יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

אולם, כאשר חש משוחרר מן האילוצים הנסיבתיים שכבלו במידת־מה את ידיו ביחס ליהודי לוב, ובהתקשטו מאז 1937 ב׳חרב האיסלאם׳, הטביע מוסולוני(אשר שאיפותיו לספח את תוניסיה ידועות היו לכול) בחותם אנטישמי חזק את התעמולה האיטלקית שכוונה אל עבר המגרב הצרפתי. בסיוע עיתונים כגון ה׳אוניונה׳ (Unione) בתוניס, ה׳ודטה׳ (Vedetta) בטנג׳יר וה׳וואה מארוקיין׳ (Voix Marocaine) ברבאט, הציגו ריהדות צ.א במלהע השנייהאדיו בארי ושירותי הקונסוליה האיטלקיים את יהודי מארוקו ותוניסיה בתורת סוכני השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון-אפריקה ואת אחיהם בארץ־ישראל בתור נושאי כליו של האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון. יתר על כן, בשל חולשתה היחסית של התעמולה, הכתובה והמשודרת כאחד, על ההמונים, החלו עשרות ׳תיירים׳ איטלקים לפעול בפנים הארץ במארוקו ובתוניסיה, כדי להפיץ ישירות את ה׳בשורה׳ הפאשיסטית.במקביל למסע זה נצטוו בתי־המסחר ומוסדות התרבות האיטלקיים שפעלו בתוניסיה ובמארוקו לפטר את עובדיהם היהודים, בעוד שבתי־הספר האיטלקיים בתוניס, רבאט וטנג׳יר, סגרו בשנת 1938 את שעריהם לילדי היהודים, עם פרסום תקנות הגזע באיטליה.

התגובה היהודית

מול פעילות זו לא נותרו הקיבוצים היהודיים בשני הפרוטקטורטים בחוסר מעש: ככל שגברו הרדיפות האנטישמיות באירופה התרבו בבתי־הכנסת התפילות וימי ההתייחדות, ואילו הסוחרים החרימו בשיטתיות את הבנקים האיטלקיים ואת מוצרי התעשייה האיטלקית והגרמנית. מגמה זו, שהחלה בשנת 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, שימשה לפעמים עילה לתקריות בין יהודים למוסלמים, כפי שאירע בתיטואן, בקזבלנקה וברבאט.

הפגנות הסולידריות של היהודים זכו לתגובה הבאה בבטאונם של ציוני מארוקו:

לפנינו אחד היתרונות הראשונים והבלתי־מעורערים של שנאה קולקטיבית זו, לפנים דתית, כיום גזענית, מחר אולי במישור אחר ולא־צפוי, ואשר בלעדיה עם ישראל היה פוסק מלהתקיים זה מכבר […]. מכאן שאין בדעתנו להתרעם או למחות נגד נחשול זה, היכול הרי להציף את הסכרים הגבוהים ביותר ואף לעקור אותם כליל. ישאגו אחרים אלי ירח. תפקיד מגוחך זה אינו לטעמנו.

ככלל, ראשי הקהילות סברו כי ההמתנה היא הגישה הנבונה היחידה. הם הניחו למצפונם את ׳אלה המשפילים את עצמם׳ בצעוקם ׳מוות ליהודים׳ וגינו נמרצות את ׳קנאות היתר׳ של חלק מן הנוער היהודי'אשר, בהשפעת הזרם הציוני הרוויזיוניסטי, בחר באופציית הפעולה הישירה. לבד מדברי הרגעה בדבר הצורך לשמור על ׳הידידות בין יהודים למוסלמים׳, נותרה היוזמה נגד ההסתה האנטי־יהודית כמעט רק בידי ארגונים חוץ־קהילתיים, כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳, ׳הליגה להגנה על זכויות האדם׳, ה׳ליבר פנסה׳ (Libre Pensée), ׳הפדרציה של החיילים המשוחררים הריפובליקנים׳ והמפלגה הסוציאליסטית (..(S.F.I.O

ב־1935 דחו שלטונות הפרוטקטורט במארוקו את בקשתו של ברנאר לקאש ליסד סניפים של ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ בתחומיו: בשנה שלאחר־מכן הותר לו בכל זאת לסייר בערים הראשיות של הממלכה השריפית. בהזדמנות זו הציע לקאש למאזיניו היהודים להתקרב יותר אל בני ארצם המוסלמים.24 רעיון זה זכה מיד לתהודה רבה, וביולי 1936 נוסדה בפאס ׳אגודה מארוקאית של יהודים ומוסלמים׳, שכללה אנשי־רוח יהודים צעירים וכמה לאומנים מוסלמים. אולם ארגון זה נשכח באותה מהירות שבה הוקם: האידיאלים שלו לא עלו בקנה אחד עם שאיפות המוסלמים, ואף לא עם תקוות היהודים שרובם המכריע נשא עיניו לצרפת, ולה בלבד.

הרי כי כן, כאשר נראתה המלחמה בלתי נמנעת, הביעו מאות יהודים במארוקו ותוניסיה, שהשתייכו לכל שכבות האוכלוסייה, את רצונם להתגייס לצבא הצרפתי.

פרק שלישי לקראת ׳המהפכה הלאומית׳

עם כניסתה של צרפת למלחמה הגיע לשיאו ה׳פטריוטיזם׳ הצרפתי של יהודי צפון־אפריקה. ביטויי הסולידריות עם ׳צרפת הליברלית ושוחרת השלום׳, צרפת ׳המגנה על החלשים ועל המדוכאים׳ היו כנים ומוחלטים: ׳עם ישראל כולו, ולא כל יהודי לבדו, חייב לנטות שכם עם צרפת ובעלי־בריתה למען הנצחון על האויב המשותף׳. הכול תרם לכך: אימת ההיטלריזם והשנאה כלפי גרמניה, ׳אויבו האכזרי ביותר של הגזע היהודי, החיבה המחודשת כלפי ארץ האמנסיפציה — ׳צרפת של האב גרגואר׳ — שאויב ׳שיצא משיווי המשקל ושואף לשלוט בעולם לאחר שיביא לחורבנו׳העמידה בסכנה, לבסוף התחושה המעורפלת שביצירת גוף אחד, מול הסכנה המשותפת, עם ה׳מולדת המאמצת והמעניקה חסות׳. ובעוד הרב הראשי ליהודי תוניסיה, חיים בלאייש, ביקש מבני קהילתו כי ימירו את חסכונותיהם לאגרות־חימוש, אורגנו לילות־שימורים ותעניות־ציבור בתוניס, נאבל ובֶזָה. בזו האחרונה פנתה הקהילה היהודית, ׳הלהוטה לסייע עד קץ יכולתה לנצחונה של צרפת׳, לשלטונות ׳כדי שיכריזו מיד על גיוס חובה לצבא צרפת של כל יהודי תוניסיה בגיל השירות׳.

תגובות דומות נרשמו במארוקו: ׳יהודי מארוקו המנועים מלהתגייס לצבא […] תורמים גם הם מכספיהם לביטחון הלאומי ונרשמו סכומי־כסף ניכרים שנתנו לרוב סוחרים ידועים, נאמר באחד הדינים־וחשבונות הרשמיים.

אולם, בשני הפרוטקטורטים לא שבעו השלטונות נחת מהפגנות הסולידריות הגואות של האוכלוסייה היהודית ואלה אשר קיוו, במארוקו, תוניסיה ואלג׳יריה, כי מול ׳אחוות המלחמה׳ תיעלם ההסתה האנטישמית כלא היתה נאלצו להכיר במציאות המרה: ככל שהלכו והתמוטטו קווי־ההגנה של צרפת מול הפולש הגרמני והסתמנו אותות המפלה הקרבה ובאה, כך הלכה והתחזקה החזית האנטי־יהודית בצפון־ אפריקה.

במארוקו החלו הדינים־והחשבונות הרשמיים למסור על החרפת הפעולות האנטישמיות בקרב האוכלוסייה האירופית והמוסלמית בערים הגדולות — כבר בימים הראשונים של שנת 1940.״ אזכורים כאלה נעשו רבים ומדויקים יותר ערב שביתת־הנשק ולאחריה: בסלא (Sale) שבמארוקו אסר הפחה על היהודים להעסיק משרתים מוסלמים״ ובמכנאס תבעו הסוחרים המוסלמים את סילוקם של היהודים מהשוק העירוני המרכזי, סוק אל־עטארין,״ ואילו בערים אחרות צוירו צלבי־קרס ברבעי ה׳מדינה׳. אולם לדעת החוגים הרשמיים ׳נבעו מעשים אלה מרגשות אנטי־יהודיים יותר מאשר מאהדה לגרמניה.

האינטלקטואלים [המוסלמים] נעשים אנטי־בריטיים מתוך אנטישמיות, ובשל כך מתקרבים לתפיסה הגרמנית׳. מעשי האיבה האנטי־יהודיים החמירו בשל הדלדול במוצרי המזון ועליית המחירים שבהם הואשמו היהודים, כמי שרצו להפיק תועלת מן המלחמה שאחיהם באירופה חוללו במו־ידיהם. בערים שבהן היו ריכוזים גדולים של בני אירופה — קזבלנקה, אוג׳דה, פור־ליאוטה (Port-Lyautey), רבאט ופטיז׳אן(Petitjean) — מילאו חוגי הימין הקיצוני תפקיד מכריע-, ואילו במקומות אחרים ׳הקשר האנטי־יהודי בין האוכלוסייה האירופית והערבית׳, כלשון הדינים־והחשבונות הרשמיים, מצא את ביטויו ב׳פעולות עונשין׳ של חיילים צרפתים ומוסלמים ברבעי היהודים: במלאח של פאס נהרג יהודי אחד ועוד שישה נפצעו בעקבות מבצע כזה שביצעוהו לגיונרים צרפתים ומוסלמים.

אף בתוניסיה דווח, לאחר שביתת־הנשק, על חלקה של האוכלוסייה המוסלמית בהגברת המסע האנטי־יהודי: כרוזים הקוראים לטבוח ביהודים הופצו בתוניס, לה־גולט (La Goulette), חאמאם־ליף (Hammam-Lif), מונאסטיר, נאבל, וגאפסה, ואילו במקומות שונים בכף־בון(Cap Bon) ובסאחל נתקפו ונבזזו בתים וחנויות של יהודים. השלטונות ייחסו אירועים אלה ל׳מגמה האנטי־יהודית הרווחת בדרך הטבע בקרב המוסלמים בתוניסיה׳ וכן להשפעת המסע האנטישמי שערכה כמה חודשים עד אז העיתונות האירופית. אולם, הסברים אלה התחמקו מהיבט מרכזי בקוניוקטורה החדשה: בשעה ש׳המהפכה הלאומית׳ היתה עדיין בחיתוליה היתה תדמיתה של צרפת, כפי שהצטיירה בעיני נתיניה הלא־צרפתים שמעבר לים, כשל ענק ששמו הלך לפניו בתור לא־מנוצח וחסין מפני שגיאות, והנה עתה הפילו הצבא הגרמני ארצה: החלשה זו של המעצמה הקולוניאלית שבה ועוררה את שאיפות העצמאות של האוכלוסייה המוסלמית: מתוך עידודה של השקיעה הצרפתית, היא החלה להלום כחולייה החלשה ביותר שבמצב הקולוניאלי, ביהודי, שקידומו החברתי היה מאז ומתמיד לצנינים בעיני חלק מדעת־הקהל המוסלמית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר