התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל-ר׳ אברהם אבולענייה (הנביא)

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.

קורות התנועה השבתאית.

ר׳ אברהם אבולענייה (הנביא)

ר׳ אברהם אבולעפיה (1292-1241), היה מגדולי חכמי ספרד ומיסטיקן קיצוני. הוא הרבה לנדוד בקהילות ישראל ולהטיף לביאת המשיח: ראה את עצמו כנביא ובשנת 1280 (שנת מ׳) נסע לרומא וניסה להשפיע על האפיפיור להתגייר. הרשב״א (1310-1235) (ר׳ שלמה בן־אדרת), היה בר־פלוגתא שלו והאשימו ששם עצמו למשיח. השפעתו של ר׳ א. אבולעפיה על תורת הקבלה היתה גדולה. הוא פירסם הרבה ספרי נבואה, בהם השתמש בסמלים משיחיים ובהם ״שאף להראות דרך מעשית להשגת רוח הנבואה על־ידי תרגילי התבוננות באותיות ובשמות״.

רשימה ארוכה של רבנים ומקובלים עסקו בתורת הקבלה ופירשו ברוחה פרושים על התורה.

גרוש ספרד

בשנת רנ״ב (1492) בימי פרדיננד ואיזבלה, ב־30 במרס 1492, יצאה הגזרה מארמון אלהמברה. על היהודים נגזר לצאת את גבולותיה של הממלכה עד 30 ביולי אותה שנה, וכל הנשאר – אחת דתו להמית. 150,000 יהודים נטלו את מקל הנדודים ויצאו לקראת עתיד לא נודע. רובם שמו פניהם לחופי צפון אפריקה ונתקבלו ברצון על־ידי בל הקהילות היהודיות ״מסא­לי במערב ועד טריפולי במזרח״.

דון יצחק אגרבנאל

הטרגדיה הגדולה שפקדה את העם אחרי הגרוש והתלאות שהיו מנת חלקם של הגולים טילטלו את העם טלטלה עזה והדליקו ביתר שאת את ניצוצות הגאולה וחיזקו את האמונה בביאתו הקרובה של המשיח. תרומה מכרעת לאמונת הגאולה הקרובה תרמו דעותיו וספריו של דון יצחק אברבנאל, שר האוצר של ממלכת ספרד. הוא היה עד ראיה לאותה קטסטרופה נוראה וחזה מבשרו את כל תלאותיה ומוראותיה. הוא יצא בראש הגולים וניסה לרומם את רוחם ולהצילם מצפרני היאוש שננעצו בהם, על־ידי ספריו המשיחיים ספרים אלה, אומר מ.צ. סגל, ^י הכשירו במידה רבה את הלבבות להופעת דוד הראובני ושלמה מולכו."

ואכן שוב הופיעו מחשבי קצין, ביניהם דון יצחק אברבנאל שחישב ומצא ששנת הגאולה תהיה שנת רס״ג (1503). אחריו חישבו לשנת ר״ץ (1530) ואחר־כך לשנת של״ה (1575).

ר׳ אברהם הלוי (בן־אליעזר)

בין מחשבי הקצין היה ״המקובל האלוהי״ ר׳ אברהם הלוי. הוא גרם להקמת תנועה לחזרה בתשובה על־ידי צומות וסיגופים כדי לעלות לארץ ולהכין את עצמם לימי ביאת המשיח. הוא חישב ומצא בדומה לאברבנאל ששנת ר״ץ (1530), היא שנת הקץ. אך שנת ר״צ רצה, עברה וחלפה והמשיח לא בא. שוב אכזבה.

דוד הראובני במרוקו

בדרך מסעותיו הגיע הראובני גם למרוקו. שם שהה זמן מה והצליח להתקרב אל שליטי הארץ ולהתחבב על היהודים, עד כדי כך שכמה חוקרים חשבוהו למרוקאי וצרפו לשמו את שם הלוַאי דוד הראובני ״המרוקאי״. דעה זו הופרכה על־ידי חוקרים.

יהודי מרוקו רחשו לו כבוד רב וגדולי תורה ונכבדי העדה שיחרו לפתחו. בימי שהותו במרוקו ניסה לגייס עזרה לשם מילוי שליחותו ואף הצליח להחזיר ליהדות יהודים שהמירו את דתם. ידוע על יהודי מומר בשם אלדיק שחזר ליהדות בהשפעתו של דוד הראובני.

רבים מבין הגולים, כאמור, מצאו מקלט בערי צפון אפריקה ומרוקו, ויחד אתם חדרו והתחזקו הנטיות המיסטיות והרוח המשיחית.

המרכז הצפתי

עם גבור הרוח המשיחית גברה גם התשוקה בקרב רבני ומקובלי מרוקו לעלות לארץ־ישראל וליטול חלק בהקמת המרכז ההגותי־קבלי בצפת. עם הקמת המרכז חדלה הקבלה להיות נחלתם של חוגי העילית המצומצמים ופרצה את המעגלות הסגורים בהן נעה עד כה. הקבלה יצאה לרשות הרבים והפכה לתנועה רוחנית בעלת עצמה, העתידה להשפיע על ההתפתחות ההסטורית של העם היהודי כולו בדורות הבאים. תרומה נכבדה בכיוון זה תרם אחד מתלמידי האר׳׳י שעלה לצפת ממרוקו, ר׳ יוסף בן־טבול המערבי.

המרכז בצפת משך אליו מקובלים מכל הפזורה היהודית, ואליו הגיעו הכמים מארצות אירופה, אפריקה ואסיה. מזרח ומערב כאחד. ביניהם היו חכמים מקובלים רבים ממרוקו. המרכז הפך בזמן קצר לזרקאור אשר האיר את חשכת הגולה באור תורת הקבלה.

שני מקובלים גדולים עמדו במרכז היצירה הקבלית של צפת: ר׳ משה קורדובירו (1570-1522) ור׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר"י) (1572-1534).

רבי משה קודדובירו (1570-1522)

היה תלמידם של ר׳ יוסף קארו (בעל ה״שולחן ערוך״) ושל ר׳ שלמה אלקבץ בעל השיר הידוע ״לכה דודי לקראת כלה״ והיה מורהו של האר״י. הוא נחשב למיסד של המרכז בצפת, כתב הרבה ספרים על תורת המסתורין. העיקרי שבהם הוא ״אור יקר״ שהוא פרוש על הזוהר אשר בכתיבתו עסק כל ימי חייו. הוא נפטר בירושלים בשנת 1570. אחרי מותו תפס את מקומו ואת כתר המנהיגות בתורת הקבלה תלמידו המצטיין ר׳ יצחק לוריא (האר״י).

ר׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר״י)(1572-1534)

ר׳ יצחק לוריא נודע בשם האר"י הקדוש. דמותו היתה אפופה מסתורין. היה תלמידו גם של הרדב״ז(ר׳ דוד בן־זמרה) שעלה לארץ־ישראל מפאס. אחר־כך עשה במצרים ובסוף ימיו עלה לצפת. בהיותו במצרים התמסר האר"י לתורת הנסתר ״ופרש את עצמו מכל עסקי העולם הזה, התבודד בבית קטן על שפת נהר הנילוס במצרים ושם זכה לרוח הקודש ואליהו ז״ל (זכור לטוב) שנתגלה אליו וגילה לו את רזי התורה.״

בהיותו בן 35 עלה לצפת, שהיתה אז מרכז הקבלה, שם ישבו והפיצו תורה גדולי הקבלה של התקופה, ר׳ שלמה אלקבץ ור׳ משה קורדובירו. הוא נכנס לבית־מדרשו של ר׳ משה קורחבירו ולמד בישיבתו.

אחרי מות רבו תפס את המקום הראשון במעלה בין מקובלי צפת, שראו בו ״קדוש אלוהים נזיר ומתבודד״. הוא נחשב לסולל דרך חדשה בקבלה. ואף הוא חשב את עצמו כעולה על כל מקובלי דורו, ומתוך כמה מרמזיו הבינו תלמידיו שראה את עצמו כמשיח בן־יוסף.

בראשיתה נטתה תורת הקבלה להבין את סוד האלוהות וסוד התורה והמצוות תוך מגמה לחזק את הדבקות בה׳ וברצונו על מנת לזכך את הנשמה ולרומם את הנפש; ״אך קבלת האר״י״ – אומר גרשם שלום – ״היתה מלאה מתח משיחי… האר״י שינה הרבה את מהותה של הקבלה המאוחרת והכין לא במעט את הקרקע להתעוררות המשיחית בתנועה השבתאית.״

קביעה זו של חוקר הקבלה והתנועה השבתאית חשובה לנו כדי להבין את ההתעוררות המשיחית והאמונה בתנועה השבתאית בכלל ובמרוקו בפרט.

כדי שנבין כמה היתה גדולה השפעתה של קבלת האר״י על ההתעוררות המשיחית ותרומתה להגברת האוירה המיסטית, נרחיב כאן את היריעה על המקום שתפסה תורת הנסתר וקבלת האר״י בחיי יהודי מרוקו.

כאמור, הרוח המשיחית עוררה כיסופים לגאולה והגבירה את הרצון והתשוקה לעלות לארץ־ישראל על מנת להצטרף למרכז הצפתי.