ארכיון יומי: 16 ביוני 2013


כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

ובהקדמתו לספר כסף מזוקק כותב:

"ואתהלכה ברחבה, ולא אמיש מעשות פריכתר קדושה תנובה, ללמוד וללמד את אשר ישנו פה עומד, על נהרי נחלי פלגי מים, ולחם מן השמים, סביבותי נערי תורת קבע ולא עראי, אנכי והילדים אשר חנן ה׳, אשר יצקו מים על ידי, ויהי ידי אמונה, לתת להם חנינה, בחכמה ובתבונה, עושה מאהבה, ומרבה בישיבה, ויעשו פרי תבואה, ובבוקר הבין שמועה, ממעיני הישועה, המה הגבורים גבורי כח במלחמתה של תורה, משיבי מלחמה שערה, כולם אהובים כולם ברורים, חברים מקשיבים לקולי, יושבים ממולי״, עכ״ל.

ואחריו ידרכו כל ישרי לב

נערץ היה על בני קהילתו אשר הוקירוהו וכבדוהו עד מאד. וכך כותב עליו חתנו מהר"ש ויטאל :

״חובה לנו לשבח לאדון הכל, אשר חלק מכבודו ליראיו, ולא חסר לנו ואל יחסר לנו, אבינו שופט בצדק, דולה ומשקה, אשר כל משפטיו הם אליבא דהלכתא, ואחריו ידרכו כל ישרי לב״.

גם מאות שנים לאחר פטירתו עדיין רחשו לו כבוד והערצה, מכוחה, שמרו שמירה מעולה, שנים רבות, על שופר שהיה שייך לר׳ יאשיהו, והחזיקוהו כסגולה יקרה.

הערצה זו נכרת גם מתוך הקדמת המו״ל לספר תשובותיו נבחר מכסף (שנדפס מאתים ועשרים שנה לאחר פטירתו), אשר כינהו: ״משיירי כנסת הגדולה, מאור הגולה, תורה וגדולה, האשל הגדול״, וכן מהסכמת רבני סוריה לספר הנ״ל שתיארוהו: ״צדיק גדול, אדוננו מורנו ורבינו וגאון עוזנו, הרב המוסמך, אחד מהראשונים כמלאכים, מימר קדישין ודעת זקנים״.

מתוך הערכתם העמוקה לדעתו, התייעצו עמו בני קהילתו על כל פרט ופרט מחייהם, והוא ברוחב בינתו הנחם בדרך ישרה. בטוב לבו לא השיב פני איש ריקם, אף שהדבר גזל מזמנו היקר, כפי שהתלונן על כך בתשובותיו, שמחמת עול הציבור הכבד אין ביכולתו לעיין בהלכה כראוי. הערצה זו התפשטה גם בשאר קהילות סוריה אשר ראו בו דמות רוחנית עליונה, ונטלו ממנו עצה והדרכה בכל ענייניהם.

גם בעתות צרה ומצוקה לא הזניח את בני עדתו ואת עבודתו הרוחנית, ומתוך קטעי תשובותיו ניתן ללמוד ולעמוד על גדולתו ושאר רוחו.

בשנת שצ״ב היה מצור על דמשק, ובני העיר היו בצרה גדולה, עובדה זו לא מנעה ממנו להיזקק לשאלה קשה וחמורה, והשיב תשובה רחבה ועמוקה מאד (סימן עד), למרות טרדותיו שנבעו מאותו מצור.

מתוך כמה תשובות (סימן מג, מד, סג) ניתן ללמוד על מגיפה שהיתה בדמשק בשנת שצ״ח, ותושבי העיר היהודים נמלטו אל הכפרים שבסביבה, ונדדו ממקום למקום. גם בזמן זה לא פסק ר׳ יאשיהו מלהשיב תשובותיו, ובקושי הטלטולים וחסרון הספרים, השיב בבהירות למה שנדרש, ומפליא הדבר איך בזמנים קשים כאלו, כאשר הדעת איננה צלולה, הצליח לערוך תשובות מפורטות וברורות, בענינים סבוכים ועמומים, בהיקף נפלא, ובחדות חותכת, כאילו ישב בביתו בשקט ומנוחה.

שמע אלקים הקשיב בקול תפילתי

גם מן השמים הראו את מעלתו הנישאה, וסיפורי מופת רבים שהוכיחו כי מן השמים מסכימים עמו, סבבו בין קהל עדת מרעיתו, נביא כאן אחד מהם, שמקורו מוסמך ביותר.

בספר הקדוש חמדת הימים (ימים נוראים, פרק ג׳ ענין כבוד התפילה) מובא הסיפור הבא, שארע בדמשק בימיו של ר׳ יאשיהו, וכך מסופר שם:

באחד הימים, נכנס רוח מן הנפטרים בנערה אחת מבנות העיר. אותו רוח, היה רוחו של חכם גדול, וביקש שיקראו לפניו את רבה של העיר – ר׳ חיים ויטאל, – יודיע את מטרת ירידתו לעולם השפל הזה.

משבא לפניו ר׳ חיים, פנה אליו הרוח ואמר: דע לך! גזירה רעה נגזרה על יושבי דמשק "

שמעתי מאחרי הפרגוד, קול השואל מבית דין של מעלה, מי נשלח ומי ילך ויודיע לבני ישראל אשר בדמשק, איך בעוונותיהם ועבירות שיש בידם, נגזרה עליהם מגיפה אכזרית, ועתה מי יודיעם ויעשו תשובה כדי לבטל מעליהם זאת הגזרה?

כששמעתי זאת, הודעתי כי הנני מוכן למלאות שליחות חשובה זו, והשיבו לי:

לך לר' חיים ויטאל והודיעהו את אשר שמעת, ואמור לו, באתי אליך בדברים אלו לך לעורר את העם בתשובה, ותצומו ביום משמרת ראש חדש.

ר' חיים שמע את דברי הרוח, ושאל: ומי המה הראויים להתענות ולהתפלל על כך ?

נענה הרוח ואמר: ר׳ יוסף מטאלון, ר׳ יעקב אבולעפיא, ור׳ יאשיהו פינטו.

אכן, זכה ר׳ יאשיהו לאותו שבח בו השתבח דוד המלך בתהלותיו(תהלים סו,יט): " אכן שמע אלקים הקשיב בקול תפילתי״.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

 

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי

לא תהיה בך משכלה

הדבר היה לפלא: נערה, שהתייתמה בצעירותה, וירשה הון ועושר מאביה, סירבה לבוא בברית הנישואין. רבים ביקשו להשתדך איתה, שכך היתה נאה וחכמה, אך היא השיבה ריקם את פני כולם. היא לא נתנה טעם לסירובה, לכל אלה ששאלו אותה לפשר הדבר.

כשהיתה בת 40 ביקש להשתדך איתה ר׳ אברהם שאמוט, שהיה או בן 45, והתאלמן זה מקרוב. אלה ששלח אליה, כדי שידברו על ליבה, חזרו בידיים ריקות, ומשום כך החליט ללכת אליה ולברר את הדבר. כשזו סירבה לתת הסבר כלשהו השביעה ר׳ שאמוט בשם ה׳ כי תגלה לו את הסיבה: מדוע אינה רוצה להתחתן עם איש.

פחד השבועה נפל עליה, ואז גילתה לו כי ראתה בחוכמת האיצטגנינות כי כל בן או בת אשר ייצאו ממעיה ימותו בטרם ימלאו להם 20 שנה. ״למה לי לצער את בעלי, יהיה מי שיהיה, אשר ישכל את כל ילדיו?״ – הסבירה.

״יש תקנה לכך״, ענה לה ר׳ שאמוט. ״אם תגדלי את הילדים ותחנכי אותם בדרך התורה והמצוות – ובמיוחד גמילות חסדים – הם יחיו ויאריכו ימים״, אמר לה. אז התרצתה לו האשה, וכעבור זמן קצר נשא אותה ר׳ שאמוט לאשה.

כשנה אחר כך ילדה בן, וקראה לו אהרון, על שם אביה המנוח. ההורים גידלו את בנם בדרך התורה והמצוות, ובפרט אלה הקשורות לגמילות חסדים. כשהגיע אהרון לגיל 17 לקחו לו אשה, ויולד בנים ובנות.

אהרון שמע מאמו על מה שראתה בחוכמת הנסתר לגבי ילדיה שלה, וכיצד התבטלה הגזירה בעצתו של אביו, ר׳ שאמוט. משום כך, כשהתקרב לגיל 40, חשש לחייו: הוא פחד שמא הגדרה שהתבטלה היתה טובה ל־20 שנה, ועתה, בגיל 40-ימות. לאחר שנתיים, כשראה כי הוא חי, נרגע. הוא הבין, שמידת גמילות חסדים, שעליה הקפיד, תשמור עליו עוד 20 שנה, עד גיל 60. וכשהתקרב לשנה זו שוב חשש, וגם הוריו, שכבר היו ישישים מופלגים: הם פחדו כי לא יוכלו לראות במות בנם, כשהם בגיל כה מבוגר.

בערב יום הכיפורים, ט׳ בתשרי, נפל ר׳ אהרון למשכב. למחרת התעורר מעלפונו, כשפסוק שגור בפיו: ״ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובחיה״. הוא הכיר את דברי הגמרא (ברכות, נ״ז): ״אמר ר׳ יוחנן: השכים ונפל פסוק לפיו- הרי זו נבואה קטנה״, והבין כי נבואה קטנה נפלה לפיו. לפי הבנתו פירש את הנבואה, כי הוא עומד למות ונכסיו ירדו לטמיון. יום לאחר מכן התמוטטה אורווה גדולה, שהיתה שייכת לו, ועם קריסתה מתו כל בעלי החיים שהיו בה: תרנגולות ויונים, כבשים ופרה. צמרמורת חלפה בבשרו, לאחר שהבין כי מהשמיים רומזים לו שקיצו קרב. בערב חג הסוכות הגיע לעירו של ר׳ אהרון, סלוניקי, הרב יאשיהו פינטו זצ״ל, והתאכסן בבית אביו, ר׳ אברהם שאמוט. הרי״ ף הרגיש כי בני הבית שרויים בדיכאון, ושאל אותם לפשר הדבר. אז סיפרו לו את כל הדברים: הגזירה שראתה האמא בתורת הנסתר, העצה שנתן לה ר׳ אברהם שאמוט והתמוטטות האורווה.

חייך הרי״ף והרגיע אותם, והסביר להם כי הפסוק שנכנס לפיו של הבן והתמוטטות האורווה מסמלים רק טוב. הפסוק לקוח מהבטחתה׳ לנח אחרי המבול(בראשית ט׳ טי): ״ואני הנני מקים את בריתי איתכם ואת זרעכם אחריכם. ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל חית הארץ איתכם״. ומכיוון שהפסוק שנכנס לפיו של ר׳ אהרון מתחיל במילה ״ואת״, הרי שבכך יש נוטריקון ״ו׳א׳תן ת׳חתיך כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף וכוי. ״כל החיות והעופות שמתו בהתמוטטות האורווה׳/ הסביר לו הרי״ף, ״מתו תחתיך והיו כפרתך. כך התבטלה הגזירה הרעה עליך, ואין לך אלא לשמוח״.

הדברים מאירי העיניים של הדי״ ף עודדו את בני הבית, והם החליפו את העצבות בשמחה גדולה. אז שאל הרי״ ף את ר׳ אהרון איזה מעשה טוב עשה בעשרת ימי תשובה, שבזכותו נקרע רוע גזר דינו. אז סיפר לו ר׳ אהרון על יהודי הגר בעיר, שלמה לפאפא, המוחזק כאדם עשיר, והוא צדיק וישר. בז׳ בתשרי קם ר׳ אהרון כמנהגו לסליחות, אך טעה והקדים: במקום להתעורר באשמורת הבוקר קם כבר בחצות הלילה. בעוברו ליד בית שלמה לפאפא שמע קול בכי הבוקע מהמטבח שלו. היה זה שלמה לפאפא, שקם לבכות במטבח כדי לא להעיר את בני ביתו. הוא ביקש רחמי שמים והתפלל כי ישלח לו ה׳ את אוצרו הטוב, לאחר שהפסיד במסחר ובעלי חובו קמים עליו, והם אינם יהודים ואין בליבם רחמים. ר׳ אהרון שאמוט שמע את הדברים מיהר לשוב לביתו וצרר אלף זהובים בארנק. את הארנק לקח איתו ושב לבית לפאפא, השליך את הארנק מבעד לחלון הבית פנימה וחזר לביתו, שמח וטוב לב על המצווה שזכה בה.

שלוש שעות אחר כך שב ר׳ אהרון לבית הכנסת, לאמירת הסליחות. כשנכנס לבית הכנסת כבר מצא שם את שלמה לפאפא עומד מול ארון הקודש והוא מתפלל בלהט ובדבקות. ר׳ אהרון עמד בשקט מאחוריו ושמע כי הוא אומר את ההלל הגדול בכל כוונת הלב. ר׳ אהרון שמח עוד יותר, כי ידע שבגלל מתנתו נוסף הלל ושבח להשם יתברך. עוד באותו יום פרע שלמה לפאפא את חובותיו, ובעלי חובו עזבוהו.

שמע הרי״ ף את הסיפור, נפל על צוואר ר׳ אהרון וחיבקו ונישקו, ואמר לו: אשריך, דבר זה, ללא ספק, ביטל את הגזירה מעליך, ועל כך אתה מקבל שכר גס בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ימי חג הסוכות עברו על בני משפחת שאמוט בשמחה כפולה ומכופלת. במוצאי החג ערכו היהודים סעודות לכבודו של הגאון, והזמינו אותו אליהם. גם שלמה לפאפא עשה סעודה מפוארת, כדרכו לכל האורחים העוסקים בתורה, המגיעים לעיר. לאחר הסעודה סיפר שלמה בסתר את המעשה המופלא שאירע לו, ועל ההצלה שזכה בחסדי שמיים: ״ארנק שלח לי הקב״ ה ביד מלאכו״, אמר בהתרגשות לגאון. הגאון חייך ואמר לו: ״אלף זהובים היו בארנק, לא כן?״

שלמה לפאפא השתומם, מכיוון שהוא לא גילה פרט זה לאיש. הוא תמה מניין הסוד הזה ידוע לרי״ף, ולאחר שהפציר בו רבות ואף השביע אותו כי יגלה לו את הסוד, ניאות הרב יאשיהו פינטו זצ״ל לספר לו מניין באו לו הרווח וההצלה, כשהוא משביע את שלמה לפאפא כי ינצור את הסוד הזה. שלמה לפאפא התרשם עמוקות מגודל תעצומות הנפש של ר׳ אהרון שאמוט ומחיבוב מידת גמילות החסדים שהחזיק בה, ומאותו יום ואילך נהג בו בכבוד גדול. את סיפור המעשה כתב הרי״ ף זצ"ל

משפחת אביחצירא רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל

ועוד ש' בת שלוש ושי"ן בת ארבע ביחד הם שבע. כנגד שבע מצוות. תפילין של הראש ושל היד וארבעה פתילים של המימית והמזוזה. וכדי לעשות תיקון לשבעה נקבים שבפנים שפגם בהם. העיניים יקרא בהם התורה, ויראה בהם המצוות שמקיים, ויבדוק בהם הפתילים של הציצית וכדומה לזה. בשאר מצוות שמצוותן בראיה.

ובזכותם יאירו עיניו כמו שכתוב מצות ה' ברה מאירת עיניים. והאוזניים ישמע בהם דברי תורה כמו שכתוב ואזני כל העם אל ספר התורה. וכיוצא בזה. ולא ישמע בהם דברים בטלים. ובפרט בשעה שהוא מתפלל לא יערב דברים אחרים מדברי חול עם התפילה חס ושלום.

כדי שתעלה תפילתו עם הקהל לפני השם יתברך. והחוטם גם הוא ראוי לומר עליו תורת ה' תמימה משיבת נפש. כי נפש האדם היא נמצאת שם. וכמו כן יקפיד שלא להריח רק בשמים של מצות כגון ההדס במוצאי שבת ושאר הבשמים שראויים לברך עליהם.

כי הנשמה נהנית מהבשמים של מצווה. והפה גם כן לא נברא רק ללמוד בו תורה כמו שכתוב תורת אמת הייתה בפיהו. וכתיב ודברת בם. שלא יהיה עיקר דיבורו של אדם רק בדברי תורה, ולא ידבר בו דברים בטלים, כל שכן נבלות הפה והלשון הרע חס ושלום.

כי כל האיברים תלויים בפה של האדם כמו שכתוב כל עמל האדם לפיהו. דהיינו תיקונו של האדם וקלקולו תלוי בפיו. אם שמר את פיו נשמרים כל האיברים. כי כל האיברים רמוזים בהם שמותיו של הקב"ה.

כמו שאמרנו האדם הוא מרכבה לשכינה כביכול. ובפרט ברית קודש שרמוז בו שם הוי"ה ושם שד"י כמו שרמוז בתפילין ומזוזה. הוי"ה מבפנים ושד"י מבחוץ. לכן צריך אשם לשמור פיו וברית הקודש ולא לפגום אותם. כדי שישתמרו כל איבריו, כמו שכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.

ובזה יבוא לנכון הפסוק שהזכרנו. שויתי ה' לנגדי תמיד כי  מימיני בל אמוט. ראשי תיבות של שויתי ה, לנגדי עולה מספרם שלוש מאות וארבעים. כמספר הוי"ה שד"י. שרמוזים בברית קודש וזה גם כנגד האדם. הפה מלמעלה וברית קודש כנגדו מלמטה. והם הדלתות של הגוף עם האיברים שלו.

לכן צריך לשמור אותם הרבה שלא לפגום אותם בשום דבר רע חס ושלום. וישתמש בהם רק לדבר מצוה ובשעת מצווה. כדי שישמרהו הקב"ה מכל דבר רע שמתקרב אליו מלמעלה או מלמטה. זה הוא שויתי ה' לנגדי תמיד. כי כאשר האדם שומר האיברים האלה. גם הוא ישמרהו השם יתברך. וזהו כי מימיני בל אמוט.

ובזה יבוא לנכון הפסוק שהזכרנו לעיל. וראו כל עמי הארץ. שהם המקטרגים והמשטינים ואומות העולם. כאשר יתרחק מן העברות מכל וכל. ויקיים המצוות שלם שמים. וזהו כי שם ה', " שם " שהוא כמניין הוי"ה שד"י הרמוזים בברית קודש ותפילין ומזוזה.

והוי"ה הרמוזה, נקרא עליך.דהיינו שמות הקודש הרמוזים במצוות האלה. יאירו על ראשך ואז המשטינים בעל כורחם יפחדו ויברחו ממך. וזהו ויראו ממך. ולא רק שלא יוכלו לקטרג. אלא הם עצמם מלמדים זכות על האדם. כאשר ילך בדרך טובה עם בוראו. כמו שאמרו בגמרא אפילו מלאך רע עונה אמן בעל כורחו.

ובזה יבוא לנכון וראו כל עמי הארץ. שראשי תיבות שלו עולם מאה ואחד. וכן מיכאל גם הוא עולה מאה ואחד. ומיכאל הוא שמקריב הזכויות של שישראל לפני הקב"ה. אם יהיו טובים וצדיקים, כמו שהוא מלמד עליהם זכות גם ס"מ וחבורתו מלמדים עליהם זכות. עד שאם האדם יתגבר על היצר הרע ולא ישמע לו.

הוא עצמו נהפך לו כמו יצר הטוב. כמו שמצאנו באברהם אבינו עליו השלום שהיה עובד את הקב"ה בשני יצריו יצר הטוב ויצר הרע. כמו שכתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. וגם בניו שיצאו ממנו צריכים להיות כמוהו. ואנחנו הם שנקראנו בניו של הקב"ה. ובנים של אברהם יצחק ויעקב.

לכן צריכים להתעורר בעצמנו ונתפלל התפילות שתיקנו לנו אבותינו. שהם שחרית מנחה וערבית. ובזכותם תתקבל תפילתנו. כמו שאנו אומרים אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. כי הם דבוקים בשם יתברך והם מרכבה לשכינה.

יהי רצון מלפניך יתברך שיחון וירחם בזכותם, ויקוים בנו מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.

אמן ואמן

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכל

לי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

היחסים בין הקדוש וחסידיו

היחס אל הקדוש מצד היהודים הינו תמיד יחס של כבוד. היהודים רואים זכות גדולה באפשרות להסתופף בבית הקדוש החי, בבית צאצאיו או בקברו כדי לזכות בברכתו. זכות גדולה היא להיקבר ליד קדוש, והיהודים בקצר אל־סוק בקשו להיקבר ליד הקדושים בבית־הקברות המקודש של המקום, שם טמונים קדושים רבים. בסאלי נהגו לקבור כל הרבנים שמתו ליד קברו של ר׳ רפאל אנקאווה. עמוד 46

יחד עם ההערצה והכבוד מודעים היהודים לרגישותם של הקדושים ומשתדלים לא לפגוע בהם. אנו עדים כאן למערכת יחסים מיוחדת שבה שולט הפחד מהקדוש, והידיעה שכל פגיעה בו, גם אם בשגגה, תגרום לעונש. הפחד קיים הן לגבי קדושים חיים והן לגבי קדושים מתים. כך מיהרו היהודים תמיד לתרום לכיסם של ר׳ חיים פינטו הקטן ושל ר׳ מאיר עראמה ולהיענות למבוקשם. אסור לפקפק בניסי הקדוש ולהטיל דופי במעשיו. בחור שפיקפק בניסי ר׳ עמרם בן דיוואן חלם באותו לילה על אדם בשם עמרם שסטר לו ושלח אותו לבית־הסוהר. מאז הפסיק לפקפק ונזהר שלא לפגוע בקדוש.

 הכסף בקופתו של הצדיק שייך לו ואסור לגעת בו. אמהות של שני ילדים מהרו להחזיר לקופה של ר׳ עמרם בן־דיוואן את הכסף שלקחו ילדיהן למשחק מפני שחששו לגורלם. חסיד של ר׳ דוד ומשה, שהכין פר לשחיטה לכבוד הקדוש, לא הסכים למכרו על אף רצון בנו, ואמר לקדוש בחלום שרק בשבילו ראוי שהפר ייזבח.יש המאמינים שאסור לגלות חלומות על הצדיקים, פן לא יבואו יותר הקדושים אליהם בחלום.

הקדוש מתייחס בחומרה. לכל פגיעה בו, בסביבה הקרובה לו או במעריציו וכל הפוגע בו נענש. בניגוד לפגיעה מצד המוסלמים שהיא תמיד במזיד, אין הפגיעה מצד היהודים מכוונת, אך הם בכל זאת נענשים. אם העונש איננו מוות, צריך הפוגע לבקש מחילה מן הקדוש כדי לבטל את העונש ובידי הקדוש להיענות לפנייה או לא. מהקדוש החי אפשר לבקש מחילה על־ידי מתן נדבות לקדוש עצמו, כפי שעשה יהודי שפגע בר׳ דוד בן־ברוך. לקדוש המת מביאים שמן או נרות, עושים סעודה, שחיטה או שבאים עם ידיים הקשורות אחורנית ועם סכין בפה.

 משמעות הדבר היא שאדם מפקיד את חייו בידי הקדוש לשבט או לחסד. הפגיעה בקדוש יכולה ללבוש צורות שונות ומגוונות וכך גם העונש: יהודי שהוזמן להילולה של ר׳ משה חאליווה והתרשל ולא הלך, קיבל כאב ראש חזק שנפטר ממנו רק  כשהלך לבית הכנסת עם ידיו קשורות אחורנית: יהודיה הלכה לזיארה של ר׳ מכלוף בן־ יוסף אביחצירא וכתוצאה מכך הרתה וילדה בן.

היא לא נתנה את שמו של הקדוש לילד והוא מת, וכך היה גם עם הילד השני. הילד השלישי קיבל את שם הקדוש ונשאר בחיים: שוחט, שנהג לשחוט לכבוד ר׳ דוד ומשה מדי שנה ופעם התרשל ולא שחט, נתקעה לשונו בפיו ולא יכול היה לדבר במשך שנה וחצי. הוא הבריא רק כאשר חזר לשחוט לכבוד הקדוש. לאשה שהתעצלה להילוות לבעלה לזיארה של ר׳ אליהו בקזבלנקה, נפלה פשטידה חמה מידה והיא נכוותה מן השמן הרותח. היא הלכה לר׳ אליהו והתחננה לקדוש והוא סלח לה ונתן לה משחה לפצעיה.

גם הפגיעה בקדוש החי גורמת לעונש מידי: ר׳ יהונתן סירירו התאכסן אצל יהודי ואשתו לחשה לעצמה שרגליו מלוכלכות. בלילה התחילה להשמיע קולות נעירה, והפסיקה רק כאשר סלח לה הרב ובירך אותה: אדם העליב את ר׳ משה חאליווה בשוק, ומיד התרוממו כמה חצילים והרביצו לו.

יש והעונש המוטל על הפוגע הוא מוות, ללא קשר או פרופורציה למידת הפגיעה ולחוסר הכוונה מצד הפוגע. גם כאן אין הבדל בין הקדוש החי והקדוש המת: יהודי שנשבע בשמו של ר׳ דוד הלוי דראע בעניין לא צודק, בחור שחזר מהביקור בקדוש בשבת ובחור שהשתולל ועשה דברים רעים בנחל שליד הקדוש, מתו זמן קצר אחרי ביצוע המעשים: בעל בהמה שהתלונן כשאשה ירדה מן הבהמה בדרך למולאי איגגי כדי להדליק נר בר׳ יצחק דאבילה, נהרג כשבאותו לילה נחרב הבית שבו שכן אצל מולאי איגגי: על ר׳ רחמים אלוק מסופר שמי שנשבע לשווא בשמו אינו מאריך ימים ומת באותה שנה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר