מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
אביהם של עניים ויתומים
פעם נשאל רבינו, בישיעה כתיב: ״ועניים מרודים תביא ביתה״. למה בכלל להביאם הביתה, אדרבה כתיב מתן בסתר יכפה אף, אם כן יתן להם כל צרכם במקום סתר בחוץ?
והשיב, שיתיישב ע״פ המשך הפסוק ״כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך אל תתעלם״. כאשר אדם מישראל מביא עני לביתו להאכילו, על ידי כך שם לב למלבושיו הקרועים והבלואים, ומסייע בידו גם בזה, נמצא מצוה גוררת מצוה. ותרתי לסיבותא.
פירוש זה ממצא עד תום את אישיותו הרב — גוונית של רבינו, כל חייו היה בו רצון עז לסייע לעניים ולהקל את מצוקותיהם. לא חס על כבודו ולא חסך מכספו וכוחו, טיפל בהם במסירות עצומה שלא ידעה גבולות.
בתפילותיו היה מבקש, שהקב״ה ימציא לו מזונות לעניים — כשם שאדם מבקש מזונות לבני ביתו, שכן מרגיש הוא כביכול — שהוא אביהם של העניים והיתומים.
בביתו היו שני שקיקים — אחד מיועד לצרכי הבית, והאחר לצרכי העניים. בני הבית העידו, כי בשקית המיועדת לצרכי הבית טמן שליש משכורתו, ואילו בשקית של העניים טמן — שני שליש לצרכי צדקה.
יום בו קיבל רבינו את משכורתו הקבועה מידי חודש, היה ידוע ומפורסם, העניים ידעו ושמרו מועד זה — ביודעם שמשכורתו היא משכורתם — ביום זה הישתרך תור ארוך על יד דלתו — ולא השיב פני איש ריקם.
מעשה שאירע בתקופת מלחמת העולם השניה,
רבינו באחד ממסעותיו בעניני ציבור נקלע לכפר ששכן בערי האטלס, תושביו חיו בדלות נוראה, החורף היה בעיצומו — קור מקפיא שרר במקום, ולאנשי הכפר לא היו בגדים חמים להתגונן מפני הקור.
רבינו הזדעזע עד עמקי נשמתו, כשחזר לעירו החל מיד באיסוף בספים, בכדי לשלוח בדחיפות אריגים חמים לתושבי הכפר ויתפרו להם ולילדיהם בגדים.
כאמור היה זה בעיצומה של מלחמה — מוצרים בסיסיים אזלו מן השווקים — גם אריגים לא נמצאו בחנויות הבדים — ובפרט כמות הדרושה לכל תושבי הכפר. בעוד רבינו במאמץ להשיג אריגים, נקרא לפתע לבוא למושל.
ורבינו בא אליו ובכיסיו היו כל הכסף שאסף. פנה אליו המושל, כיצד אתה רבם של היהודים פועל בעיתות מלחמה בניגוד לתקנות המדינה — שאסור לאסוף כספים, חטא זה מחייב מאסר ממושך. רבינו הוציא מיד את הכסף שאסף והניחם על שולחן המושל.
אזי החל לתאר בפני המושל את אשר ראו עיניו באותו בפר, והוסיף ואמר: אם אינני רשאי לקנות עבורם, ידאג להם המושל ברוב טובו, שהרי נתיניו הם השרויים בדלות משוועת, טול נא את הכסף, ועשה בו את המתבקש. וקנה בדחיפות בגדים לאותם נזקקים.
המושל נרגש עד מאוד, החזיר לו את הכסף, ופטרו מכל עונש שהוא, ולא עוד אלא שהפעיל המושל את קשריו כדי להשיג את במות האריגים הדרושה. ורבינו מיהר לשלוח את האריגים לאותו בפר.
רבינו רצה בבל מאודו לגדל יתום בתוך ביתו, יום מן הימים הביא יתום כבן חמש שנים, וביקש מאשתו הרבנית שתואיל בטובה להסכים לגדלו בבית. והיא כמובן הסכימה מיד. וגדל בביתם כשמונה שנים, וטפלו בו במסירות כאחד הבנים, סיפר בנו רבי יוסף ״אני זוכר כמה סבלנו מילד זה״. כשהגיע היתום לגיל בר מצוה, עשו לו מסיבת בר מצוה כאחד מבני הבית. למחרת יום הבר מצוה נעלם הילד ולא נודע איה הוא. לימים נודע שעלה לארץ ישראל, והיה בעל צדקה גדול. והעידו אנשים שהכירוהו שאמר להם, הודות לשנים שגדלתי בבית רבי ברוך נעשיתי בעל צדקה וחסד.
סיפר הגאון רבי שלום משאש — רבה של ירושלים ת״ו. שרבינו היה לו כשרון רב לגייס תרומות מאנשי העיר מקנס עבור עניים ונזקקים. והם מצידם תרמו בעין יפה. אך ברבות הימים התפרסם שהיו אומרים עליו את הפסוק ״זכר ר״ב טובך יביעו וצדקתך ירננו״. רצו לומר — זכר ר״ב — זכר רבי ברוך טובך ופעולותיך יביעו כולם, אבל — וצדקתך — שאתה מתרים צדקה מתושבי העיר — ירננו — על כך מרעים.
באחד מביקורי בבית רבינו תמהתי לראות שהוא עונד על ידו שעון יד ישן, כי מעולם לא שם שעון לא בבגדו ולא על ידו, שאלתיו הרי מעולם לא עונד שעון בנימוק שזה מותרות, ומה יום מיומיים? ותכף קיבלתי תשובה מפי חתנו ר׳ דוד מרצבך שליט״א שהשעון הזה לא שווה אפילו לעשירית מסכום שהלווה רבינו לבחור ישיבה אחד. ותוך דברים אלה הגיע אליו עוד בחור ישיבה וסיפר שהיום עוזב שידוך מפני שאין לו במה להקים בית לכן בא לטכס עצה עם רבינו מה עליו לעשות? רבינו אמר לבחור תבוא אלי בעוד שבועיים ואתן לך תשובה. אחרי שבועיים הגיע לביקור מצרפת תייר אחד מאנשי שלומו ושאל את רבינו במה אני יכול לעזור בנוגע למצוות שאתה מחזר עליהם, ענה לו, בחור אחד צריך להגיע היום אלי והוא עומד לעזוב שידוך בגלל שאין לו אמצעים, שאל התייר כמה יעלה לו צרכי החתונה, רבינו השיב כך וכך והתייר כתב צ׳ק על סכום הדרוש ומסר לרבינו, והנה אך יצוא יצא התייר, והבחור נכנס ומיד מסר לו את הצ׳יק לצרכי חתונה.