ארכיון יומי: 1 ביוני 2013


Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

Le juif Abraham Ben Zmirro au service de la presence portugaise a Safi

L'une des plus evidentes loi promulguees par les Avis au moment de leur prise du pouvoir au Portugal, apres la revolution de 1383 fut la loi anti- juive instauree dans ce pays. Et qui s'endurcit encore avec le regne du roi Emmanuel (1494-1521)  qui institua une loi obligeant les juifs a renoncer a leur religion et a embrasser le christianisme ou a quitter definitivement le pays, dans un delai de onze jours. Cela exposa les juifs a toutes sortes d'humiliations, de chatiments et de meurtres, et obligea certains a se convertir et les autres a fuir et a emigrer dans les pays voisins premier lieu, les pays du Maghreb Arabe, rejoignant ceux qui les avaient precedes, fuyant les tribunaux d'Inquisition en Espagne. 

 L’emir Mohamed ben Abdelkader Al Jazai'ri rapporte que le nombre total des juifs iberes qui se sont refugies au Maghreb el Aqsa etait de cent mille personnes environ et de cinquante mille pour le reste des pays du Maghreb Arabe.

 Cette preference serait due a la proximite geographique, aux bonnes relations qu'ils avaient entretenues par le passe avec les dynasties marocaines qui gouvernaient le pays andalou. La plupart des juifs du Portugal se rendant au Maroc, avaient debarque au port d'Acila. II est probable que la famille Ben Zmirro etait arrivee avec les premiers emigres sa presence a Fes en 1499 l'indiquerait. A l'epoque, Fes etait sous la souverainete du sultan Mohamed Cheikh al Ouattassi, qui a accueilli les juifs de la meilleure facon sur toute l'etendue de son pays. Cela fut tellement apprecie et estime qu'ils l'avaient appele le grand roi pieux ».

Apparemment, la famille Ben Zmirro n'aima pas la residence a Fes. Aussi, s’empressa-t-elle de la quitter pour Safi. Etant donnes les evenements que Fes avait connus a cette epoque, on peut concevoir les raisons qui seraient a l'origine du depart rapide des Oulad Ben Zmirro de cette ville

Le mellah de Fes, sous le grand nombre de juifs deplaces d'Espagne et du Portugal, connut surpopulation et etouffement, au point que l'on n'en connaissaitplus le nombre des habitants.

Cela provoqua gene et grogne chez les habitants originels et aversion de la part de la population de Fes en general, qui est connue pour sa xenophobie. Cette situation a pousse un grand nombre des juifs iberes a abandonner la ville pour s'installer dans d'autres localites. 

Quelques mois a peine apres la venue des Ben Zmirro, et plus precisement au cours du mois de juillet, un incendie effrayant devasta le mellah de Fes, tuant beaucoup de Juifs, brulant les cabanes construites par les nouveaux venus pour leur habitlation. Et peu de temps apres cette catastrophe, une terrible famine s'abattit sur Fes. Les juifs surtout en souffrirent, ce qui les obliga a ceder leurs enfants aux musulmans contre quelques morceaux de pain. 

.               Apres la disparition de la famine, le sultan ouattassi, Mohamed Cheikh, ordonna a ses sujets musulmans de rendre les enfants juifs a leurs parents (Zafrani, op. cit., p 213

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.הסלקציה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

בכוחם של נימוקים אלה, ביקש ד"ר שיבא וקיבל סמכות למנות במרוקו רופאים, שיבדקו את העולים ויפסקו מי מהם רשאי לעלות לישראל. שיבא התנגד בתוקף להצעתו של יצחק רפאל, כי מחלקת העלייה היא שתמנה את הרופאים במרוקו והוא נתמך בהתנגדו זו על ידי גיורא יוספטל.

בישיבת הנהלת הסוכנות , טען יוספטל כי מחלקת העלייה אינה מסוגלת לקחת על עצמה את בדיקתם הרפואית של העולים ממרוקו. הוא אמר : : אני בעד זה שלא נביא את האנשים מקזבלנקה לארץ. אלא אם כן יחליטו על כך הרופאים במקום.

במשרד הבריאות יש צוות רפואי טוב והוא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד. אני מבקש לא לשכוח מה הוא המצב בארץ כרגע. אין כאן ויכוח בין חסידי העלייה ומתנגדיה. אך שוק העבודה, השיכון והשירותים הסוציאליים של הממשלה נחנקים. היסודות הכלכליים של ארץ זו, הצריכה לקלוט את העולים, חולים עד היסוד "

כצפוי הידיעות בדבר הנהגת הסלקציה, עשו רושם מדכא במרוקו והשפיעו על קצב העלייה ממדינה זו. בשנת 1952 בא אפילו שפל ו-1.130 יהודים חזרו למרוקו, כשבידיהם סיפורים מחרידים על " אפליה עדתית, קיפול ויחס משפיל ".

באחד מדיווחיו מקזבלנקה זעק יאני אבידוב : " הסלקציה קפדנית מאוד ונוקשה. היו מקרים שפסלו משפחה שלימה, אם רק היה בה בן אחד פגום. כשדיברנו נגד עלייה סלקטיבית, מעולם לא חשבנו לקחת איזה אידיוט או עיוור ולשלוח אותו ארצה. אבל אנו מתנגדים לקרוע  משפחות ".

על כך השיבו ד"ר שיבא ואנשיו : " אין אנו מתנגדים לעלייה, אך אנו תובעים שעלייה זו תהיה מסוגלת להיקלט. תבענו שמשפחה תבוא כיחידה שיש בה מפרנסים. לא יתכן לקבל אלמנה עם שישה ילדים, שהגדול ביניהם הוא בן 12 שנה, לא יתכן מקרה שהבן הגדול יסע לצרפת וישלח ארצה את הוריו הזקנים ואת אחיו הפעוטים.

משפחה מפולגת, תיהפך בארץ לבעיה סוציאלית חמורה " . יאני אבידוב הזמין את ד"ר שיבא למרוקו, כדי שיראה במו עיניו את המצב. שיבא חזר ארצה מאוכזב. הייתה לו הרגשה כי " העץ אולי נראה רענן, אך שורשיו רקובים "

כללי הסלקציה הנוקשים נותרו, אם כן, בעינם. יתר על כן, עמדתו של שיבא נעשתה אפילו קשוחה יותר. באחד הדיונים במאס 1952, כארשר לרגל החמרת המצב הפנימי בתוניסיה ובמרוקו, אישרה הנהלת הסוכנות היהודית " עליית חירום " של 6.000 יהודים, ללא סלקציה, התנגד לכך שיבא בכל תוקף.

בעזרת טבלאות גדושים מספרים, תיאר מנכ"ל משרד הבריאות באוזני בן גוריון את המצב הקשה השורר במחנות העולים בישראל. הוא הזהיר כי " בעלייה כזאת, אנו מקפחים ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, יען כי אין למשרד הבריאות אמצעים מספיקים לטפל באלה וגם באלה ".

עקב התנגדות זו, דחה " המוסד לתיאום " את החלטת הנהלת הסוכנות, בדבר עלייתם של 6.000 היהודים מתוניסיה וממרוקו. אך לנוכח השפל בעלייה והגידול בירידה – בשנת 1952 הוגשו 30 אלף בקשות להגירה  לארצות הברית – הוארך השירות הצבאי בצה"ל משנתיים ל-30 חודש, וקיים היה חשש לפגיעה בתוכנית ההתיישבות.

עקב ההוראות המחמירות של הסלקציה, נפגעה גם עליית הנוער : ההורים סירבו בתוקף להתיר לילדיהם לעלות לישראל בלעדיהם. באותם המקרים שהבנים כבר עלו ארצה וההורים היו בגיל של למעלה מ-35 שנה, תבעו ההורים את בניהם בחזרה.

הם טענו כי לנוכח מדיניות הסלקציה, ממילא אין להם סיכוי לעלות לישראל בגלל " גילם הקשיש " ( למעלה מ-35 שנה – הערה שלי – אלי פילו ). דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על אישים גם מחוץ לממסד הישראלי. כך, למשל, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ביולי 1951, במסגרת דיון נוקב על קשיי הקליטה, טען ד"ר נחום גולדמן כי לטובה מדינת ישראל – מן הראוי להחזיר 100.000 יהודים מארצות עבר לארץ מוצאם.

הערה זו היכתה בתדהמה את כל הנאספים ובלחצו של יושב ראש מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, הסכים לבסוף גולדמן למחוק את הערתו מפרטיכל הדיונים

ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטובממזרח וממערב כרך ה

גלגולי ב י ת ־ ה כ נ ם ת השני של התושבים

פסק־הדין המתפרסם להלן מספק לנו ידיעות על ייסודו של בית־הכנסת השני של התושבים. מהמסמכים הכלולים בו עולה, כי היתה חצר־מגורים פרטית בבעלות האשה יאקות. היא משכנה בעבר שני ״בתים״ (חדרים) בחצר לאלמוגים, שחזרו ומשכנום לקהל התושבים. משהיו ברשותם שני בתים בחצר, שידלו כנראה את האשה שתמשכן בידם את שארית החצר שנשארה חופשייה תחת ידה. משחיתה כל החצר ברשותם ניגשו לשפצה ולהתקינה לבית־כנסת. ההוצאות לבנייה ושיפוץ הוערכו על־ידי שמאים, ונזקפו בכתב על חשבון הממשכנים. לימים, בשנת תי״ח, כנראה לאחר פטירתה של האשה יאקות, נרכש הבית ונכתב שטר־מכר עליו לזכות ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, ובשטר צוין שהכסף ניתן ״מנכסי בני קהלו״.

כעבור שנים, בימי ר׳ יהודה ן׳ עטר ור׳ יעקב בן צור (ריב״ע ויעב״ץ), נתעורר ספק בדבר הבעלות על בית־הכנסת: האם הוא רכושו הפרטי של ר׳ סעדיה, כמשמע משטר־המכר הכתוב על שמו, או שהוא של הקהל ונכתב השטר על שם ר׳ סעדיה בתור מייצג הקהל, וסיוע לכך מהמשפט ״מנכסי בני קהלו״ ? על מדוכה זו ישבו רבנים בשני דורות לפחות—בימי ריב״ע ויעב״ץ ובימי רבי אליהו הצרפתי, כותב פסק־ הדין המתפרסם להלן. שלוש דעות היו בין החכמים. מהם שהחליטו שהוא של ר׳ סעדיה, ועמם נמנו ר׳ יעקב בן מלכא הישיש ור׳ יוסף אלמאליח בעל ״תקפו של יוסף״.

לעומתם, ר׳ אליהו הצרפתי, ועמו חכמי מכנאס ר׳ רפאל בירדוגו ובית־ דינו, קבעו שהוא של הקהל ואילו מפסק־דין של ריב״ע ויעב״ץ משמע, שהיה להם ספק ולא יכלו להכריע של מי הוא״. הרושם המתקבל מהתעודות על בנייתו ושיפוצו, שהביא רבי אליהו בפסקו, הוא שבית־הכנסת היה של הקהל. אין כל סיבה שיתנוהו לר׳ סעדיה במתנה.

הסיבה לכתיבת השטר על שמו והחתמתו בסאלי» כרוכה כנראה במסיבות שהזמן גרמן. השנים שמדובר בהן הן תי״א—תי״ח (1651— 1658), הידועות כשנות ה״פתנא״, שנים של בלבולו. הקהילה היהודית בפאס נלחצה אז קשות בידי מוחמד אדרידי, ששלט בפאס מטעם הדילא. וייתכן שלא יכלו הקהל לכתוב השטר על שמם, שאז היה מתפרסם שעושים אותו בית־כנסת של הקהל.

בעל ״זכרון לבני ישראל״, המספר על מאורעות אליאזיד בשנת תק״ן, כותב: ״ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות של הבתים והחצירות וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות. ונטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות ונגנבו כמה ס״ת והיה ממש כחורבן בית המקדש״ ודאי שבית־הכנסת של התושבים היה בכללם. וכאשר שבו למלאח עם עלות מולאי סולימן לשלטון, אומר: ״וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי״ וגם בית־הכנסת של התושבים ודאי בכללם היה, ושיקמוהו קהל התושבים וחזרו להתפלל בתוכו. רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב בתרל״ט: ״אצלא דלפאסיין ונקרא ג״כ בית הכנסת של התושבים ונתברר לי כי לא זו היא בית הכנסת שהייתה נקראת בית הכנסת של התושבים בזמן שבאו המגורשים מספרד״ בית־כנסת זה השני התקיים עד ימינו, והתפללו בו במיוחד בימים הנוראים, לפי סידור הנקרא ״אהבת הקדמונים״, שנדפס בירו­שלים תרמ״ט.

בית הקברות מיוחד לתושבים

במקורות שעד סוף המאה הי״ח מדובר על בית־הקברות של התושבים. ר׳ שמואל ן׳ דנאן מספר: ״…בשי הוש״ע… ליצירה… לא ירדו גשמים… ואגב אורחין בעלותינו לבית הקברות של התושבים… עשינו סליחות הרבה בקבר איש האלקים בפתח בית הקברות ה״ה [הלוא הוא] הח׳ הש׳ כמה״ר יעקב קניזל זצוק״ל ואח״כ על קבר אדוני זקינו של אבא מארי… הח׳ הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן״. ועל השאלה שנשאל בעל ״יחס פאס״ על האנשים הגדולים שנקברו שם, משיב הוא: ״בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת״ק״. כלומר, מאז אין בפאס אלא בית־קברות אחד בלבד.

מנהגי התושבים

חוץ מבית־הכנסת המשיכו התושבים לשמור על מנהגים מיוחדים, שהיו נהוגים אצלם בתחומים שונים, ומהם שנתקבלו על־ידי קהילת פאס כולה.

כבר דובר למעלה על מנהג התושבים לנכות שליש מסכום הכתובה בעת גבייתה, שנזכר בספר התקנות, סי׳ כג—כד.

מנהג אחר הובא שם סי׳ קה, בשם ר׳ שמואל בן דנאן: ״מצאתי כתוב בכתיבת ידי הר׳ אברהם באלנסי ז״ל מנהג תושבי הארץ, מי שבא לגרש את אשתו מפני שמצא יפה הימנה או אם רצה להוסיף אשה אחרת על אשתו אע״פ שיש לו בנים, אין שמין לה לא בגדי חול ולא בגדי שבת שעשה לה אלא ישלם לה כתובה ותוספת ומתנה במושלם.

אמנם מי שבא לגרשה מסיבה שטען ששהתה עמו כמה שנים ולא ילדה… כך הוא המנהג: שתגבה האשה כל נדונייתה בערך שהכניסה לבעלה וכל בגדיה ומלבושיה שהכניסה אם עושין מעין מלאכתם ראשונה תגבה אותם בשווי שהכניסה אותם. ואם אבדו ישלם לה הבעל זה הערך… והתוספת ישלם לה שוה כסף. וזה המנהג הנזכר בין רצה הבעל לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פריה ורביה בתוך עשרה שנים… בין… לאחר עשרה שנים… ואמרו לי הרבה ממגידי אמת שכך היה דן החכם השלם זקני זל״ע [זכרו לחיי עולם] אשר על שמו אני נקרא בימים קדמונים״

הסתייעות בפסיקת זקנו מצביעה בבירור שהמנהג הוא של התושבים, וכמו שבא בכותרת ״מנהג תושבי הארץ״. ונראה שמנהג זה נתקבל גם על המגורשים, שהרי בגירושין אין להם כמעט תקנות מיוחדות, ונמשכים אחר מנהג תושבי הארץ.

עוד מנהג של התושבים עולה מתוך תשובה של ר׳ שמואל בן דנאן: ״למען יהיה הקונטרס הזה לעד ולאות לקיים מנהג ק״ק התושבים יצ״ו במנהג כתובה כדת וכהלכה שהמנהג מימות עולם שהאלמנה תיזון ותתפרנס כל ימי מגד אלמנותה מנכסי בעלה, ונדחים מפני מזונותיה הן מזונות הבנות הן מזונות הבנים. כשאין די וספק בנכסים כדי שיזונו שתיתם… וג״כ במה שנהגו ג״כ מימות עולם שהאל­מנה אפילו תפסה כככר של זהב אין מוצאין אותו מידה אלא שאומרים לה חוי מה בידך והכל יכתב בכתב מיד סופר ועד כנודע וכמפורסם תמיד ולמפורסם אין צריך ראיה דמעשה רב שכך נהגו כל בתי דינין מימי קדם.

מנהג אחר של התושבים, שנעשה מנהג הקהילה כולה, עוגן בתקנה סי׳ נט, ועניינו לתת לאלמנה מלבושים לפי ערך כתובתה. ולא ינוכו מכתובתה. לתושבים היו גם מנהגים מיוחדים בחגים ותבשילים מיוחדים בהזדמנויות שונות. ידוע היה ה״פראן שלהם הוא בית התנור אשר לשם הביאו כנראה מיני מאפה ותבשילים, כחמין של שבת לפי המתכון שלהם, ועוד. פרטים אלה ואחרים מרמזים שלתושבים היו מנהגים, ״עאדאת״, מיוחדים להם, עד הזמן האחרון.

נשארו בוודאי כמה שאלות שאין לנו תשובות ברורות עליהן. כגון: האם היו בידיהם משלחי־יד וענפי מסחר מיוחדים שעברו אצלם מאב לבן ? האם היו הם רובד חברתי מבחינת רמת הכנסתם ורכושם, כיוון שבאותה תקופה היו הנישואין אך ורק על־ידי שידוך, יש לשאול אם שמרו על ייחודם ולא התחתנו אלא בינם לבין עצמם, או שהיו נישואי תערובת בינם לבין משפחות המגורשים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר