מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות. העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

בשנים שלאחר מכן עלו כמה קבוצות של יהודים מאלג'יר לארץ ישראל, ודיפלומטים זרים כתבו על כך. וליאם שיילר הקונסול האמריקאי באלג'יר בתחילת המאה הי"ט, מספר על זקנים המורישים רכושם לפני עלותם לארץ, ולוקחים אתם רק את הדרוש לשארית ימיהם בירושלים.

בשנת 1816 הוא ראה כי זקנים יהודים שכרו ספינה כדי להגיע לחוף ארץ ישראל. עלייתםשל יהודים מאלג'יר בשנות ה – 30 וה – 40 של המאה הי"ט זוכה, אף היא לדיווח בעטיהם של נציגים צרפתיים. בשנת 1832 מוזכרת " עלייה חשובה " היוצאת לירושלים.

תומאס קמבפל, המתאר א אלג'יריה אחרי כיבושה בידי צרפת על פי מכתבים מהשנים 1834 – 1835, מספר על יהודים מאוראן העולים לירושלים וחוזרים. כרגיל בכל הדורות, היו יהודים שעלו וחזרו לארצות גלותם.

הזכרנו לעיל את לומסדאן שביקר באלג'יר בשנת 1837, הוא מספר כי פגש את אחיו של מארחו היהודי, שהוא תושב ירושלים. הלה דיבר על עיר הקודש בהתלהבות והביע את רצונו לשוב אליה, דבר הנמנע ממנו בשל סיבות כספיות.

למרות הירידות, הייתה עלייה במספר הנשארים בארץ ישראל, והראיה, כי בשנת 1845 מביע קונסול צרפת בירושלים תמיהתו הוכח עלייה במספר יהודי אלג'יר הנמצאים בארץ הקודש. את דבר שאיפתם של יהודים בתוניס לשוב לארץ ישראל מביע סופר צרפתי בשם מישל, בשנות ה – 60 של המאה הי"ט.

הוא תמה אמנם על תופעה זו, נוכח העובדה כי חל שיפור במצבם הכלכלי והחברתי של היהודים בתקופה זו. לא תמיד הבינו הנוצרים שכתבו על נושא זה את מהות הזיקה של יהודים לארץ ישראל, ואת מניעי העלייה אליה.

דה האסה וארטג, שכתב על תולדות תוניס, משוועה עלייתם של יהודים מעיר זו לארץ ישראל, לעלייתם של המוסלמים למכה, כלומר, חובה דתית שכל שומר תורה חייב למלא פעם אחת בחייו. הוא לא עמד על ההבדל בין היהדות לאסלאם בתחום זה.

אגב זאת בוא נותן לנו ידיעות על דבר עליית יהודים לארץ ישראל, לדבריו, עוזבים כל שנה יהודים זקנים בתיהם, עוברים דרך המדבר לטריפולי ומצרים כדי להגיע לארץ מכורתם, בה יסיימו חייהם. הסכנות האורבות בדרך אינן מונעות אותם, אף כי לא כולם מגיעים למחוז חפצם, מחמת סכנות אלה.

הוא מוסיף כי יהודים בעלי יכולת מפליגים בספינות קיטור לבקר בארץ וחוזרים לתוניס בדרך זו. לבסוף נזכיר מהו יחסו של נוצרי הכותב על תגובות יהודי המגרב לאפשרות של מדינה משלהם.

בספר על תולדות תוניסיה, שחובר בשנת 1899, מציין המחבר הרברט ויויאן, כי האוטונומיה שיהודי תוניס יצרו, היא מדינה בתוך מדינה וכעין דגם של המדינה היהודית העצמאית שתיבנה אי פעם בארץ ישראל או בתחתית הים….ואם תוקם אי פעם מדינה יהודית לא יהיו בה לא צבא ולא משטרה, השיפוט יהיה מבוסס על קו הצדק והכלכלה על יסוד סוציאליסטי.

הדבר מלמד על ההערכה החיובית למבנה הקהילה היהודי. מאידך גיסא, רואה אף הוא כמו אחרים שקדמו לו, בתקוות הגאולה של יהודי המגרב אוטופיה וחלק מן האמונות העממיות הנפוצות אצל יהודים אלה, שלדידם של הנוצרים הם טפלות וחסרות בסיס רציונלי.

לסיכום, ראינו כי הנוצרים ציינו פרטים על עליית יהודים לארץ ישראל, על ערגתם ותקוותם לגאולה. לא כולם הבינו את היחס בין התופעות הללו, ולא ירדו לעומק המשמעות של הקשר בין האדם היהודי לארץ ישראל.

התגשמות הגאולה נחשבת בעיניהם כחזון רחוק ובלתי מציאותי, ומדינה יהודית בארץ ישראל כאוטופיה. אף על פי כן למדים אנו מכתביהם על קבוצות עולים לארץ ישראל, על עמידתם העיקשת באמונה המשיחית למרות האכזבות, על אהבתם העזה של יהודי המגרב לארץ ישראל שזר לא יבין אותה, אהבה שהתבטאה גם במעשיהם.

אנו למדים על זיקה נפשית הנובעת ממסורת דתית עמוקה, שלוותה בזכרונות העבר ובהכרת מעמדם בין הגויים. מטען רגשי משיחי זה פרץ בצורת העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה.

סוף הפרק