואזן שלט יחיד באיזור, זמם לעקור העץ שגובהו היה מגיע עד לעשרות מטרים, שלח לבצע מלאכה זו ע״י שניים מעבדיו השחורים שגובהם וכחם בלט מעל כל משרתי בית השריף.

יום אחד השריף קרא להם, וכעבדים החייבים לשרת את אדונם, פקד עליהם להצטייד בגרזנים גדולים ועם שחר לצאת לעבר בית הקברות המרוחק תשעה קילומטרים מהעיר, ובעזרת הגרזנים לגדוע העץ מן היסוד.

כפי שצוו יצאו העבדים מצויירים בגרזנים מתאימים לדרך, השריף אף דרש מהם שעוד בהגיעם יחלו במלאכתם עם דמדומי שקיעת החמה, ועליהם לסיימה עם הזריחה ולחזור מיד העירה. העבדים העמיסו ציודם על גבי פרד מאותות השריף ובהגיעם וידאו שאין נפש חיה במקום.

העבד החזק מביניהם ניגש והתחיל להכות בגרזן בגזע של העץ, היכה והיכה והיה נראה שהוא מנחית מכותיו על פלדה ולא על עץ, ניסה שוב ובמכה אדירה ננעץ חודו של הגרזן בעץ וברוב מאמצים כבירים ניסה העבד לשלוף הברזל מגזע העץ, פתאום הועף הברזל נחת על ראש העבד ופיצח אותו, העבד מיד צנח ונפל מעוצמת המכה על מוחו.

העבד השני שחזה בכל המתרחש נסוג לאחור מרוב פחד, לאחר שראה שחבירו נפל ללא קום נבהל ברח והתרחק מהמקום, מרוב מנוסתו ופחדו גמא המרחק עד העיר, והודיע לאדונו מה שקרה. השריף סירב להאמין למשמע אוזניו, אבל כשהתאושש מתדהמתו נתן פקודה לעבד השני שיחזור למקום עם עבד אחר וללא כל דיחוי לחזור ולהעמיס גופתו של עמיתם על הפרד ולהסתלק מהמקום, לפני שהשומר בית  הקברות היהודי יבוא וירגיש במה שהתחולל.

כאמור שני העבדים יחד עם מטען גופת המת עזבו המקום כפי שהורה להם אדונם, פחדו של זה היה פן יוודע דבר מזימתו ברבים או ליהודים שיעשו מזה פירסום רע לאישיותו של השריף, ובעיני מאמיניו יפגע כבודו.

לכמה מראשי קהילת יהודי העיר וואזן הובאה הידיעה על  מזימתו של השריף, אולם על מנת לשמור על יחסים תקינים  בינם לבין השריף העדיפו לשמור בסוד כל התקרית וכל מה  שתכנן לעשות השריף הגדול של וואזן.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

 

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראהרבי שלום משאש - בול

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז

מייסדי ומקימי התלמוד תורה שהכירו את חכמתו וחינו ומעלותיו של רבנו זצ״ל, וכמאמרם ז״ל יבואו טהורים ויעסקו עם טהורים, מינוהו עפ״י בקשת הראב״ד לאחד מן המחנכים בתלמוד תורה. ואכן בהיות רבנו בגיל עשרים ושתים (סוף שנת תרצ׳׳א) החל ללמד, במשך כשנתיים אלו עשה חיל, והצליח בחינוך התלמידים בהצלחה מרובה. לאחר כשנתיים, מונה למנהל הרוחני של קרית החינוך, ופעל להצלחת הת״ת במסירות, מתוך שמחה ודוגמא אישית תורנית נעלה, טיפח את תלמידיו כאילו היו בניו ביודעו שאם אין גדיים אין תיישים, ושזו ערובה להמשכיות עם ישראל. ואכן אודות למרצו ולחכמתו, המקום שגשג פרח והצליח בכמות ובאיכות, והרים את קרנה של תורה.

קנאת סופרים תרבה חכמה

ההתעוררות שדחפה את רבנו להשקיע את מרכז חייו ללמד בתלמוד תורה, היתה גם מקנאת סופרים מהתלמוד תורה שבטבריה של רבי רפאל ביבאס זצ״ל שהיה בא לעיתים קרובות להתרים במרוקו עבור התלמוד תורה שלו בטבריה. ופעם אמר רבנו לעצמו: טבריה עיר קטנה, ויש להם בת״ת מאות תלמידים, ואנחנו עיר גדולה, והת״ת שלנו יש בו מעט תלמידים? גמר אומר בהסכמתו ובעידודו של אביו, להיכנס ללמד ולהרבות חיילים לתורה.

רבנו השתדל להפקיד על התלמידים, מחנכים משובחים, כשהוא מפקח על צורת וחומר הלימוד, תוך כדי שהוא מקפיד על רמת לימודים גבוהה, על עידוד התלמידים המוצלחים וגם החלשים, על הדוגמא האישית של המלמד בברכותיו תפילותיו ובהנהגותיו. לנוכח המצב והצורך ניתנה אפשרות לתלמידי התלמוד תורה ללמוד בשעות אחה״צ צרפתית ושאר למודים, וכך היו מרויחים התלמידים גם תורה, וגם את כל מה שהיו מלמדים בבית ספר האליאנס. (וחם השמש עמוד תטז׳)

וכבוד ה׳ עליך זרח

הודות לאישיותו הדגולה, הפך התלמוד תורה למקום הטוב ביותר למשפחות רבות שביקשו מקום לבניהם, שבו יוכלו להתעלות במסילה העולה בית ה׳. לדאבון לב, הורים רבים נטה ליבם אחר בתי הספר של האליאנס, ומשום כך היה צריך רבנו לחזר אחריהם שיכניסו את בניהם לת״ת ובכך קיים ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ חיזור זה בא כתוצאה של המתרס השני של בתי ספר האליאנס שהיו מרבים משלחות להורים של הילדים שבית סיפרם כביכול הטוב ביותר לילדיהם, ורבנו בנועם שיחו היה מדבר עימהם על חשיבות התורה וטהרת  הילדים, ושחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה,  ובעוד דברים שיש בהם טעם והבנה, גם אישיותו ויחוסו הוסיפו לו חן שיהיו דבריו מתקבלים, ואכן רבים היו מסכימים לדברי רבנו, והיו מקבלים עליהם להכניס את ביניהם לת׳׳ת.

אכן רבים רואים בת״ת הנזכר, שבזכותו הם ובניהם וצאצאיהם מסתופפים בחצרות בית ה׳ אלו הישיבות ובתי המדרש, וב״ה נר לאחד נר למאה ועלהו לא יבול, ובאהבת התורה שהושפעו מרבנו עלו ונתעלו רבים מתלמידיו לכהן כאבות בתי דין, רבני ערים, ראשי ישיבות, מלמדים, חזנים, שו״ב, בארץ ובחו״ל, ומכוחו של רבנו ממשיכים הם בעוז ותעצומות להפיץ את אור התורה בכל מקום שהם.

כי טוב יום בחצריך

כשרבנו היה מנהל הת״ת, היתה חופשת הפסח בת״ת רק יומיים לפני החג. פעם אחת ניגש אליו אחד התלמידים ושאלו מדוע לא יתן להם חופשה יותר ארוכה, ענה לו רבנו: הלא שלשת אלפים תלמידים כשלומדים ביום אחד, יוצא בסך הכל כמה עשרות אלפי שעות של תורה ומצוות, א״כ איך אבטל יותר מיומיים. (מפי בעל המעשה רבי יהודה בירדוגו שליט״א)

היה מעורר על כך שהחינוך שהילד מקבל בבית הספר צריך שימשך בבית, ורמז זה בפסוק ׳נעשה ונשמע׳ כלומר נעשה בבית ־ מה ששמענו בבית הספר. (שמש ומגן ח״ג/רד)

טוב אחרית דבר מראשיתו

רבנו שראה חשיבות גדולה במה שאמרו רבותינו שהלימוד הראשון שצריך שיהיה עם הילד, הוא ללמדו את הפסוק ״תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב״ ,ואם כך יהיה, אז כל לימוד שיבוא אח״כ, ואפילו הוא בשאר חכמות ומדעים, יהיה מקודש. מה שאין כן אם החכמה הראשונה תהיה מן החכמות החיצוניות, אז גם כשילמדוהו בבר מצווה את הברכות והפסוקים, רואים שזה נטול כל לחלוחית של קדושה, והזהיר רבנו על כך בספרו וחם השמש עמוד שפא׳/תטז׳ והסביר רבנו שמה שאמרו במסכת אבות בן חמש שנים למקרא, הוא להזהירנו שלא נעשה כמו שעושים היום, שבשנה הרביעית והחמישית, מוליכים את הבנים לבית הספר שלא על טהרת הקודש שהרי כתוב "ובשנה -רביעית יהיה כל פריו קודש״. וכל הזמן היה ליבו כואב, על אותם שהולכים ללמוד מכיתה א׳ בבית הספר האליאנס ונשארים ערומים מתורה לגמרי. וכדי לתקן את הדבר בעוד מועד, נפגש כמה פעמים עם מנהלי בית הספר האליאנס ועל ידי היחסים הטובים שהיו לו עם מנהל בית הספר האליאנס, הגיע איתו רבנו להסכם, שכיתה א׳ לא תהיה בבית הספר האליאנס, אלא רק בתלמוד תורה. ואצלהם יהיה רק מכיתה ב׳, אותם שבכל זאת ירצו ללמוד בבית הספר האליאנס יעברו לשם, ואמר רבנו: שיכול הוא להעיד, שעל ידי כך לא נמצא במקנס אדם אחד ערום מן התורה כלל. (שם)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר