ארכיון יומי: 8 ביוני 2013


Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos 

(R. Abraham Ankawa, op. cit. II, art. N° 46, f° 8 col. 2). II est certain que quelques-uns au moins de ces originates de l'Europe centrale et orientale sont restes dans le pays. II est difficile de les identifier car, generalement, ces gens n'avaient pas alors de noms de famille. Neanmoins, les noms de Weizman Loeb, d'Esterazy, de Lock ou d'Eskenazi, noms portes par de nombreuses families juives du Maroc. etaient pour ainsi dire inconnus dans ce pays avant le XVIIe siecle. II n'existe actuellement que deux etudes des noms propres portes par les Juifs du Nord de l'Afrique: Ismael Hamet, Les Juifs de l'Afrique du Nord, Noms et Prenoms, Paris

, et M. Eisenbeth, Les Juifs d'Afrique du Nord, Demographie et Onomastique, Alger 1936. Ces deux ouvrages comportent de nombreuses lacunes et beaucoup d'erreurs quant aux explications qu'on y trouve sur l'origine des noms; mais on peut y voir les noms d'origine germanique et slave portes par les Juifs del'lAfrique du Nord. 

Au XVII siecle, le nombre des Juifs "etrangers" a Sale etait considerable. C'etait une cite ou regnait l'abondance. La course plus encore que le commerce y avait enrichi  a peu pres tout  le monde. C'etait un milieu quelque peu disparate ou le cosmopolitisme. sans dominer, etait repandu. Dans ce milieu, on etait autant preoccupe de negoce honnete que d'operations douteuses, d'etudcs serieuses que de chimeres dangereuses. Les partisans du faux-messie, Shabbetai Zevi, y avaient trouve un bon terrain pour leur propagande. Mais c'est auss; a Sale que l'opposition a ce mouvement fut la plus forte et que 1'on pouvait rencontrer le plus grand nombre de personnes vertueuses sans hyprocrisie et pieuses sans superstitions.

, Romanelli nous informe que les gens de Sale sont durs avec les Juifs plus que les gens de Rabat. Les gens de Sale, dit-il, vont pieds nus parce qu'ils n'ont pas de quartier special comme a Meknes 

Pendant le regne dc Moulay Ismael, les Juifs occupaient la plus grande partie de la ville de Sale Des departs pour "la ville d'en face", Rabat ou il n'y avait qu'une petite communaute, commencerent vers 1730 et le plus grand nombre s'y fixa vers 1750. Ceux qui etaient restes a Sale ou y revenaient pour differentes raisons, vivaient, comme auparavant, au milieu des Musulmans, notamment dans les quartiers des Guezzarin et de Bab Hosein ou il y avait de belles mai- sons. Les plus pauvres etaient groupes, avec des petits artisans et des ouvrieers musulmans dans ce que l'on a appele plus tard, improprement, Mellah al-Kadim (le vieux Mellah). 

marchand, Isaac Abensur, natif de Sale, qui s'etait etabli a Rabat avant 1740. Plusieurs annees plus tard, il revient vivre a Sale sa ville natale. Vers 1749, le guizbar (tresorier) de la communaute de Rabat. Isaac Calderon, lui reclame sa quote-part dans la repartition des impots que celle-ci doit verser au souverain, alors qu'Isaac avait deja quitte cette ville. II regle sa part; puis les impots venant a augmenter considerablement, on lui reclame encore de l'argent. II refuse et il est defendu par le Tribunal rabbinique de Sale qui lui donne raison contre celui de Rabat. Cette affaire montre une certaine animosite entre les deux communautes; elle montre egalement l'importance, a cette epoque, de chacune d'elles, la communaute de Rabat payant environ quatre fois plus d'impots que sa voisine Sale

Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.

Quand en 1807 Moulay Sliman decida de cantonner les Juifs de Sale dans un quartier special, il leur fit don d'un vaste terrain qui etait anciennement occupe par le chantier des barcasses situe a l'extremite occidentale de la ville. Le Maallem (architecte) Hassan Soudani traca le plan du nouveau Mellah. Sur ordre du sultan, on y edifia cent cinquante maisons, douze boutiques et des fours publics a l'usage des Juifs qui ne devaient plus jamais retourner dans leurs anciennes demeures.

 "On a pu", ecrit un auteur francais, "retrouver dans un document prive les causes qui motiverent le transfert des Juifs sur leur nouvel emplacement. Ce sont les suivantes: 1״) Certaines mosquees etaient intercalees entre des maisons juives; elles etaient, de ce fait, desertees par les Musulmans; 2״) Devant la porte de ces mosquees s'ecoulaient constamment les eaux sales provenant des maisons juives; 3°) Les maisons occupees par les Juifs etaient la propriete des Musulmans; 4°) Les synagogues etaient voisines des maisons habitees par les Musulmans, et les Juifs faisaient un bruit assourdissant en s'y livrant a leurs devotions" s

. C'est le sultan lui-meme qui parait avoir provoque l'etablissement d'un acte d'adoul (attestation) en date du 26 Muharram 1221 – 15 Avril 1806.

  ou ces raisons sont invoquees. A ces considerations vraies ou fausses, on doit ajouter que Moulay Sliman fit construire une nouvelle mosquee, precisement dans le quartier des Guezzarin ou habitaient un assez grand nombre de Juifs. Cest cette construction qui est le motif donne par An-Nasiri, l'auteur du Kitdb al-Istiksa, lui-meme natif de Sale, a la decision du souverain.

La communaute de Rabat, composee en majeure partie de Juifs saletins, etait devenue 1'heritiere du long passe de sa voisine, de ses venerables traditions, de sa culture, de son etonnant esprit d'entreprise, mais aussi de 1'esprit mercantile de certains de ses elements.

Les veilleurs de l'aube-V.Malka

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA

On l'a parfois comparé à Ray Charles, en ver­sion orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soieרבי דוד בוזגלוnt installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence

C'est toujours la Bible et ses récits (ou ses légendes) qui imposent au poète leurs styles et leurs tonalités. Les poètes ne se gênent d'ailleurs pas pour intégrer à leurs vers, au gré des circonstances, des versets bibliques, des contes populaires ou des formules talmudiques en entier. Plagiat ? Sûrement pas. Pour parler d’emprunts de cette nature, il faudrait encore que ces poètes signent clairement et en toutes lettres de leurs noms leurs écrits. Or, dans la pratique, ce n'est que très rarement le cas. Le plus sou­vent, il faut reconstituer leur identité – sans que l'on y parvienne toujours – en décryptant et en déchiffrant un acrostiche. Isaac ben Abraham, David ben Salomon. Ou bien encore Moi, Jacob, Moi, Yossef ou Moi, Abraham le Jeune (sous entendu : jeune en connaissances). Jamais ou très rarement de nom patronymique. Parfois encore le poème est composé de strophes commençant, dans l'ordre, par les lettres de l'alphabet hébraïque.

Il y a plagiat quand un écrivain cherche à détourner en s à faveur personnelle une gloire et des mérites qui ne sont pas les siens. Il y a plagiat quand l'auteur cherche à se vêtir de vêtements confectionnés par d'autres. Or, ce que veulent, dans leur grande majorité, ces poètes – gardiens de la parole -, c'est prolonger une tradition, insister sur les mérites des anciens, mettre en évidence tel enseignement, rappeler l'importance de tel texte ou de telle interdiction riblique, souligner une dimension éthique, évoquer à l'oc­casion d'une circonstance précise telle légende ancienne transmise de génération en génération, ou encore proposer un commentaire personnel sur tel traité ou tel célèbre épi­sode de la littérature talmudique.

Ces poètes sont tous de l'avis que développera, des décennies plus tard, en 1966, le Prix Nobel de littérature, – Israélien Chmouël Yossef Agnon en écrivant :

Dans un poème en langue étrangère, une séquence de trois ou quatre mots est qualifiée de plagiat. Il en va autrement en hébreu. Quiconque multiplie les citations d'énoncés connus, mérite des louanges, car l'hébreu n'était pas une langue parlée et toutes ses richesses sont investies dans les livres. Quiconque prend une chose au texte d'un livre pour la mettre dans le sien, lui donne nécessairement une vie nouvelle, fécondante et enrichis­sante, tout en lui conservant son image et sa ressem­blance

Ils ont conscience d'appartenir tous, spirituellement en tout cas, à l'âge d'or andalou. Comme leurs collègues espagnols, ils se veulent veilleurs de braise. Ils ne se considèrent que comme des relais qui, dans leur poésie, veulent conserver et transmettre de père en fils des bribes de mémoire. Ce faisant, ils ne font qu'obéir au comman­dement suprême : Véhigadta lévinkha, « Tu raconteras à ton fils… » Et c'est dans la mémoire collective du peuple qu'ils vont puiser leurs thèmes. C'est là, essentiellement, qu'ils cherchent leur inspiration. C'est dans les sources traditionnelles de la pensée juive qu'ils trouvent leur véri­table ancrage, leurs références et leurs repères.

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

בחינה שלישית שבה נבחנת ארץ ישראל היא היותה לב העולם. גם רעיון זה אינו חדש, וכבר מצאנו אותו ב״ספר הכוזרי " ארץ ישראל כלב העולם, שחשיבותה נמשכת מן העם היושב בה. אותו רעיון עצמו של הלב המחיה את כל הגוף, שהואגם הסובל עבור כל הגוף, נמצא בדרשתו של ר׳ יצחק, אך בהיפוך. כאן מוסבים הדברים על הארץ ולא על העם. העם הוא היונק את כוחו מן הארץ ולא להיפך. ר׳ יצחק יוצר כאן תמונה של העולם כדמות איש.

שכל העולם הוא כאיש אחד וג״ע [וגן עדן] הוא ראש העולם שהשכל בראש. וכן עץ הדעת הוא בג״ע, א״כ הוא ראש. וארץ ישראל הוא הלב ומצרים היא הערוה ולזה אמר ערות הארץ באתם לראות. וגיניאה הוא הרגלים שהם מכוערים. וא״י היא באמצע העולם והלב באמצע הגוף.

דמות ״איש״ זה שרועה על כדור הארץ בצורה אלכסונית מצפון־מזרח לדרום־מערב. ראשה במזרח, בגן עדן, שם בגן עדן מקומו של השכל, המסומל בעץ הדעת, הנמצא בגן עדן. יש חשיבות רבה לראש, אולם לא בחשיבותו של הלב, שהוא הנותן חיים והנמצא במרכז הגוף. הלב הוא ארץ ישראל, הנמצאת במרכז העולם, כפי שהלב נמצא במרכז הגוף. הלב הוא הראשון לחיות והאחרון לחיות, עליו מושתת בניין הגוף כולו והוא משתית ומחזק את כל הגוף. ממנו נמשך כל בניין הגוף; בארץ ישראל נמצאת אבן השתייה, שממנה הושתת העולם. כל זמן שקיימת האח הזאת יכול שאר העולם, שאר הגוף, להתקיים. ר׳ יצחק מזכיר גם את מצרים, המסומלת בערווה, על פי ההאשמה שמאשים בה יוסף את אחיו בבואם למצרים לשבור שבר. ולבסוף ״גיניאה היא הרגלים שהם מכוערים״. דברים אלו על מרכזיותו של הלב וחיוניותו, חרף קרבתם לרעיונו של ריה״ל ב״ספר הכוזרי״, הובאו על ידי ר׳ יצחק כציטוט מספר הזוהר. בקטע שבו מתבררת שאלת מרכזיותם של עם ישראל וארץ ישראל. אמנם, משל הלב מפותח יותר בזוהר מאשר ב״כוזרי״. דרשתו של ר׳ יצחק מסכמת את דברי הזוהר:

שכל האומות איברי הגוף וישראל הם הלב, והלב לוקח הדק והטוב והנקי מכל הדם, ופסולת האוכל הוא לאיברים. ולכן ישראל הם חלשים.

סיפור גירושו של אדם הראשון מגן עדן ב״תולדות יצחק״ מוסיף מימד של עומק למרכזיותה זו של ארץ ישראל: היא השראת השכינה היוצאת ממנה והנובעת מנוכחותו של האל. מפאת קשיי שליטה, לא תצא ההשראה ממקום נידח, אלא תשכון תמיד במקום מרכזי. ומכלל הן אתה שומע לאו, כיוון שאמר שבמקום שהקב״ה משרה שכינתו שם הוא מרכז העולם. מרכזיותה י של ירושלים ובית המקדש בעולם ניזונים אפוא מהשראת השכינה בירושלים ובבית המקדש. ומכאן נם מעמדה של ארץ ישראל:

ועתה ראוי לחקור ולדעת באיזה מקום שכינתו שמה יותר ביחוד. שדרך הקב״ה להיות מיוחדת שכינתו במקום אחד יותר מבשאר המקומות. שידוע ששכינתו בכל העולם אבל יותר בארץ ישראל מבחוצה לארץ, ויותר בירושלים, ויותר בבית המקדש, ויותר לפני ולפנים. ונראה לי שהקב״ה ששכינתו בגן עדן, יותר ביחוד היה בעץ הדעת טוב ורע, מפני שני דברים. אחד שבאי זה מקום משרה שכינתו אלא במקום הדעת והתבונה. ועוד שעץ הדעת טוב ורע היה באמצע הגן … והראוי למלך שיהיה באמצע מלכותו, לפי שיהיה קרוב לכל הצדדים. ולכן היתה השכינה בירושלים, וכן הקב״ה היה באמצע הגן כמלך.

שתי מסקנות מסיק ר׳ יצחק מכל הנאמר לעיל. 1. אח ישראל מקודשת יותר משאר הארצות ורק היא נקראת ארץ הקודש, שבה בית המקדש, מפני שרק בה תיתכן דבקות בה׳ הן בחיי האדם והן לאחר מותו. את הדבקות בה׳ בתקופת־חיים הוא מבליע ומזכירה רק דרך אגב, כדבר ידוע. ואולם, לעומת זאת, ר׳ יצחק הדגיש ופיתח את רעיון הדבקות שלאחר המות. 2. הדבקות בה׳ קייסת בארץ ישראל יותר מבשאר הארצות לפי שהיא באמצע העולם, והיא כלב שהוא באמצע הגוף; וגם לפי ששם אבן השתייה, שממנה הושתת העולם.

־לסיכום, הייחוד בהגותו של ר׳ יצחק בעניין חשיבות של ארץ ישראל היא התעלמותו המוחלטת כמעט מארץ ישראל הארצית, מערכה הלאומי של הארץ ומחשיבותה של הארץ כמקום הנבואה. לעומת זאת מדגיש ר׳ יצחק את התועלת והשפע שמשפיעה הארץ לאחר המות, כהכנה לעולם הבא, עולם שכולו טוב. זו תפישת גאולה שונה מתפישות אחרות של בני זמנו. גם הוגים אחרים, כגון ר׳ יצחקאברבנאל ואברהם זכות, מחד גיסא, ושלמה מולכו, מאידך גיסא, ציפו לגאולה וחישבו את הקץ. במרכזה של הגאולה — גאולת עם ישראל בארץ ישראל. אך בעוד שהאחרים ראו את מרכזיותה של הארץ מן הבחינה הארצית, על פי המתכונת של הרמב״ם בהלכות מלכים, ר׳ יצחק, אולי מתוך ראייה ריאלית ומפוכחת יותר, מדבר על השינוי הקוסמי העתידי. אפשר שאין הוא רוצה לעורר תקוות משיחיות, הטומנות בחובן אסון — לא כאלו שעל פי הקבלה, כדוגמת פעילותו של שלמה מולכו, ולא חישובים אסטרולוגיים, כדוגמת חישוביהם של אברבנאל ואברהם זכות. אלה גם אלה מביאות לידי משבר אמונה כאשר הן מתבדות. דבריו של ר׳ יצחק לעומת זאת משלימים עם המציאות היומיומית ומפיחים תקווה לעתיד לבא. ואולי דווקא בהם חבויה אמונה סמויה כי השקפה כזאת תביא לריבויו וגידולו של היישוב באח ישראל.

לא ברורה מידת השפעת קורותיו, נדודיו ואמונותיו של ר׳ יצחק קארו על גיבוש מחשבה כעין זו, אך כדאי לעניין זה להדגיש עוד כמה נקודות חשובות.

1         הדרוש המדבר בשבחן של ארץ ישראל וירושלים לאחר המות נמצא בקובץ של דרושים שהנושא המרכזי הסובב ומקיף את רובו הוא נושא השכר והעונש הנפשיים לאחר המות. יש בו דרושים רבים המדברים בתחיית המתים, בכריתות, בהישארות הנפש, דרושים למת, לאבלות ועוד. יש גם דרושים לזמנים משמחים יותר: למילה, לחופה, דרוש אחד לשבועות וכמה דרושים לפסח. אולם גם בחלק מדרושים אלו עובר ר׳ יצחק לדבר על זמן המות. נראה אפוא שנושא זה העסיק אותו ביותר.

החוקרים חלוקים בשאלה, מה עלה בגורלו של ר׳ יצחק לאחר שסיים את כתיבת ספרו ״תולדות יצחק״ והביאו לדפוס, בשנת רע״ח. האם עלה לאחר מכן לארץ ישראל, או נשאר בקושטא? אין אנו שומעים עליו מאומה לא כאן ולא כאן. חוקרים כגון רוזאנס וגלאנטי, טענו שהוא עלה לארץ. רוזאנס מסתמך על ציטוט מ״תולדות יצחק״, שם נאמר ״ועכשיו שזכיתי ובאתילירושלים שבח לאל״ וכו' וכבר העיר א׳ ריבלין ש״אם אמנם שר״י קארו היה מתכונן לעלות לארץ לא זכה לעלות״. המשפט שלעיל שעליו מסתמך רוזאנס אינו אלא ציטוט של דברי הרמב״ן. הרמז להכנותיו לעלות לארץ נמצא בסוף הספר ״תולדות יצחק״, שם הוא אומר: ״ולא היה לי פנאי עכשיו לעיין ולפשפש בזה כי היה דרכי נחוץ לילך לארץ ישראל אם יגזור השם בחיים״. אולם, כאמור, יש המפקפקים באפשרות זו. ייתכן שדרוש זה יש בו משקל מסוים לחיוב, במובן של ״נאה דורש נאה מקיים״. יש לזכור שר׳ יצחק היה קשור למשפחת רבי יוסף קארו בן אחיו, אותו גדל מצעירותו, ואולי לעת זקנותו של ר׳ יצחק והיותו ערירי, נשאר ר׳ יצחק סמוך על שולחנו של מרן ר׳ יוסף קארו. משעלו בני משפחה זו לארץ ישראל לא היתה סיבה מיוחדת שתגרום לו להישאר בתורכיה; ייתכן אפוא שהלך בעקבותיהם.

סוף המאמר של ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-פרק ראשון – האחים המוסלמים וארץ ישראל

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

פרק ראשון

האחים המוסלמים וארץ ישראלגהאד ושנאת היהודים

בתאריך 2 בנובמבר 1917 הודיעה ממשלת בריטניה, באמצעות שר החוץ שלה הלורד ארתור ג׳יימס בלפור, על תמיכתה בהקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. מאז ועד היום נחשבת הצהרת בלפור לנקודת ההתחלה של הסכסוך היהודי־ערבי, אולם הדבר אינו מדויק כלל. נציגים בכירים של העולם הערבי באותו זמן תמכו בהתיישבות הציונית. הם קיוו שהגירה יהודית תמריץ את ההתפתחות הכלכלית של הארץ, וכך תקרב את המזרח התיכון לסטנדרטים אירופיים.

כך, למשל, זיוואר פשה, לימים שר בממשלת מצרים, השתתף בגופו בחגיגות לרגל הצהרת בלפור בשנת 1917. חמש שנים לאחר מכן, כשסיירו חברי הוועד הפועל הציוני באדץ־ישראל, אמר להם אחמד זכי, לשעבר שר בממשלת מצרים: ״ניצחון הרעיון הציוני הוא נקודת המפנה בהגשמתו של חזון שהוא יקר לי כל כך, תחיית המזרח״.

המונח Palestine תורגם בדרך כלל ל״ארץ־ישראל״. כשהופיע במסגרת התייחסות לא יהודית לאו־ץ־ישראל הוא תורגם ל״פלשתינה״, וכשנכתב מנקודת מבט ערבית בהקשר של הסכסוך הערבי־ישראלי – תורגם ל״פלסטיף(ומכאן גם: פלסטיני, פלסטינים וכוי).

לאחר שנתיים נוספות נסע ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, פרדריק חרמן קיש, לשיחות בקהיר עם שלושה מצרים רמי דרג, לדון ביחסים העתידיים בין מצרים לתנועה הציונית. בכירים אלו, ציין קיש ביומנו, אף ״שבאו ממקומות שונים ומשונים […] דיברו כולם בהדגשה רבה על חיבתם לציונות״. שלושתם הכירו בכך ש״התקדמותה של הציונות עשויה להביא לידי התפתחות תרבות מזרחית חדשה״. בשנת 1925 פעל שר הפנים המצרי איסמאעיל צדקי נגד קבוצה של ערבים מארץ־ישראל שמחו בקהיר נגד הצהרת בלפור. הוא היה אז בדרכו לירושלים, להשתתף בטקס כינונה של האוניברסיטה העברית.

הערת המחבר : וכן קיש תרצ"ט, עמוד 122 : בין המצרים רמי הדרג שהיו מערבים במפגשים היו עזיז בן עלי – או עזי אל-מצרי, שהתמנה בשנת 1939 למפקד בכוחות המזויינים של מצרים -, חסן סברי – שמונה לראש הממשלה בשנת 1940 וסעיד כמיל פשה, שאביו היה ראש הווזירים של הסולטאן עבד אל-חמיד….עד כאן לשון המחבר.

עשרים שנה לאחר מכן, כמעט דבר לא נותר מאותה גישה ערבית שוחרת טוב. בשנת 1945 אירעו בקהיר פרעות קשות נגד יהודים, החמורות שהתחוללו במצרים אי־פעם. ביום 2 בנובמבר, יום ציונה של הצהרת בלפור, מפגינים ״פרצו לרובע היהודי, בזזו בתים וחנויות, תקפו לא־מוסלמים, השחיתו את בית הכנסת האשכנזי הסמוך, ולאחר מכן העלו אותו באש״. כ־400 איש נפצעו ושוטר אחד נהרג. אותה שעה נהרגו באלכסנדריה חמישה אנשים לפחות במהומות אלימות אף יותר מאלו שאירעו בקהיר, מהומות ״שלפי פקיד בשגרירות הבריטית היו בבירור אנטי־יהודיות, ולשמחתו לא כוונו נגד הבריטים״. כמה שבועות לאחר מכן חברו כמה עיתונים איסלאמיסטיים למתקפה חזיתית נגד יהודי מצרים, באשמת היותם ״ציונים, קומוניסטים, קפיטליסטים, מוצצי דם, סוחרי נשק, סוחרי־עבדים לבנים, ובאופן כללי ׳גורם חתרני׳ בכל המדינות והחברות״. העיתונים קראו להחרים סחורות יהודיות.

בפרקים הבאים נעמוד על הסיבות לכך שבשנים 1945-1925 חלה במצרים תפנית, והלך הרוח הפרו־יהודי, או לפחות הניטרלי, התחלף בשנאה יוקדת לציונות וליהודים. תפנית זו שינתה את פני העולם הערבי כולו, והיא משפיעה עליו עד עצם היום הזה. הכוח המניע של התפתחות זו היה ״אגודת האחים המוסלמים״ (גמעיית אל־אח׳וואן אל־מוסלמין), שנוסדה בשנת 1928, ושחשיבותה רחוקה מלהצטמצם בגבולות מצרים. לתנועה האיסלאמיסטית העולמית של ימינו, ״האחים״ הם מה שהבולשביקים היו לתנועה הקומוניסטית של שנות העשרים: נקודת ההתייחסות האידאולוגית, והגרעין הארגוני שהשפיע בהתמדה על כל המגמות שבאו אחריו, ושממשיך לעשות כך עד היום.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר