פרק שני: השפעת הקבלה וההתעוררות המשיחית

מקום מיוחד שמור למספר 13 שהוא גימטריא של ״אחד״. ב-" ישתבח שמך "  המסיים את ״נשמת כל חי״, מונים 13 תשבחות בהן נאה להלל ״פאר את ״שם המלך הגדול והקדוש״.

בפסוקים ד׳-ז׳ של פרק ל״ד בספר שמות, פרשת ״כי תשא״ שנוהגים לומר בתפילת שחרית בימי שני וחמישי, מונים שלוש־עשרה מידות של הקב"ה – אל רחום וחנון, ארן אפיים וכו׳ ועוד תפילות רבות ופסוקים בהםמונים את המספר 13.

השירה הדתית, ליתורגית שנכתבה באותה תקופה, היתה ספוגה מיסטיות ברוח הקבלה הלוריאנית ומלאה כמיהה וגעגועים לביאת הגואל. גם היא חדרה לסידורים ולמחזורים, לכל פרק תפילה כגון ״ברוך שאמר״, " נשמת כל חי״, ״היוצר״ קודמת ״רשות״ כלומר שיר המתיחס לתוכן אותה תפילה ויש לאומרו לפניה. כל ה״רשויות״ כתובות ברוח הקבלה.

שיריו של ר׳ יעקב אבן־צור(יעב״ץ) המיצגים בצורה מובהקת את קבלת האר״י והכלולים בספר שיריו ״עת לכל חפץ״, כובשים מקום נכבד בחיי הקהילה בעת אבל ובעת שמחה.

שיריהם של משוררים ופייטנים ממלאים תפקיד ראשון במעלה בהפצת רוח הקבלה ובהחדרת הרעיון המשיחי, כמו ר׳ דוד חסין, ר׳ אברהם קורייאט, ר׳ יהודה בן־אברהם, ר׳ משה בן־צור, ר׳ משה חליווא, ר׳ חיים פ־נטו, ר׳ רפאל משה אלבז ועוד.

קבלת האר״י

להבנת הענין נבהיר מהי ״קבלת האר״י״, מה היה תובנה, מה החידוש שבה, ומהי מהותה של אותה דוקטרינה אשר חוללה מהפכה בדפוסי המחשבה של ״הקבלה״ שהיו מקובלים עד כה על ״עדת קדושי ה׳״, מהו תוכנה של אותה מסורת צפתית אשר הלהיבה, כבשה ושבתה את לבותיהם של גדולי מקובלי הדור? ולמה הצליחה לעורר צפיות ותקוות כה חזקות וסוערות לבוא המשיח בקרב כל שכבות העם? אומר גרשם שלום:

זוהי משנת הקבלה הכלולה בספריהם של תלמידיו הבכירים, ר׳ חיים ויטאל ור׳ יוסף בן־טבול המערבי, שניהם כל אחד בסגנונו העלו על הכתב את תורת רבם כפי שהאר״י השמיע אותה באוזניהם ואשר תוכנה העיקרי הוא הגאולה, גאולת הפרט וגאולת העם.״(ציון ת״ש)

ובמקום אחר מפרט גרשם שלום:

״החידוש העיקרי הוא: האר״י העביר את התופעות של גלות וגאולה, שהן במרכז שיטתו, מתחום הנסיון ההיסטורי של כנסת ישראל וחזון השחרור מ׳שעבוד מלכויות׳ אל מרחב אחר, אל ההוויה הקוסמית כולה ואף אל סוד האלוהות עצמו. לא זו בלבד שהוא הרחיב את היריעה מישראל לכל העולם הנגלה, הוא הרחיב אותה גם לעולם הנסתר, עד אלוהים ועד בכלל. שני הקטבים, גלות וגאולה, הועמדו במרכז מערכת זו, המקנה להם עומק חדש לגמרי והופכת אותם לסמלים כבירים של מציאות רוחנית המתבטאת בגלות וגאולה ההיסטוריים האקטואליים והמוח­שיים. האר״י אמר את דבריו ללא כוונה אידיאולוגית. הוא גילה מה שלדעתו מהווה מציאות באורות העליונים, אבל תוך כדי כך נתחדש במחשבתו מה שראוי לקרוא בשם מיתוס חדש של היהדות (ההדגשה במקור). האופי הריאליסטי של הסמלים המסטיים הוא שאיפשר את שימושם בפונקציה אידיאולוגית בעלת משמעות היסטורית ישירה.׳׳"

מה פרוש ״להעביר התופעות של ׳גלות וגאולה׳… אל מרחב ההוויה הקוסמית כולה ואף אל סוד האלוהות״ עליהם מדבר ג. שלום? – דברי הסבר אנו מוצאים אצל פרופ׳ חיים הלל בן־ששון על מהות תורת הקבלה של האר״י בענין זה: לפי תפישת הקבלה ״יש בעולם ספירות שונות של הקרנת ההשפעה האלוהית. ספירות אלה כלים הן להכיל את ההקרנה האלוהית העצמיה, אלא שרק שלוש הספירות הראשונות עמדו בפני עצמת האור האלוהי וקלטו אותו כראוי-, ואילו כשהגיעה הקרנה זו אל שש הספירות הנמוכות יותר, לא עמד בהן כוחן ונשברו הכלים מן האור. בשברי הכלים הללו נקלטו ונשארו שבויים ניצוצות של אור הקדומים האלוהי. שברים אלה, מהם שעלו למעלה ומהם שירדו מטה. אלה שירדו למטה הם הם ׳הקליפות׳; הם הפכו לכוחות טומאה. כוחן של ׳הקליפות׳ הוא מתון ששבויים בהן ניצוצות של האור האלוהי. הרי לפנינו שוב גלות – האור שבוי בידי שברי הכלים ומשמש את הטומאה. השכינה היא בגלות פשוטו כמשמעו. העולם פגום. ביום שבו ייגאלו הניצוצות השבוים בשברי הכלים, תהא הגאולה הקוסמית האנושית, גלות האור תסתיים. היא היא שעת הגאולה היהודית הלאומית. תורה ומצוות הן האמצעים שנתנה האלוהות בידי עובדיה עלי אדמות, בני העם היהודי הנבחר, לתקן בשמירת מצוות עשה ובהימנעות ממצוות לא תעשה, לא רק את נשמת היהודים אלא לתקן תבל ומלואה, לגאול את האור האלוהי.״

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

שבתאי צבי

לאחר מינוי ברוב פאר והדר של שנים עשר ראשי השבטים העתידים להוביל את העם לארץ הקודש, מכריז שבתי על שנת 1666 כשנת הגאולה השלמה. כעת הגיעה השעה לשלב האחרון, לעבור לקושטא " לקחת הכתר בשם אלוהים מאת הסולטאן התורכי " המתיחות והציפייה מגיעים לשיאים. באירופה האמונה בהתקרבות ימי המשיח לא הייתה נחלתם רק של בני ישראל, מחוץ לקומץ מתנגדים, אלא הייתה נפוצה מסיבות אחרות גם בחוגים נוצריים שהאמינו כי שנת 1666 היא שנת בואו של האנטיקריסט ורבים קשרו בין שתי האמונות והנבואות.

בקושטא עצמה ההתרגשות והציפייה הגיעה לשיאה. הנה קרב ובא יום הדין, יום הנקמה בגויים. אולם במקום להגיש את כתרו מעדיף הסולטאן ליתר ביטחון לעצור את המתיימר למלוך על העולם. משיח בכלא ! לא היה בכוחו של החיזיון לרפות את ידי המאמינים קראו בכך אות משמים ובעיניהם יהפוך בית הכלא למבצר עוז, אליו התחילו לזרום עולי רגל מכל קצוות תבל.

משלחות הולכות ובאות בארמון המלכותי ומעבירות סיפורי פלא. כל המהומה הזאת אמנם לא סיכנה את השלטון, אבל לאחר שישה חודשים פקעה סבלנות הוזיר ושבתי צבי הובא למשפט לפני הסולטאן שהמידו בפני ברירה איומה " מיתה משונה או המרת דת. עצביו של בתי צבי לא עמדו לו והוא העדיף לצאת מהארמון כמוסלמי חדש בשם מחמד אפנדי.

האכזבה מבגידה זו הייתה בכל קהילות ישראל קשה מנשוא כגודל הציפייה. המכה הייתה איומה יותר מאשר צליבת המשיח ישו בעיני מאמיניו הראשונים כפי שכותב גדול חוקרי השבתאות, גרשום שלום. מותו של ישו על הצלב היה להיפך כמין אימות לתורתו ולעומתה בגידת שבתי, הייתה כפירה בייעודו. סוף אומלל לתקווה אלוהית. אין פלא שרבים מהאמינים לא היו מוכנים לקבל את המאורעות כפשוטם והתחילו לחפש סימנים מאחורי הנסתר, את האמת הנסתרת, לפרש את רצון האלוהים.

לבטח שבתי צבי חישב את הקץ וחזור בקרוב לגאול את עמו. יש המרחיקים לכת עד חיקוי מעשה המשיח וממירים את דתם, אולם לרוב העם הייתה המכה קשה מנשוא והרבנים יצליחו במהרה להשכיח מלבו את שבתי צבי ולגנוז האמונה בבואו הקרוב של המשיח. אחרוני המאמינים, כפי שכינו את עצמם, יורדים למחתרת וימשיכו ללא לאות לחכות לשובו של המשיח האמת שבתי צבי, לאחר שיסיר מעליו את הכיסוי של מומר וכל העולם יכיר במלכותו.

כתות כאלה המשיכו להתקיים באירופה עד המאה התשע-עשרה. לעומת זאת, במרוקו השפעת הרבנים הייתה יותר מכרעת והם הצליחו למחוק את שמו וזכרו של גדול משיחי השקר. ברם, למרות החרם הגמור, זכר המאורעות והבלבול נחרט עמוקות בזיכרון העם, אם כי לא במודע כפי שנראה בהמשך, עדות לגודל הזעזוע ולעוצמת האש שהבעירה את המערב.

הדיבוק המרוקאי.

האש שבאה ממזרח מצאה קרקע מוכנה ופורייה במערב. המגרב הצטיין תמיד באהבתו ללא גבול לתורת הנסתר, ואין להבין את התפשטות השבתאות ללא הכשרת הרוחות והנפשות על ידי תורת הקבלה.

לאחר תקופת שקיעה ארוכה לובשת תורת הקבלה מימד חדש לאחר גירוש ספרד. רבים מהמקובלים שבין מגורשי ספרד הצליחו להגיע לארץ ישראל ולהיקלט בצפת, עיר הקבלה. הם וצאצאיהם אחריהם לא יחדלו עוד לשאול את עצמם : למה ? מה פשר האסון הנורא שבעקירת הקהילה היהודית המשגשגת ביותר ? מה מסתתר אחרי שואה זו ? מה פשר הגלות החדשה ? האם אין היא אלא האות להתקרבות הקיצון, לחבלי משיח ? .

אחת השאלות הכאובות ביותר מתייחסת לגורל האנוסים. אותם יהודים שקיבלו על עצמם הנצרות ובמחתרת שמרו אמונים לדת אבותם ? לא היה עוד בכוחה של הרציונליות לתת תשובה, ופליטי האינקוויזיציה חיפשו ומצאו בקבלה נוחם לסבלותיהם ותקווה חדשה. גודל האסון לא יכול להיתפס על ידי השכל. רק תורת הנסתר החותרת לחשוף את תעלומת ההוויה היהודית, נותנת המפתחות לעולם הבינה. בצפת מתוודעים גולי ספרד אל גדול המקובלים רבי יצק לוריא, הוא האר"י הקדוש, שיותר מכל קודמיו תרם להתפשטות תורת הקבלה בקרב העם .

הקבלה המעשית שהוא ותלמידיו ייסדו, ועסקה לא רק בפילוסופיה אלא גם בהחשת הקץ על ידי צירופי אותיות : גימטריות, נוטריקונים וכדומה, היא שנתנה הבסיס להתפתחות התנועה השבתאית לאחר כמאה שנה ( האר"י נפטר בשנת 1572 ). הקבלה נותנת הסבר קוסמי לפרשת בריאת העולם והאלוהות.

בניגוד לתורת הקידמה, גורסת הקבלה שהעולם לא נוצר מהתפשטות אלא מצמצום. לאחר שברא את העולם נאלץ האין סוף לצמצם את עצמו, כאילו לעזוב את העולם שברא. הבריאה אין פירושה התפשטות רוח האלוהים בכל היקום, להיפך לאחר הבריאה הצטמצם אלוהים בתוך עצמו, אולם בשברי היקום נשארו ניצוצים נסתרים של האור האלוהי.

הגאולה תבוא כאשר כל הניצוצים יתרכזו יחדיו ויתמזגו כדי ליצור מחדש את אור האלוהות. האדם אינו עומד חסר אונים ביקום. יש בכוחו, אם ירצה, לזרז את בוא הגאולה, לתרום לחיבורו מחדש של האור האלוהי. המכשיר בידי האדם לזירוז הגאולה הוא קיום המצוות שבכוחם להוציא את האור הגנוז מתוך הקליפות.

אחריות מיוחדת מוטלת על הצדיקים אשר במעשיהם יכולים לקרב את הקץ. אם עם ישראל יחזור בתשובה שלמה על ידי תפלה, צום ועינוי הגוף, הוא יכול לקרב את הגאולה. יותר מכל תשתמש התנועה השבתאית בגורם רצוני זה, באפשרות הניתנת לעם לקבוע את גורלו אם יאמין במשיח, יתקן את דרכו ויחזור בתשובה.

נוסף לקריאה הזאת אל הרצון תתבסס התנועה השבתאית על תורת הגימטרייה, חישובי הקץ על ידי צירופי אותיות, חיפוש אחרי הרמזים לתאריך הגאולה. ללא שני יסודות אלה שינקה התנועה מהקבלה, אין להבין התפשטות האמונה השבתאית לא רק בקרב העם, אלא גם ברקב הרבנים ותמידי חכמים. 

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

הברברים יורדים מן ההרים.

בהרי האטלס נאחזו השבטים הברבריים בבולמוס של מלחמה, בעקבות פשיטות הרצח של אנשיהם אשר השתתפו בטבח במרוקו התיכונה. בני השבטים ההרריים ירדו והסתערו על הערים ועל התגבורת הצרפתית שהובאה לאזור.

הם שוטטו וארבו בערוצים של וואדיות האטלס, התנפלו על מכוניות, תחנות דלק, מפעלי פוספטים, ורצחו כל אירופאי שמצאו במקומות אלה. הם לא נרתעו גם להסתער כשהם רכובים על סוסיהם, על אחת היחידות המובחרות של חיל הצנחנים הצרפתי.

היה הכרח להפעיל מטוסי סילון מנמיכי טוס כדי להפחיד את סוסיהם ולשבור את הסתערותם. נמסר ממקור בלתי רשמי כי בקרב זה נהרגו כמאה צרפתים וכמאה ברברים. למקום הובהלה תגבורת גדולה של חיילים צרפתיים בלווית טנקים כבדים. בשדה הקרב נשארו 50 הרוגים אירופאיים ו-60 מרוקנים.

השבת השחורה.

אירופאיים אשר הגיעו כפליטים לרבאט מסרו כיצד התעללו הלאומנים בנשים : ביתקו את בטניהן, ביתרו אותן לגזרים בשעה שניסו להגן על פעוטיהן. הם העלו באש בתים על יושביהם והגופות נחרכו עד בלי הכר. אחד העדים סיפר איך נרצחו באכזריות חמישה ילדים ממשפחה אחת. זו הייתה השבת השחורה במרוקו.

עוצר למשך 24 שעות הוטל על העיר מראכש. 20 מתפרעים נהרגו כאשר כנופיית מרוקנים התקיפה משמר צבאי באיית אמאר.

ביזה ושוד ברכוש היהודי.

חנויות ובתים של יהודים רבים הוצתו במאזאגאן וסאפי, מאות משפחות יהודיות נשארו ללא קורת גג. שבע חנויות של יהודים בוזזו והועלו באש בעיירת וואד זם. כל המוסדות היהודיים בקזבלנקה ובערים אחרות נסגרו כאמצעי זהירות המשך המהומות שנחוללו ביום שבת וביום ראשון, בהפגנת דמים נגד השלטון הצרפתי.

באזורים שונים של מרוקו עזבו היהודים והצרפתים את בתיהם כדי למצוא מחסה זמני באזורים מוגנים יותר.

קריאות הצלה.

ביום ה' באלול תשט"ו – 23/08/1955 ערכו יוצאי צפון אפריקה הפגנת רבת משתתפים בירושלים וקראו לעליית הצלת אחיהם שבמרוקו. הם נשאו כרזות :

" הצילו יהודי צפון אפריקה, יהודים נהרגים, רכושם נשרף, בבנות ישראל מתעללים בחוצות, התחרישו ? יושלם איחוד משפחותינו הקרועות ". ליד בנייני הסוכנות היהודית נעצרו ונציגיהם תבעו בשמם : " עליה המונית של אחינו לאלתר, הלאה הסלקציה ".

משלחת מקרב המפגינים נתקבלה על ידי ד"ר נחום גולדמן, יו"ר ההסתדרות הציונית ומר שרגאי יו"ר מחלקת העליה. בישיבת הועד הפועל הציוני אשר התכנס בירושלים ביום 23/08/1955, הועמדה במרכז הדיונים בעית הצלתם של יהודי מרוקו, ובנאום הפתיחה הכריז ראש הממשלה דאז, משה שרת ז"ל : " התפקיד המרכזי היום הוא העלאת יהודי צפון אפריקה אשר שם מתחוללת סופת דמים ".

הבעיה אשר תבעה תשובה הייתה : כמה זמן ניתן עוד לחכות, כמה זמן יעמוד עוד לרשותנו – להצלה, הנספיק לנצל התקופה הקצרה ששערי היציאה פתוחים ?