הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
היחסים בין הקדוש וחסידיו
רוקח נוצרי מטנג׳יר ששני בניו היו חולים, בא להשתטח על קברו של ר׳ עמרם בן-דיוואן והבטיח לבנות כביש למקום וכיפה אם ילדיו יבריאו. מאחר שלא קיים את הבטחתו שוב חלו הילדים. הוא חזר לר׳ עמרם והבטיח שאם הילדים יבריאו לא יעזוב את המקום עד שהכביש יהיה מוכן וכך עשה. במקום כיפה בנה טראסה גדולה עם עמודים וגג. גם החלפת הנדר או שינויו במשהו אחר אסורה: שומרו המוסלמי של ר׳ סעדיה דאדס הזהיר מוסלמי אחר שפנה לקדוש שיקיים את נדרו במלואו. המוסלמי הביא לקדוש תרומה יותר קטנה ממה שהבטיח לו וסוסתו וסייחו מתו.
המסורת מספרת שהצדיק אינו מוותר על מה שמגיע לו והוא מדרבן אדם לקיים את נדרו אף אם האדם רק חשב על הדבר: על ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא מסופר שהיה בא בחלום לאנשים ומצווה עליהם לקיים את נדרס: ר׳ יצחק בן-וואליד הופיע פעם בחלום לאשה שהבטיחה לתת את שמו לתינוק שעמדה ללדת, והזהיר אותה פן לא תקיים את הבטחתה. אמנם אביה מת באותה שנה, ומקובל היה לתת לנולד את שם האב הנפטר, אך היא פחדה ונתנה שמו של הקדוש לתינוק: ר׳ דוד הלוי דראע הופיע בחלום ליהודי שהבטיח לבנות לו חדר ואמר לו שיקום ויקיים את המצווה.
באמצעות החלום פונה הקדוש לחסידיו ומברך אותם, מתלונן או נותן להם הוראות הקשורות אליו: ר׳ דוד בן-ברוך (אזרו נבאהאמו) היה מופיע לפעמים לאחת מחסידותיו בחלום ומברך אותה ואת משפחתה! ר׳ דוד ומשה מופיע ליהודי המטפל בחדרו ומברך אותו שה׳ יעזור לו בכל מעשיו ושלא יחשוש מדבר. גם את מצב רוחו מבטא הקדוש בהלום: לפעמים מופיע ר׳ דוד ומשה לחסידו בעצבנות, סימן שדבר־מה לא כשורה, ולפעמים הוא בא וחיוך על פניו, אות לכך שהכל כשורה.
הקדוש מתלונן בפני חסידיו על מעשים שעשו בקשר אליו ובעיקר על כך שלא נותנים לו תשומת לב. ר׳ דוד ומשה שואל מעריץ אם יש לו אומץ למכור תמורת כסף את הפר המיועד לשחיטה לכבודו: יש והוא פונה לאדם שפגע בחסידו והשתגע ואומר לו שבגלל מעשהו שגרר עונש מצידו, הוא מתבייש מאשתו ומילדיו: מסורות רבות מספרות שר׳ דוד ומשה מופיע בחלום לחסידיו בארץ ומתלונן בפניהם למה המרוקאים שכחו אותו. ר׳ דוד הלוי דראע שואל את חסידיו למה לכולם בנו חדר ולו לא בנו-, ר׳ משה חאליווה מודיע בחלום לבנו שכיוון שהיהודים הפסיקו לבקר בבית־הכנסת שלו, הם יעזבו את העיר.
קדושים מתלוננים למה לא באים להשתטח על קברם ובצורה זו נתגלו קדושים חדשים כמו ר׳ אברהנם בן דוואיה ומול סדרה. לקדושים יש בקשות או דרישות הקשורות לעצמם והוראותיהם מועברות לחסידיהם בעיקר באמצעות החלום: ר׳ דוד בן־ברוך(אזרו נבאהאמו) מבקש לא להזמין נגנים אלא רק פייטנים להילולה שלו: ר׳ דוד הלוי דראע רוצה בית־כנסת במקום הריצוף שהבטיחו לו, ולפקיד העומד לעלות ארצה אומר למי לתת את החדר שהחזיק ליד קברו: ר׳ דוד בן־שאפת מודיע לאנשים שאם אין להם כסף לסעודה הם רשאים להביא לו רק תפוח־אדמה; ר׳ פנחס הכהן מבקש שרק ידליקו נרות בזיארה שלו ושלא יתרמו כסף, ר׳ הלל הכהן ביקש שיכינו לו סעודה חדשה, כי את הסעודה שהביאו לו נתנו.לעוזרת המוסלמיה לטעום והסעודה היתה טמאה: ר׳ יחייא לחלו אומר ליהודי העומד בראש חברא קדישא שלא יבנו לו מציבה; מול תימחדארת מבקש שיקראו לו סידי מול תימחדארת (אדון המקום) ושלא יקראו לו בשמו: ר׳ עמרם בן־דיוואן מודיע לאלה שניסו לבנות לו מציבה שאיננו רוצה כמציבה אלא שישאירו שם רק את האבנים:
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
גם בבבל־עיראק היו מגיעים למשרות הנכבדות בישיבה, כולל זו של הגאון, בזכות ייחוס־אבות, עליה בדרגה ואף בירושה, כשהבן יורש משרה רמה — אף של גאון. רב סעדיה בן יוסף הפיוטי, מגדולי הגאונים בבבל והמפורסם ביניהם כחוקר הוגה דעות, הוא היחיד שבא מן החוץ ואף מארץ אחרת, וזכה לעמוד בראש ישיבת סורא.
בבבל ובארץ־ישראל לא קם מערער על סמכותם של העומדים בראש ההנהגה לייצג את האוכלוסיה בפני השלטונות המוסלמיים, למנות דיינים במחוזותיהם, לדאוג לצרכי ציבור, להטיל מסים כדי לקיים את משרותיהם ואת הישיבות ולקבל נדבות בשבילן. סמכותם השתרעה גם על העדות שייסדו המהגרים מארצות אלה, שעברו אל מחוץ לתחומי סמכותם הטריטוריאלית, קשה להפריז בחשיבות השפעתם הרוחנית והמוסרית של המוסדות המרכזיים הללו על התפוצות בארצות רבות.
אלמלא מפעלם של הגאונים שתרם רבות במישרים ובעקיפים לרציפותן של העדות היהודיות באותן הארצות שעמהן באו במגע הדוק, ספק אם האומה היהודית היתה ממשיכה ללכת בדרך קיום המסורת בכל התנאים, ולהגיע לתקופה, שבה נמצאו כלים חדשים להחזיק ברציפות הרוחנית וההיסטורית של העם. הוכחה שלילית לכך הם תולדות הקראים, קורות הכזרים ושל קבוצות גרים או מתגיירים קטנות אחרות, שנעלמו והיו כלא היו, מאחר שדחו את המסורת החיה והמתחדשת, או — אולי שלא באשמתם — נותק הקשר אתה.
אכן הכרעות הגאונים בענייני דת ודין היו מתקבלות בעולם היהודי כהלכה שאין להרהר אחריה, וההכרזות עליהן היו נעשות ברוב עם ובטכס חגיגי. אולם לא מכל מקום יישוב היו נשאלות שאלות ולא לכל אתר היו מגיעות התשובות.
אין להניח כלל ואין למצוא אף רמזים קלושים לכך, שלרשויות העליונות המוכרות של החברה היהודית, שישבו בבגדאד היתה האפשרות בידם להתערב בענייני חולין, כפי שהם נרקמו מדי יום ביומו ביחסים עם השלטונות המוסלמיים העליונים בארצות שונות, אף במדינות שלא ניתקו את קשריהן הרופפים עם הכליף בבגדאד: הגנה על מעמדם של היהודים, תשלומי המסים השונים, וכו' וכו'. לראשי הגולה, ששמם הלך לפניהם כסמל וכזכר למלכות בית דוד, לא נודעה למעשה כל השפעה על החברה היהודית שמחוץ לתחום שלטונם הבלתי־אמצעי של הכליפים.
יש להודות על האמת שהתפארה שב״מלכות בית דוד״ והגדולה שבתורת הגאונים לא היה בהן כדי ליצור את המסגרות הארגוניות בשביל התפוצות, שלא יכלו מסיבות שהמרחקים והזמנים גרמון לעמוד בקשר מתמיד וקבוע עם בגדאד. אבל גם בארץ־ישראל ובעיראק התעוררה בעייה זו בכל חריפותה עם התמוטטות השלטונות המוסלמיים עוד לפני מסעי הצלב, פלישות שבטי התורכמנים ולאחר מכן המונגולים, שגרמו לירידה חמורה של העדות בעיראק וסוריה ולחורבנן בארץ־ישראל. כנזכר למעלה נותרה באותם הימים לפליטה העדה במצרים, שהחל מימי הרמב״ם וצאצאיו, הנגידים במצרים, שמרה על חוט הרציפות של ההנהגה הרוחנית והחילונית במדינת הממלוכים, מצרים והארצות הכפופות לשלטונה.
אולם התמונה הכללית של ירידת העדות היהודיות במרכזיהן הקדומים, בבל־עיראק ופרס, היא קודרת ומייאשת. תנאי חיים אלה נתנו את אותותיהם במשך דורות רבים. הם גרמו שבימי המפגש בין היהדות במזרח ובין הגלים של מהגרים, מגורשים ועולים שבאו מהמערב, לא היה לעדות בעיראק ובפרס שום חלק בהתעוררות, שהקיפה את העדות מערבה להן• אמנם הן שמרו על מורשתן התרבותית ואף המשיכו בפיתוחה — אולם פרקים אלה עדיין סתומים בשבילנו.
במקביל לתיאור ההתפתחויות באזור המוסלמי עלינו לסקור את המצב בקרב העדות שנשארו בגבולות הקיסרות הביזאנטית לאחר שהערבים ניתקו ממנה שטחים גדולים באסיה ובאפריקה. וזאת מכיוון שלאחר שמונה־תשע מאות שנה באה מדינה זו על כל קהילות ״הרומאניוטים״ (כפי שכונו התושבים היציבים), והמהגרים שהגיעו אליה מאשכנז ומאיטליה, תחת שלטון מוסלמי של התורכים־העותימאנים. זה קרה בעיקר במאה הט״ו. אי לזאת בזמן המפגש בין המזרח ובין המערב כל העדות היהודיות בקדמת אסיה והבאלקאנים מאוחדות היו במדינה אחת, שאליה צירפו הסולטאנים החל מראשית המאה הט״ז ועד מחציתה עוד שטחים בסוריה וארץ ישראל, בחצי־אי ערב, ובכל אפריקה הצפונית מנחל מצרים ועד לבא מארוקו (של ימינו).
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
ממזרח וממערב כרך ב'
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעוןשורצקופ
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן, תש"מ
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
רבי ברוך הלוי אבן יולי.
אביהם של רבי שמואל ורבי חביב. אין אנו יודעים עליו ולא כלום. הוא נזכר שהקדמות לספר " ראש משב"יר ", שהוציא לאור בנו רבי שמואל. בהקדמות רבי יעקב בירדוגו שם תואר : " החכם הוותיק צניע ומעלי, ענוותן ושפל ברך כבוד הרב ברוך "
ואילו בהקדמת בנו תואר : " החכם השלם והוותיק כבוד הרב ברוך " בגלל שמו ברוך, שאינו מוכר במשפחת אבן יולי , קרוב אני לשער שאביו נשא לאישה בת ממשפחת טולידאנו, בה השם נפוץ עד היום, שמא בתו של הדיין רבי ברוך טולידאנו בן מהרי"ט.
רבי שמואל הלוי אבן יולי.
שנו של רבי ברוך, חותם לעתים קרובות – שמא"י – שמואל אבן יולי .רבי יעקב בירדוגו כותב עליו בהקדמה הנ"ל " נצר מטעינו, משעה ידינו להתפאר, כי מנעוריו גדל בבית מדרשינו שותה בצמא את דברנו ויוצא פרח ויצץ ציץ ועשה פרי למעלה, תנא כרוכלא, שלם הוא ושלמה משנתו, במדרשנו יכולתו, ובגמרא ופוסקים רקחתו, בבקיאות שם ביתו "
מדבריו אלה עולה דמותו של רבי שמואל אבן יולי, כחכם גדול הבקיא בכל ענפי גפ"ת. הקדמה זו נכתבה בסוף ימיו של רבי שמואל, שכנראה נפטר צעיר. מאחוריו הייתה פעילות ענפה, תורנית וציבורית כאחת. הוא היה מחכמיה הרשומים של העיר, סופר בית הדין ושוקד על לימודיו.
חוד מקורביו : חברו הוא, הרב הידוע רבי יוסף בירדוגו. כשנשאל רבי שמואל מרבה של צפרו, רבי עמור אביטבול, כתב את חוות דעתו ולא שלחה לשואל, עד ששלח את השאלה לרבי יוסף והיה בניהם משא ומתן של הלכה.
רק כאשר נקבעו העמדות השונות שלח דעתו ודעת חברו לשואל, עם ההערה : " ואתה תבחר לתקרב ". ומכאן אתה למד על ענוותו וזהירותו היתירה בפסיקת דין.
רבי שמואל נשא לאישה את בתו של רבי יוסף בהלול אחי אמו, שהיה מחכמיה הבולטים של מכנאס וסופר בית הדין, ובשנת ת"ר היה עדיין בחיים. גיסו אח אישתו, היה רבי משה בהלול. בהקדמה " ראש משבי"ר " הנ"ל מתואר : החכם החשוב הוותיק חמר חיוור עתיק, כבוד הרב משה בהלול.
רבי משה עלה לארץ ישראל והתיישב בטבריה. בשנת תרל"ג נשלח כשד"ר טבריה למצרים. במכון בן צבי נמצא ממנו קובץ דרשות וחידושים בכתב יד.
רבי יעקב הכהן : נמנה עם ידידיו של רבי שמואל. בהקדמה ראש המשבי"ר מתארו : " אח הוא לי בחירי רצתה נפשי ". גם הוא מרבניה הרשומים של העיר מכנאס. חתום עם הרב שמואל הלוי בשנת תקצ"ד, במכתב המתפרסם להלן בנספח ד, משה הלוי בן יולי, קרובו של שמואל, דורש בשלום רבי יעקב הכהן.
נראה שקשוק הזה בקשרי חיתון עם משפחת בן יולי. שמא היה נשוי לאחותו של רבי שמואל. אביו, רבי יוסף הכהן, חתום עם רבי רפאל בירדוגו בשנת תקנ"ט, בשטר המכר של ספר התורה של אברהם הלוי, כמו כן חתום הוא בין חכמי מכנאס על תקנת הבחירה בשנת תקע"ח. גם רבי שמואל שימש כסופר בית הדין, וחתום על תעודות רבות.
רבי שלום דרעי : בהקדמת ראש המשבי"ר הוא מברך את " זה דודו וזה רעי, כבוד הרב שלום אדרעי " היה מעשיריה של מכנאס ; משגיח על קופת רבי מאיר בעל הנס של טבריה יחד עם רבי שמואל. הוא קנה בית כנסת בעיר מכנאס מידי משפחת מממראן ונקרא על שמו.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel…NOTRE UNIVERS SCOLAIRE
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
colomb-bechar et environs
2 – Les villages d'origine des nouveaux venus
NOTRE UNIVERS SCOLAIRE
En 1954 la population scolaire de l'agglomeration -qui a connu un developpement consi derable- disposant desormais de 38 classes dans 4 ecoles : les groupes scolaires de Bechar-Djedid-Bidon II et de Debdaba completent 1'ensemble constitue par les ecoles de filles et de gargons du centre de Colomb-Bechar, cette derniere ayant un cours complementaire pour preparer les eleves au B. E. P. C. (Brevet d'Etudes du Premier Cycle.
| Gargons | Filles | Totaux | Pourcentage | |
| Europeens | 42 | 48 | 90 | 34,10% |
| Musulmans | 53 | 38 | 91 | 34,50% |
| Israelites | 48 | 35 | 83 | 31,40% |
| Totaux | 143 | 121 | 264 | 100 |
D'apres L. Ceard, op. cit. p. 118
Sans doute la situation de la plupart des familles ne permettait-elle guere la
poursuite de la scolarite au-dela du C.E.P (Certificat d'Etudes Primaires), les adolescents devant travailler tres tot pour venir en aide a leurs parents. D'autre part, 1'admission en classe de sixieme etant reservee aux «sujets d'elite», peu de jeunes ont pu frequenter le Cours Complementaire, et, apres la classe de troisieme, aller passer le B.E.PC. a Oran, ou se trouvait le centre d'examen le plus proche. Pour la majorite des heureux elus, il faut remarquer que ce fut l'occasion d'un premier grand voyage dans le nord.
Le baccalaureat etait inaccessible, tres peu de parents ayant les moyens d'envoyer leurs enfants au lycee a Alger ou a Oran. Quant aux grandes ecoles parisiennes, il n'y fallait pas songer et peu nombreux sont les exemples de jeunes diplomes de l'Enseignement Superieur, issus de la communaute becharienne a l'epoque : Jeanne Sebban (ingenieur chimiste), Maurice Amoyal (geometre-expert), Maurice Amar (medecin)
Pour tous les autres, il faudra attendre que les vicissitudes de l'histoire imposent le depart, en 1962, vers la Metropole, et offrent une occasion exceptionnelle de delivrer les vocations pour une majorite de jeunes de la communaute juive becharienne : le nombre des diplomes dans tous les domaines (enseignement, magistrature, journalisme, medecine, recherche scientifique…) est assez impressionnant. Et je dois a la verite de dire que ces brillantes reussites sont a mettre a l'actif d'autres jeunes bechariens, de confession musulmane, ce qui demontre les merites de sujets d'elite, sans doute, mais rend hommage au systeme educatif et moral de parents, souvent illettres.
Bien evidemment, une fois oublies les effets des lois de Vichy, les resultats obtenus par les jeunes Juifs de Colomb-Bechar furent plus qu'honorables. La reussite, au plan scolaire, allait conditionner toute revolution de la societe juive becharienne. Parmi les facteurs importants, il faut observer que non seulement les enfants juifs furent scolarises massivement, mais qu'au contraire des musulmanes, les families juives n'hesiterent pas a envoyer leurs filles a 1'ecole.
Des lors, les principales administrations civiles et militaires ouvrirent leurs portes a cette jeunesse juive qui allait pouvoir donner la mesure de ses capacites. C'est ainsi que la communaute put compter, en son sein, un grand nombre d'enseignants, postiers, comptables, officiers de justice, agents des chemins de fer, de la police…
A present, si l'on considere qu'en 1931, sur une population juive totale de 667 personnes, 99 seulement parlaient le francais, 33 etant capables de l'ecrire, les resultats obtenus un quart de siecle plus tard, doivent etre consideres comme tout a fait exceptionnels, compte tenu des handicaps du debut, des conditions imposees par la tradition, du statut impose aux Juifs par l'administration de Vichy, dans les annees 1940…
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
31 – المره بتحب يوم وبتكره اربعين يوم
אלמרה בתחב יום ובתכּרה ארבעין יום.
האשה אוהבת יום ושונאה ארבעים יום.
32 – من يشهد مع الروس ؟ امها و خالتها و عشرة من قرايبها
32 – מין ישהד מע(א)לערוסו אמהא וח׳לתהא ןעשרה מן קראיבהא.
מי יעיד לטובת הכלה? אמה ודודתה ועשרה מקרוביה.
33 – للمره هدفين ـ تعجب الرجال وتكيد النسوان
ללמרה הדפין: תעגיב(אל)רג׳אל ותכיד(אל/נסואן.
לאשה שתי מטרות: למצוא חן בעיני הגברים, ושהנשים יקנאו בה(כדי להרגיזן).
״אין אישה מתקנאת אלא בירך חברתה״(מגלה יג).
34 – النار ولا العار
. א(ל)נאר ולא(א)לעאר.
האש ולא הבושה.
המות עדיף על אובדן הכבוד(כבוד האשה).
35 – النسوان ان بلاهم بال
א(ל)נסואן בלאהֹם בלא ובַלַאהֹם בלא.
הנשים צרתם – צרה ובלעדיהן צרה צרורה.
״לנשים חסרון קטן: רע בלתן ומר־אתן״ חנניה רייכמן.