ארכיון יומי: 13 ביוני 2013


יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

אולם, כאשר חש משוחרר מן האילוצים הנסיבתיים שכבלו במידת־מה את ידיו ביחס ליהודי לוב, ובהתקשטו מאז 1937 ב׳חרב האיסלאם׳, הטביע מוסולוני(אשר שאיפותיו לספח את תוניסיה ידועות היו לכול) בחותם אנטישמי חזק את התעמולה האיטלקית שכוונה אל עבר המגרב הצרפתי. בסיוע עיתונים כגון ה׳אוניונה׳ (Unione) בתוניס, ה׳ודטה׳ (Vedetta) בטנג׳יר וה׳וואה מארוקיין׳ (Voix Marocaine) ברבאט, הציגו ריהדות צ.א במלהע השנייהאדיו בארי ושירותי הקונסוליה האיטלקיים את יהודי מארוקו ותוניסיה בתורת סוכני השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון-אפריקה ואת אחיהם בארץ־ישראל בתור נושאי כליו של האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון. יתר על כן, בשל חולשתה היחסית של התעמולה, הכתובה והמשודרת כאחד, על ההמונים, החלו עשרות ׳תיירים׳ איטלקים לפעול בפנים הארץ במארוקו ובתוניסיה, כדי להפיץ ישירות את ה׳בשורה׳ הפאשיסטית.במקביל למסע זה נצטוו בתי־המסחר ומוסדות התרבות האיטלקיים שפעלו בתוניסיה ובמארוקו לפטר את עובדיהם היהודים, בעוד שבתי־הספר האיטלקיים בתוניס, רבאט וטנג׳יר, סגרו בשנת 1938 את שעריהם לילדי היהודים, עם פרסום תקנות הגזע באיטליה.

התגובה היהודית

מול פעילות זו לא נותרו הקיבוצים היהודיים בשני הפרוטקטורטים בחוסר מעש: ככל שגברו הרדיפות האנטישמיות באירופה התרבו בבתי־הכנסת התפילות וימי ההתייחדות, ואילו הסוחרים החרימו בשיטתיות את הבנקים האיטלקיים ואת מוצרי התעשייה האיטלקית והגרמנית. מגמה זו, שהחלה בשנת 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, שימשה לפעמים עילה לתקריות בין יהודים למוסלמים, כפי שאירע בתיטואן, בקזבלנקה וברבאט.

הפגנות הסולידריות של היהודים זכו לתגובה הבאה בבטאונם של ציוני מארוקו:

לפנינו אחד היתרונות הראשונים והבלתי־מעורערים של שנאה קולקטיבית זו, לפנים דתית, כיום גזענית, מחר אולי במישור אחר ולא־צפוי, ואשר בלעדיה עם ישראל היה פוסק מלהתקיים זה מכבר […]. מכאן שאין בדעתנו להתרעם או למחות נגד נחשול זה, היכול הרי להציף את הסכרים הגבוהים ביותר ואף לעקור אותם כליל. ישאגו אחרים אלי ירח. תפקיד מגוחך זה אינו לטעמנו.

ככלל, ראשי הקהילות סברו כי ההמתנה היא הגישה הנבונה היחידה. הם הניחו למצפונם את ׳אלה המשפילים את עצמם׳ בצעוקם ׳מוות ליהודים׳ וגינו נמרצות את ׳קנאות היתר׳ של חלק מן הנוער היהודי'אשר, בהשפעת הזרם הציוני הרוויזיוניסטי, בחר באופציית הפעולה הישירה. לבד מדברי הרגעה בדבר הצורך לשמור על ׳הידידות בין יהודים למוסלמים׳, נותרה היוזמה נגד ההסתה האנטי־יהודית כמעט רק בידי ארגונים חוץ־קהילתיים, כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳, ׳הליגה להגנה על זכויות האדם׳, ה׳ליבר פנסה׳ (Libre Pensée), ׳הפדרציה של החיילים המשוחררים הריפובליקנים׳ והמפלגה הסוציאליסטית (..(S.F.I.O

ב־1935 דחו שלטונות הפרוטקטורט במארוקו את בקשתו של ברנאר לקאש ליסד סניפים של ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ בתחומיו: בשנה שלאחר־מכן הותר לו בכל זאת לסייר בערים הראשיות של הממלכה השריפית. בהזדמנות זו הציע לקאש למאזיניו היהודים להתקרב יותר אל בני ארצם המוסלמים.24 רעיון זה זכה מיד לתהודה רבה, וביולי 1936 נוסדה בפאס ׳אגודה מארוקאית של יהודים ומוסלמים׳, שכללה אנשי־רוח יהודים צעירים וכמה לאומנים מוסלמים. אולם ארגון זה נשכח באותה מהירות שבה הוקם: האידיאלים שלו לא עלו בקנה אחד עם שאיפות המוסלמים, ואף לא עם תקוות היהודים שרובם המכריע נשא עיניו לצרפת, ולה בלבד.

הרי כי כן, כאשר נראתה המלחמה בלתי נמנעת, הביעו מאות יהודים במארוקו ותוניסיה, שהשתייכו לכל שכבות האוכלוסייה, את רצונם להתגייס לצבא הצרפתי.

פרק שלישי לקראת ׳המהפכה הלאומית׳

עם כניסתה של צרפת למלחמה הגיע לשיאו ה׳פטריוטיזם׳ הצרפתי של יהודי צפון־אפריקה. ביטויי הסולידריות עם ׳צרפת הליברלית ושוחרת השלום׳, צרפת ׳המגנה על החלשים ועל המדוכאים׳ היו כנים ומוחלטים: ׳עם ישראל כולו, ולא כל יהודי לבדו, חייב לנטות שכם עם צרפת ובעלי־בריתה למען הנצחון על האויב המשותף׳. הכול תרם לכך: אימת ההיטלריזם והשנאה כלפי גרמניה, ׳אויבו האכזרי ביותר של הגזע היהודי, החיבה המחודשת כלפי ארץ האמנסיפציה — ׳צרפת של האב גרגואר׳ — שאויב ׳שיצא משיווי המשקל ושואף לשלוט בעולם לאחר שיביא לחורבנו׳העמידה בסכנה, לבסוף התחושה המעורפלת שביצירת גוף אחד, מול הסכנה המשותפת, עם ה׳מולדת המאמצת והמעניקה חסות׳. ובעוד הרב הראשי ליהודי תוניסיה, חיים בלאייש, ביקש מבני קהילתו כי ימירו את חסכונותיהם לאגרות־חימוש, אורגנו לילות־שימורים ותעניות־ציבור בתוניס, נאבל ובֶזָה. בזו האחרונה פנתה הקהילה היהודית, ׳הלהוטה לסייע עד קץ יכולתה לנצחונה של צרפת׳, לשלטונות ׳כדי שיכריזו מיד על גיוס חובה לצבא צרפת של כל יהודי תוניסיה בגיל השירות׳.

תגובות דומות נרשמו במארוקו: ׳יהודי מארוקו המנועים מלהתגייס לצבא […] תורמים גם הם מכספיהם לביטחון הלאומי ונרשמו סכומי־כסף ניכרים שנתנו לרוב סוחרים ידועים, נאמר באחד הדינים־וחשבונות הרשמיים.

אולם, בשני הפרוטקטורטים לא שבעו השלטונות נחת מהפגנות הסולידריות הגואות של האוכלוסייה היהודית ואלה אשר קיוו, במארוקו, תוניסיה ואלג׳יריה, כי מול ׳אחוות המלחמה׳ תיעלם ההסתה האנטישמית כלא היתה נאלצו להכיר במציאות המרה: ככל שהלכו והתמוטטו קווי־ההגנה של צרפת מול הפולש הגרמני והסתמנו אותות המפלה הקרבה ובאה, כך הלכה והתחזקה החזית האנטי־יהודית בצפון־ אפריקה.

במארוקו החלו הדינים־והחשבונות הרשמיים למסור על החרפת הפעולות האנטישמיות בקרב האוכלוסייה האירופית והמוסלמית בערים הגדולות — כבר בימים הראשונים של שנת 1940.״ אזכורים כאלה נעשו רבים ומדויקים יותר ערב שביתת־הנשק ולאחריה: בסלא (Sale) שבמארוקו אסר הפחה על היהודים להעסיק משרתים מוסלמים״ ובמכנאס תבעו הסוחרים המוסלמים את סילוקם של היהודים מהשוק העירוני המרכזי, סוק אל־עטארין,״ ואילו בערים אחרות צוירו צלבי־קרס ברבעי ה׳מדינה׳. אולם לדעת החוגים הרשמיים ׳נבעו מעשים אלה מרגשות אנטי־יהודיים יותר מאשר מאהדה לגרמניה.

האינטלקטואלים [המוסלמים] נעשים אנטי־בריטיים מתוך אנטישמיות, ובשל כך מתקרבים לתפיסה הגרמנית׳. מעשי האיבה האנטי־יהודיים החמירו בשל הדלדול במוצרי המזון ועליית המחירים שבהם הואשמו היהודים, כמי שרצו להפיק תועלת מן המלחמה שאחיהם באירופה חוללו במו־ידיהם. בערים שבהן היו ריכוזים גדולים של בני אירופה — קזבלנקה, אוג׳דה, פור־ליאוטה (Port-Lyautey), רבאט ופטיז׳אן(Petitjean) — מילאו חוגי הימין הקיצוני תפקיד מכריע-, ואילו במקומות אחרים ׳הקשר האנטי־יהודי בין האוכלוסייה האירופית והערבית׳, כלשון הדינים־והחשבונות הרשמיים, מצא את ביטויו ב׳פעולות עונשין׳ של חיילים צרפתים ומוסלמים ברבעי היהודים: במלאח של פאס נהרג יהודי אחד ועוד שישה נפצעו בעקבות מבצע כזה שביצעוהו לגיונרים צרפתים ומוסלמים.

אף בתוניסיה דווח, לאחר שביתת־הנשק, על חלקה של האוכלוסייה המוסלמית בהגברת המסע האנטי־יהודי: כרוזים הקוראים לטבוח ביהודים הופצו בתוניס, לה־גולט (La Goulette), חאמאם־ליף (Hammam-Lif), מונאסטיר, נאבל, וגאפסה, ואילו במקומות שונים בכף־בון(Cap Bon) ובסאחל נתקפו ונבזזו בתים וחנויות של יהודים. השלטונות ייחסו אירועים אלה ל׳מגמה האנטי־יהודית הרווחת בדרך הטבע בקרב המוסלמים בתוניסיה׳ וכן להשפעת המסע האנטישמי שערכה כמה חודשים עד אז העיתונות האירופית. אולם, הסברים אלה התחמקו מהיבט מרכזי בקוניוקטורה החדשה: בשעה ש׳המהפכה הלאומית׳ היתה עדיין בחיתוליה היתה תדמיתה של צרפת, כפי שהצטיירה בעיני נתיניה הלא־צרפתים שמעבר לים, כשל ענק ששמו הלך לפניו בתור לא־מנוצח וחסין מפני שגיאות, והנה עתה הפילו הצבא הגרמני ארצה: החלשה זו של המעצמה הקולוניאלית שבה ועוררה את שאיפות העצמאות של האוכלוסייה המוסלמית: מתוך עידודה של השקיעה הצרפתית, היא החלה להלום כחולייה החלשה ביותר שבמצב הקולוניאלי, ביהודי, שקידומו החברתי היה מאז ומתמיד לצנינים בעיני חלק מדעת־הקהל המוסלמית.

יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן….וזה סדר ההילולה.

 

 3  יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.מתוך הספר " מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן

אלה הן התקנות הנראות כעת לקיים.

א.      בכל ערי מרוקו, אין לעשות שום הילולה בפרסום רק ברישיון בית הדין במחוזי ובאישור בית הדין הגבוה

ב.       גם ההילולות הנוכחות בכלל זה, וצריכות רישיון.

ג.        יזהרו הרבנים ברישיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הציבור, ומובטח בשמירת הדת

וזה סדר ההילולה.

בעשרה סעיפים מסוכמות ההוראות לבצוע ההילולה הכוללים

 הפרדה בין גברים ונשים.

הצבת שומרים.

 אין להקים אוהל בבית החיים אלא ברשות הדיין של המקום.

 הבאים יתקעו אוהליהם מחוץ לבית החיים.

שיישמר הניקיון.

ושם רשאים לאכול ולשתות, אבל לא בבית החיים.

כיבוד יוגש שם רק לאורחים נכבדים ונציגי הממשל.

 בשטח בית החיים ילמדו בשכר תלמידי חכמים זוהר ומשניות.

 אם יום ההילולה חל ביום ראשון, אין להיכנס לבית החיים אלא ממוצאי שבת ואילך.

 אם ראשי הקהילה יעברו על אחד מהתנאים הנ"ל, יוסר הרישיון לעריכת ההילולה.

ההחלטה מצביעה על חשיבות שהרבנים יחסו להסדרת הנושא, אבל אלה נשארו על הנייר, כי האינטרסים האישיים, הכבוד וההכנסות שנבעו מביקורי ההמונים גברו על הכוונות הטובות של הרבנים, המשפט העברי בקהילות מרוקו א'.

לסיכום, מצד אחד יחסו חכמי מרוקו חשיבות למנהגי אבות ואמהות ועליהם אמרו את הפסוק " אל תיטוש תורת אמך ". אבל הייתה ביקורת על כמה מנהגים, משום סיבות שונות : מנהגים הכרוכים בעבירות כמו ההילולות, חיקוי למנהגי הגויים המכונים דרכי האמורי, איסור תורה כמו כישוף, איסור שריטה ופגיעה בגוף. אבל כוחו של המנהג העממי, ורצון העם חזר מכוח הסמכות, השכל וההיגיון

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-כלים לשקילת אבקת זהב

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

כלים לשקילת אבקת זהב

 

הועתק 58

 

סחר בזהב וטביעת מטבעות

כלים לשקילה אבקת זהב ראשית המאה העשרים

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

איתות לערביםמאז ומקדם

בימי מלחמת העצמאות ב־1948 קיבלו גם הערבים בישראל הזמנה מאחיהם הערבים – הם הוזמנו ״לצאת״ כאשר הצבאות הערביים ה״פולשים״ יטהרו את הארץ מיהודים. המדינות הערביות הפולשות היו בטוחות בנצחון מהיר: מנהיגים מקומיים התרו בערבים שבישראל שינוסו על נפשם.

א בתוך השאר, לוב ב־1970 וב־1973, סודאן ב־1975 (אף שמספר היהודים הסודאני לשעבר

הנמצאים עכשיו בישראל הוא ״זעיר״), ומצרים ב־.1975

בתגובה על כך פירסמה מועצת פועלי חיפה (העברית) קריאה אל תושבי חיפה הערבים:

שנים על שנים אנו חיים יחד בחיפה עירנו… אל תפחדו: אל תחריבו את בתיכם במו-ידיכם… אל תמיטו אסון על עצמכם בפינוי שלא־לצורך ובמעמסות שתקבלו עליכם… אבל בעיר הזאת חיפה, שלכם ושלנו, השערים פתוחים לעבודה, לחיים ולשלום לכם ולמשפחותיכם.

 אם גם נראה כי המתכונת של חיפה היא שהיתה הכלל, היו גם יוצאים מן הכלל. ערבים באיזור אסטרטגי גורלי אחר, היו פותחים באש על הישראלים זמן קצר לאחר שנכנעו״, ״אולצו״ על־ידי צבא־המגן העברי לעזוב, למנוע מ״המון עוין ומזוין״, כתיאורו של יצחק רבין, ראש־ממשלת ישראל לשעבר, להישאר ״בעורף שלנו, מקום שם יוכל לסכן את נתיב־האספקה…״ בזכרונותיו אמר רבין כי שליטת הערבים בכביש שבין חוף-הים לירושלים ״בודדה כמעט לגמרי את היהודים בירושלים, למעלה מ־90,000׳ קרוב לששית מיישובה של המדינה החדשה.

 אילו נפלה ירושלים היתה המהלומה הפסיכולוגית למדינה היהודית שבחיתוליה מזיקה יותר מכל מכה שתונחת על-ידי 20 חטיבות מזוינות.

 אולם, כמו שנאמר בדו-חמחקר מטעם המכון־ללימודים־פלשתינאיים בביירות, הרי ״רוב״ הפליטים הערבים לא גורשו ב־1948, ו־״68%״ עזבו בלי שראו אפילו חייל ישראלי.

לאחר מפלתם של הערבים במלחמת־העצמאות 1948 נעשו עמדותיהם מבולבלות: היו מנהיגים ערבים שדרשו את ״שיבת״ הפליטים ה״מגורשים״ לבתיהם הקודמים למרות הראיות שהעידו על כך שמנהיגים ערבים הם שהמריצו את הערבים לברוח. בתוך כך קרא אמיל ע׳וּרי, מזכיר הפיקוד הערבי העליון, למניעת ״שיבתם״ של הפליטים. בביירות טלגרף מיום 6 באוגוסט 1948 אמר: ״אין להעלות על הדעת שישלחו את הפליטים בחזרה לבתיהם בעוד אלה בידי היהודים… יהיה זה בבחינת צעד ראשון להכרה ערבית במדינת־ישראל ובחלוקה״.

העסקן הערבי מוסא עלמי התייאש. לפי ראות עיניו, ״איך יכולים בני-אדם להיאבק למען האומה שלהם בזמן שרובם אינם יודעים את מובנה של המלה ?…הבריות זקוקים מאד ל׳מיתוס׳ שימלא את תודעתם ודמיונם…״ לדברי עלמי, החדרה של ״מיתוס״ הלאומיות תיצור ״זהות״ ו״כבוד־עצמי״.

אולם העובדות סיכלו את הצעתו של עלמי: בין 1948 ל־1967 טענה ירדן לסיפוחו של השטח מערבית לנהר הירדן, זה איזור ״הגדה המערבית״ של ארץ-ישראל – הוא האיזור שכעבור זמן קמו ערבים ״מתונים״ שביקשו להקים בו ״מדינת־כיס״ ל״פלשתינאים״. השטח שבין 1947 ל־1967 קרוי היה אפוא ״אדמה ערבית״; התושבים היו ערבים, ואף־על־פי־כן משך עשרים שנים לא נאחזו הערבים ב״מיתום״ שהציע מוסא עלמי – האידיאל של ״פלשתינה״ בשביל ״הפלשתינאים״ – ולא אימצוהו לעצמם. לדברי הלורד קאראדון, ״הניח כל ערבי שהפלשתינאים [הפליטים] יחזרו לירדן״.

כאשר דיברו הערבים על ״פלשתינה׳/ ראו אותה בהקשר של החדרת ״מדינה יהודית לתוך הסביבה או השטח שבעיני הערבים הם שלהם בלבד, ׳האיזור הערבי׳״. כמו ש׳׳צווח״ הנשיא המנוח של מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, בי1956, ׳״חורבנה של פלשתינה׳ על־ידי האימפריאליסטים״ היה ״התקפה על הלאומיות הערבית׳, זו ״המאחדת אותנו מן האוקינוס האטלנטי עד למפרץ׳׳.

אולם מאז נצחונה של ישראל ב־1967 משעה שהערבים נמנו וגמרו כי לא יוכלו להכחיד את ישראל מבחינה צבאית, יצאו בכשרון רב למלחמה כלכלית, דיפלומטית ותעמולתית נגד ישראל. זו, גרסו הערבים, תארך יותר מהשגתו של נצחון צבאי, אך בסופו של חשבון אחת תהיה התוצאה. אולם לגבי הטקטיקה החדשה נודעה חשיבות מכרעת לתחבולה שנועדה לשחוק את רגשי־האהדה מצד בעלי־בריתה של ישראל: הערבים ציירו לעצמם משהו שיוכל לצמק את ישראל לממדים שאין להגן עליהם ובו־בזמן להביאה לפשיטת־רגל.

את התכנית הזאת סקר ב־1971 מוחמד הייכל, שאז היה עדיין דובר חשוב להנהגה המצרית בכהונתו כעורך העתון הרשמי-למחצה ורב־ההשפעה אל-אהראם. הייכל קרא לשינוי בריטוריקה הערבית – לא עוד איומים ב״זריקת ישראל לים״ – ולאסטרטגיה פוליטית חדשה שתחתור לצמצם את ישראל בגבולות שאינם בני־הגנה ולדחוק אותה לבידוד דיפלומטי וכלכלי. הוא ניבא כי ״נסיגה מלאה״ עתידה ״לחרוץ את דינה של מדינת־ישראל כולה״.

בחינת אמצעי יעיל יותר להטות את דעת־הקהל העולמית נזקקו הערבים ללשון־מונחים הומאניטארית לחיזוק ה״דרישות״ של ״הפליטים הפלשתינאים״ במקום הכרזות ערביות קודמות על טבח וחיסול. במצרים, למשל, היתה ״הפופולאריות של הפלשתינאים בקו־עליה״ ב־1968, כתוצאה מן המפלה שנחלו הערבים מידי ישראל ב־1967 ומ׳׳התקפות־האוויר הישראליות בתוך מצרים״ שבאו אחרי־כן ב־.1968 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר