ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

מכאן תובן עוצמת ההתקפות שניחתו על הפילוסוף הדמשקאי צאדק אל־עט׳ם בשנת 1969, עם פרסום ספרו ״ביקורת השיח הדתי״. אל־עט׳ם טען שם שהתבונה האנושית היא מקור הידע ולכן ״המתודה המדעית אינה מתיישבת עם המתודה הדתית״. הפצת הספר נאסרה, והמחבר נידון למאסר ואיבד את משרת הפרופסור שלו באוניברסיטה האמריקנית בביירות. בשנת 1969 עוד עוררו הצעדים הללו מחאה ציבורית רועשת, אך עשרים שנה לאחר מכן, כותב בסאם טיבי, ״מחאה כגון זו לא הייתה כבר מתקבלת על הדעת. הפונדמנטליזם האיסלאמי היה למאפיין העיקרי של החיים הציבוריים במזרח התיכון. ספרו של אל־עט׳ם היה למושאם של אינספור כתבי שטנה בערבית, המופצים עד עצם היום הזה״.

דחייתה של התבונה האנושית משפיעה בהכרח גם על הבנת מושג הכוח. עצם המילה ״איסלאם״ פירושה ״התמסרות״, במובן של כניעות כלפי האלוהים. אם אין האדם יכול להשיג ידע בעזרת תבונתו, קל וחומר שאין הוא יכול לקבוע בעצמו את גורלו שלו. בעוד התשובה החילונית לשאלה ״האם אנשים יכולים למשול בעצמם״ היא חיובית, מנקודת המבט האיסלאמית התשובה שלילית באופן אפריורי: רק אלוהים יכול למשול, ורק אלוהים הוא הריבון. נציגו של אללה על פני האדמה הוא הח׳ליף, והאיסלאמיסטים סמוכים ובטוחים בשלטונו העתידי. ״המדינה האיסלאמית המגולמת בח׳ליף […] אינה דמוקרטית ואינה דיקטטורית״, מצהיר ה׳אקספליציט׳, פרסום איסלאמיסטי המופץ בגרמניה.

מבנה זה של מדינה […] מעולם לא ״הומצא״ על ידי המוסלמים, ולכן אי אפשר לומר שהוא פרי רוחם של בני אדם העשויים לשגות וככזה אין הוא מחייב אותנו. כל אחד מהמוסדות הללו מקורו במעשה שעשה הנביא. לפיכך, מבנה זה מטבעו אינו נתון לבחירתנו, אלא הוא מייצג דגם איסלאמי נתון מראש שעלינו ליישמו כצורתו.

הנחת היסוד השלישית של האיסלאמיזם היא עקרון השליטה. דחיית ההגדרה העצמית של היחיד ותבונתו הביקורתית, שתי הנחות היסוד הקודמות, נובעות מהאמונה שהאדם נתון מהיוולדו ברשותו של גוף ירע שלם וסגור. לפיכך, שלא כמו מגמות אחרות באיסלאם, האיסלאמיסטים יוצאים מתוך הנחה שתפיסת העולם שלהם נועדה למשול על כל האחרות. ״הקוראן האציל״, הצהיר מייסד האחים המוסלמים חסן אל־בנא, ״מינה את המוסלמים לשומריה של האנושות, וכדי שיוכלו למלא משימה נשגבת זו העניק להם את זכות השליטה העליונה על העולם״. 60 שנה לאחר מכן הובע רעיון זה בפיו של דובר אל־קאעידה, סולימאן אבו־ע׳ית, בהצהרתו ״מדוע אנו לוחמים באמריקה״. כיצד, שאל אבו־ע׳ית, יכול מוסלמי לשאת את כל ההשפלות, ״כאשר הוא יודע שאומתו נוצרה כדי לעמוד במרכז המנהיגות, במרכז ההגמוניה והשלטון 1״.] כשהוא יודע שהחוק האלוהי קובע שהתבל כולה חייבת להיות נתונה לשלטונה של דת אללה?״

עקרון השליטה קובע את היחס הראוי ליתר הארצות והקבוצות הדתיות. לדידם של האיסלאמיסטים, העולם כולו מחולק לשני חלקים: דאר אל איסלאם (בית האיסלאם), האזור שבשליטת המוסלמים, ודאר אל־חרב(בית המלחמה), הארצות הנתונות לשלטון הכופרים. חלוקה חדה זו עשויה, במקרה הטוב, להיות מעודנת זמנית באמצעות המושג דאר אל־עהד (בית החוזה), שבו ייתכן דו־קיום בין המוסלמים לכופרים למשך תקופת מעבר. מטרתו של שיתוף הפעולה הטכנולוגי עם הכופרים בדאר אל־חרב אינה אפוא להנציח את הדו־קיום, אלא, כפי שמנסח זאת האיסלאמיסט חסן א־שרקאווי, ״ללמוד כיצד להשתמש בכלי הנשק המודרניים, ויותר מכך, לייצר אותם בעצמנו ולפתח אותם, כך שנוכל להכות את אויבינו״.

חלוקתו של העולם לאזור איסלאמי ואזור שאינו איסלאמי מסבירה משהו מן השנאה שמוסלמים אורתודוכסים רוחשים כלפי ישראל: משנת 1948 ואילך מוצאת עצמה הקהילה המוסלמית, לראשונה בתולדותיה, מתמודדת עם מציאות של מדינה יהודית בתוך דאר אל־איסלאם. בעיני מוסלמים רבים, המצב בארץ־ישראל הוא גרסה מודרנית של הסכסוך בין מוחמר ובין היהודים. בהתאם לכך, הם רואים את גירוש היהודים ורציחתם בידי מוחמר ואנשיו במאה השביעית כמופת למדיניות שיש לנהוג כיום כלפי ישראל. מייצגו הרדיקלי ביותר, ובו בזמן גם הפופולרי ביותר, של הרעיון הג׳יהאדיסטי הזה, הוא סייד קוטב. האידאולוגיה שלו מכירה רק בשתי תצורות חברתיות: עולם האיסלאם ועולם הברבריות.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

ימי נעוריו של מוחמד השתלבו היטב במסורות שהיו נהוגות כחלק מחיי השגרה והשפעתן חדרה עמוקות לתודעתו. מוחמד נהג בהתאם לכללי המסורת המקומית עד שנות הארבעים לחייו.

לראיה, אפשר לציין את אמונתו החזקה בשלושה אלילים שעוצבו בדמות אישה ושכנו במשכן האלילים: ׳אלאלאת׳, ׳אלעזא׳, ו׳אלמנאת׳ שהיו חביבים עליו מכל יתר האלילים ששכנו ב׳כעבה׳.

בשנת 586 לספירה או בסמוך לה, התנדב מוחמד בגיל צעיר למלחמת ׳פג׳אר׳ להגנה על מכה ועל משכן האלילים ׳כעבה׳ מפני פולשים.

מוחמד היה נאמן למסורת ה׳ג׳הליה׳ וקיים במשך כל שנות חייו בקפדנות את מצוות החאג׳ על פי מנהגי המקום. על כן, יש להאמין לסברה שהשפעת הסביבה, מנהגיה והאמונות שרווחו בה, היו בעלי השפעה גדולה על עיצוב דמותו ואופיו של מוחמד בתקופת נעוריו עקב הטרגדיות שהתרחשו בילדותו, ולכן היה מוחמד זקוק לרוך ולתמיכה רוחנית מעל ומעבר לזיקתו של נער מתבגר. אין להתכחש לעובדה שבימי ילדותו חסר מוחמד את אהבת הוריו וכתחליף לאהבה זו אימץ את קירבת האלים כחומת מגן וכתמיכה רוחנית למכאובי ליבו ופעל ללא דופי בהתאם למסורת אבותיו שהייתה מושרשת בכל מהלכי חייו.

לחיזוק תזה זו אפשר להדגיש את רצונו העז של מוחמד לאחר ה׳היג׳רה׳ לשוב למכה על מנת לקיים את מצוות העלייה לרגל, החאג׳, אפילו לאחר שיצא בהצהרותיו המונותיאיסטיות. מוחמד התחנך על ברכי המסורת הפגנית שהשפיעה עליו עמוקות וחדרה לתודעתו עוד מילדותו, אולם, ככל שהתבגר וככל שניסה להפגין את אמונתו באל אחד, התקשה להתנתק ממסורת אבותיו וה׳כעבה׳ סימלה בחייו הרוחניים את היסוד לאמונתו וכמשענת היחידה בימי ילדותו הקשים.

מתוך ויקיפדיה……

התקופה הקדם-אסלאמית או הג'אהִליה (جاهلية) הינה התקופה שנחשבת על ידי המסורת האסלאמית לתקופה בהיסטוריה של חצי האי ערב לפני תחילת הנבואות של מוחמד שציינו את תחילת תקופת האסלאם. מרבית המקורות ההיסטוריים הקיימים על תקופה זו הם אסלאמיים ולפיכך הם לרוב מציגים אותה באור ביקורתי ושלילי.

מקור המילה "ג'אהליה" הוא במונח ג'אהיל, המוזכר בקוראן תשע פעמים. משמעות אחת שניתנת למונח היא חסר תרבות, חסר מעצורים, "ברברי" במובן הלשוני של היוונים הקדומים, בניגוד למונח "חלים", שפירושו בן תרבות שמושל ברוחו. לפי פרשנות אחרת, המונח ג'היל הוא מי שאינו יודע את אללה, את הנביא והחוק, וזאת בניגוד ל"עאלם", מי שכן יודע את אללה.

תוכן עניינים

החברה בתקופת הג'הליה בחצי האי ערב הייתה חברה שבטית, פגנית ברובה. הערבים בחצי האי ערב היו בעלי מוצא אתני משותף ושפה משותפת, אולם לא הייתה להם מסגרת מדינית מאורגנת. הארגון הפוליטי היה לשבטים, חלקם נודדים וחלקם יושבי קבע.

השבט היה קבוצת ההתייחסות הגדולה ביותר, אולם בתוך השבט היו יחידות קטנות יותר, חלקי שבטים, אליהם הפרט חש זיקה והזדהות ובמסגרתן זכה להגנה.

השבטים הונהגו על ידי הסיד, מושג אשר עם הזמן התגלגל למושג שיח'. הסיד הוא דמות דומיננטית אשר צומחת מתוך השבט, תוך מעין קבלה כללית של חברי השבט, והוא מנהל את השבט תוך הסכמה כללית של שאר חברי השבט. הסיד מתאפיין בשורה של תפקידים ותכונות חיוביות: מנהיג, לוחם, כריזמטי, מכניס אורחים, אדיב, משורר ומנהל את יחסי הציבור של השבט, אך אין לו זכויות יתר מלשאר חברי השבט.

לשבט יש גם איש דת, "כאהן", אשר עוסק בנבואה, בריפוי ובעצה, וכן "סאדין", שומר המקומות הקדושים.

הנשים היוו מעמסה כלכלית על המשפחה. במקרה של לידת בנות רבות מדיי בשבט, היה נהוג לקבור בחייהן את התינוקות הבלתי רצויות.

במרכזה של הדת בתקופת הג'הליה, עמדו פולחן העצים והמעינות, שדים ורוחות, אבנים קדושות ואלילים, אמונה בידעונים ובמגידי עתידות והקרבת קורבנות של בעלי חיים, מוצרי מזון וחפצי ערך. לכל קבוצת שבטים היו אלים משלה, עם אל מרכזי. לשבטים היו פסלים שיצגו את אליליהם, אותם הם נשאו בנדודיהם או החזיקו אותם בבתיהם.

הדת הייתה סינקרטיסטית, כלומר היא צירפה רעיונות והשקפות שונים לשלמות אחת, והכירה באלים שהובאו מהחוץ.

"אללה", שבתקופה האסלאמית יהיה שמו של האל המונותאיסטי היחיד, היה בתקופה זו אחד מהאלילים השונים. הוא לא היה האל היחיד, אולם הוא נחשב לריבונה של הכעבה, האבן השחורה המקודשת במכה, לימים המקום הקדוש ביותר לאסלאם. לאללה מיוחסת אבהות לשלוש אלות: "אללאת" שנחשבה אלת השמש, "אלעוזא" ו"אלמנאת".

האלילות[

האלילות (בנותיו של אללה) מוזכרות בקוראן בסורה 53 – (سورة النجم; סורת הכוכב), פסוקים 19-20 – "תנו דעתכם על אללאת ואלעזא, ומנאה, השלישית הנוספת. האם לכם הזכר ולו הנקבה?".

أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19

وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20

 أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21

 

האלילה מנאת (مناة:)

מנאת (مناة) הינה האלילה הקדומה ביותר. עמר בן לחיי (عمرو بن لحي)  הוא זה שהביא האלילה הזו לערב, הוא נחשב לאבי האלילות בערב. לפי המסורת מנאת הובאה מארץ ישראל / סוריה (الشام; אלשאם). ישנה גם דעה אחרת, לפיה היא הובאה ממואב.

עמר הציב את האלילה על אבן קדושה במקום בשם קדיד (قديد), שנמצא בין מכה לאלמדינה. שני השבטים הקדמונים, אלאווס (الأوس) ואלחזרג' (الخزرج), האמינו בה. שבטים אלו שכנו באלמדינה. על אף אמונתם של שני השבטים באלילים כאשר הנביא מוחמד הגיע לאלמדינה לאחר ההיג'רה הם אלו שקיבלו אותו ותמכו בו ולכן הם נקראים עד היום אלאנצאר (الأنصار; "התומכים"), חברי הנביא שתמכו בו עם הגעתו לאלמדינה.

המקדש האלילי בקדיד הפך להיות מקום הפולחן האלילי של שבטים אלו. אנשים היו עובדים גם את מכה וגם את האלילה מנאת בקדיד. טקסי הפולחן בקדיד נערכו בזמנים קבועים בדרך כלל לאחר החג' במכה. כמו כן הוקדשו שם לאלילה מתנות כלי כסף וזהב.

הממונים על המקדש האלילי של מנאת נקראים סדנה – سدنة (ביחיד: سادن). פירוש המושג سادن הינו: "הממונה על המקדש". אותם ממונים היו מעין כוהנים של המקדש האלילי. הם גם הפרישו לעצמם אחוז מהמתנות (שניתנו לאלילה) כשכר, ומכך התפרנסו.

כאשר נכבשה מכה על ידי המוסלמים (אשר בראשם הנביא מחמד) בשנה ה-8 להיג'רה, מוחמד הורה להרוס את המקדש בקדיד וכן מקדשים נוספים באזור.

השם מנאת מופיע כבר בכתובות נבטיות מהמאה ה-4 לספירה הנוצרית. החלו להשתמש בכתב הערבי כבר  בכתובות נבטיות. נבטית הינה שפה שמית אשר שייכת לשפות הארמיות.

 מקור השם: חוקרים מודרניים הגיעו למסקנה שהמקור של השם של האלילה מנאת היא מהמילה העברית "מני" שפירושה גורל / מנה.^{[דרוש מקור]}

כמו כן השם יכול להגיע מהמילה הערבית "מניה" = גורל, מוות.

מהגזירה האטימולוגית הזו החוקרים הגיעו למסקנה שמנאת הייתה אלת הגורל.

האלילה אללאת (اللاتّ)

לפי החיבור של אבן אלכלבי (ابن الكلبي), פולחנה של אללאת (اللات) נכנס לחצי האי ערב קצת אחרי פולחנה של מנאת. המרכז הפולחני של אללאת היה בעיר טאאיף( طائف) ששוכנת דרומית למכה. האלילות הובאו ממקומות אחרים. אללאת הייתה מיוצגת באבן מרובעת לבנה שבני שבט ثقيف (אחד השבטים הקדומים בערב) סגדו לו.

בפולחן האלילי כפי שהוא מתואר במסורת המוסלמית הקדומה, במקדש של האלילה אללאת היה כיסוי לאבן של האלילה (בדיוק כפי שהכעבה מכוסה בבד משי שחור, וכמו הפרוכת אשר כיסתה את ארון הקודש במסורת היהודית). הכיסוי הזה נקרא בערבית כסווה (كسوة; מעין פרוכת.

כל שטח העיר טאאיף נחשב קדוש בגלל האלילה אללאת. בערבית משמעות המילה חרם ("حرم") היא "שטח קדוש", בדומה לעיר מכה שנחשבה לקדושה בעקבות הימצאותה של הכעבה בעיר. קדושה של בית פולחן מקומי האצילה על העיר כולה. טאאיף הייתה קדושה במיוחד בעיני בני שבט ثقيف – הם היו הממונים על המקדש של אללאת בעיר.

מתחת לאבן המרובעת הלבנה (האלילה اللات) היה בור אשר לתוכו הושלכו קורבנות שחיטה ומתנות: כלי כסף וזהב. הוא נקרא גם בית אוצר.

מקור השם אללאת (اللات)

על מקור השם اللات האלו מספר השערות:

• היו שסברו שהמקור הוא اليلات (ALILAT) שהופיעה בכתבות עתיקות. החוקרים קבעו על סמך הכתובות האלו שזה היה האל העיקרי של הערבים. מאחר שהוא קרוב לשם אללה זה היה האליל העיקרי של הערבים.

2. מקור השם הוא اللات (ILAT) – צורת הנקבה של המילה الله.

3. פירוש נוסף, לפיו אללאת היה שמו שם אדם משבט ثقيف וכי לאחר מותו עמר בן לחיי ציווה לעבוד את האבן הלבנה שהאיש נקבר לידה.

האלילה אלעזא (العُزّى)

אלעזא (العُزّى) הייתה האלילה המאוחרת ביותר בחצי האי ערב. המקדש שלה היה באזור נחלה (نخلة) שנמצא בסביבות מכה. שבט קורייש וגם כמה שבטים בצפון חצי האי ערב אשר נקראים מצ'ר (مضرّ) עבדו אותה. שבטי מצ'ר (ובתוכם שבט קורייש) נהגו לעלות לרגל למקדש של אלעזא כדי להקריב קורבנות בזמן החג'. הקדושה של המקום הייתה כפולה באותה תקופה שכן באותו אזור הייתה ממוקמת גם הכעבה וגם המקדש של אלעזא. השטח אשר היה מקודש מסביב למקדש אלעזא נקרא סקאם (سقام). ליד מקדש אלעזא היו שלושה אילנות (עצים) שנחשבו למקודשים.

מקור השם אלעזא (العُزّى)

השורש عزز – עזז – מסמל תהילה / כוח.

יוליוס ולהאוזן (חוקר גרמני חשוב בתחום היהדות והאסלאם, מהמאה ה-19) זיהה את פולחן אלעזא בחצי האי ערב עם הפולחן לכוכב ונוס ביהדות. אלעזא היא כוכב ונוס לפי מסקנתו של וולהאוזן. הוא מרחיב פרטים על ונוס ומציין כי היא כונתה על ידי היהודים והארמים הסורים – כוכבתא ("הכוכב") ה-"א" בסוף המילה בארמית = "אל הידיעה" ß כוכבתא = הכוכבת (כינוי לכוכב ונוס). ולהאוזן זיהה את פולחן אלעזא בערב עם הפולחן לכוכב ונוס אשר בו היה נהוג להקריב לכוכבתא / ונוס ילדים כדי לזכות ביופי.

אל מרכזי נוסף בחצי האי ערב הקדומה היה הבל (הובל) אשר הובא באמצעותו של עמר בן לחיי, משבט חוזע, אשר היה השבט השליט עד עלייתם שלקורייש. בעת ביקורו בסוריה מצא עמר בן לחיי את הבלוראה כי הוא מועיל ביותר במתן גשמים, ולכן הביאו עמו בחזרה לחצי האי ערב (על כן מגנים אותו, עד אותה התקופה, כך נאמר, לא הייתה אלילות בערב). הבל עשוי היה בדמות אדם, מצדפים אדומים ויד ימינו שבורה (קורייש השלימו את יד זו באמצעות תותבת מזהב.

לצד הרגש הדתי, הנחו את הערבים בתקופה הטרום אסלאמית רגשות מוסריים אנושיים כמו אמינות, נאמנות, גבורה, נדיבות ונאמנות למשפחה, ערכים שלעתים הנחו את החברה יותר מהדת.

עוד לפני תחילתו של האסלאם, היו בחצי האי ערב ניצנים של אמונה מונותאיסטית. בחצי האי ערב היו באותה תקופה קהילות יהודיות ונוצריות שהשפיעו על הערבים, שחלקם קיבלו על עצמם את היהדות או הנצרות או גוונים מסוימים שלהן. היו גם אלו שחיפשו את ה"חניפיה", שבעיניהם הייתה הדת המונותאיסטית הטהורה, דתו של אברהם, אשר לפי אמונה מוסלמית רווחת הושחתה על ידי היהדות והנצרות.

מכה הייתה בתקופה הטרום אסלאמית אחת הערים הבולטות בצד המערבי של חצי האי ערב ונחשבה לעיר מקודשת עוד לפני שקודשה על ידי האסלאם. העיר נחשבה "חרם", מקום נייטרלי קדוש, בו בני השבטים השונים יכולים להיפגש זה עם זה ולהתדיין, מבלי שמותר יהיה לשפוך בו דם.

קבוצת שבטים וחלקי שבטים, חלקם ממכה וחלקם מחוצה לה, התאגדו יחד ונקראו "חמס", והם היו מחויבים להגן על קדושתה של מכה, שנקרא גם דאר אלחמס. מעמד מיוחד בקרב החמס היה לבני שבט קורייש, שבטו של מוחמד.

מול החמס עמדו שני שבטים נוספים, אלו הם שבטי ה"חילה" (מהמילה "חול", כיוון שישבו מחוץ לגבולות החראם, הם גבולותיה של מכה) אלו היו שבטי הטלס (טולס) אשר מקורם בתימן, ושבטי החדרז' ושבט האווס, אשר ישבו בעיר אל-מדינה (ית'ריב דאז).

שבטים אלו יחד נקראו "מוחרימון" – המגנים, כיוון שכולם בדרך זו או אחרת קיימו את העלייה לרגל לכעבה, וכולם האמינו בקדושתה של מכה. בני שבט תמים, אף הוא שייך היה למוחרימון ונחשב לצבאם, נהגו ללכת עם כלי נשק ולהגן על העיר מפני ביזה ומעשי אלימות. שבט תמים ושבט קורייש חיזקו את קשריהם, פעמים רבות, באמצעות נישואים.

לעומת יתר השבטים אשר לא קיימו את המצוות הנ"ל נקראו "מוחילון" – המחללים, הם הכופרים, ודמם היה מותר בכל עת (ניתן למצוא כאן אלמנטים ראשונים של ג'יאהד.

לג'אהיליה הייתה השפעה לא מועטה על האסלאם. בימי מוחמד היו לערבים חוקים ומנהגים רבים מימי קדם, אשר מוחמד בחר לא לשנותם מתוך יוקר ערכם בעיני תושבי חצי האי ערב, לכן אסף אותם אל דתו החדשה ונתן להם צביון אסלאמי. דוגמאות למנהגים אלה: עלייה לרגל (חג') למכה, הקפת הכעבה שבע פעמים בעת הרגל, העלייה על הר ערפאת, המסעות בין הגבעות הא-סאפא והא-מארוואה, מנהגי הקורבנות ועוד.‏^[1]

כמו כן, ערש התרבות והשפה הערבית מקורו בתקופה זו. הערבית עתידה לקחת חלק מכריע בגיבוש הדת החדשה של מוחמד והיא שפת הקוראן המקודש למוסלמים.

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

 

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

שרפות, רעידות אדמה ומגפות – אלה שלושת הפגעים, שהחלישו את האוכלוסיה בתורכיה בכלל ואת היהודים, שישבו באזורים עירוניים צפופים, בפרט. מכות אלה מידי שמיים ומידי אדם היו בין הגורמים, שהביאו לדלדול כלכלי ורוחני של הקהילות היהודיות, שפרחו במאות הראשונות של התקופה העותמאנית. במאמר זה נדון רק בשתי המכות הראשונות.

בערים הגדולות באנטוליה ובבלקאן פרצו לעתים קרובות בתקופה העותמאנית שרפות, שגרמו נזקים חמורים ברכוש, וכילו חלקים של רבעים מאוכלסים ומסחריים. הבתים, שרבים מהם היו עשויים עץ, הצפיפות וחוסר ציוד כיבוי מתאים, גרמו להתפשטות מהירה של האש. רבות מההצתות היו זדוניות, ונעשו בידי קבוצות ממורמרות כאות מחאה נגד השלטון ונגד הסוחרים האירופאים והיהודים, שהישגיהם הכלכליים עוררו את קנאתן, בייחוד בתקופות של משבר כלכלי, אינפלציה ומחסור במזון. לכן אין פלא שרבים ממוקדי ההצתות היו הרחובות, שבהם סחרו פראנקים ויהודים.

היהודים, שרובם עסקו במסחר וגרו בקרבת השווקים, סבלו במיוחד מההצתות, ולתופעה זו היתה השפעה בתחומי חיים שונים. בקושטא, למשל, גרמו השרפות במאה הי״ז לניידות ולמעבר לאזורי מגורים אחרים, וכתוצאה מזה נשברו מסגרות קהילתיות, שאפיינו את הדורות הראשונים של מגורשי ספרד בקושטא. בעיר זו, כמו בשאלוניקי, אדירנה, מונסטיר, ניקופול, בלגראד ועוד, היה מורגש מחסור בדירות ובחנויות, שהעלה את דמי השכירות. אחת התוצאות למצב זה היתה תחרות ומתח בין יהודים לנוכרים, וכן בין יהודים לבין עצמם, שהצריכו הסדרים ותקנות למניעת הסגת גבול.

איזמיר

עיר זו שוכנת במקום מועד לרעש, ורעידות אדמה פקדו אותה לעתים, מהן שגרמו לאסונות כבדים בנפש וברכוש. על כך יש עדויות גם בהקשר לגורלם של היהודים החל במאה הי״ז.

לעתים פרצו שרפות סמוך לרעש. אלה עשויות היו להיות מקריות או מכוונות, כאשר גורמים אלימים ניצלו את האנרכיה והוסיפו שמן למדורה. שרפה לאחר רעש פרצה ב־1688, לאחר שורה של רעידות אדמה, שהחזקה בהן היתה בי״ב בתמוז תמ״ח (10 ביולי 1688). כתוצאה משני אסונות אלה נשרף ונהרס חלק גדול מבתי העיר: אלפים נספו, וביניהם כ־400 יהודים, לפי אחת ההערכות. מבין שש רעידות האדמה, שגרמו להרס בעיר, היתה זאת הקריטית ביותר.

למרות רגישותה של איזמיר לרעשים, הפכה העיר למרכז מסחרי חשוב במאות הי״ז-י׳׳ח, הודות לנתונים טבעיים אחרים. העיר נבנתה מדי פעם לאחר רעידות אדמה.

צרפתי בשם ז׳אן דו מונט, שביקר במזרח התיכון בשנת 1689, מספר באיגרת שנכתבה ביולי 1692 על שרפה שפרצה ברובע היהודי באיזמיר, וכילתה למעלה ממאה בתים, שברבים מהם היו גם חנויותיהם. לדבריו, נמנעו מלכבות את השרפה בגלל קדושת השבת. יש לשער שהוא מתכוון לדלקה שאירעה ב־.1688

בתיקי חברת הלבנט האנגלית, בדיווחים של הקונסולים באיזמיר והשגרירים בקושטא מצוי מידע על רעידות אדמה ושרפות שפרצו בעיר זו, על היקף הנזקים, על השכונות שסבלו, ובין השאר גם על יהודים. כמה ידיעות משלימות ומפרטות אירועים הידועים מכבר, ואחרות מספרות על אירועים שלא מצאנו להם עדויות מסייעות – למשל, הסיפור על יהודים שנאשמו בהצתה והוצאו להורג.

נמנה אירועים אלה לפי סדר כרונולוגי:

באוקטובר או בתחילת נובמבר 1739 פקד רעש את העיר, אבל לא ידוע על נזקים לאוכלוסיה.

בעקבות שרפה שפרצה ב־1742 שיתפו פעולה יוונים, ארמנים ויהודים, והרכיבו משלחת משותפת שהתייצבה בפני הסולטאן בתלונה נגד הקאדי המקומי המושחת.

שרפה גדולה פרצה בשנת תק״ג (1743), וכילתה בתים ובתי כנסיות. על כך כותב ר׳ רפאל יוסף חזן, מחכמי איזמיר, שעלה לירושלים ונפטר בה בתקפ״א (1821). הרופא וחוקר הטבע השוודי פ.הסלקוויסט, שסייר במזרח בשנים 1752-1749, ונפטר באיזמיר, כותב שביקר בבית כנסת בעיר זו בלווית סוחר יהודי בשם דה־קוסטה. לדבריו, נותרו אז רק ששה בתי כנסיות באיזמיר. בעבר היו יותר אך נשרפו, ועדיין לא נבנו מחדש. הוא בודאי התכוון לשרפה שפרצה ב־.1743

הרובע הפראנקי נשרף בדלקה, שהשתוללה ב־6 באוגסט.1763

דומה שהדלקה, שפגעה ביותר ביהודי איזמיר במאה הי״ח, מבחינה כלכלית וקהילתית, היתה זו שפרצה באדר תקל״ב (1772) ובה נשרפו רוב בתי הכנסיות והחנויות של היהודים. תוצאות השרפה נדונו בספרות התשובות עוד עשרות שנים לאחר האירוע. בין השאר בהקשר לתפילה בבתי בנסיות פרטיים, הואיל ורק קרוב לשלושים שנה לאחר מכן קיבלו רשות לבנות בתי כנסת חדשים.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה

פסטיית דגים

פרופי קליפורד גרץ, האנתרופולוג האמריקאי בעל השם הבינלאומי שחקר רבות את תרבות האיסלם, הקדיש קרוב לעשרים שנה לחקר אנתרופולוגי של ספרו, עיר הולדתי במרוקו. בתחילת שנת אלפיים ערכה לו ממלכת מרוקו כנס מיוחד בספרו לכבוד יום הולדתו השבעים.

לכנס הוזמנו אורחים רבים מכל העולם ואני ביניהם. היה זה אחד הכנסים המרתקים ביותר והטעימים ביותר, מאחר שהמארחים יצאו מגדרם כדי להנעים לחתן השמחה ולאורחיו את זמנם במטעמי המקום, שהיו חלק מתוכנו וממהותו של הכנס האנתרופולוגי.

המטעמים שהוגשו בו חרגו ממסגרת של תבשילי מטבח והמריאו לספירות של שירה וחזון, התחרו בנקטר ואמברוסיה – מאכלי האלים.

תקצר היריעה מלתאר את גן הטעמים, הבשמים והניחוחות של הכוסכוסים, הכבשים, התרנגולות והמופליטות, אבל אחת החוויות שהרקיעו שחקים היתה פסטיה לא של יונים, אלא של פירות ים. מבחוץ היא נראתה פסטיה רגילה לכל דבר. רק כשנפתחה פרצו ממנה אדים וריחות של הים ופירותיו. וכשהלשון נגעה בה היא נצרבה בחום התנור ולהט הפלפל. ההרצאות שנשמעו לפניה ואחריה לא המריאו לגובה שלה מאחר שהיא התעלתה על הכל וגנבה את כל החושים ואת כל הטעמים, והשאירה את העולם שמחוצה לה מחוסר כל טעם. אינני חושב שמישהו מהאורחים יזכור במה דנו ההרצאות החשובות, אבל איש מהם לא ישכח את הפסטיה, שיותר מכל אנתרופולוג העבירה לכל אחד מאיתנו דרך החושים מה שפרופ׳ גרץ ניסה להבין במשך עשרים שנה – את זהותו וטעמו של המקום ותרבותו. רבות התעניינתי בפרטי המתכון ואת מה שהצלחתי להשיג אני מביא כאן. ייתכן שהתוצאה לא תשווה לאותו חזיון מרהיב, אבל אולי לשם כך צריך לאכול את הפסטיה בחברתם של קליפורד גרץ והנסיכה מריה טרזה דו בורבון.

חומרים ל 6-8 מנות.

15-12 עלי בצק

400 גרם פירות ים או דגי מרלוזה

1 צרור קוסבורה קצוצה

 1 כוס מים

 1 כף רסק עגבניות

 150 גרם עלי סלק (מנגולד)

11/2כוס אטריות ביצים דקיקות

 

תבלינים.

2 כפיות פפריקה מתוקה

1/4 כפית פפריקה חריפה

2 כפיות כמון

1/2 כפית פלפל שחור

3 כפיות חומץ

2 כפיות מלח

 

 אופן ההכנה

מבשלים את עלי הסלק עם כפית מלח עד שמתרככים ומסננים, מבשלים את האטריות עם מעט שמן וכפית מלח כשלוש דקות, עד שמתרככות ומסננים

מבשלים את הדגים, קוסבורה, רסק עגבויות ויתר התבלינים במשך כ-25 דקות על אש קטנה ומסננים (את הרוטב שננתר אפשר לחמם לפני הארוחה וללוות בו את הפסטיה)

מורחים כלי לעוגה עם שמן או מרגרינה, שמים שני עלי בצק למטה ועוד 5 עלים מסביב, כשהם עולים זה על זה והשוליים שלהם נופלים מחוץ לכלי(לצורך קיפול מאוחר) מורחים את אלה בקצת שמן ומוסיפים עליהם עוד שכבת עלים דומה

שופכים פנימה את המלית לפי הסדר הבא: האטריות ועליהם 2 עלי בצק מרוחים בשמן, מלית הדג ועליה 2 עלי בצק מרוחים בשמן ולבסוף את עלי המוגולד ועליהם 2 עלי בצק מרוחים בשמן

מקפלים את עלי הבצק החורגים ומדביקים אותם בחלמון של ביצה

מויחים מעל זה עוד שני עלי וורקה, מורחים בשמן או מרגרינה ומזהיבים עם חלמון מעורבב במים ומקבלים עוגה בעובי של 5-6 ס״מ

אופים בתוור חם (200 מעלות) במשך 20 דקות או עד שפני הפסטיה מזהיבים

מוציאים מהתנור, מורחים מלמעלה במחמאה והופכים את הפסטיה לצד השני, מורחים גם את הצד הזה במחמאה ומחזירים לתנור

ממשיכים לבשל עוד כ-15 דקות, עד שגם הצד הזה מזהיב ומוציאים

הופכים שוב את הפסטיה, מניחים על מגש עוגה.

אופן ההגשה: מגישים חם על קערת עוגה, חותכים לפלחים ואוכלים לוהט ישר מהתנור.

הערה: ניתן לתבל את מלית האטריות והמנגולד בקורט כמון ופלפל שחור לפי הטעם

במקום פירות ים או דגי מרלוזה ניתן להשתמש בדגים אחרים על פי הטעם ובלבד שיהיו נקיים מעצמות.

 

בסייעתא דשמיא

קונטרס

דובב שפתי ישנים

בו יבואו ברינה, בעזרת שוכן מעונה,

מקום ציוני הצדיקים, בארץ המה קדושים,

אשר זה ברחוק היו פזורים, ועתה נקבצו מפוזרים,

והעתקו מקום קדשם לארעא קדישא,

לעשות נח"ר לכל חסידא וקדישא,

ונקבצו כאן לתועלת הרבים, וזכותם נהיה מזכירים

לוקט ונערך בסייעתא דשמיא בזכות הצדיקים ע"י

אברהם בלאמו"ר דוד אסולין

יוצא לאור עולם על ידי מכון תורת אמך.

כל הזכויות שמורות

כתובת להערות והארות:

מכון תורת אמך שע"י מוסדות תפארת מיכאל

ת. ד. בעלי התוס' 9/9 אלעד

ת"ד אלקטרוני:

a0527145147@gmail.com

טלפון : 0527145147

אל תמנע טוב מבעליו

כאן המקום לבקש מכל מי שיכול לתרום מידע שאינו כתוב בקובץ זה

שיצור עימנו קשר בכתב או בע"פ ויבורך מן השמים

דבר המכון

הן ידועה מעלת השטתחות על קברי צדיקים, וכבר מצינו זאת בכלב בן יפונה ע"ה, שהשתטח על קברי אברהם יצחק ויעקב בכדי לינצל מעצת המרגלים )סוטה לד:(, וכן איתא בבבא מציעא )פה:( "אמר רב חביבא,אשתעי לי רב חביבא בר סורמקי חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח אליהו גביה, דלצפרא הוו שפירן עיניה ולאורתא דמיין כדמיקלין בנורא, אמרי ליה מאי האי ואמר לי דאמרי ליה לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע, אמר לי בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא דר' חייא דלא תסתכל ביה. מאי סימנייהו, בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי לבר מגוהרקא דר' חייא דמנפשיה סליק ונחית. לא מצאי לאוקמא אנפשאי אסתכלי בה, אתו תרי בוטיטי דנורא ומחיוהו לההוא גברא וסמינהו לעיניה. למחר אזלי אשתטחי אמערתיה, אמינא מתנייתא דמר מתנינא ואתסאי".

 וכן איתא בתענית )כג:(: "רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה\ אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה".

והענין הוא, שע"י ההליכה וההשתטחות על קברי הצדיקים, אזי גורם לנפש דעשיה של הצדיק הטמון באותו מקום תסייעו בעבודת ה', וכנודע )ועי' בזה בזוה"ק שלח ק"ע ע"א(.

וביותר ע"פ מאמר חז"ל הקדושים בכמה מקומות, שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והיינו כפשוטו ממש, וכדאיתא בזוה"ק )פ' אחרי מות עא ע"ב( דשכיחי צדיקיא בהאי עלמא בתא אסתלוקתייהו יתיר

מבחיוהי שהצדיקים נמצאים בעוה"ז אחרי פטירתם יותר ממה שהיו מצויים מבחייהם, וביאור הענין כיון שכל צדיק וצדיק אף שהוא מושלם בכל מידה נכונה וזיכך גופו וכו', הרי סוף סוף עדיין הנפש אזוקה וכבולה

בחבלי הגוף הגשמי ואינה יכולה לפעול כמו אחרי הפטירה כאשר הנפש תשוב אל האלוקים וממילא אין כבר מחיצות גופניות וחומריות, ועי"כ גדולים מעשיהם יותר מבעלמא הדין בחיים חיותם.

וכבר כתבו הפוסקים שאין בזה חשש דורש אל המתים חלילה, כיון שמתפלל להשי"ת רק בכוח וזכות הצדיקים, ולא מתפלל אליהם דייקא,ואכמ"ל.

לפיכך אמרנו מהיות טוב, לאשר רבים וטובים מייחלים בכל ליבם לעלות על קברי אבותיהם ורבותיהם הקדושים אדירי הלבנון וגדולי התורה אשר חיו במרוקו, ונמנעים מחמת טומאת ארץ העמים וכדו' כל או"א טעמו ונימוקו עימו.

לכן קיבצנו כאן כעמיר גורנה את צדיקי וגדולי מרוקו אשר זכו והועלו עצמותיהם הקדושות לארעא קדישא הדין, וכבר נתבאר בדברי חסידות דמקום ציון צדיק בארץ העמים הרי הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל

ממש*(, ואם כן הרי על אחת כמה וכמה כשזכו ומקום קבורתם הועתק אחר כבוד לאר"י ממש.

התודה והברכה לכבוד הגאון הגדול ראב"ד מקודש כמוהר"ר משה אוחנונא שליט"א, ראש ואב בית הדין בעיר פתח תקוה, אשר עזרנו ועודדנו במאוד לחשיבות הדברים.

ויה"ר שנזכה לראות במהרה בביאת משיחנו, ובתחיית המתים, ותחזינה עינינו בשובו יתברך לציון בחסד וברחמים, אמן.

בברכת התורה,

מכון תורת אמך

• נ"ב. ואגב אורחיה מצאנו לזה מקור ע"ד אפשר, דהנה במקומות רבים מוזכר צדיק בתואר "נר המערבי", וביאר בעל הנועם אלימלך זי"ע שהוא מכיון שבלול ו"מעורב" הוא בכל מיני טובות, וא"כ הרי שלפ"ז נראה לבאר הא דבכל מקום שמוזכרת ארץ ישראל בתלמוד קרי ליה "מערבא", שמלבד הא דקאי למערבה של בבל, הרי שי"ל דקרי לה הכי מחמת שמעורבת בכל מיני טובות, ודו"ק, וא"כ מצינו קשר מסויים בין קדושת ציון צדיק לקדושת אר"י.

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

שנת 1449 היא שנת־משבר לאנוסים, אך הרי זה ביסודו משבר כפוי מן החוץ, שנבע מיחסו של כלל האוכלוסיה אל עדת האנוסים. הימים הקשים שעברו על אנוסי טולידו, בהתעוררות שגרם לה פדרו סרמינטו בשנת 1449, לא פסחו על אנוסי סיאודד ריאל. הפרעות הגיעו אליה בחודש יוני, והן המשך של המעשים שנתרחשו בטולידו. דומים היו התנאים בשני המקומות. גם בסיאודד ריאל כבטולידו עלה בידיהם של אנוסים להגיע למשרות חשובות בהנהגת העיר ובמקומות אחרים, שקודם־לכן לא היתה להם שום אחיזה בהם. בטולידו נערך לאחד הפרעות באנוסים משפט אינקויזיציה, שכתוצאה ממנו ניתן פסק־הדין – החוק (sentencia-estatuto) שאסר על אנוסים, או לכל אלה שהם מן היהודים (hii qui ex judaeis sunt), לתפוס כל משרה בעיר שיש בה משום זכות שיפוט או מעמד נישא לנוצרים ממוצא נוצרי טהור. אבל בסיאודד ריאל היה למעשים אלו גוון מיוחד. כבר ב־18 בחודש יוני התארגנו אנוסי העיר לחבורה מזוינת, שבראשה עמדו באצ׳יליר בשם רודריגו, ששימש אלקלדי בעיר, וחואן גונסאליס.

התארגנות זו אמרו אנוסים עליה, שידוע להם שמתכוננים לשדוד אותם. החבורה מנתה 300 איש, שהודיעו במפורש שקודם שיפגעו בהם יעלו את העיר באש. הבאצ׳יליר נקרא על מעשיו לדין-ודברים לפני ראשות העיר, אך כעבור כמה ימים, ב־7 ביולי (שהיה יום שני בשבוע), שבו הוא ואנשיו למגרש העיר ואיימו לפגוע בכל מי שינסה לפגוע בהם. באותו מעמד נהרג אלואר גארסיה, נוצרי ממוצא נוצרי גמור. מטה מסדר קלעתרבה, שנמצא באלמגרו הסמוכה, שלח את אחד ממפקדיו בראש חיילים לסיאודד ריאל כדי להרגיע את הרוחות. הללו, בלי ידיעת אנשי העיר, תפסו את אחד משערי העיר, פרצה קטטה, ומפקדה של קבוצה זו נהרג.

מכאן ואילך פרצו פרעות ומלחמה בין הצדדים ללא כל מעצור. את הבאצ'יליר רודריגו ואת אחיו פרנאנדו הרגו וסחבו אח גופותיהם בחוצות העיר מבית־הסוהר של העיר הוציאו את הבאצ׳יליר אריאס דיאס ואת גונסאלו אלונסו די סילס, שהואשמו ברצח המפקד מטעם מסדר קלעתרבה, והרגו אותם בראש חוצות. מעתה החלו גם בהצתת רכוש, ובתיהם של האנוסים דוקטור דיגו רודריגס די סנטה־קרוס ואלונסו גונסאליס, סוחר־בדים, עלו באש ועמהם רכוש רב! בביתו של הנוטריון חואן גארסיה נשרפו רכוש ומסמכים רבים!³² וכך אירע לביתו של הנוטריון גונסאלו סנצ׳יס ולבתיהם של נוטריונים אנוסים אחרים.

22 איש נהרגו בפרעות, שהתחילו ב־7 ביולי ונמשכו עד 20 בחודש. מתיאור הפרעות מסתיר שלא רק גדולי האנוסים נפגעו, אלא כל עדת האנוסים הוכתה מכה קשה. הד לפרעות אלה נמצא בדברי־הסניגוריה שהשמיע להגנת עצמו חואן גונסאלים פינטאדו. הוא הסתיר בקופסת־פח תכשיטים ששוים 60,000 מרבדי בימי הפרעות של חודש יולי, והללו נשדדו על־ידי משרתת אחת ששירתה בביתו ועל־ידי מאהבה. אך משפטו של חואן פאלקון, המכונה הזקן, מגלה פרטים מעניינים על תגובת האנוסים לפרעות. חואן פאלקון ועמו פדרו מרטינס הגמגמן (tartamudo) צוינו כאחראים להתעוררות האנוסים. והגם שהעד מיחס להם את ראשיתה של הכפירה,כל כוונתו היא לתגובת האנוסים לפרעות, עליהם יש בידנו עדויות שקיימו מצוות, כשם שקיימו רבים אחרים, שנים רבות קודם לפרעות.

 עד זה התקשה לתת ביטוי בדבריו לתגובת האנוסים, שנראתה לו במהותה ככפירה. שאילמלא כן אין להבין מה הביא עד זה לידי כך שיקשור את ראשית השיבה ליהדות בשנת 1449 דוקא. ונינכח לדעת אחר־כך שעוד פרעו באנוסים בסיאודד ריאל גם בתאריכים אחרים, רק ב־15 בספטמבר פנו ראשי העיר אל חואן השני והודיעו לו שהעיר ריקה מתושביה וסבלם של הנשארים בה רב לאין ערוך. על־כן ביקשו מאת המלך שיחון את תושבי העיר הנשארים לפליטה. סליחתו של חואן השני לא איחרה לבוא, והיא ניתנה ב־8 בנובמבר 1449 לכל מי שעבד עבירות באותם שבועים של פרעות! ומי שהיו לו משרות, תארי־כבוד ובניפיקין, הותר לו לשוב ולתפוס בהם.

אם נותנים אנו דעתנו לדרכן של פרעות אלה, לשיטת התגוננותם של האנוסים בסיאודד ריאל ולתגובתם של אנוסי טולידו למה שנתרחש בעירם באותם ימים עצמם, נדמה לנו כאילו ביקשו אותם אנוסים תופסי־משרות ומכובדים שבסיאודד ריאל למנוע מעצמם את הגורל שבא על אחיהם בטולידו. ואם מתבוננים אנו בנפגעים, נמצא שבשני המקומות כאחד היו נוטריונים ואלקלדים ושאר נושאי־משרות ונכבדים ראשוני הנפגעים. משום כך נראה לנו המעשה בסיאודד ריאל כהמשך למעשי טולידו, אלא שכאן ביקשו האנוסים להקדים את הפורעים ולהתגונן. בקשתם של ראשי העיר מאת המלך לסלוח לעיר, שהוגשה לו בימים סמוכים למעשים, מורה כמה לא עלה הדבר בידי האנוסים למנוע מעצמם את גודלם המר שבא להם בימי תהפוכות סוף מלכותו של חואן השני. ואם לא נדחקו רשמית ממשרותיהם בעזרת פסק־הדין שניתן בטולידו, הנה לא פסח עליהם גורל זה לאחר־מכן, כאשר אסר אנריקי הרביעי ב־14 ביולי 1468 על אנוסים לתפוס כל משרות ציבוריות בסיאודד ריאל. ואף כי ייתכן שאיסור זה אינו קשור במישרין במאורעות,1449 הריהו מיכיח על קיומה המתמיד של הבעיה. הוא נועל למעשה את המעגל הראשון בפרשת רדיפת האנוסים שנפתחה בשנת 1449, ואנריקי הרביעי הוא שנתן להם יד בטולידו בקשריו עם פדרו סרמינטו, שתפס את השלטון בעיר זו ופתח את שעריה לאנריקי שהיה אז יורש־העצר. ועתידה היתה בעיה זו לשוב ולהתחדש בפרעות, שנתרחשו לאחר־מכן בימי מלכותו בערים רבות באנדלוסיה ובקסטיליה ויצרו רקע ואוירה לפעולתו המאורגנת של השלטון כלפי אנוסי המלכות.

מבחינת מאורעות חייהם של האנוסים חשובה לאין ערוך שנת 1453 בתולדותיהם. הדי נפילתה של קושטא שימשו אות מבשר ליהודים ולאנוסים כאחד. בימים ההם נראו אותות שונים בשמים שסייעו לאמונות שנתפשטו על לידתו של המשיח במזרח. בעצם ימי האותות נתכנסו אנוסים בסיאודד ריאל במגדל שבביתו של סנצ׳ו די סיאודד, מחשובי האנוסים שם, ועם הופעת הכוכב קראו בקול ״הנה נולד מי שעתיד לגאול אותנו״. ויתירה מזו, קמה באותה שנה התעוררות אצל אנוסים לצאת מספרד לתוגרמה ולשוב שם בגלוי ליהדות ולחסות שם בצל השכינה. אך אין ללמוד מתוך תיקי המשפטים שערכה האינקויזיציה, או ממקורות אחרים, על הדרך שבה הלכו. ייתכן שהלכו תחילה אל גרנדה המוסלמית בדרך היבשה, ומשם דרך נמל מלגה למזרח. אך ייתכן שהלכו בדרך ישרה אל נמל ולנסיה, שקיים קשרים עם המזרח.

הליכה זו מסיאודד ריאל (כממקומות אחרים) לקושטא קשורה ומוצאת את ביטויה גם בהליכתם של אנוסים ממקום־מושבם למקומות אחרים בספרד. והדעת נותנת שהליכה זו היא חלק מתנועת יציאה של אנוסים ממקומותיהם, והיא תהליך שנמשך עד לימים סמוכים לגירוש. נראה כאילו מאורעות מסוגן של פרעות ותופעות של אותות בשמים הם שעוררו אנוסים ליטול את מקל־הנדודים בידם. אך מסתבר שגם בלי השפעת תופעות אלה ראו לצאת מארצם ומעירם. בשנת 1473 נמצא אחד מחשובי האנוסים בסיאודד ריאל מוכר חלק מרכושוויוצא מסיאודד ריאל. כעבור ארבע שנים שלה שליח אל אשתו בסיאודד ריאל ודרש ממנה שתמכור את שארית הרכוש ותצטרף אליו, ואף הגיע בעצמו אל עירו לחיזוק דרישתו. תיאור זה יש בו כדי להמחיש את אוירת הימים ההם ואת הלך־רוחם של האנוסים. ארבע שנים נמצא אנוס זה מחוץ לביתו, וודאי שהצטרף אל קהילה מקהילות ישראל וחי כיהודי לכל דבר. עדות אחרת על הליכה אל הגבול נמצא במשפטה של ליאונור אלואריס. אמורה הליכה זו לשנת 1480 ובגבול גרנדה. ברם הדעת נותנת, שעם גבור השמועות על הקמת האינקויזיציה והידיעות על מעשיה הראשונים, גברו גם זרמי היוצאים ממקומם. יש עוד לזכור שהיציאה לא נתרחשה לאלתר עם הופעתם של אותות, אך היא קרובה וסמוכה לפרעות. בולטת השאיפה להתארגן בקבוצות לשם יציאה בצוותא, גם לשם הבטחון ההדדי שבהליכה משותפת וגם מתוך שותפות במחשבה ובמעשה עצמו. אף נמצא ניצנים של תעמולה ליציאה מסיאודד ריאל כמשאר מקומות בספרד.

בסייעתא דשמיא – המאמר במלואו……..

קונטרס

דובב שפתי ישנים

בו יבואו ברינה, בעזרת שוכן מעונה,

מקום ציוני הצדיקים, בארץ המה קדושים,

אשר זה ברחוק היו פזורים, ועתה נקבצו מפוזרים,

והעתקו מקום קדשם לארעא קדישא,

לעשות נח"ר לכל חסידא וקדישא,

ונקבצו כאן לתועלת הרבים, וזכותם נהיה מזכירים

לוקט ונערך בסייעתא דשמיא בזכות הצדיקים ע"י

אברהם בלאמו"ר דוד אסולין

יוצא לאור עולם על ידי מכון תורת אמך.

כל הזכויות שמורות

כתובת להערות והארות:

מכון תורת אמך שע"י מוסדות תפארת מיכאל

ת. ד. בעלי התוס' 9/9 אלעד

ת"ד אלקטרוני:

a0527145147@gmail.com

טלפון : 0527145147

אל תמנע טוב מבעליו

כאן המקום לבקש מכל מי שיכול לתרום מידע שאינו כתוב בקובץ זה

שיצור עימנו קשר בכתב או בע"פ ויבורך מן השמים

דבר המכון

הן ידועה מעלת השטתחות על קברי צדיקים, וכבר מצינו זאת בכלב בן יפונה ע"ה, שהשתטח על קברי אברהם יצחק ויעקב בכדי לינצל מעצת המרגלים )סוטה לד:(, וכן איתא בבבא מציעא )פה:( "אמר רב חביבא,אשתעי לי רב חביבא בר סורמקי חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח אליהו גביה, דלצפרא הוו שפירן עיניה ולאורתא דמיין כדמיקלין בנורא, אמרי ליה מאי האי ואמר לי דאמרי ליה לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע, אמר לי בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא דר' חייא דלא תסתכל ביה. מאי סימנייהו, בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי לבר מגוהרקא דר' חייא דמנפשיה סליק ונחית. לא מצאי לאוקמא אנפשאי אסתכלי בה, אתו תרי בוטיטי דנורא ומחיוהו לההוא גברא וסמינהו לעיניה. למחר אזלי אשתטחי אמערתיה, אמינא מתנייתא דמר מתנינא ואתסאי".

 וכן איתא בתענית )כג:(: "רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה\ אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה".

 

והענין הוא, שע"י ההליכה וההשתטחות על קברי הצדיקים, אזי גורם לנפש דעשיה של הצדיק הטמון באותו מקום תסייעו בעבודת ה', וכנודע )ועי' בזה בזוה"ק שלח ק"ע ע"א(.

וביותר ע"פ מאמר חז"ל הקדושים בכמה מקומות, שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והיינו כפשוטו ממש, וכדאיתא בזוה"ק )פ' אחרי מות עא ע"ב( דשכיחי צדיקיא בהאי עלמא בתא אסתלוקתייהו יתיר

מבחיוהי שהצדיקים נמצאים בעוה"ז אחרי פטירתם יותר ממה שהיו מצויים מבחייהם, וביאור הענין כיון שכל צדיק וצדיק אף שהוא מושלם בכל מידה נכונה וזיכך גופו וכו', הרי סוף סוף עדיין הנפש אזוקה וכבולה

בחבלי הגוף הגשמי ואינה יכולה לפעול כמו אחרי הפטירה כאשר הנפש תשוב אל האלוקים וממילא אין כבר מחיצות גופניות וחומריות, ועי"כ גדולים מעשיהם יותר מבעלמא הדין בחיים חיותם.

וכבר כתבו הפוסקים שאין בזה חשש דורש אל המתים חלילה, כיון שמתפלל להשי"ת רק בכוח וזכות הצדיקים, ולא מתפלל אליהם דייקא,ואכמ"ל.

לפיכך אמרנו מהיות טוב, לאשר רבים וטובים מייחלים בכל ליבם לעלות על קברי אבותיהם ורבותיהם הקדושים אדירי הלבנון וגדולי התורה אשר חיו במרוקו, ונמנעים מחמת טומאת ארץ העמים וכדו' כל או"א טעמו ונימוקו עימו.

 

לכן קיבצנו כאן כעמיר גורנה את צדיקי וגדולי מרוקו אשר זכו והועלו עצמותיהם הקדושות לארעא קדישא הדין, וכבר נתבאר בדברי חסידות דמקום ציון צדיק בארץ העמים הרי הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל

ממש*(, ואם כן הרי על אחת כמה וכמה כשזכו ומקום קבורתם הועתק אחר כבוד לאר"י ממש.

התודה והברכה לכבוד הגאון הגדול ראב"ד מקודש כמוהר"ר משה אוחנונא שליט"א, ראש ואב בית הדין בעיר פתח תקוה, אשר עזרנו ועודדנו במאוד לחשיבות הדברים.

ויה"ר שנזכה לראות במהרה בביאת משיחנו, ובתחיית המתים, ותחזינה עינינו בשובו יתברך לציון בחסד וברחמים, אמן.

בברכת התורה,

מכון תורת אמך

• נ"ב. ואגב אורחיה מצאנו לזה מקור ע"ד אפשר, דהנה במקומות רבים מוזכר צדיק בתואר "נר המערבי", וביאר בעל הנועם אלימלך זי"ע שהוא מכיון שבלול ו"מעורב" הוא בכל מיני טובות, וא"כ הרי שלפ"ז נראה לבאר הא דבכל מקום שמוזכרת ארץ ישראל בתלמוד קרי ליה "מערבא", שמלבד הא דקאי למערבה של בבל, הרי שי"ל דקרי לה הכי מחמת שמעורבת בכל מיני טובות, ודו"ק, וא"כ מצינו קשר מסויים בין קדושת ציון צדיק לקדושת אר"י.

פתיחה – מעשיות והנהגות בקברי הצדיקים

קבר

ביום פטירת הצדיק רבי שלום הלוי זצ"ל, כשבאו הח"ק לחפור לו קבר, כל מקום שניסו לחפור, האדמה הראתה שהיא קשה ולא הצליחו, עד שאמרו אולי ננסה לקברו ליד אביו, ומיד שהחלו לחפור הרגישו בקלילות גדולה כשהקבר הולך ונחפר לפניהם בלא קושי, למרבית הפלא, בכל השנים מיום פטירתו של רבי דוד, ניסו הח"ק מספר פעמים לקבור לצידו איזה חכמים ובכל פעם שהיו מנסים היו החופרים טוענים שהאדמה קשה כסלע…וכך עזבו את אותה החלקה, ורק עתה כשהיו צריכים את המקום לרבנו שהיה קשור

בעבותות האהבה, הסכימה הקרקע להתרכך. בשעת פטירתוהיו מחייכות. וכבר אמרו בגמרא )כתובות קג, א(, מת מתוך שחוק סימן יפה לו )הקדמה לספר נתיבות שלום הלוי(.

קברי צדיקים

מעשה בזקנתי מאמא רחל אוחנונא ע"ה, שהיתה נוהגת לצאת עם בני ביתה לעלות לציוני הצדיקים למשך שבוע ימים, באחד הפעמים התכוננה לצאת לציונו של רבי דניאל השומר זצ"ל, ולקחה בסלה מספר בקבוקים ריקים, שאלה בנה יבדל"ח הגאון רבי משה: אמא לדרך צריכים בקבוקים רק עם מים, למה את לוקחת בקבוקים ריקים, אמרה לו בני תבא לציון הצדיק ותראה מה אני ראיתי אל אבותיו.

בתום ביקורם בציון הצדיק יצאו מים מהקבר ואמא ממלאה מים בבקבוקים הריקים, ואותם נותנות לבני המשפחה לשתות, מים אלו ראו בהם סגולה לרפואה והצלחה )פניני המידות(.

 

עצירת גשמים

שנה אחת הייתה שנת בצורת קשה, הערבים לא ידעו את נפשם, בצער להם פנו ליהודים שיתפללו, היהודים בכפר בקשו פר חשוב, שישחטו לסעודת מצוה לכבוד הצדיקים השוכנים באלכהוניא, יהודי הכפר בראשות הרה"צ רבי כליפה אלמליח זיע"א לעבר אלכהניא, שהגיעו למערה קשרו לילדים את ידיהם מחוברים אחד לשני, ואז פרצו הילדים בבכי, ואז פנו המבוגרים לילדים תבכו על שאין לנו מים לשתות. בעודם מדברים בנתים שחטו את הפר לכבוד הצדיק לקיים במקום סעודה הודיה, בביטחונם שתפלתם לא תשוב ריקם, ומיד בשחיטת הפר, התקדרו השמים בעבים וארובות השמים נפתחו והתחיל ליפול על המתפללים, גשם עז, כל

המתפללים נסו על נפשם, ומשאירים את הפר השחוט על הארץ. מעשה זה גרם לקדוש השם על כל הגויים בכפר ]מפי חנינה כהן שהיה מהילדים שנוכח במעשה )קונטרס אולדמנצור וחכמיה([.

מנהגנו בימים מיוחדים ללכת לבית החיים:

א. נהגו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויוה"כ. וכתב הרמ"א סימן תקפא ה"ד(, ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים. ובבאר היטיב כתב דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה נתקבלה ביותר.והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. כתב האריז"ל בשער רוח הקודש שהזמן המסוגל ביותר לפקוד בקברי הצדיקים או ביום ההילולא הצדיקים או בכל

ערב ראש חודש או טו' לחודש. ובזוהר הקדוש ואיתא במסכת סוטה )לד.(, כלב הלך להשתטח על קברי אבות, ואמר אבותי בקשו עלי רחמים )תורת אמך אלול(.

ב. ביום תשעה באב, אחר חצות היום, הולכים להתפלל על הקברים ומבקשים מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה. כדאיתא במסכת תענית )דף טז(, שאלו למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים. ולכן מנהגנו לילך ל"בית החיים" לבקש

מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, וכתב בספר מהרי"ל )עמוד רמז(, מנהג יפה לילך על קברי מתים בט' באב, כי גם הצדיקים בקברם מתאבלים על חורבן ירושלים, כדאיתא באיכה רבתי. כמובא ברמ"א )סימן תקנט ס"י(, וז"ל: והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת )ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתענית טז, ד"ה יוצאין(. ובספר נתיבות המערב, מוזכר טעם המנהג, כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

)תורת אמך פרק תשעה באב סעיף כא(.

הנהגות בקברי הצדיקים

הליכת נשים לבית העלמין. כתב הזוהר הקדוש )פרשת ויקהל דף קצו ע"א(, דיש למנוע הנשים מלצאת לבית הקברות מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם. וכן כתב הגר"א באגרת ותשמור שלא תלך לבית קברות כלל וכלל, ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה. וידועה ההנהגה שבצפון אפריקא שום אשה בטומאתה אינה נכנסת לבית העלמין.

ומנהג המערב שאין הנשים נדות נכנסות לבית עלמין. ומקורו, כתב בפתחי תשובה )סימן תקצה סק"יט(, בשם החמודי דניאל שלא לילך לבית עלמין בימי נדתן, ובספר אבני שהם )ח"א עמוד תרכב(, הביא בשם הספר כנסת יחזקאל )מערכת הנו"ן עמוד פט( שמנהג בגדאד שאפילו על קברי הצדיקים אין הנדות משתטחות עד שיטבלו. מנהג הנשים שללא לילך לבית הקברות בימי נדתן, עד שיטבלו, ראה בספר נוהג בחכמה )עמוד קעד אות טז(.

 כתב מרן הגר"י משאש זצ"ל בספר אוצר המכתבים  )ח"א מכתב של"ה(: נמנעו הנשים בימי נדתם מללכת לבית הקברות, וכן נהגו גם בעירנו )מכנאס(, ומשמים אותו הנשים לאסור חמור, וזכורני שראיתי כתוב בכתבי האריז"ל הקדוש זיע"א, ויש נשים שאחר שפסק הוסת, למרות שעדין לא טבלו, נכנסות לבית עלמין )הרב שלמה אבן דאנן והרב מאיר אסולין( ]-תורת אמך אבלות סעיף כח[.

ג. יש שנהגו בהנחת אבנים על המצבה ויש שלא נהגו. כתב בספר נהגו ברינה )עמוד ריג(, בביאור מקור ברוך הערה ב', כשירצה לילך מלפני הקבר, יניח עשב או צרור על קברו להראות שהוא היה שם על הקבר, וזה משום כבוד המת.

ומרן הגאון הרב שלום משאש זצ"ל אמר שמנהג מכנאס שאין מניחים, בהנחת אבנים ע"ג המצבות )מפי הגר"א אברז'ל(. ושמעתי ממרן הגר"י מאמאן שליט"א שבעירם צפרו נהגו להניח אבנים על המצבה, והוסיף הרב שבקטנותו שמע מפי רבו הגאון הגדול רבי דוד עטר זצ"ל שהטעם שאם הנשמה לא נמצאת, ששבה וראוה אבן, היא יודעת מי היה ומה בקשתו.

במוגאדור לא הניחו אבנים )ר' חיים אסרף(. ובכפרי הדרום גם לא הניחו אבנים )ר' שלמה שקורי(.

ג. כתב בספר פלא יועץ )ערך טהרה(, וז"ל: אזהרה שמענו כשהולך לבית הקברות לקבורת מת וכדומה, כדי שלא יתאחזו בו הקליפות ורוח הטומאה, שאם הוא טמא מצא מין את מינו ונעור, וכן ביותר צריך להיזהר כשחוזר מבית הקברות, תכף יטבול להעביר רוח הטומאה מעליו.

רשימת קברי הצדיקים שהועלו עצמותיהם ארצה

בית החיים הר המנוחות:

א. הגאונים הצדיקים רבי אברהם ורבי שלמה לבית

משפחת טאנז'י זלה"ה, קבורים בהר המנוחות.

ב. הגאון הצדיק רבי ראובן אג'ייני זלה"ה מחכמי

צפרו, מחבר הספר "שפתי רננות".

ג. הגאון הצדיק רבי יעקב נחמני זלה"ה מחכמי

מראכש, מחבר הספרים "מעט דבש ובית יעקב"

ולקח יעקב.

ד. רבי חביב טולידאנו זלה"ה מחכמי מכנאס, קבור

בהר המנוחות סמוך לצדיקי טאנז'י.

 

ה. המשורר הנודע הגאון הצדיק רבי רפאל דרעי

זלה"ה מהעיר מכנאס, בעל כנף רננות – פיוטים.

ו. הגאון הצדיק רבי יעקב ביטון זלה"ה רב ודיין באזור

תיפנות תלמיד הגאון רבי אלעזר הלוי ממרכאש

ומנוחתו כבוד בהר המנוחות.

ז. הגה"ק רבי מסעוד בן שבת זלה"ה רב ומורה צדק

באזור תארודאנת, מחבר הספר עונג שבת על

התורה. ומנוחתו כבוד בהר המנוחות.

ח. הגה"ק רבי מכלוף שטרית זלה"ה תלמיד כ"ק מרן

הגה"ק רבי דוד אבוחצירא זלה"ה הי"ד. מחכמי

העיר גורמא ונפטר באגדיר, ומנוחתו כבוד בהר

המנוחות. בנו הוא הגאון הרב יהודה שטרית זלה"ה

רב העיר עפולה ומחבר שו"ת מנחת יהודה ב"ח וכן

קול יהודה על התורה.

 

ט. ברחבה הראשית של בית העלמין הר המנוחות צד

ימין טמונים:

א. מרן פוסק הדור הגאון הגדול הרב שלום

משאש זלה"ה רבה של ירושלים מגדולי

הפוסקים בדורנו ורב העדה בארץ ובחו"ל,

מחבר השו"ת שמש ומגן ד"ח תבואות שמש

ד"ח, חם השמש על התורה ב"ח.

 

ב. מרן הגאון הגדול הרב דוד עובדיה זלה"ה

רב העיר צפרו וחבר לשכת הרבנות ירושלים,

ההדיר כתבי יד מחכמי המערב, התפרסם

בספרו נהגו העם מנהגי מרוקו, נקבר בסמוך

להגאון רבינו שלום משאש.

ג. בסמיכות לציון הראש"ל הגה"צ רבי מרדכי

אליהו זלה"ה, קבור הגאון הצדיק הרב משה

בן טוב זלה"ה שקירב אלפים למצות, וכן

הקים מכון להכשרת מדרכות טהרה למאות.

 

בית החיים – קרית מלאכי

א. הגה"ק המקובל האלקי רבינו שלום בוזאגלו

זצוק"ל מגדולי מקובלי מרוקו מהעיר מרכאש,

מלפני מאתים שנה. מחבר הספרים, מקדש מלך,

הוד מלך, כסא מלך, פני מלך. נפטר בלונדון, עם

השנים רצו השלטונות להרוס את שטח בית

העלמין, והעלו את עצמותיו לארץ לעיר קרית

מלאכי.

 

ב. וכן טמון בבית העלמין רבינו אברהם בן מלכא

זיע"א בן להגה"ק המלוב"ן רבי כליפה בן מלכא

זלה"ה )בעל כף נקי(, המכונה "הנזיר".

 

ג. על ידו טמון הגאון הקדוש רבי שלמה פינטו זלה"ה

ראש שושלת משפחת פינטו.

 

בית החיים– נתיבות

א. הגאון הצדיק רבי שלום אביסרור זלה"ה מהעיר

אקא שבחבל הסוס. מחברה הספר נתיבות שלום

על התורה, ומנוחתו כבוד בעיר נתיבות.

 

ב. אהל צדיקי בית משפחת מלול: הגה"צ רבי יוסף

מלול זלה"ה, רב בכפרי דרום מרוקו, ובנו הגה"צ רבי

דוד מלול זלה"ה רבה הראשי של ירוחם, בנו הגה"צ

רבי מנשה מלול זלה"ה רבה של אור עקיבא, וחותנו

הגה"צ רבי רפאל אבירז'ל זלה"ה.

ג. הגאון הצדיק רבי שלמה אצרראף זלה"ה רב דק"ק

אולד ברחיל שבמרוקו.

ד. כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק רבי ישראל אביחצירא

זלה"ה, מנהיג יהדות מרוקו בארה"ק וראב"ד

תאפילאלת וארפוד ואגפיהן.

ה. אדמו"ר הגה"ק כמוהר"ר שלום איפרגאן זלה"ה.

ו. הגאון הצדיק רבי יעקב דדון זלה"ה.

בית החיים– אשדוד

א. הגה"ק רבינו וידאל הצרפתי זלה"ה מחכמי פאס בן

רבי יצחק ונין ונכד לרבינו וידאל הראשון זיע"א,

מנוחתו כבוד בארץ בבית החיים אשדוד.

 

ב. הגאון הצדיק רבי משה הכהן זלה"ה מרבני מאזגאן,

ג. בשני ציונים טמונים הגאון הצדיק רבי עיוש פרץ

זלה"ה והגאון הצדיק השד"ר רבי אלעזר תורי זהב

זלה"ה מהכפר תאמערופת.

ד. אדמו"ר הגה"צ רבי משה אהרן פינטו זלה"ה בן כ"ק

מרן רבי חיים פינטו זלה"ה.

בית החיים– שדרות

א. הגאון הצדיק רבי שלום בר חנין זלה"ה רב ודיין

בעיר נטיפא ומנוחתו כבוד בעיר שדרות.

ב. הגאון הצדיק רבי יעקב שיטרית זלה"ה רב העיר

ריס' שבמחוז תאפילאלת, מחבר ספר זבחי יעקב

ב"ח, ומנוחתו כבוד בעיר שדרות, הוקם במקום

אהל.

 

בית החיים – מושב תירוש

הגאון הצדיק רבי משה זאגורי זלה"ה רב דיין וראש

ישיבה במחוז תלוואת בהרי האטלס, ומנוחתו כבוד

בישוב תירוש שבדרום.

בית החיים– עוצם

הגאון הצדיק רבי שלמה אבן חמו זלה"ה, רב הרי

האטלס למעלה ממאה שנה, קבור בארץ בדרום

ישוב עוצם. אהל במקום.

 

בית החיים– קרית גת

הגאון הצדיק רבי יהודה שטרית זלה"ה רב

תאמעופת )יהוקרן(, ומנוחתו כבוד בבית החיים

קרית גת.

בית החיים – פתח תקוה

הועלו עצמותיו של הגאון הצדיק רבי יצחק חזיזה

זלה"ה ראב"ד בעיר דמנאת במרוקו, יחד עם

אשתו. קבורים בכניסה לבית העלמין סגולה, וכן

טמון שם רבה של פתח תקוה הגאון הגדול רבי

משה מלכה זלה"ה אשר כיהן במספר מקומות

המרוקו, חיבר שו"ת מקוה המים "ו"ח והשיב משה

על התורה, נטיפי מים ועוד.

בית החיים – חיפה

א. הגאון הקדוש רבי משה זריהן זלה"ה אב"ד בעיר

מרכאש, ומנוחתו כבוד בבית החיים חיפה.

ב. מרן הגאון הגדול רבי יוסף משאש זלה"ה, ראב"ד

תלמסאן וחיפה.

 

בית החיים – צפת ת"ו

א. הגה"ק המקובל האלקי רבינו יוסף אוחיון זלה"ה

מהעיר תיזנית )אית זראר(, מחבר הספר אבקת

רוכל על התורה, פטירתו ערב ראש חודש אלול.

מנוחתו כבוד בארץ בשיפולי בית העלמין בעיר

צפת סמוך ונראה לציונו של רבי פנחס בן יאיר.

 

ב. הגאון הקדוש רבי אברהם אלקבץ זלה"ה מחכמי

העיר מוגאדור, העלו עצמותיו ארצה, ומנוחתו

כבוד בבית החיים צפת ת"ו.

בית החיים – טבריא ת"ו

מור זקני הגאון הצדיק רבי שלמה אוחנונא זלה"ה,

יליד הכפר סידי רחאל, ומחכמי מראכש.

בית החיים– יבנה

א. הגאון הצדיק רבי רחמים מלול זלה"ה דיין ורב העיר ל'קצר

שבצפון מרוקו.

ב. הגאון הצדיק רבי מכלוף הלוי זלה"ה רב העיר גורמא

שבחבל תאפילאלת, בשו"ת מנחת יהודה נכתב אודות

החכם, בין הדברים צויין המלומד בניסים, מנוחתו כבוד

ביבנה.

 

ג. הגאונים הצדיקים רבי דוד רבי שלום הלוי זלה"ה רבני העיר

טהלה שבמרוקו.

 

ד. הגאון הצדיק רבי יוסף ב"ר מכלוף אבוחצירא, רב העיר.

לסיום ארדוף אצ'יג'ה נא מכתב שהתקבל מאת הרה"ג רבי פנחס בן

שמעון שליט"א בענין זה, וזה לשונו:

 

לכבוד הרה"ג המופלא וכבוד ה' מלא כמוהר"א אסולין יחשל"א

הנה אנא כהנא זעירא, גר באשדוד העירה, ובאמת ענין הזיארה,

גדלה ומאירה, להציל מצוקה וצרה, ומכל רוח סועה מסערה, אין יודע

שכרה, משופרא דשופרא, תהי עלינו סתרה, היכא דליכא דררא,

דממונא וביטול תורה, או הפסד תפילה ומצוות וטהרה, וכן כשרות

המאכל והעינים בשמירה, מה גם דאיכא טירחא דאורחא וצערא,

ועתה רחש לבו לחונן שוכני עפרה, של ארצנו הבהירה, לקדושים

אשר באו ממערב לאוירא, דישראל מחכים ושפירא, ואם יחפוץ כי

הברר, שמות הטמונים באשדוד הברר, יודיעני נא מהרה, ואחישה

מפלט לחקורה, ולהשיבו דבר פשרא, בעגלא ובזמן קריב אמן

נאמרה.

בברכה, הרב פנחס בן שמעון החונה פה אשדוד

תם ולא נשלם, שבח לא'ל בורא העולם:__

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בת חכמה תשמח לב אב

לאב עני ותמים הייתה בת פקחת שלא הייתה כדוגמתה. באחד הימים חלם מלך המדינה חלום ובחלומו, והנה דמות עץ, שמספר ענפיו שנים-עשד, ובכל ענף שלושים עלה ושני תפוחים תלויים עליו: אחד לבן שני שחור. המלך התרגש מן החלום, אך לא ידע לפתור אותו. הוא קרא למכשפיו ואשפיו, ואף הם התקשו בפתרונו, הכריז במדינה, שהאיש אשר יפתור את חלומו המסתורי של המלך, יקבל ממון הרבה.

אמרה הבת לאביה: ״לך ופתור למלך את חלומו״. השיב האב הנבוך: ״איך אפתור חלום כה מסובך?״ ענתה לו – הנה הפתרון: עץ הנו השנה, כל ענף מסמל חודש, כל עלה מסמל יממה, התפוח הלבן מסמל את היום ואילו השחור את הלילה.״

הלך אל בית המלך ואמר למלך את פתרון החלום, שמע המלך את הפתרון ומצא חן בעיניו, נתן לזקן כסף רב.

בדרך חזרה הביתה פגש האב פרש על סוס אציל, וסיפר לו כי הוא פתר את חלומו של המלך. שאל הפרש: ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב.״, השיב האב. ״תרצה להחליפו בסוסי?״ ״ודאי וודאי!״ ענה הזקן ועשו את החליפין. עוד הוא הולך והוא פוגש בחמר רכוב על חמורו, אמר לחמר: ״ וכי לא ראית? פתרתי את חלומו של המלך!״ ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ״איה הממון?״ ״החלפתיו בסוס״ ״התאבה להחליף סוסך בחמור״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.

עוד הוא עובר והנה נקרה לפיו צייד עם כלבו. אמר לו הזקן: ״וכי לא ראית פתרתי את חלומו של המלך.״ ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ואיה הוא הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״, החלפתיו בחמור״ ״והתאבה להחליף חמורך בכלבי״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.

ובעודו בדרך פגע בו דרוויש עם תרבוש, אמר לדרוויש: ״וכי לא ראית, פתרתי חלומו של המלך״. ״ומה נתן לך״ ״ממון רב״ ״ואיה הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״ ״החלפתיו בחמור״ ״ואיה החמור״ ״החלפתיו בכלב זה״ ״והתאבה להחליף את הכלב בתרבוש ?״ ״ודאי״ ועשו את החליפין. הלך האב על שפת הים, ורוח גדולה באה ונשאה את התרבוש אל המים. נשאר חשוף ראש.

בחליפין המוזרים צפו מספר עשירים מעל סיפון אונייתם, שנשאה מטען זהב ומרגליות. הם באו לאב ואמרו לו: ״איך תשוב לביתך, יהרגוך שם משידעו מה עשית בממון שהמלך נתן לך.״ ״ידידי״ – אמר להם – ״הבה נתערב: אם יגערו בי, תכרתו את ראשי. אם לא יגערו בי – תתחיבו לתת לי את אניותכם.״ תקעו כף, חתמו על חוזה וליווהו עד ביתו. והבת צופיה הכל בעיני רוחה. דפק האב על הדלת ואמר: ״ בתי, פתרתי חלומו של המלך.״ ״מה נתן לך כתמורה ?״ ״ממון רב.״

שמחה וששון – אבי הפך לעשיר. אך, בתי, המרתיו בסוס. אשמח ואעלוז, אבי הפך פרש. אך לא בתי, החלפתיו בחמור. אשמח ואגיל – אבי הפך לחמר. בתי, אך המרתיו בכלב. גדולה שמחה – אבי הפך לצייד. בתי, הכלב אינו עמי – החלפתיו בתרבוש.

שמחה וששון – אבי הפך לדרוויש. אך, בתי, התרבוש אינו עמי, כי הרוח נשאה אותו המימה. אבי, אם ראשך עדיין על כתפיך – אז הכפה תהא כפרתך.

שמעו זאת בעלי הצי, ומתו מצער על שהפסידו בהתערבותם – והאב הרויח ע״י חכמת בתו את האניה, והכסף שבה.

שמע הנערה החכמה נפוץ בכל המדינה, והמלך חפץ לשאתה לאשה. לפיכך שלח לה רביעיות שליחים, ובידיהם מתנות רבות – ארבע, מכל דבר: ארבע שמלות, ארבעה זוגות נעליים, ארבע מחרוזות, ארבע טבעות וכך הלאה. מה עשו השלוחים ? גנבו מכל דבר שניים. והבת צופיה בעיני רוחה. דפקו על הדלת. אמרה להם: ״על הדלת דפקו – ואת הנגר זכרו״

השתוממו לדבריה. כשבקשו אותה לפתוח אמרה להם: ״לא אוכל, כי שכלי בחיקי״. תמהו למענה זה. שאלו אותה ״אביך אייהו?״ ״הלך לעשות שותפות עם אלוהים״. נדהמו, ואחר שאלו: ״ואמך אייה?״ להציל נפש מתוך נפש הלכה״. ״אדוננו רוצה לשאת משוגעת״ חשבו. פתחה להם את הדלת, קבלה את המתנות, הודתה להם וביקשה כי יאמרו למלך :

״משמיים נגרעו אמתיים ומחלפותי חסרות צמתיים אך בשם אבותיך אל תיגע בעבדיך.״

באו אל המלך וסיפרו לו הכל. פירש להם: אמרה לכם שכלה בחיקה – פרושו של דבר – מסתרקת. אמרה לכם שאביה הולך לעשות שותפות עם האלוהים – כלומר לזרוע. אמרה לכם שאמה הולכת להציל נפש מתוך נפש – כוונתה – אמה מילדת.

ובאשר לדבריה האחרונים, חי אלוהים שלולא השביעתני באבותיי שלא אגע בכם לרעה כי עתה נשאתי ראשיכם מעל כתפיכם. בושו לכם! השיבו את שגנבתם״ יצאו השלוחים בבושת פנים והחזירו הכל לנערה החכמה. נשא המלך את הנערה לאשה ועזרה לו במשפטים.

שני רעים לנו בפונדק, לאחד הייתה אתון ולשני סוסה, ושתיהן הגיע זמנן ללדת. וקרה ששתי הבהמות המליטו באותו הלילה. קם בעל האתון, לקח את הסייח ונתן לו לינוק מהאתון, ואילו את העיר שם תחת הסוסה שהניקה אותו.

בבוקר נתעוררו ונדהמו לגלות שסייח יונק חלב אתון והאתון מלקקת אותו, ואילו העיר יונק חלב סוסה. אמר בעל הסוסה: ״הסייח שלי, כי סוסתי המליטה אותו, והעיר שלך״. אך בעל האתון לא הטה אוזן לדברי רעהו ואמר: ״לא כי, אתתי המליטה את הסייח וסוסתך את העיר.״

והלכו למלך. אמר להם המלך: ״הרחיקו את הוולדות, וכל ילד ילך אל אמו יולדתו״ עשו כך, העיר שהכיר את הסוסה הלך אחריה והסיח אחר האתון.

יצא בעל הסוסה בפנים נפולות. קראה לו המלכה מחלונה: ״מה לך כי תבכה ?״ סיפר לה על משפט המל־ אמרה לו: ״ביום יוצא המלך אל שפת הנהר. דוג לך דגים והכה אותם. כשישאלך המלך מדוע אתה מכה אותם, ענה

הלך ועשה כעצתה. ראה המלך איש שוטח דגים ומכה אותם במגלבו וצועק: ״הנה לכם! למדו לקח י אל תגנבו שוב את מלפפוני!״ זעק המלך: ״רשע, מדוע תכה את הדגים?״ ענה לו: ״הם גנבו את המלפפונים שבחלקתי.״ קצף המלך ואמר לו: ״בן בליעל, שקרן עלוב, כיצד יוכלו דגים לאכול מלפפונים?״ ענה לו האיש: ״דגים יוכלו, אדוני המלך, לאכול מלפפונים – כפי שסוסתי יכלה להמליט בן חמורים.״

שמע המלך את המענה ונכלם. תקן את המעוות והחזיר את הסייח לבעל הסוסה. ידע שיד המלכה באמצע, שב אל ארמונו ואמר לנערה: ״אשתי, את מפריעה לי למלוך, ושמה אותי לצחוק בעיני נתיני. על כן אשלחך הביתה. אך לפני כן, קחי לך את החפץ היקר לך ביותר ללבך.״

קבלה את הגזרה בדומיה, והכינה משתה פרידה, ונסכה לכוסו של המלך סם שינה. משנרדם, הכניסה אותו לארגז ולקחה אותו לביתה.

ומשנעור המלך, שאל: ״איפה אני?״ ענתה: ״בביתי״ שאל: ״כיצד זה?״

״מלכי, אמרת שאברור את החפץ היקר ביותר ללבי בארמון. אין לי חפץ יקר יותר ממך.״ שמע המלך את המענה ובשמחה החזיר אותה לביתו.