מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

2 – ההזמנה

צורך גדול יש להם לבריות ב״מיתוס״ למילוי התודעה והדמיון שלהם­

­ מוסא עלמי, 1948

עוד ב־1970 הגדיר נאצר, נשיא מצרים, את ״ישראל״ כסיבה ל״גירושם של הפלשתינאים מעל אדמתם״. אף על פי שבכך יצא נאצר ידי חובת הכרה בטיעון ״הערבי הפלשתינאי״, הרי למעשה היתה דעתו נתונה לדאגה הערבית המרכזית, הבסיסית והכוללת. כמו שאמר בגילוי־לב בהמשך לאותו משפט, ישראל היא ״אמאז ומקדםיום מתמיד לאומה הערבית׳׳. בהמשך אותה שנה (במאי 1970) קם נאצר ו״ניסח את דחייתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל״, אך שוב הדגיש את ״כיבוש האדמות [הפן-ערביות] שלנו ורק בשורה השניה ציין: ״ואנו דוחים את התעקשותה [של ישראל] על שלילת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי בארצו״.לימים הרבו הערבים בסיפור קשייהם ותלאותיהם של הפליטים הערביים בארצות ה״מארחות״ השכנות לישראל. תצלומים וסיפורים על החיים במחנות־הפליטים, כמו גם ״תביעות״ לזכויות ה״לגיטימיות״ הלא־מוגבלות והלא־מוגדרות של ה״פלשתינאים׳, הציפו את כלי-התקשורת בעולם תוך כדי ניצול שנון וממולח של אמנות יחסי־הציבור המקצועיים.

אסטרטג ערבי פלשתינאי מן החשובים, אל-היית'ם אל־איובי, ניתח את יעילותם של טכסיסי התעמולה הערבית ב־1974, וכך כתב:

דימויה של ישראל כאומה חלשה המוקפת אויבים השואפים להשמידה התנדף [אחרי 1967] והוחלף בדימוי של אומה תוקפנית הקוראת תגר על דעת הקהל העולמית.הבולטות העזה של מצוקתם העגומה של הפליטים חסרי־הבית – זו הטראגית תמיד- משכה אליה במידה מיוחדת־במינה את רגשי חמלתו של העולם.

בשנת 1981 העלה המזכיר הכללי של הארגון לאחדות אפריקה, השגריר עומארו גארבה יוסופו מניג'יר, הירהורים בשאלה מדוע מיליוני העקורים שבאפריקה אינם בולטים באותה מידה : " אין אנו זוכים לפרסומת בגלל התרבות שלנו. הארצות המארחות אינן משיבות את פניו של שום פליט, ולכן אין אנו דראמטיים די הצורך לטלויזיה. אצלנו אין טביעות, אין מעשים של שוד אווירי…אין אנו עושים את החדשות " עד כאן

 נוסף לכך סיפק מסע־ההסברה ללא־ערבים את הצידוק המוסרי לנהוג על־פי הכללים האנטי- ישראליים של הערבים, הנחשבים תנאים מוקדמים לקבלת נפט ערבי ולקבלת טובות־הנאה כספיות שמצמיח עושר הנפט הערבי. מיליוני דולרים הוצאו על ניצול הפליטים הערבים והחזרתם למולדתם כ״לב הענין, בחינת הבעיה האנושית הראשונית שחובה לפתור אותה קודם שאפשר יהיה לדבר על שלום כולל עם ישראל.

אגב עיון בהשפעתו של נשק־הנפט לאחר מלחמת־יום־הכיפורים של 1973, העלה אליאיובי את ההערה המחוכמת.

אומות אירופה המערבית גינו את עמדתה של ישראל למרות הערובה שנתנו לבטחונה ולשלמות גבולותיה. הן הבינו שהאינטרסים האירופיים ותלותם במקורות האנרגיה אינם מניחים להן להסתכן בזעמם של הערבים.

 לפיכך המליץ אל־איובי על ״שיחות־שלום״ לשם אחיזת־עיניים, ולהמשיך עם זאת ב״מצב של ׳לא שלום״/ והציע להתמיד ב״לחץ מוסרי יחד עם מתיחות צבאית מאוזנת בקפידה…״ למען ״הצלחת האסטרטגיה הערבית החדשה״". מאחר ש״אבידות בנפש עודן נקודה כאובה לאויב״, יכולות פעולות ״גרילה״ לשחוק את בטחונה־העצמי של ישראל ואת ״האמונה״ של העולם ב״שוטר הישראלי״.

אל־איובי הביא לדוגמה את ״הצלחתם של תמרוני מדיניות־החוץ הערביים״ ב־1973, שהיתה

שלמה עד כדי כך ש… להוציא את ארצות־הברית ואת הממשלות הגזעניות שבאפריקה נקט העולם כולו עמדה נייטראלית או פרו־ערבית בשאלת החוקיות שבהחזרת השטחים הכבושים בכל האמצעים – לרבות שימוש בכוח צבאי.

כמו שציין אל־איובי, ״ההנחה הערבית היסודית בנוגע ל׳חיסול תוצאות התוקפנות׳ עודה מקובלת על העולם״. כך תונח ״עניבת־החנק״ על צווארה של ״הישות הציונית״.

אך גם לאחר שיצרו הערבים את ״מיתוס״ הלאומיות לא נוצר בכך המצב הנוח לערבים הפלשתינאים אשר לו קיווה מוסא עלמי בשעתו. תחת זאת, הונצחו התנאים שעליהם התלונן מרה: הערבים ״מגיפים בפניהם את דלת״ האזרחות ו׳׳כולאים אותם במחנות ". 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר