מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

האם יתכן שאלוהים בא להטיל משימה כלשהי על אדם כשהוא ישן ואף לא הזדהה לפניו בקולו?

כאמור, כל אשר נכתב אודות חלומו של ממיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמתוחמד בואריאציות שונות מקורם ב׳חדית׳ים׳ ועל פי הדעות השונות של החוקרים אין כל אפשרות להוכיח את אמיתותם של אלה, מה גם שחכמי האיסלאם בעצמם, לכל אורך ההיסטוריה, שינו ופסלו אלפי חדית׳ים מזויפים שהיו שגורים בפי חכמי האיסלאם.

אחד מחכמי האיסלאם הגדולים מוחמד אבן־אסמעיל אל־בוחארי שחי בשנים 810 ־ 870, כתב ספר רב־כרכים בשם צחיח אודות מסרני החד׳יתים האמינים והשקרנים ומתוך שש מאות אלף חדית׳ים שנמסרו לו, בחר אך ורק ב-2762 כאמינים אך לא ודאיים.

קורונבאום, אחד מחוקרי האיסלאם הגדולים, מגדיר במחקריו את החד׳ית כפסקי דין סמכותיים שפסקו מנהיגי האיסלאם לאחר מותו של מוחמד בשמו, כביכול, לחיזוק מעמדם ולקידום מטרותיהם ותו לא.

גיוזף שכט, חוקר תולדות האיסלאם, מציין במחקריו שאין חדית׳ים מהימנים, וכי הכל זיופים והמצאות.

אבן־חנבל, תיאולוג מוסלמי, איש רוח, חוקר וסופר, מצדד בשלושה תחומים שאסור להתעמק בהם ולנסות לפרשם.

א ־ פסוקי הקוראן;

ב – מסורת פשיטות מוחמד על שיירות האספקה למכה;

ג – האמת במסורת החדית׳ים.

אולם, אותם חכמי איסלאם לא הטילו ספק בחדית׳ים אשר תוכנם היוו את אושיות האמונה המוסלמית ונאמרו מפי מנהיגי האיסלאם, דהיינו, החליפים ששלטו אחרי מוחמד.

אחמד אבן חנבל

אחמד בן חנבל היה מייסד אסכולת המשפט הסונית הקרויה על שמו שדגלה בשמרנות ובהתנגדות להתערבות הח'ליף בפסיקת ההלכה.

אחמד בן מחמד בן חנבל, אבו עבדאללה אל-שיבאני (בערביתالامام احمد بن محمد بن حنبل, ابو عبد الله الشيباني) היה פוסק שריעה ותאולוג אסלאמי חשוב, ואבי האסכולה החנבלית במשפט המוסלמי. אבן חנבל נולד בשנת 780 בבגדאד והיה ממובילי המאבק בתפישות האסכולה המעתזלית בימי אל-מאמון. אבן חנבל נשפט בזמן המיחנה והושפל, אך סירב לוותר על אמונתו באי-נבראותו ובנצחיותו של הקוראן. האסכולה החנבלית, שאת יסודותיה ההלכתיים הוא כונן, נחשבת לאסכולה השמרנית ביותר מבין ארבע האסכולות המוכרות באסלאם הסוני. הוא נפטר בבגדאד בשנת 855.

אחמד אבן חנבל נולד בבגדאד למשפחה ערבית בת התרבות הפרסית בבגדאד ועבר עם אמו לעיר מרו. שם התחנך והחל להפגין את אדיקותו בלימודי קוראן ובמנהגיו היומיומיים. הוא התחיל ללמוד פסיקת הלכה, במרו ואחר בבגדאד, אצל גדולי התקופה, בהם אלשאפעי, אבו יוסוף ואחרים. כבר אז יצאו לו מוניטין, ואחר כך החל עוסק בעצמו בפסיקה ובעיקר – באיסוף חדית' (מסורות בעל פה על אורחות חייו של הנביא, שעברו מדור לדור לצורכי פסיקת הלכה) בכל רחבי המזרח הקרוב (משרכ) המסלמי של זמנו. הוא הפגין בקיאות רבה בשינון החדית', אך לא נמנע מלהעלותו על הכתב, ועל בסיס זה אספו בניו את קובץ החדית' העצום שלו.

בכל ימיו נודע אחמד אבן חנבל בתַקְוַּה שלו, תכונה שעיקרה פרישות וצניעות על גבול הסגפנות. במסעותיו, סירב לקבל דורונות תמורת מסירת חדית' ואף סירב לקבל את דבר החדית' במידה והוא הוצע לו בצירוף של כסף או מתנות. גם לאחר שהתמסד והקים משפחה בבגדאד, חי וחינך לחיים פשוטים והרבה בצומות וסירב להיות מקורב בכל מידה שהיא למנעמי השלטון, שהיה בעיניו בחזקת עושק ונהנתן.

הגותו הדתית של אחמד הייתה מבוססת על פרשנות פשטנית של הקוראן על בסיס קריאת הכתוב כלשונו. כך, לצד אמונתו בייחוד האל, הוא האמין גם לתיאורים הקוראניים שלפיהם אללה יושב על כס כבודו, כלשונם. כאשר קמה תנועת המעתזילה (דיאלקטיקה) שהתבססה על פרשנות אלגורית של הקוראן תוך שימוש בלוגיקה וטענה שתיאורים אנתרופומורפמיים כגון אלו הם אלגוריה בלבד, התנגד להם אבן חנבל מכל וכל. בעיקר הוא התנגד לטענתם העיקרית והיא שמן ההכרח הוא שהקוראן נברא על ידי אללה. לשיטתו, הקוראן עצמו הוא נצחי.

כאשר הח'ליף אלמאמון אימץ את תפיסת המעתזילה ואף ביקש להכפיף את כל נתיניו אליה במסגרת מה שנקרא המִחְנַה, היה אחמד אבן חנבל בר הפלוגתא העיקרי של תפיסה זו. הוא נכלא למשך שנתיים, עונה עד כדי הודאה (כנראה) ואף הולקה בפומבי, עד ששוחרר על ידי הח'ליף אלמתוכיל שניחם על מעשי אבותיו. המחנה הייתה למעשה הנסיון של הח'ליף להכפיף את המוסד ההלכתי להשפעתו ובתוך כך לרומם את מעמדו שלו ולאפשר לעצמו ולבאים אחריו להנחות את הדוֹגמה הדתית. התנגדותם של העלמאא, ובראשם אחמד אבן חנבל היא למעשה ההתנגדות לכך, ובזכות כוח סבלו והפופולריות שלו, התנגדות זו צלחה למעשה.

המורשת של אחמד אבן חנבל השתמרה על ידי בניו, שהתמנו לתפקידים של קאצ'ים (שופטים) ופוסקים. הם כתבו ביוגרפיות של אביהם, ההדירו את ספריו המרובים ועבי היריעה ובכך קיימו את התנאים שאפשרו לאסכולה החנבלית לצמוח ולהפוך לאסכולה הרביעית והאחרונה של האסלאם הסוני. אסכולה זו המשיכה להתקיים כיסוד תאולוגי, אורבני וחברתי, תחילה בבגדאד ואחר כך (בעיקר לאחר חורבנה מידי המונגולים ב-1258) בדמשק ובמקומות אחרים. הם המשיכו להציב התנגדות לאסכולות אחרות עד כדי מלחמות רחוב והקימו הוגים נמרצים שהידוע שבהם היה אחמד אבן תימיה שנכלא והוצא להורג בשל דעותיו הנציות.

חייו 

אחמד אבן חנבל נולד למשפחה ערבית משבט בנו שיבאן שהתיישבה בבצרה שבעראק בזמן הכיבוש האסלאמי. משפחתו המשיכה עד ימיו להרוויח מהמעמד שזכו בו על רקע הסיוע בכיבושים. סבו ואביו היו מנאמני המהפכה העבאסית (אבנאא אל-דולה) ועל כן ניתנה להם העיר מֵרְוְ. הם שבו לבגדאד לפני לידתו או מקצת אחריה, וחיו בצמצום על בסיס השכרת שטח שהיה שייך למשפחתם בעיר.

עוד בילדותו, אומרים, היה נוהג באדיקות. מסופר עליו שהיה נוהג להשכים קום לתפילת השחר מוקדם כל כך, שאמו הייתה מרחמת עליו ומחביאה את שלמותיו כדי לעכבו. מסופר שמכר שתי פנינים שהיו ברשותו כדי לנסוע לבצרה ללמוד שם. רק לאחר תקופת לימודיו בבגדאד, יצא אחמד אבן חנבל למסעות בעראק, סוריה והמדבר הערבי בחיפושים אחר מוסרי חדית'. חיפוש החדית' כשלעצמו היה בעל אמירה פוליטית מובלעת שתלתה למעשה את הסמכות לפסיקה הדתית בנביא וברעיו בלבד, ובכך למעשה הפקיעה כל סמכות מהח'ליף או מכל מאן דהו לקבוע את האורתודוקסיה.

לאחר שתמו מסעותיו, חזר למשרתו (הלא רשמית) כפוסק ואף הקים משפחה בבית קטן בבגדאד. אשתו הייתה עבאסה בנת אלפצ'ל, ואשתו השנייה הייתה בת-דודו, אישה סתומת-עין. כמו כן הייתה לו פילגש, חוסן, ממנה נולדה לו בת בשם אום עלי זינאב. מאשתו נולדו לו מספר בנים: אל-חסן, מחמד וסעיד. משפחתו גרה כולה בביתו, בצמצום, באגפים שונים סביב החצר הפנימית של ביתו, כמקובל בארכיטקטורה של התקופה. פרנסתם הייתה תוצאה של עבודות מזדמנות, השכרת המקרקעין של אחמד, מכירת מוצרי טקסטיל שנטוו על ידי נשותיו של אבן חנבל, ומקורות הכנסה משניים נוספים.

מנהגיו 

אחמד אבן חנבל נהג כל ימיו בדרך של אדיקות ושל צנעה והסתפקות במועט. הוא לא היה מקרב הסגפנים שהיו מענים את עצמם לעתים עד סף המוות, אך בשום אופן לא נמנה עם הנהנתנים. הוא בחר בדרך אמצעית שנקראת תקוה ועיקרה פרישות והתנזרות ממנעמי החיים על סף הסגפנות. לכך סייעה העובדה שמראשית ימיו לא התפרנסה משפחתו ברווחה והעובדה שלצורך קיום מאוויו הרוחניים נאלץ להוציא גם את מרבית הכספים המועטים הללו.

הוא היה מהלך ברגליים יחפות, גם במסעות ארוכים. מנהג זה היה נוהג נפוץ ולא נחשב למחמיר במיוחד. כמו כן, הסתפק במעט וסירב לקבל מתנות, החל בתקופה שבה אסף חדית' וסירב לקבל מתנות כשוחד כדי שישמע את דבר החדית', וכן לאחר מכן כששב לבגדאד. כשבנו צאלח קיבל תשורות מהח'ליף (אותן תשורות שאחמד עצמו סירב לקבל), התרגז על בנו והורה לחסום את הדלת אל חדריו ואף סירב לאכול מזון שהוגש מאיתו. סיפורים רבים ישנם על הדרכים שבהם היו בניו מכניסים רכוש הביתה באופן סמוי, ובלבד שלא יגלה אביהם כיוון שמשגילה, היה מתרגז עליהם. הוא גם נטה לפזר את מעט כספו. כיוון שאבו אל-פואריס, דיירו, סייע לו להוציא מזמרה שבנו הפיל לתוך הבאר של ביתם, ביקש אבן חנבל לשלם לו חצי דרכמון (דרהאם). כאשר סירב אבו פואריס, פטר אותו אחמד אבן חנבל מתשלום דמי שכירות למשל שלושה חודשים.

התקוה גם כללה מובן של התבודדות ושל רצינות סבר. אחמד אבן חנבל, כמוהו כרוב העלמאא של זמנו, סלד מצחוק, כמו גם מאנחות של כאב וכן ממנגינה. עוד מסופר עליו שאחד מבני לוויתו ניפץ נבל של עובר אורח, מפני שהדבר נתפס בעיניו כדבר של קלות דעת וביטול של זמן שניתן להשקיעו בלמדנות. כמו כן היה אחמד אבן חנבל נוטה לביישנות ולפנים נפולות בפני כל העוברים על פניו.

תכונות אלו לא הרחיקו אותו מן הציבור אלא עשוהו אהוד על העלמאא ועל קהל רב של אנשים בבגדאד ומחוצה לה. אותו קהל צבא לאחר מכן על ארמון הח'ליפות כאשר היה אחמד אבן חנבל עקוד שם, וביקשו את שחרורו המיידי. שם הוא הולקה בפומבי וכה אצילה הייתה עמידתו בפני שוביו בעיני המתבוננים, עד כדי שמקצתם גלגלו בסיפור לפיו מחמת המלקות נטו אברקיו של אחמד לפול, כאשר נשלחה יד של פז מן השמיים והרימה אותם.

הגותו 

הגותו של אחמד אבן חנבל הייתה מבוססת על פרשנות מאוד פשטנית של הכתוב בקוראן. הקוראן, בדומה לתורה, מלא תאורים אנתרופומורפיים של אללה, המדמים אותו כיושב על כס כבודו, מדבר וכן הלאה. אחמד אבן חנבל היה אנוס לקרוא קטעים אלו כשמם, גם אם הם עומדים לכאורה בניגוד לרעיון הייחוד של אללה (תוחיד) והטרנסצנדנטיות שלו, הנובעת מעיקרון זה. בעניין זה, היה לו ויכוח גדול עם זרמים שביקשו לפרש את הקוראן על בסיס סילוגיזם (קיאס) והלוגיקה היוונית שאחיזתה בעולם השכלתני האסלאמי התחזקה עם עלית תנועת התרגום (בית אלחכמה) של היצירות היווניות והרומיות הקלסיות בימי הארון אל-רשיד העבאסי ואחריו. הזרם הראשי בתחום זה היה המעתזילה או הדיאקלטיקה.

מעבר למחלוקות לגבי פסוקים מסוימים בקוראן, הייתה לאחמד אבן חנבל מחלוקת עקרונית בהרבה מול המעתזילה לגבי מעמדו של הקוראן עצמו. לפי שיטתו, הקוראן עצמו הוא נצחי, ואילו לשיטתם, הכרח הוא שהקוראן נברא על ידי אללה. לכאורה מדובר על ויכוחים של מה בכך, אך הם היו בעלי חשיבות עליונה להוגים של התקופה, ובהמשך חשיבותם התגברה מרגע שהח'ליף אלמאמון החליט לאמץ גישה זו ואף לכפות אותה על העלמאא של הח'ליפות. כאמור, העלמאא תמיד ראו בשלטון הפוליטי רוע הכרחי שמטרתו היחידה היא מניעת אנרכיה (פתנה). לכאורה, לא היה לעלמאא מה להתרעם כאשר הח'ליף הכריז כי הוא מאמין שהקוראן נברא (וכמו כן כי עלי הוא "הטוב שבבני האדם").

אבל הח'ליף לא הגדיר רק את אמונתו שלו, הוא ביקש להכפיף את כל נתיניו לאמונה זו עצמה. בעצם ניסה הח'ליף לחרוג מגבולות סמכותו המוסכמת כשליט פוליטי וכסמל דתי ולהגדיר את עצמו כמי שקובע את האורתודוקסיה, את הנורמה הדתית, בדומה לקיסר הביזנטי ולשאהנשאה הפרסי, אשר מדמות שניהם ינקו השליטים הפוליטיים בתולדות האסלאם. יש בכך אף דמיון לדרכיהם של השיעים, שהעבאסים ביקשו להתקרב אליהם ולפייסם. לכך התנגדו העלמאא, ואחמד אבן חנבל בראשם. רבים מהם נכנעו לדיקטאט של הח'ליף, מחשש לחייהם, ומתוך חמישים עלמאא שהובאו כדי שיודו באמונה שהקוראן נברא בכיכר העיר, סירבו רק אבן חנבל ועוד עלמאא אחד.

פועלו ההיסטורי: המחנה 

המחנה היא שיא פועלו ההיסטורי של אדם שעיקר חייו עומדים בסימן של א-פוליטיות מוחלטת.

מורשתו פרסומיו 

העתק פסיקות הלכתיות של אבן חנבל מאוקטובר 879

  • כתאב אל-עלל ומערפת א-רג'אל (ספר העילות הדתיות והכרת המוסרים)
  • מסנד אבן חנבל – קובץ מסורות קאנוני הממויין לפי המוסרים.
  • כתאב פצ'אאל א-צחאבה (ספר שבחי חברי הנביא)
  • כתאב אל-אשרבה (ספר המשקאות המותרים והאסורים)

כמו כן כתב אבן חנבל ספרים רבים בנושאי פרשנות הקוראן, הלכות ומשפט, עקרונות תאולוגיים (כמו ביטול תוקפם של פסוקי קוראן – א-נסאח' ואל-מנסוח') ואגרות בגנות כיתות שאמונותיהן נתפשו בעיניו ככפירה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר