ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

 

ספרא וספרא דדיינא.

בשנת התנ"ג – 1693, בהיותו כבן עשרים, התמנה היעב"ץ לתפקיד סופר בית הדין. כפי שנפרט להלן, מעמד זה – סופרי בית הדין חרג הרבה ממסגרות התפקיד הטכני הפשוט של העתקה או אפילו ניסוח שטרות.

ממזרח וממערב כרך שלישי.הרב משה עמאר היו

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

הייתה זו אפוא הזדמנות נאותה ליעב"ץ להתמודד עם סוגיות בהנהגת החברה : הייתה זו גם הזדמנות לרוות את צמאונו הגדול ללמוד ולדעת, כדבריו באחד מפסקיו :

" והנה מוכרח אני להודיע תהילות לאל כל ימי גדלתי בין החכמים, הרבנים המובהקים כבוד הרב וידאל הצרפתי זלה"ה וכבוד הרב מנחם סירירו זלה"ה, ובפרט משנת התנ"ג ואילך שנתמניתי סופר בית דין זלה"ה, ובכל יום הייתי הולך אצלם פעמים שלוש והייתי שואל להם ספיקותי.

וגם לרבות הייתי משגיח ומבין היאך היו דנים בכל עניין ומעשה רב, והייתי רואה שכך היו רבותי הנזכרים דנים, בכל מיני חובות בין לגבי אלמנה בין לגבי יורשים, גדול וקטון שם הוא. אלה הנוהגים לכתוב הכתובה כמנהג המגורשים, אם מת הבעל ויש עליו חובות, יש לפרוע קודם את כל החובות ורק אז יתחלק הנשאר בין האלמנה ליורשים.

ואחר כך אחרי מות קדושים הנזכרים בשנת וגם אתה תדי"ן התס"ד את ביתי, נתמניתי דיין עם מורי הרב הגדול מהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה, והרב מהר"ר שמואל הצרפתי זלה"ה. וכך היינו דנים כל הימים, ועוף לא צווח צפור לא צפצף.

פשוט הוא שרבותי הנזכרים לא היו דנים כן, אלא על פי מה שקיבלו מרבותיהם זלה"ה. ונמצא שכבר פשט המנהג כך וכמה דורות ואין לשום אדם להרהר אחריהם, וכל המהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה חס ושלום.

הוא גם מונה לסופר הכתובות. בפנקרס מזכרת סופרי בית הדין בפאס הנמצא בבית מדרש לרבנים בניו יורק, מצויים כמה שטרות בכתב ידו. היעב"ץ כיהן כסופר בית הדין כאחת עשרה שנה, ותקופה זו הייתה כנראה היפה ביותר בימי חייו.

הוא מרבה להזכיר אותה בקורת רוח מיוחדת : " כפי מה שראיתי דנים רבותי…בהיותי יושב לפניהם בקרקע ", " והנה זכרתי ימים מקדם בימי רבותי הרבנים הגאונים…." " ומה שחשבתי הוא כפי מה שקיבלתי מרבותי…בהיותי יושב ודן לפניהם בקרקע קודם התמנותי לדיין.

בתפ]קיד זה תרם היעב"ץ תרומה נכבדה למושא עיסוקו, דאג לשפר ולתקן כל הטעון תיקון במלאכת הסופרים, ללא היסוס, לבין ביות שהתעוררו; עיין ודקדק בנוסחאות של השטרות שהיו בידי הסופרים שקדמוהו, הגיהן ותיקנן.

בתקופה זו כנראה חיבר את הספר " עט סופר ". ייתכן שחיבר את חיבורו זה לאחר ראותו שרוב הספרים בימיו אינם בקיאים במלאכה זו לפרטיה, ועל כן הרבה להתריע :

" דהא קחזינן דספרי דהאידנא אע"ג דקביעי למיכתב שטרי מ"מ רובייהו לאו דווקני אינון ולא פקיעי בדיני " ועינינו הראות שסופרי בית דין הקבועים עצמם מיעוטא דמיעוטא הם הבקיאים ורובא דמינכר לא בקיאי וכמה מכשלות יוצאות מתחת ידם אפילו בדברים פשוטים, ודאי דחיישינן לסופרים טועין "

חוסר בקיאותם של הסופרים הייתה, כנראה, בין הסיבות שהביאו את היעב"ץ ובית דינו לתקן תקנה בשנת התק"א – 1741, האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא המלכה ( התייעצות ) בבית הדין וקבלת הסכמתם של חברי בית הדין.

כל שותפות שלא תיעשה שהמלכת בית הדין ובהסכמת חבריו בטלה. מן הספר " עט סופר " מצויות כמה העתקות בכתב יד, המלמדות על השימוש הרב שנעשה בו. הספר כולל נוסחאות לש שטרות למיניהם, שטרי אישות, כתובות וגטין, סדר גט וחליצה, שטרי שליחות, קניין ומכר, משכונות, עסקה ושותפות, שטרי מינויים וכו….עם פירוש מושגים של השטרות השונים ותמצית הדינים הכרוכים בכתיבתם ותוכנם.

רבי אברהם אנקאווה, בהקדמתו לספרו " כרם חמר " חלק א, כותב שהוא מספח לספרו את " ספר התקנות מרבני קסטילייא זיע"א ועט סופר מהרב הגדול כמוהר"ר יעב"ץ זיע"א " ואכן בספרו " כרם חמר ", חלק שני, אחרי " ספר התקנות " הדפיס את ספר " עט סופר ", אולם מתברר שהדפיס רק כמה שטרות מהספר " עט סופר " של היעב"ץ.

השטרות האחרים הם, כנראה, נוסחי שטרות שרבי אברהם אנקאווה עצמו אסף, וחלקם הגדול הוא מאת רבני איזמיר. אשר גולאק בספרו " אוצר השטרות " ( ירושלים התרפ"ו ) פרסם כשישה עשר שטרות מהספר " עט סופר " ליעב"ץ, שטרות שמצא בהם חידוש הן מצד צורתם וסגנונם והן מצד תוכנם המשפטי והמעשי.

כאמור לעיל, מעמד הסופרים למעשה היה תלוי בכישוריהם וכישרונותיהם של חבריו. בין הסופרים הקבועים היו גם סופרים תלמידי חכמים, שהציבור ראה אותם כדיינים ולעתים הפנה אליהם בעיות משפטיות.

היו סופרים שהרשו לעצמם לחרוג מסמכותם לדון ולפסוק בבעיות שבין אדם לחברו, בדיני ממונות ועוד. זו אחת הטעות שהוטחו על ידי צד אחד, בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי הדור לבין רבי שמואל אזאווי, וכן בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי פאס לבין רבי יעקב בן מלכא.

עוד בהיות היעב"ץ ספר בית הדין יצא שמו כתלמיד חכם רשום וכבא אז פנו אליו בשאלות. אמנם מתוך דבריו נראה שמעולם לא חרג מסמכותו, ואף משכתב פסק דין מסר אותו לחברי בית הדין לחוות דעתם אליו : " ועל פי זה כתבתי אני אז פסק דין לכבוד הרב דוד אמוזג נוחו עדן בהיותי סופר בית דין ולחתמו לו בית דין זלה"ה ואחרי כן כתבתי לשאר אנשים פרטיים ממדינה זו ומשאר מדינות והיו חותמין להם בית דין הראשונים זלה"ה.

פסק דין יסדתיו אני צעיר התלמידים יעקב אבן צור יס"ט – יהי סיפי טב – וחתמו עליו בית דין נר"ו. " וכבר ת"ל ( תהלה לאל ) היינו רושמים ואפילו הכי היינו צריכים לימלך עם אחד מהבית דין אשר היו בימים ההם ".

אולם למרות ההקפדה לקבל אישור לפסקיו, למעשה, משרה זו כבר הקנתה לו דריסת רגל בעולמם של תלמידי חכמים המעורים בבעיות הציבור, והציגתו בפני הציבור כמי שיכול להתמודד עם בעיותיו.

היעב"ץ התפרסם בכושר הבעתו בכתב, בסגנונו החריף, הבהיר והמלוטש בכל כללי הדקדוק, ובמליצתו הנאה, עד שרבנים גדולים היו מבקשים אותו לנסח להם מכתבים מיוחדים שרצו לשלוח לידידיהם מחוץ למרוקו, כתובים במליצה נאה.

כמה מהעתקי מכתבים אלה השתמרו בקובץ איגרותיו " לשון לימודים ", לדוגמא : " ולהחכם השלם כמה"ר די אוליויריה נר"ו לאמשטרדאם לדרישת האהוב כבוד הרב יוסף ביבאס נר"ו ", כתב אשר הכינותי וסדרתי לכמה"ר שמואל הצרפתי לשלוח לגביר וחכם כבוד הרב צרפתי נר"ו בגלילות אמשטרדאם  יע"א.

 

היעב"ץ הקפיד שכל מכתביו וכתביו יהיו כתובים בכל כללי לשון הדקדוק, וכשהגיע לידיו שטר שהסופרים לא דייקו בכתיבת השמות והחליפו בין אות ה"א לאל"ף בשם צ'ונא, כתב להוכיחם ולהעמידם על המכשול שעלול להיגרם מהזלזול בדברים מעין אלה הנראים קלים.

היעב"ץ אהב מאוד שירה ומליצה, העתיק הרבה שירים ומליצות משיריהם של משוררים ידועים, חיבר שירים בערבית, בארמית ובספרדית, כתב שירי שמחה ועצב, שירי תחינה והודאה, ועוד. חלק משיריו נדפס בספר " עת לכל חפץ ".

לבד מבקיאותו הרבה בכל מכמני השפה העברית, שליטתו בכל אוצרות השפה לגוניהם והכישרון הרב שגילה בשימושו בה במליצותיו הנאות, שלט גם בשפות הערבית והספרדית. 

עושר ההבעה בפרוזה ובשירה, אינו מייחד את היעב"ץ. גם רבנים אחרים במרוקו עסקן בתחומים מגוונים של יצירה ספרותית; אפשר לראות תופעה זו כחלק מההשכלה המקובלת של מנהיגים רוחניים במרוקו. כישרונותיו של המחבר אינם מובעים בעצם הפנייה לכתיבת שירה, אלא באיכותה של השירה ובתכניה.

היעב"ץ לא ראה במלאכתו כסופר מקור לפרנסה, אלא מקור להנאה ולסיפוק נפשי. הוא אהב את המלאכה, התעמק בה, התכבד בה, הפרה והופרה ממנה, וכדבריו באיגרת פולמוסו נגד רבי שמואל אזאווי ( סופר שטרות בעיר סאלי ) :

 " ראיתי זכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבריך בשם סופר וכתב הסופר ועשה הסופר, ושלח הסופר וכו…ולא אותי קראת יעק"ב ….חיי ראשי אלו היית מצוי אצלי במדינה אמצאך בחוץ אשקר אנהגך אביאך אל בית ספרותי, ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני, אשקר ממין רקח הגיוני, ומעסיס רימוני, ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה, שמורה בכל וערוכה, כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות, ובה לבשו שמיך קדרות, ואכתי דחיק לך בה עלמא טובא, דלא תפסת מינה אפילו כבצק שבסדקי עריבה, או כדמסיק תעלה כרבא " 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר