יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה
מיכאל אביטבול
וברומזם לאחד משלושת עמודי האידיאולוגיה הפֶטֶניסטית, הם הציגו את השאלה הבאה: ׳מעשה פילוג זה של אותה משפחה, כלום אין הוא מנוגד למדיניות השואפת לחזק את המשפחה ואת הרגש המשפחתי?׳
תמימותם ועוורונם של יהודי אלג׳יריה נופצו לרסיסים עם פרסומו, כעבור ימים ספורים, של ׳תקנון היהודים׳. אז נוכחו לדעת כי אובדן זכויות האזרח היה צעד ראשון לקראת מצב חמור יותר, שעתיד היה לממש, כמעט עד לפרטים הקטנים ביותר, את הרעיונות שהעלו משכבר מאקס רז׳יס, אדואר דרומון, אמיל מורינו והד״ר מול.
כמו בצרפת עצמה, שימש ׳תקנון היהודים׳ בגרסאותיו מן ה־3 באוקטובר 1940 (חוק אליבר) ומן ה־2 ביוני 1941 (חוק ואלה) אבן־פינה בתחיקה האנטי־יהודית שהונהגה במגרב. תקנון זה התייחס לכלל היהודים: אזרחים, נתינים ובני־חסות צרפתים, וכן ליהודים הזרים שהתגוררו בשטחים הכפופים לריבונות צרפת. ואולם הפעלתו בצפון־אפריקה רחוקה היתה מלהיות פועל־יוצא של אוטומטיזם ביורוקראטי, או רפלקס של ריכוזיות מינהלית. הרי כי כן, לאחר שהותאם בקפידה למצב המשפטי המיוחד בכל אחת משלוש הטריטוריות המגרביות, הופעל שם התקנון בכל חומרתו, להוציא כמה תיקונים ממתנים שהונהגו — במארוקו ובתוניסיה — עקב התערבות השלטונות המקומיים הלא־אירופים.
חוק אליבר, שהונהג באלג׳יריה פשוטו כמשמעו, הגדיר את מעמד היהודים בהשקפה גזענית בלבד. ׳יחשב כיהודי׳ — קובע סעיף 1 בחוק — ׳כל מי שמוצאו בשלושה הורי־הורים מגזע יהודי; כל אדם שמוצאו בשני הורי־הורים מגזע יהודי, אם בן(בת) הזוג הוא עצמו יהודי׳.
תהא אמונתו הדתית אשר תהא, אדם נחשב אפוא ליהודי מלידה אם מוצאו בשלושה הורי־הורים יהודים לפחות; והפך ליהודי אם נישא ליהודי, לאחר שהיו לו כבר שני הורי־הורים יהודים. זאת ועוד: יהדותו עמדה לו גם אם המיר את דתו לנוצרית או למוסלמית: כנגד זה, לפי החוק נוצרי או מוסלמי שקיבלו את הדת היהודית, לא עמדה להם המרה זו והם נותרו לעולם לא־יהודים. אף הגרמנים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, בצרפת הכבושה.
במארוקו ובתוניסיה גילו שלטונות צרפת יתר זהירות, בהביאם בחשבון את הגורם הדתי — אולם רק ביחס ליהודים שמוצאם מקומי, שכן היהודים הזרים (צרפתים, אלג׳ירים או אחרים) שהתגוררו בשני הפרוטקטורטים כפופים היו לקריטריונים הגזעניים כפי שנקבעו בגירסה המקורית של התקנון.
לפיכך נחשב יהודי במארוקו ובתוניסיה: (1) כל יהודי במארוקו או בתוניסיה ו־(2) כל אדם שאינו בן מארוקו או בן תוניסיה שהתגורר במארוקו או בתוניסיה, ומוצאו בשלושה הורי־הורים מ׳גזע יהודי׳, או משני הורי־הורים מאותו ׳גזע׳, אם בן (בת) הזוג היה בעצמו יהודי.
בניגוד לאלג׳יריה ולאיזור החופשי, לא היה יכול להיות אפוא, לפי תנאים אלה, יהודי במארוקו או בתוניסיה ׳לא־יהודי׳; עם קבלתו לדת האיסלאם, פסק יהודי במארוקו או בתוניסיה להיות יהודי בעיני החוק, גם אם היו לו ארבעה הורי־הורים מ׳גזע׳ יהודי. מצד שני, כל יהודי במארוקו או בתוניסיה נחשב יהודי, גם אם לא היו לו אלא שני הורי־הורים יהודים, ואפילו אחד בלבד.
אולם, ממשל וישי נמנע מלהתאים את מה שפורסם בפרוטקטורטים למה שהיה בתוקף במטרופולין ובאלג׳יריה, ולכן אפשר היה להיות בעת ובעונה אחת יהודי במארוקו ובתוניסיה ולא־יהודי בצרפת ובאלג׳יריה: או להפך, יהודי בצרפת ובאלג׳יריה (כגון מי שהתאסלם או התנצר) ולא־יהודי בפרוטקטורטים. משגה דומה עשה המחוקק הצרפתי בעניין הצו שנתן הבאי בתוניס או הט׳היר במארוקו: לפי שלא נקבע בבירור כי כל יהודי במארוקו יחשב ליהודי בתוניסיה, או היפוכו של דבר, הרי שאפשר היה לאדם להיות יהודי באחד הפרוטקטורטים, ולא־יהודי בפרוטקטורט השני, אם לא היו לו שלושה הורי־הורים יהודים, או שני הורי־הורים יהודים, ובן זוגו יהודי.
שלושת המסמכים שללו מן היהודים זכויות שונות, אם בתחום החוק הציבורי ואם בתחום החוק הפרטי. גזירות אלה נגעו לכלל היהודים, בהיותן זהות כמעט לחלוטין לאלה שהוטלו עליהם בצרפת. באלג׳יריה הן לא פסחו לאחר שבוטל ׳צו כרמיה׳ גם על יהודים שנשארו אזרחי צרפת.
הרי כי כן, להוציא פטורים מסוימים שניתנו לאנשים מסוימים, נאסר על יהודים לכהן בתפקיד ציבור כלשהו. החוק מן ה־3 באוקטובר 1940 אסר עליהם מפורשות למלא שליחויות או תפקידים שאופיים פוליטי, תפקידי מינהל שאינם זוטרים, תפקידי דיפלומטים או קונסולים, תפקידי הוראה — אלא במוסדות יהודיים — תפקידים קולוניאליים, תפקידים צבאיים ומשרות במפעלים ובחברות שעניינם כללי, או שנהנו מזכיונות או מסובסידיות שהעניק מוסד ציבורי.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
קריאה נואשת מאת מורי ורבי רבי אברהם אסולין הי"ו…….
משפחות
קורסות ואנו
שותקים
"בר מצוה"
מאת: הרב אברהם אסולין מחבר תורת אמך ורב האתר אור חדש
ידועה הגמרא שהיוקר יאמיר, ידוע לכולנו מהם הגזרות
הכלכליות שנכפו עלינו, בשנים האחרונות, יש שמגיעים לבית
הוראה ושואלים על צמצום ההולדה, בעקבות הגזרות
הכלכליות, כעת מתכננים שבעוד מספר חודשים יפסק
השלמת הכנסה שבביטוח לאומי, והגזרות נמשכות,
בכל הדורות תקנו תקנות, במרוקו מפורסמות תקנות מרכאש
או תקנות מכנאס וכו'
הפעם התייחס לעלויות לכבוד החתן בר מצוה, מאחר
שלאחרונה קימתי שיחות עם מספר הורים שהכניסו את
בניהם לעול המצות, ובמקום לראות שמחים וששים מצאתי
אותם עצובים מעול החובות שנפל עליהם ונכפה עליהם, בגלל
'לא נעים מה יאמרו'
יש שמקימים את הבר מצוה באולם, ויש מוסיפים גם בקידוש
בבית הכנסת לכבוד כל המתפללים, ויש מהדרים גם בעליה
לכותל המערבי.
רבותי היום העול הכספי קשה גם למשפחות ששני ההורים
עובדים כל שכן למשפחות האברכים או משפחות ברכות
ילדים, הגיע הזמן לחזור קצת אחורה למרוקו או תוניס, אליג'ר או
תימן, האירוע היה סעודת מצוה לכבוד הכניסה לעול המצות.
כמובן שיש שני צדדים למטבע בין לא לבזבז כספים למצוא חן
בעיני העולם, לבין שהחתן בר מצוה ירגיש תחושה טובה ולבל
יפגע.
בעירנו אלעד יש משפחות שכבר החליפו את האירועים
המפורסמים, לאירוע בלי זמר אלא תקליטן, באמת אני תוהה
למה צריך להדר בצוות צלמים, היום כל מצלמה שעולה מאות
שקלים באיכות טובה ביותר, למה להשקיע הרבה,
ויש שני קהילות בעירנו שהתקבל אצלם שמי שעושה בר מצוה
באולם אינו מקיים קדוש בבית הכנסת, וכעת יש מספר
משפחות שבטלו את האולמות, ועושים בשבת קודש עליה
לספר תורה עם סוכריות, ואחר התפלה קדוש לכל המתפללים
עם דרשת החתן בר מצוה, ודרשות קצרות מפי הרבנים.
מפורסמת הברכה בהגיע הנער לעול המצות שאביו מברך
'שפטרנו מעונשו של זה'. יש הורים שהשמיעו לאוזני שיש שני
משמעיות לברכה זאת, ואף הוסיפו לא רק שלא כיסנו את
הוצאות האולם אלא עלינו לקנות ספריה לכל הספרים
המרובים.
לתגובות: a0527145147@gmail.com
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ חודש אלול והלכות סליחות.לאור חכמי מרוקו וצפ"א◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
א. הקדמה בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון
אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום הארבעים שעשו את העגל. ועוד מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. ראה בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה).
ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה ח ע"א). ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בנונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בנונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.
ב. בשבתות חודש אלול מידי שבת ממשיכים, לומדים בספר דניאל עד שבת לפני ראש השנה. (התחלת לימוד דינאל משבת אחר תשעה באב).
ג. מנהגנו לערך התרת נדרים ביום י"ט באב, ארבעים יום קודם ראש השנה ויש שנוהגים לעשות התרת נדרים ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם יום כיפור. מי שח"ו בנידוי תפלתו אינה מתקבלת ארבעים יום ושמא אדם עבר על אחד מהדברים שאדם חייב נידוי, לכן ארבעים יום קודם יוה"כ לאחר תפלת שחרית עושים התרת נדרים, ואף הנשים משתתפות בהתרת נדרים. ראה בספר קרבן מנחה (פרק לח סעיף יב). וענין התרת נדרים ארבעים יום קודם יום כיפור כמובא בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שי עמ' 514).
ד. ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם כיפור, רבים עושים תיקון כרת. וכן נהגו בק"ק באולדמנצור עושים יום תענית והרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל היה עורך עם הציבור תיקון כרת, ואף אנשי מלאכה עוזבים את מלאכתם ומשתפים בתיקון. וכתב בספר יד ידידיה טולידאנו (עמ' 44), ער"ח אלול יעשה תקון כרת כידוע, ויתענה ואע"פ שאינו זהיר בתענית בשאר ערבי ר"ח, יזהר בזה שהוא זמן מסוגל לתשובה. ובספר בנהגו העם (הלכות ימים נוראים אות ד), כתב נהגו לעשות תיקון כרת כל ימי אלול.
ה. ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, אנשי מעשה לא אכלו ביום אלא מדי ערב, וכן נהגו לעשות תענית דיבור כהכנה ליום הכיפורים. וכן היו נשים צדקניות שנהגו כן כמו הרבנית פריחה ע"ה אשת חבר לצדיק סדנא בבא סאלי. (אגב הרבנית פרחה ע"ה, בעיר תאפילאלת דאגה לתלמידי הישיבה לכל מחסורם, החל מאוכל ועד כביסות, וכן כאשר נולד כל תינוק לרב אברהם מוגרבי היתה מתארחת בביתו, שלש חודשים לעזור בגידול התינוק, העיקר שהרב מוגרבי לא יתבטל מתלמודו).
ו. נהגו אנשי מעשה בארבעים יום עד יום הכיפור לחלק לעצמם את כל ספר תיקוני הזוהר, שעל ידי לימוד התיקונים וזכות רשב"י יזכו לתשובה שלימה ראה בספר לזכר עולם (עמ' קע),
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
ו. העברת הניהול של ביה"ס ה-franco-israélite ממינהל החינוך הציבורי לאליאנס.
ז. השיח על שפת ההוראה ושפות המשנה 
למהלך הלשוני שהתלווה למפעלה החינוכי של אליאנס במרוקו היו השלכות על יחסי יהודים-מוסלמים ועל היחסים בתוך הקהילה היהודית בין זרמים שמרניים ורפורמיסטיים. עם הקמת בתי-הספר של כי"ח בקהילות השונות והנחלת הלשון הצרפתית, נוסף עוד רובד של בידול מאוכלוסיית הרוב המוסלמית. עתה היהודי לא היה שונה רק בדתו, באורח חייו, בלבושו, במגוריו ובמעמדו הדתי, עם הקמת בתי-הספר של כי"ח בקהילות השונות הוצב לראשונה סרגל מדידה תרבותי חיצוני, שלא היה קשור כלל לתפיסתו של המוסלמי בדבר עליונותו הדתית, עליונות דתו על שאר הדתות, עליונות הלשון הערבית על שאר הלשונות, ועליונות האומה הערבית על שאר האומות. לראשונה הוצב במערכת היחסים ההיסטורית העכורה והטעונה בין שתי הקהילות הדתיות, סרגל מדידה חצוני שהעניק ליהודי אפשרות להפגין עליונות על המוסלמי "במגרש ניטראלי", מחוץ לשיח ההגמוני-המוסלמי. עצם הנגישות לשפה מערבית העומדת בלב הקידמה האירופית ובאמצעותה לידע ולהשכלה, היה בו משום ערעור של יחסי הכוחות הבין קהילתיים והשתחררות מהשיח הדכאני שנכפה על הלא מוסלמי – הדימי – במגרב כבשאר מדינות האסלאם. הלשון הצרפתית קרעה צוהר אינטלקטואלי אל תרבות המערב, אל תרבותם, ערכיהם והישגיהם המדעיים של שליטי העולם.
עבור הנהלת כי"ח הצרפתית נתפסה כלשון עלית "כלי הובלה של ציביליזציה גבוהה." היגד זה:
"La langue française est considérée comme véhicule d'une plus haute civilisation."[2] הכלול באחד ממאמריו של מנהלו הראשון של בי"ס אליאנס בוואזן מר כוכבה לוי, ביטא את רוח הזמן. דומים לו ניתן למצוא כמעט בכל מאמר העוסק בתפקידה הציבילזטורי של השפה הצרפתית בפריודיקה של אליאנס. הבחירה בצרפתית כשפת הוראה, היתה אמצעי להנחיל חינוך ראוי (une bonne éducation de base) כך ז'אק ביגאר המזכיר הכללי של כי"ח וה "אב רוחני" לכל מנהלי הרשת בין 1892 ו – 1934 כותב בשנת 1901: "הלימוד אינו מטרה, אלא אמצעי, אמצעי שתכליתו לעצב את האופי, להכין לחיים בני אדם נאורים, אמיצים ובעלי רצון טוב, נשים עמלניות, חכמות השואבות השראה מתפקידן כרעיות ואמהות לנימת ההערצה לשפה הצרפתית כשפת תרבות ומדע וכשפת העתיד, התלוותה נימת שלילה כלפי הלשון העברית שנלמדה בתלמודי התורה והלשונות הדבורות בפי היהודים בפזורותיהם. שנים אחדות לאחר מכן, בשנת 1907 כותב מואיז פרסקו [Moïse Fresco] מי שהיה מנהל בית ספר אליאנס בטנג'יר בשנים1885-1888 אשר חיבר ספרי לימוד רבים ששימשו בכל בתי הספר של הרשת באגן הים התיכון, ונודע כמגן נחוש של השפה הצרפתית עמדה דומה ביחס ליהודית-ספרדית:
[…] Le judéo-espagnol est la langue du peuple par excellence et il le sera encore longtemps quoi qu’on fasse. Tout le monde est d’accord qu’il ne faut plus de judéo-espagnol, qu’il n’y a pas lieu de conserver la langue de nos anciens persécuteurs […] .
השפות מעבר לתפקידן האינסטרומנטלי כאמצעי שיח ותקשורת סמלו תפיסות עולם, העברית אשר שימשה מפתח ושער כניסה ליצירה היהודית הקאנונית לדורותיה, נתפסה בעיני אליאנס, כשפה עָבָרָנִית הפונה אל מטעני העבר ומכבידה כמשקולת על יכולתם של לוֹמְדֶיהָ להפנים זהות יהודית חילונית-מודרנית.
בעיני היהודי שומר המצוות, העברית נתפסה כמסוע הנושא את כל מטעני התרבות היהודית על פני הזמן. חוסר הביטחון הפיזי שבו נאלץ לחיות העם היהודי בגולה יצר מציאות שבה המשכיותו הפיזית הייתה תלויה בראש ובראשונה בשימור זהותו הרוחנית. כורח זה היבנה תרבות שעצם קיומה ועיקר עניינה סובב סביב הנחלת ידע מופשט הכולל, קורפוס של כתבים קאנוניים, רעיונות תיאולוגיים, כללי התנהגות וכתבים מקודשים מדור אחד למשנהו. הזהות והקיום היו תלויים תלות כמעט מוחלטת בפעולתו המוצלחת של אותו מכאניזם של העברת ידע באמצעות הלשון העברית. הלשון העברית והנחלתה היו תנאי להצלחת "מפעל ההישרדות היהודי". אם אומות אחרות שרדו בזכות החרב וחכמת המלחמה, הרי שהישרדות היהודים הייתה תלויה בכך, שהילד הקטן ילמד קרוא וכתוב עברית, כדי שיוכל להכיל את כל הידע שמצפים ממנו לדעת, וכדי שיוכל בתורו להנחילו לבאים אחריו בתהליך המסירה הבין דורי. לא פלא איפוא, שבעל ויאמר יצחק, רבי יצחק בן וואליד רבה האגדי של טטוואן התייחס בחיוב לפתיחת בית הספר של כי"ח בקהילתו, אך התנה זאת בשילוב לימוד עברית בתוכנית הלימודים, "פורמט משולב" זה בסופו של דבר הפך לאבן פינה בתפיסה החינוכית של כי"ח והועתק לאחר מכן לכל בתי הספר של הרשת סביב אגן הים התיכון והמזרח התיכון.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Simon Schwarzfuchs
LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
Une fois ces precautions prises, et en pleine conscience des difficultes inherentes au genre des responsa, il sera possible de les utiliser pour le benefice de
la recherche historique. Ils nous communiquent des renseignements de tout ordre sur les communautes juives, mais comment convient il d'en tirer le meilleur parti? II nous semble que trois voies sont ouvertes au chercheur ;
On peut considerer – et cela a ete deja fait – que les responsa nous donnent des renseignements accidentels, mais precis, sur le milieu social et economique dans lequel vivaient les Juifs. M. Ashtor par exemple a pu tres judicieusement se servir des renseignements sur les prix au 11e siecle que nous donnent les responsa d'Alfassi, et les integrer a son histoire des prix de l'Espagne musulmane. Il faudrait alors se contenter des realia que peuvent nous reveler les responsa, et les traiter comme des pierres eparses d'une vaste mosai'que dans laquelle se rejoignent des donnees precises, precieuses mais sans rapport avec la vie interne des communautes juives. En tout cas l'histoire juive n'y trouvera pas son compte, et pour utile et justifiee qu'elle ait pu se reveler, cette utilisation des responsa sera loin d'etre complete. Le responsum deviendra un fournisseur de renseignements pour l'histoire economique et sociale generale et perdra son importance en tant que source de l'histoire juive.
Le responsum peut devenir la base d'une reconstruction de la vie juive. Mais la seule utilisation du responsum, assiste de quelques sources annexes, transformera automatiquement la communaute juive en une societe repliee sur elle-meme: les evenements importants qui se derouleront au dehors d'elle n'y seront connus que par leur retentissement lointain sur les modes de l'existence juive. Ses rapports avec le monde exterieur seront confines a quelques transactions qui auront provoque des difficultes. La vue des choses sera partielle et l'histoire presque uniquement intellectuelle et institutionnelle. Societe fermee par definition, la communaute juive sera rapidement figee et reduite a la presque immobilite, les debats qui l'agitent devenant autant de reactions contre l'irruption violente des evenements exterieurs qui risquent de troubler le rythme si lent de son existence
La troisieme methode consistera a replacer le responsum dans son cadre, a se poser a chaque pas la question suivante: pourquoi la question a t'elle ete posee? Pourquoi est elle assez importante pour que son souvenir ne se soit pas perdu? Ceci ne peut se faire que dans la reconstitution de la toile de fonds, du milieu dans laquelle la question a ete posee. II faut rendre compte de sa "nouveaute", des debats qu'elle a pu inspirer, et de la necessite de lui trouver une reponse. Ceci ne sera possible que dans la mesure ou le responsum aura perdu son caractere trop exclusif de source unique ou presque de l'histoire de Juifs de certain pays d'Orient. Une telle vue des choses pourra egale ment rehabiliter – le mot n'est pas trop fort – la reponse le responsum proprement dit, car celui-ci deviendra alors l'indication d'une tendance, d'une nouvelle conception des choses qui tient compte des realites nouvelles, et les integre au grand courant de la vie des communautes juives. Cet effort sera ardu, car il implique une maitrise de la litterature rabbinique qui n'est pas tres repandue, notamment parmi les historiens, mais qui n'a peut etre pas entierement disparu. Cela permettra egalement de ne pas trop violer ce qui est au premier chef un document juridique pour ne plus en laisser subsister qu'un temoignage historique.
Ces quelques remarques qui en sont encore a l'etat preliminaire, se sont aucunement destinees a minimiser l'importance des responsa pour l'histoire juive. (Celle ci reste considerable, et il est des periodes que nous risquons de ne connaitre que grace aux responsa). Bien au contraire, il faut souhaiter que leur utilisation devienne plus precise, plus complete, qu'il soient soumis comme tout document, a une veritable critique des sources, et que tout ce qu'ils peuvent nous offrir en soit dument extrait et mis en ceuvre. L'histoire generate et l'histoire juive ne pourront que se feliciter de l'apport precieux des renseignements que les responsa leur fourniront.
APPENDICE
L'importance des responsa comme source d'histoire sociale ou economique n'a plus besoin d'etre demontree. II n'en reste pas moins qu'ils restent inaccessibles pour l'immense majorite des chercheurs. L'hebreu rabbinique, les meandres de la casuistique elevent un mur impenetrable, sauf pour les specialistes de la litterature rabbinique, qui se soucient generalement fort peu d'histoire. Aussi bien le probleme est il regulierement evoque, discute et relegue aux oubliettes
comment percer le mur, comment faire rentrer la litterature des responsa dans le domaine commun? Certes, des tentatives ont deja ete deja faites dans des domaines tres specifiques, mais l'Afrique du Nord n'y trouve pas son compte. La solution serait elle hors de portee?
II faudrait, semble t'il, proceder a un examen, un tri des responsa imprimes, pour choisir ceux qui risquent d'interesser l'histoire generale et les traduire en les abregeant, e'est a dire en reduisant au minimum la partie juridique. Une attention particuliere sera consacree aux problemes de datation, d'origine et de transmission. II faudra surtout eviter d'interpreter, ou plutot d'imposer une interpretation au texte. II devra rester document.
On trouvera plus loin deux tentatives d'analyse et de presentation ie responsa. Le premier, d'origine marocaine, traite des problemes d'une communaute juive en terre chretienne d'Afrique. Le second, l'origine algerienne, decrit les etapes d'une migration d'Ouest en Est, et l'atmosphere qui regnait a Alger lors de la reprise de l'expansion espagnole en 1732.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס-" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
בד בבד עם תחילת פעילותה של "אליאנס", התחילה נסיגה בהשפעתם של הרבנים על הנוער. בל נשכח כי הממלכה אצלה מכוחה על הקהילה ועדת הרבנים, והעניקה להם את כל הסמכויות "לרדות בעם", לענוש או לנקוט נגדם בחרם. אלה שנשארו נאמנים למסורת, השתייכו על פי רוב, למעמדות החלשים בחברה מן הבחינה הכלכלית. מולם עמדו ידידי כי״ח, שוחרי ההשכלה והעשירים, זה גרם לעתים למחלוקות בקרב הקהילה היהודית המקומית. אין זה אומר ש״אליאנס" זנחה את החינוך היהודי, נהפוך הוא, היא שמרה בקנאות על הזהות היהודית. אלא שהארגון רצה להוכיח עד כמה בסיס כוחו של העם היהודי טמון בהשכלה, ולא בכוח.
לא היה עוד ארגון יהוד בעולם שהצטיין בדרך החינוך של השכלה רחבת אופקים, תוך הדגשת ערכי הפלורליזם, הומניזם. סובלנות ופתיחות לזהות האחרת, ואת זה העניקו בבתי הספר שלו. כאמור, אחד מבתי הספר האלה יפתח מחוץ לחומות המלאח של מוגדור בשנת 1888, והוא יהיה הרביעי ברשת כי״ח. (קדמו לפניו תיטואן בשנת 1862, טנגיייר 1865 ופאס 1883. עוד בי״ס נוסף של הרשת נפתה בשנת 1905 בתוך המלאח של מוגדור ונקרא Ecole Franco-arabe, אולם תוכנית הלימודים בו הייתה קרובה יותר למתכונת של "תלמוד תורה"). גם במוגדור קמה קבוצת רבנים שהביעה התנגדות לחדירתה של "אליאנס" לעיר, לעומתם קמו קבוצות תמיכה חזקות שנעזרו באיומים מרומזים מצד "אליאנס" לערב את השגריר הצרפתי, בכך הוסרו ההתנגדויות, ואין זה המקום להעלות את נושא המאבק שתוצאותיו ידועות לנו.
כאשר מאבקם של הרבנים שכך, קמו מתנגדים מבני אצולת העיר נגד נשיא הקהילה ראובן בן יוסף אלמאליח, שמתוקף תפקידו, הועמד להיות איש הקשר מטעם "אליאנס" עם מרכזו העולמי בפאריס. ההתנגדות תבוא לביטויה, מאוחר יותר, בדרך בוטה באמצעות מכתב שטנה חריף בתוכנו, לנשיא "אליאנס" העולמי היושב בפאריס, כפי שיובא בהמשך. לא ברור מה הייתה סיבת ההתנגדות, יתכן ומתוך אינטרסים אישיים של כל אחד ״אחד מהחותמים, או מהרצון לרשת עוד עמדת כוח בעלת השפעה בקרב הקהילה במוגדור.
ראובן, נשיא הקהילה בעת הזאת, הוא בנו בכורו מ־7 ילדיו של ר' יוסף בן אהרן אלמאליח שנולדו לו מאשתו שמחה. שמחה הייתה ממשפחת סוחרים אמידה שהורישה לו את נכסיה. ר' יוסף עצמו נולד בשנת 1809 בעיר רבאט (אז עדיין לא שימשה כבירת מרוקו). עוד בנעוריו עברו הוריו למוגדור ששימשה אבן שואבת לסוחרים ומשכילים. בגיל 30 נתמנה לדיין בבית הדין המקומי, ופנה גם למסחר בו הצליח מאוד והיה מגדולי סוחרי מוגדור ומהאישים החשובים ביותר של הקהילה באותם ימים. בשל עושרו המופלג ובשל מעמדו כרב וכדיין1, נעשה לאיש ציבור וכנשיא כבוד של הקהילה. הוא שימש כדוברם של סוחרי העיר בפני השלטונות, ובשנת 1869 נתמנה כסגן הקונסול של הממלכה האוסטרו-הונגרית במוגדור. על נייר המכתבים הרשמי של משרדו, התנוסס שמו בתוספת תואר הכבוד "De", בזו הלשון: J. de A. Elmaleh. בהיותו איש ציבור אמיד ומשכיל, נקרא להימנות על "סוחרי המלך"2. סוחרים אלה שימשו כסוחרים עצמאיים של המכזן" (שלטונות האוצר), ואת כספו ניהלו בעסקיהם עם כל העולם, אם כבעלי מונופולין על ענפי ייבוא וייצוא ואם כשותפים עם בית המלוכה. אלה שוכנו ברובע "הקאסבא"3, הרובע האדמיניסטרטיבי שבסמוך לנמל הדייג והמסחר, יחד עם פקידי השלטון הרשמיים והנציגויות הדיפלומטיות השונות, נהנו מפטור של"הגידה" ומפריבילגיות אחרות. בגלל מעמדו הרם, זכה ר' ״סף אלמאליח ללוות את משה מונטיפיורי בפגישתו עם הסולטאן בשנת 1864 במראקש, על מנת ־מסור לו את אגרת ממשלת הוד מלכותו האנגלי, ובה בקשה לנהוג בחסד ביהודי הממלכה.
מארץ מבוא השמש – הירשברג-מרוקו מסע בגבול המזרחי.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
4 – מרוקו
מסע בגבול המזרחי.
כניסתי למרוקו הייתה דרך העיר אוג'דה, שהיא היום כעין דלת אחורית, המשמשת בעיקר את צרכיהם של תושבי אזור הגבול בין אלג'יריה למרוקו. אכן, לפנים שימש המישור שבין הרי הריף להרי האטלס שער ראשי לכל פלישה מהיבשה. העיר אוג'דה נוסדה על נתיבם של הכובשים הערביים הראשונים, שמאה השמינית לספירה, והאזור הוא שטח המריבה הקדום בין שליטי המגרב השונים. העיר קרובה לגבול האלג'ירי, ואותה כבשו הצרפתים לראשונה, כשהחלו בפעולותיהם הצבאיות במרוקו, לפני חמישים שנה.
אני שוב מדגיש מדובר אודות התקופה של שנות החמישים המוקדמות של המאה העשרים.
הגעתי למקום ברכבת מתלמסאן, השוכנת במד האלג'ירי. בדיקת הדרכונים והמזוודות של הנוסעים המועטים באופן יחסי, אף על פי שהיה זה יום ראשון בשבוע, החלה מיד עם צאת הרכבת מתלמסאן, ותיכף הורגש שנכנסים לאזור " מחשמל ". הפקיד לא הסתפק בהעפת עין על הדרכון ועל פתקי הכניסה ובהחתמת הדרכון, אלא הסתכל בקפדנות בכל פרט ופרט שבניירת, השווה את הצילום עם פרצופו של הנוסע, שאל שאלות, התעניין בתוכן המזוודות, שקל אותן בידו, וביקש לפתוח את הגדולות והכבדות שבהן.
ניכר היה, שאין הוא מתעניין בסתם סחורות החייבות במכס, בידו כבר צרור דרכונים ולפי כריכתם אני מכיר, שרובם הוצאו על ידי שלטונות החסות במרוקו ומיעוטם של אזרחי צרפת, ואלג'ירים בתוכם. גם דרכוני מתווסף לצרור זה, ותמורתו אני מקבל מספר. השכנים לתא מסבירים לי, כי באוג'דה כולנו נצטרך לרדת לאולם ביקורת הגבול והמכס, ואיש אינו פטור מחובה זו ומהורדת מזוודותיו. אמנם ממשיכים לאחר מכן באותה רכבת ובאותם הקרנות ממש, אבל חומרה זו הונהגה בגלל מצב החירום.
באולם לפני אשנב הביקורת מסתדר תור לא ארוך, ובשעת ההמתנה אפשר לעמוד על טיבם של קהל הנוסעים המעורב. צרפתים וצרפתיות בגיל העמידה עם מזוודות יד קטנות, ניכר, שהם עורכים ביקור של שעות ספורות. גברים צעירים שחומי פנים, לבושים אירופית עם נשיהם בג'ליבות גנדרניות וצבעוניות, כחולות, אפורות, ירקרקות, גזורות לפי האופנה החדשה, שהיא חיקוי הג'לביות של הגברים. האופנה החדשה, שאינה מסתירה את חיטובי הגוף, היא למורת רוחם של הקנאים האדוקים, התובעים שהאישה תתכסה בחאיך המסורתי, לת'אם – רעלה – המשי הלבן, מעשה רקמה או תחרה צריך לכסות את חצי אפן, שפתן וסנטרן.
נראה שאלה פקידי הממשלה הצרפתית או השלטון השריפי. בין העומדים גם מספר ברברים, בג'לביות חומות, מאריג גס שעיר ונשיהם בחאיקים מסורבלים, לבנים או צבעוניים. גם הם מאריג גס. הצעירים שביניהם בראש התור, ומעוררים את רוגזן השקט של הגבירות הצרפתיות.
כעבור מחצית השעה נפתח האשנב, ואותו פקיד הביטחון בעצמו מתחיל להחזיר את הדרכונים, אגב שאלות נוספות. גם אותי חקר בשנית, לשם מה באתי, ומה מתכוון אני לעשות, ולאם פני מועדות לאחר שאעזוב את אוג'דה, והיכן אני עובד. לבסוף נפטרתי ממנו בשלום ויצאתי לביקור בעיר.
אודה ולא אבוש, לבי היה שקט בעשותי את צעדי הראשונים בכיכר התחנה ובשדרה המרווחת ורחבת הידיים המוליכה אל הרובע החדש, האירופי. היה זה יום מנוחה הרשמי, ופרחחים צעירים, לבושים אירופית, כלומר צרפתים, פטורים מלימודיהם שיחקו ברחוב השומם. אלה קידמני בקריאות. נראה שהכירו בי את הזר, ואולי אף את היהודי.
לא הייתה בידי שום כתובת, שום המלצה אל מישהו. מה שידעתי על אוג'דה, מה שהשמיעו באוזני בתלמסאן, מה שראיתי ברכבת ובתחנה, לא היה עלול להגביר את רגש הביטחון. צהרי היום, הרחובות ברובע האירופי ריקים מבני אדם. גם בימות החול נסגרות כל החנויות בשעה זו, ולאחר שחלף זרם המכוניות וגל הולכי הרגל האצים רצים בשעה שתיים עשרה בדיוק לסעוד את לבם, משתתקת התנועה וגם הרחוב הרועש נח את מנוחת הצהרים.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
סייד קוּטֻב
הצלחתו של האיסלאמיזם מאז 1967 כרוכה בעקבה בתפוצת כתביו של איש האחים המוסלמים במצרים סייד קוטֻב. הללו נקראים ממרוקו במערב עד מינדנאו שבפיליפינים במזרח, והם תורגמו כמעט לכל השפות המדוברות בעולם המוסלמי. ״על סמך היכרותי עם העולם האיסלאמי״, כותב בסאם טיבי, ״אני יכול לקבוע שפונדמנטליסטים מיליטנטים בקיאים בכתביו המרכזיים של קוטב הרבה יותר משהם בקיאים בקוראן עצמו. לעתים קרובות הם מכירים רק אותם קטעים בקוראן שקוטב בחר לצטט״. בתפוצתם ובהשפעתם, כתבי קוטב ״מקבילים, בלי הגזמה, למניפסט הקומוניסטי בימי ראשיתה של תנועת העבודה באירופה״.
סייד קוטב נולד בשנת 1906. אביו היה פעיל לאומני חילוני. בראשית דרכו הלך קוטב הבן בדרכי אביו. במשך 16 שנה הוא עבד במשרד החינוך המצרי, ובשנים 1947-1939 קנה לעצמו שם כמבקר ספרותי בכתב העת המוביל במצרים לענייני תרבות, ׳א־ריסאלה׳. בין השאר, הוא היה זה שגילה בשנת 1945 את חתן פרס נובל לספרות לעתיד, נגיב מחפוז. בשנות הארבעים פנה קוטב לראשונה אל הקוראן, קצת בשל איכותו הספרותית וקצת מתוך נסיבות אישיות שגרמו לו לחפש נחמה ו״קרקע מוצקה״. נסיבות אלו קשורות בנשים, נושא מציק בחייו של קוטב. לאחר מות אמו הנערצת בשנת 1940 הוא שאב תנחומים מפרשייה רומנטית, וכשזו תמה מצא את מבוקשו בקוראן. מוסרנותו באה לידי ביטוי עוד קודם לכם בסלידתו מכל מה שהוא ״אורבני״ – ועתה התפתחה לכדי שנאה כלפי כל צורה של חושניות ״מושחתת״. הוא זעם על ״הזִמרה החולנית״ ברדיו, כיוון שהיא ערערה את מוסריותה וגאוותה של מצרים. הוא קרא להטיל צנזורה ולהקים ועדות ציבוריות לחיסול ״רעל״ זה. בפרט הבהילו אותו ״הסרטים הגסים״, התרופפות כללי המוסר ובגדי הרחצה הזעירים בחופי אלכסנדריה. ״אני שונא ומתעב תרבות אירופית זו, וסופד לאנושות המתפתה לזוהר, לשאון ולהנאת החושים החונקים את הנפש וממיתים את המצפון שעה שהחושים והאינסטינקטים מורעלים, מגורים ומרוגשים״, כתב בשנת 1946 ב׳א־ריסאלה׳.
בשנת 1949 נשלח קוטב מטעם משרד החינוך לשהות בת שנתיים וחצי בארצות הברית, ושם האובססיות שלו אף התחזקו. מיד לאחר שובו מצרימה בשנת 1951 הצטרף לאחים המוסלמים, וכבר בשנה שלאחר מכן היה בחוג המוביל של התנועה. בתוקף זאת הוא קיים קשר קרוב עם נאצר ועם אישים אחרים מן הקצינים החופשיים. בשנת 1954 התמנה קוטב לעורך היומון של האחים המוסלמים, אך כבר באוקטובר של אותה שנה היומון נסגר בידי השלטונות בשל ניסיון ההתנקשות בנאצר. בשנת 1955 קוטב נידון ל־25 שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא עונה בכלא ובתום פחות מעשור, בשנת 1964, הוא זכה לחנינה. עם צאתו מהכלא נטל על עצמו תפקיד מפתח במחתרת שביקשה לארגן מחדש את האחים המוסלמים. לאחר כמה חודשים, שבמהלכם יצא לאור הספר שכתב בכלא, ׳ציוני דרך, הוא נעצר שוב ונשפט בעוון בגידה במולדת בשל מה שכתב בספרו. קוטב נידון למוות ובשנת 1966 נתלה עם עוד שני חברים באחים המוסלמים.
ברית מס31- תפילאלת…מלאח ג'ביל
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
מלאח ג'ביל
למלאח ג'ביל הגעתי לעת ערב. שם פגשתי חבורה של יושבי קרנות נשענים אל הקיר. הנבחרת המובחרת של המבוגרים כשהם אוחזים בידיהם ענפי דקל ומרחיקים מעליהם את עדת הזבובים המרחפת מעליהם. אני מתיישב ביניהם, משוחח ושואל. כמה חשדנות יש במבוגרים הללו! מן חשדנות המהלכת אימים על הקצאר כולו. המבוגרים לא פותחים את הפה שלא לצורך. הם תוהים מה מחפש זר זה בקרבנו. ואולי היהודים מתכוננים לחזור, ומה פתאום שנמסור לו את שמות היהודים שגרו כאן במלאח. עוד יגידו שאנחנו מוכרים את המלאח תמורת בצע כסף. והזקנים הללו, עוד ידברו שנים אודות הזר שבא לרשום, לקנות ולמכור. מכל מקום, יושבי קרנות אלה דחו אותי, נפרדתי לשלום ועם שהלכתי קרא לי מישהו מהחבורה והראה לי זקן שיצא מפתח ביתו כדי להצטרף ל"פרלמנט" יושבי הקרנות. הוא התגלה כזקן חביב ונבון ואני והוא ישבנו ושוחחנו על ההתישבות היהודית בתפילאלת.
ביחס לגיביל הוא אישר לי את השערותי: "בגיביל, עברו יהודים, לא ברור מתי, עובדה שסמטה מסמטאות הקצאר נקראת עד היום בשם 'דירב אליהודי' – רחוב היהודים. ומכאן להערכתו עברו היהודים לסיפא ( גלגלא ואולאד חוסיין) למזגידה ולמלאה של ריצאני.
מלאח ג׳ורף
הכניסה אל מלאח זה, ממרכז העיירה ג'ורף. המרחק מארפוד עד לכניסה אליו כשמונה עשר קילומטרים. המלאח, להערכתי, בן שבעים או שמונים שנה. טרם נבדק היכן היה מלאח הישן ובית הקברות הקדום.
בפגישה שהייתה לי עם אינפורמנט מקומי, שהוא גם במקרה מלמד דרדקים מקומיים במה שהיה בעבר בית המדרש היהודי – או בית הספר שנשען על בית הכנסת, הוא סיפר לי שהמלאח היהודי הישן של ג'ורף נשטף בשיטפון גדול ונבנה מהדש בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי במקום אחר רחוק ממקום הזרימה של ואדי ג'ורף. המלאח הקודם היה בנוי ליד מקום שנקרא סוויהלה. בית הקברות היהודי העתיק שלהם שכן בבלאד לגארה. השיטפון אירע קצת לפני למעלה משבעים שנה (בסביבות 1928). האינפורמנט זכר שני יהודים שגרו במלאח, האחד משה וואלד לחזן שגר ליד שער המלאח ועסק במכירת כתן(בדים) והשני חאקי, גם הוא סוחר בדים והוא ציין בערבית'לבאס עילהום', בית הכנסת ובית המדרש נותרו שלמים. העמודים שתמכו את תקרת בית הכנסת, מתומנים, מעוטרים בבסיסם ובכותרת התומכת את הקשת.
בית הקברות היהודי של ג'ורף
שוכן מתחת לג'אבל מונקרארה או אלקודיה, מערבית ליישוב ג'ורף, מתחת לדיונת החול הנשענת על הקודיה. כשני קילומטרים מזרחית למלאח היהודי. בבית הקברות קבורים להערכתי כמאה נפטרים. בין אבני המצבה הבודדות נמצאה אחת שלימה והיתר היו מנופצות. על אבן צפחה שגונה שחור, מצאתי כתוב:
עד הגל הזה ועדה המצבת הזאת
של הנלב״ע מסעוד
בן שלום… [מחוק]
התרפ״ו לפ״ק
הקבר הוא בן 73 שנה (1925) השנה שלהערכתי התרחש השיטפון שבו נמחקו המלאח ובית הקברות היהודי העתיק. אבן מצבת שנייה שבורה במחציתה ועליה כתוב:
עד הגל הזה
ועדה המצבת
הזאת שת' נלב״ע אב [ברהם?]
בן יעקב נ"ע (אביטבול או אביטן)
ש'ק י'ז לח'(שם החודש מחוק) תרצ״ב(1932)
גירוש ספרד-ח.ביינארט
" גירוש ספרד " חיים ביינארט 
בחתימה על חוזה כניעתה של מלכות גרנדה ב־25 בנובמבר 1491 נסתם הגולל על שליטת האסלאם בחצי־האי האיברי. ב־2 בינואר 1492 נכנסו פרנאנדו ואיסבל בתהלוכת פאר והדר לגרנדה, בה שהו עד סוף חודש מאי של אותה שנה. את גרנדה ביקשו פרנאנדו ואיסבל לקבל כשהיא נקייה מיהודים, ועל כך סוכם בחוזה הכניעה של בואבדיל, שליטה האחרון של גרנדה. בחוזה נאמר במפורש שעל יהודי גרנדה לצאת ממנה תוך חודש ימים. גם לאנוסים־בורחים, שחזרו ליהדות בגרנדה, הותרה היציאה משם תוך אותו חודש, מבלי שלאינקוויזיציה תינתן הרשות לשפטם על שיבתם אל צור מחצבתם. נמצאנו למדים שניתן להם חודש ימים לשם יציאה מן המלכות לצפון אפריקה; ברי, כל זאת, על מנת לסיים את פרשת הימצאות היהודים שם בכל ההקדם. להלן נעמוד על פרטי היציאה משם.
הערת המחבר : יש לציין שבחוזה המקורי אין סעיפים, אותם הכניס הגנז מנואל גארסיה גונסאליס. עיין שם, עמי 421. בסעיף 7, שניתן לכלל האוכלוסייה המוסלמית, נקבע מה מותר להוציא מן המלכות. יוצא אפוא שגם ליהודים ניתן אותו היתר(עיין שם, עמי 426).
יש עוד להוסיף שסעיף 13 בחוזה קבע ששום יהודי לא ישמש חוכר מסים וגובה מסים ולא תהיה לו שום זכות שיפוט עליהם (על המוסלמים). מן הדין להזכיר שסעיף זה דמיונו רב לחוזי כניעה קדומים. עיין למשל של טודילה: טולידו: טורטוסה. ועיין בער, תולדות, מפתח. מן הראוי להשוות לאמור בחוזה הכניעה של גרנדה את החוזה של אלמריה שנכבשה בשנת 1490 (לסעיפי הכניעה אין מספור).
ההשוואה בין חוזי הכניעה של אלמריה וגרנדה מלמדת על תכנון מדויק, לא רק של הכניעה אלא גם של מה שאמזר היה להתרחש לאחר מכן. השאלה הראשונה הנשאלת, באיזה מספר של יהודים מדובר. בגרנדה נמנו 110 ראשי בתי אב יהודיים. לכן ראויים פרטי סופו של היישוב היהודי בגרנדה שיועלו וייזכרו. ב־23 במאי 1492, וזאת לאחר שכבר נחתם בגרנדה צו הגירוש הכללי של יהודי ספרד אך לא נתפרסם ברבים, התירו פרנאנדו ואיסבל ליצחק פרדוניאל (Ysaque Perdoniel) לצאת ועמו ביתו:
ליטול עמו את רכושו, את בני ביתו ומשרתיו, כולל חפציהם, תכשיטיהם, זהב, כסף, מטבעות יצוקים ושאר כל דברים אף אם הם אסורים [בהוצאה מן המלכות]; מותרים הם לצאת ממלכויותינו הן בדרך הים והן בדרך היבשה: זאת לבקשתו של שליטה האחרון של גרנדה בואבדיל.
הערת המחבר : הרכוש שהותר להם להוציא הגיע לכדי יחמש מאות כפולים קסטליאנים ולא יותר׳. בסכום זה נכללו כל התכשיטים שהיו אמורים לקחת אתם: כן הותר להם ליטול את כל הקישוטים המוריסקים המעובדים בזהב ובכסף, כפי שהותר למאורים שיצאו מן המלכות.
ידועה הדרך שבה יצאו: דרך נמלי מלגה ואלמריה הסמוכות לגרנדה. שם הועמדה להם ספינה (Carraca) גינובזית שבעליה היה הגינובזי פרנציסקו קטאניו(Francisco Catano); את מסמכי הנסיעה הכין הנוטריון חרונימו פריוואנט (Jeronimo Frevant). העלייה על האנייה היתה בחודש יוני במלגה, ולאלמריה הגיעה הספינה ב־29 ביוני 38.1492 יהודים יצאו אתם בגירוש והרכוש שנטלו עמהם הגיע לכדי 30,101 ריאל ועליו שולם מס מעשר בסך של 10,861 מרבדי.
על הגירוש מגרנדה פיקח מזכיר המלכים, פרנאנדו די ספרה (Zafra). והלקח שנלמד היה צריך לשמש, כאמור, גם בהכרעה הסופית ששעתה הגיעה. עמו היו שותפים במעשה ובעצה, אינייגו לופס מנדוסה, הקונדי די טנדיליה (Tendilia) שהצטיין במלחמת גרנדה ובכיבושה והרנאנדו די טלבירה, אב הווידוי של המלכה.
ב־31 במארס 1492 חתמו פרנאנדו ואיסבל על צו הגירוש. אדמת ספרד טוהרה משלטון האסלאם: לשאלת אמונתם של האנוסים נמצא הפתרון בהקמת המוסד המיוחד: האינקוויזיציה. ספרד הנוצרית חרתה על דגלה את רעיון המדינה של רועה אחד וצאן אחת unus pastor un Unum ovile et ובה יצאה קסטיליה כמנצחת. היא הפכה למובילה במדינה המאוחדת.
סוף פרק ראשון
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
הרב יעקב משה טולידאנו
איש טבריה ת"ו
וביום ד' בבקר למחרתי קראוה בבתי הכנסיות וקבלוה בחרם ונדוי ולערב בא שטן ועירבב השמחה שאירע מעשה שמלמד א' שמו רבי אברהן ביבאס אמרו שאמר שמה טוב ומה נעים הדבר שעשו התושבים והשיבו לו קצת מן המגורשים והרי חכמים שכבר מתו לא עשו כדבר הזה והיאך אלו עושים כן ואמרו שהשיב דברים מכוערים כנגד א' מהחכמים המתירים שכבר מת, ועמדו תלמידיו ועשו מעמד ונדוהו בהכרזה בשוק של האלמללאח וכמו כן באו נערים מנוערים מן המצות ומן המעשים מבני התושבים ואמרו דברים אשר לא כן על הקסטיליאנים שאוכלים טריפות.
וכשרו חכמי פאס זה כלם נתקבצו הלילה ליל ה' והסכימו ביניהם וגזרו נדוי על אלו שעשו ההסכמה שלא יזכה זה הדבר לעולם לאסור נפיחה ובבוקר שאלו התושבים ובראשם הנגיד על ידי שליח ששלח לי מה יראה לי בזה העניין בהסכמה שקיבלו עליהם התושבים ועל הנדוי שגזרו עליהם החכמים ובזה היום יום ה' בבוקר יום אשר חרה אף ה' בכפר אחד מתאפיללאלת על היהודים ששללום ובזזום הישמעאלים וכמו כן נמסרים ביד זרים נרמסים.
קרועים ושרופים מיד הישמעאלים שלחתי זאת ההסכמה הכתובה מעלה ביד החכם השלם רבי יהודה ביסייא שיתקבץ עם כל החכמים לראות מה יעשה בדבר המשפט מאחר שקדמה הסכמה לנדוי של החכמים והלכו ונתקבצו כלם בבית החכם רבי אברהם דילייא ( די ליאון ) וכשקראו להסכמת התושבים והגיעו לאות הסימן אפשר שטעו כלם בהברת אות הסימן בין גימל לדלת אז טעה הסופר בקביעת החודש בין א' לב'
ומפני זה כתבו בתשובה שלהם שאחר שגזרו עליהם חכמים נדוי בלילה הכריזו וקראו ההסכמה התושבים בה בבקר וזה אינו אמת שההסכמה נכתבה בג' בסיון וקראוה למחרתו, ודי בזה. והתשובה שלהם היא זאת חכם יצ"ו החתומים מטה תמהני עליך תמיהא גדולה איל לא יסרת והוכחת במילי שווטי לבעלי התקנה הזאת …….עניין הנפיחה הינו ארוך עוד יותר ולכן ברשותכם אדלג על כמה דפים ואמשיך הלאה.
וכל מה שנאמר בזה הקונטרס וכל הראיות שהבאתי לא הייתה כוונתי אלא לדחות ולהרוס מה שכתבו לי החכמים בפירוש ואמרו שהטריפות הם מדרבנן. והם עומדים בדבריהם כמו שלשה שנים ולזה לא סידרתי כל מחלוקת כלה שאירע לי בעניין הטריפה על סדר השנים בקונטרס הזה ולפי שיצא הקונטרס הזה מידי לקצת מקומות מקצוי המערב לזה לא יכולתי לחזור ולסדרו על פי השנים שאכתב להלן ועתה אני חוזר וכותב קצת מחלוקת שעברה עלי משנת הרפ"ו עד ששלחו לי הקונטרס שלהם.
ואשיב על ראיותם שאינם ראיות אלא הרים תלוים בשערות ואברא… ובשנת הרפ"ו בסיון י"ז בו יום ג' אחד שנתיעצו החכמים רבי יהודה עוזיאל ורבי נחמן ואולי גם החכמים האחרים נלוו עמהם והיו בעצתם ושלחו רבי יהודה ורבי נחמן הנזכרים למכנאס כי שם היה המלך מולאי בוחסן שבאותה שנה מלך והלך למכנאס כדי להתפייס עם בן אחיו השר והטפסר מולאי מסעוד מפני הסכסוך שהיה ביניהם וגם כן היה שם הנגיד עמי שם טוב הראש שבתקנה וגן רבי יעקב רוג'יליש שהוא גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו.
הלכו החכמים הנכרים תלמידי הרב משה חליוואה כי הוא היה ראש המתירים והמקילים בזה הענין ורצו להעמיד דבריהם מצד המלך והשרים וגם מאת הנגיד עמי שם טוב והרב יעקב רוג'יליש וחסו על כבוד רבם שהוא ראש המחלוקת בראשונה עם רבי שלום זלה"ה.
ועל זסה החכם נאמרו אותם הדברים המכוערים ערב שבועות עד שנתקבצו כל החכמים הנזכרים ויגידו להרב אברהם ביבאס הנ"ל והם הם שקיבצו כל החכמים אותה הלילה ליל ערב שבעות וגזרו נידוי על כל תלמידי התושבים לבל ישובו לכסלה שמו שנאמר למעלה.
בואותה הלילה בעצמה ליל י"ח נתקבצו התושבים ועשו זאת ההסכמה וזה תורפה, ביום ד' י"ח סיון שנת הרפ"ו בשביל שיש לנו הסכמה על הנפיחה שגזרו הקהל י"צ שלא לאוכלה ואירע המחלוקת על ההסכמה הנזכרת בינינו ובין אחינו הקסטיליאנים יצ"ו על כן קיבלנו בשבועה ובנדוי ובחרם לדעת המקום ברוך הוא ולדעת הנשבעים בשמו באמת בלי עלילה ומרמה שאנו כל החותמים הסכמנו לדעת אחת ונתננו רשות גמור לרב שמואל בר מימון בן דאנאן והרב שאול בר סאלם בן דאנינש שילכו שניהם יחד למכנאס על הדבר הזה של הנפיחה להליץ ולטעון ולסתור דברי כל טוען ומערער ולהמליץ בעד ההסכמה שקיבלו עליהם הקהל י"צ ובכלל השבועה הנזכרת.
נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
לידתה של עיירה.
גוראמה הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.
מלכי־מרוקו האמיצים גברו בכל התקופות על נסיונות הצבאות־הזרים לפלוש למדינה ולכבוש אותה. מלכים אלה עשו זאת בהצלחה רבה חרף מלחמות־אחים רבות במשך מאות בשנים. הם הדפו פעם אחר פעם את הפורטוגזים, הספרדים, האיטלקים והצרפתים. מדינות אירופה אלה הספיקו לכבוש את כל היבשת השחורה, את המזרח־התיכון שבחלקו נכבש על ידי האנגלים ואת צפון־אפריקה, פרט למרוקו כמובן. אפשר לראות עד היום שרידי־מחנות־צבאיים של הפורטוגזים, הספרדים והצרפתים מסביב לגבולות מרוקו. עדות־היסטורית לכך שמעולם לא הצליח שום צבא זר לנצח את המרוקנים האמיצים ולחדור לתוך תוכה של מדינתם. כיבוש־הצרפתים בוצע להלכה רק לאחר שהמלך מולאי חפיד חתם מרצונו על מסירת־השלטון לצרפתים. מולאי חפיד עשה זאת במטרה לשקם את המדינה השסועה מלחמות בנות אלפי שנים, ולבנות את הריסותיה הרבות.
המלך חפיד קיווה שהצרפתים יגברו על הברברים המורדים, שאף מלך עד כה לא הצליח להכניעם לחלוטין. הברברים שלטו באכזריות בהרי־הריף, הסחרה, באזור־תאפילאלת ובמקומות אחרים.
הצרפתים נכנסו למרוקו משני כיוונים: מכיוון הים עם צבא־רב וציוד עצום, ומכיוון אלג׳יריה ביבשה, אותה כבשה צרפת תשעים שנה לפני כן. אכן, חיש מהר הסתבר לצרפתים שלא די היה בחתימת־המלך חפיד, והם נאלצו להילחם במורדים, שודדים וברברים, למעלה מעשר שנים.
בהרי ״הריף״ של צפון־המדינה, קם מנהיג ברברי מוכשר ואמיץ בשם עבד־אלקרים והמריד את כל תושבי־האזור נגד צרפת וספרד כאחד. הספרדים שלטו כמה עשרות שנים בחלק מצפון־מרוקו. כל נסיונותיהס של הספרדים להכניע את עבד־אלקרים עלו בתוהו. הם הציעו לצרפתים שיתוף־פעולה נגד עבד־אלקרים כדי להכניעו. היה צורך, איפוא, בצבא של רבע מיליון חיילים — צרפתים וספרדים — כדי לצאת למלחמת־חורמה נגד מנהיג־הברברים עבד־אלקרים. קרבות מרים בשטחים הרריים ובתנאים קשים ביותר, התנהלו נגד עבד־אלקרים, אשר הנהיג צבא פרימיטיבי, בלתי מאומן, ורק כעבור למעלה משש שנים הוכנע עבד־אלקרים. הצרפתים נדהמו מכושר מנהיגותו ואומץ־לבו, ואילו הוא — עבד־אלקרים עצמו, נכנס להיסטוריה המרוקנית, כמנהיג וכחייל מוכשר ואמיץ.
כך החל השלטון הצרפתי במרוקו, והוא הורגש היטב בכל עיר ובכל כפר, בצפון כמו בדרום, בדרכים ובגבולות. הם הכינו תוכניות־פיתוח גדולות והחלו בהנחת מסילות־ברזל, בבניית־מפעלי־תעשייה, בסלילת־כבישים ובבנין־ערים גדולות. הם הסתערו על אוצרות הטבע הרבים והמגוונים של המדינה והחלו בניצולם בכל המרץ והמאמץ. בקצב מדהים וחסר־תקדים, הפכה מרוקו, תוך שנים מעטות בלבד למדינה עשירה ומפותחת בתעשיה ובחקלאות. סכר המים ״בין אלווידאן״ היה המפעל הגדול להפקת כח־החשמל לחלק גדול משטחה של המדינה.
ערים גדולות פותחו, הורחבו ורושתו במערכות־תחבורה, מסחר, תעשייה ונמלים. המרשל ליוטי המהולל הצליח מאוד במש מה עצומה זו שהוטלה עליו. לאות־הוקרה על פועלו, נהנה המרשל הישיש, שהיה הנציב־העי ין הראשון של צרפת במרוקו, מאהדה רבה של ממשלת־צרפת ושל תושב ׳־המדינה. נבנה נמל על שמו ״נמל ליוטי״ והוא זכה לתהילה בכל רחבי־הארץ.
היהודים, שאך חשו בחופש ״הצרפתי״, החלו בנהירה־המונית מהכפרים לערים. הם פיתחו מסחר משגשג והפכו בחלקם הגדול לפקידים בכירים בשרותי־המדינה בכל התחומים. אולם, היו גם כאלה שלא רצו לעזוב את כפריהם ונשארו בהם למשך זמן רב.
שם, בכפרים הערביים הפרימיטיביים והנידחים בדרום־מזרח מרוקו, חיי היהודים בשכנות לערבים וקיימו חיי־קהילה ודת באין־מפריע. גוראמה שקמה במרכז כפרים אלה, מרכזת בתוכה את אחת הקהילות שנשרדו בכוח־דבקותם לדתם היהודיה. הם נענו לקריאת המושל־הצבאי־הצרפתי, ובאו להתיישב בה. כמוהם עשו רבים באזורים אחרים על פי תוכנית־אב של הצרפתים להקמת מרכזים עירוניים בכפרים ערביים, ובהם יתגוררו היהודים. בין העיירות שהוקמו לפי תוכנית זו היו ״ריש״ בדרום, ״תאלסינט״ במזרח, ״בודניב״ נ גבול אלג׳יריה, ״מיסורי׳ בצפון ועוד, למודי־נסיון מר ורב, פקפקו היהודים ביכולתם של הצרפתים להאריך שלטונם במרוקו, והם החליטו שלא לנתק את הקשר עם מקומותיהם הקודמים ושמרו לעצמם את בתיהם ושדותיהם בכפרים הערביים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו
Encore un livre sur la deuxieme guerre mondiale ? Encore un livre sur les juifs du Maroc ? Oui et non ! Car l'ouvrage de Joseph Toledano, specialiste de l'histoire
des Juifs du Maroc, est unique en son genre.
Pour la premiere fois depuis 70 ans, le public a acces a un livre qui explicite et analyse ce que fut le sort de cette communaute juive, riche de plusieurs centaines de milliers de personnes. II montre comment les Juifs du Maroc et leurs dirigeants reagirent aux evenements qu'ils traverserent, de la fin des annees trente aux amorces de la reconstruction en 1945. L'auteur refuse l'apologie a l'oeuvre dans nombre d'ouvrages et d'etudes qui ont prefere la legende a l'histoire, par exemple en ce qui concerne le role effectif du sultan Mohamed V, comme protecteur de ses sujets juifs, en opposition a la legislation du gouvernement de Vichy. C'est pourquoi Joseph Toledano s'est replonge resolument dans les archives et la presse de l'epoque. II nous offre un tableau vivant de ce qui fut une periode de deceptions et d'epreuves, heureusement interrompue par le debarquement americain, au moment meme ou les sombres nuages de la Shoah risquaient d'atteindre le Maroc. S'il fut sans commune mesure avec la tragedie des Juifs europeens, le destin du Judai'sme marocain en cette periode perilleuse ne fut pas pour autant sans perils.
Joseph Toledano, historien, conferencier, ancien diplomate au ministere des Affaires Etrangeres d'Israel, ne a Meknes en 1938 installe a Jerusalem depuis 1963 Diplome de l'lnstitut de formation de cades pour les mouvements de jeunesse de Jerusalem, Licencie en Droit et Diplome de l'lnstitut d'Etudes Politiques de Paris, il est l'auteur de huit livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judai'sme nord-africain en general et marocain en particulier, parus en frangais et en hebreu.
ניתן להשיג את הספר ישירות מהמחבר
מר יוסף טולדאנו
02-6410362