40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

עזה בסוף המאה ה-19

עזה היתה עיר המחוז הגדולה ביותר בדרום הארץ ובנגב, צומת מסחרי בין הים התיכון לים-סוף. העיירות הקטנות ברצועה היו תחנות-ביניים במרחבי מדבר באר-שבע ומדבר סיני ושימשו גם נקודות-מעבר בין עזה ומצרים. מדובר בדיר- אל-בלח, חאן-יונס ואל-עריש שלאורך חופי הים התיכון.

מחנות רבים של שבטי בדואים חנו בצמתים שעל דרכי השיירות במדבר בין א״י ומצרים. עזה היתה עיר נפה ומושב של הקאימקם, (מושל של סנג'ק (מחוז) באימפריה העות'מאנית. )  המושל התורכי – אחת משש הנפות של הנגב במחוז ירושלים. קאימקם עזה חלש על כל ישובי הדרום, מקטרה (גדרה) עד גבול מצרים. אף-על-פי שהתורכים בעת ההיא שמרו על החוק ביד חזקה, המשיכו הבדואים לשדוד את שיירות הגמלים, שהבריחו סחורה, וביום השוק הביאו את סחורתם המוברחת לשוק – יחד עם פרי אדמתם.

עזה היתה השוק הדרומי הגדול לבהמות עבודה: חמורים, גמלים, סוסי עבודה וסוסי רכיבה אצילים, כבשים ועזים לבשר, תבואות, אבטיחים, פירות, ירקות ודגים. היא היתה גם עיר יבוא ויצוא. אליה הגיעו אוניות קמח וחומרי-בנין, וממנה יצאו שעורה, חיטה, חנדל, שקדים, אבטיחים והדרים למצרים, לגרמניה ולאנגליה.

חנדל : אֲבַטִּיחַ הַפַּקּוּעָה (שם מדעי: Citrullus Colocynthis. ידוע גם בשם חנדל, מן הערבית حنظل) הוא צמח עשבוני רב שנתי ממשפחת הדלועים הצומח באזורי ערבה ומדבר

הסוחרים שעבדו במדבר שילמו לבדואים מסי-מעבר על סחורות שקנו מהצפון והעבירו למצרים, ולהיפך. תושבי מחוז עזה, וכן הבדואים, היו רשאים לשאת נשק בתוך העיר ומחוצה לה. חנויות רבות עסקו במכירת נשק: פגיונות, חרבות, אקדחים ורובים. ביום השוק הופיעו השייחיים הבדואים בשלל צבעי לבושם – עבאיות רקומות חוטי כסף, כאפיות משי, עקאלים שזורים חוטים מוזהבים, ופגיונות משובצים באבני-חן בחגורותיהם. הכל נעלו מגפיים אדומים עם פרסות ברזל. כל שייח' התחרה בזולתו בלבושו ההדור, במשרתיו ובשומרי ראשו. כולם רכבו על סוסים אצילים. כל סוס והקישוטים הרב-גוניים שלו; כל סוס וריתמותיו היפות. אחריהם השתרכו שיירות הגמלים העמוסים מכל טוב.

את הסוסים קשרו בחאן, כשעל ראש כל סוס מוכליה מלאה שעורה לתבן. את השומר השאירו על הסוסים, והשייח' ומלוויו ירדו לשוק למכור ולקנות. על-פי-רוב, שימש הנשק שעליהם ערובה לשקט, ולא השתמשו בו לרעה, להוציא מקרים נדירים של עשיית חשבונות מתוכננים מראש. איש לא אבה להסתבך עם המשטר העריץ של התורכים בארץ, וגם לא להסתבך בגאולת דם.

גם היהודים, שהשתלבו בחיי המסחר, נהגו כמינהג המקום: איש איש ואקדחו על גופו, וכל ילד וכל תלמיד התקשט בפגיון קטן משובץ, מתאים לגילו.

מקצועות ותעסוקה של ערביי עזה

מפעלי חרושת וייצור לא היו בעזה. עיקר הפרנסה באה מהחקלאות, מהדיג, מתעשיית הבדים ומהצביעה. היתה גם תעשייה ביתית. הצכע המקובל היחיד היה הצבע הכחול לשמלות הכפריות והבדואיות, שאותו הפיקו מקליפות הרימונים. בעלי-המלאכה החשובים היו אלה שעסקו בעור, בנעליים, במגפיים, באוכפים ובריתמות סוסים. התעשיה הגדולה ביותר היתה תעשיית כלי החרס, קדירות וצינורות חלולים לבנין, וכדים לרחצה בבתי-השימוש, כי לא היה נייר בעת ההיא.

בעזה היו ארבעה רובעים

הרובע המזרחי– סגיעיה, בל ישבי פועלים ועובדי אדמה;

הרובע המערבי– תארת אלדרג' (רובע המדרגות), בו ישבו פלחים, סוחרים ובעלי תעשיה עירוניים;

הרובע הצפוני– חארת אלתופח, בו ישבו פלחים בעלי בוסתנים וסוחרים. יהודים ישבו בו במאה החמש-עשרה ובמאה השש-עשרה. הוא נקרא גם חארת אליהוד (הרובע היהודי);

והרובע הדרומי– חארת אלזיתון, בו ישבו עירוניים, סוחרים ובעלי בוסתנים, ובו היתה מרוכזת העדה הנוצרית. במרכז רובע זה היה החאן הגדול-״חאן אלזית"- ובתי המרחצאות. כאן התישבו היהודים שבאו מיפו להקים ישוב יהודי בעזה. לכל עדה גדולה ברובע היה מוכתר, בשכר סמלי.

בכניסה לעזה יש קבר עתיק, "קבר שמשון". הערבים קוראים לו"אבו-אלעזם" (אבי הכוח), הוא שמשון.

אזורים של מגורי היהודים בעזה

היהודים שהתרכזו ברובע הדרומי, גרו בראס אלטאלע, בחארת אל אלעטיה, בחארת אלשמה, בחארת אליהוד, בחארת אליזתון, באכה ראס אלטאלע, בחאן אלזית ובבאב אלדורן. בכל בית התגוררו ביחד כמה משפחות, כאמור.

בסביבה זו היה בית-המרחץ, "החמאם", ששימש גם מקווה לכלות ולנשים. קראו לו "חמאם אלסמרה" (השומרונים). בחארת אליהוד, סביב המסגד הגדול, ובראס אלטאלע ובסכנת אבו רמדאן, היו כמה בתי-כנסת ובית-הספר. בחארת אליהוד וברובע ששכן שמאלה מהרחוב הראשי, דרך ראס אלטאלע עד חארת אל-זיתון, היו עוד כמה בתי-כנסת. בשוק של עזה היו גם חנויות של יהודים.

כמעט כל הבתים היו שייכים לנוצרים העשירים. מוכתר העדה היהודית בעזה, שמינו אותו השלטונות בשנת 1908, היה חכם נסים אלקיים.

כמו יפו, היתה עזה מוקפת בוסתני תפוחים, לימונים, שקדים, תאנים, ענבים ותפוזים. חלק מהבוסתנים חיה שייך לנוצרים. מדי יום ראשון בשבוע יצאו לשם לבילוי עם משפחותיהם, וצעירי הנוצרים היו מזמינים את צעירי היהודים לבלות עימם ולשתות עראק בבוסתנים.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הטקסט מובא מתוך הצחיח אל-בכרי, ומיוחס לאנאס אבן מאלכ

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ח. כינויי השלוחים

שליח כינויו העיקרי של שליח א״י הוא ״שליח״ (וברבים ובכינויים שלוחים, שלוחנו וכוי). כינוי זה כבר היה מקובל בתקופת שלטון רומא, כפי שמספר הירונימוס, וכך הוא נקרא בחוקי רומא. בתלמוד נזכר פעם אחת גם המונח ״שליח ציון״! ״אמר ליה רב נחמן לחמא בר אדא שליח ציון״ (ביצה, כ״ה בי), ואף ששם אין פירושו ברור, נתקבל כינוי זה אצל שליח שלוחים שונים מירושלים בדורות מאוחרים שקראו לעצמם ״שליח ציוך׳ כגון ר׳ משה ן׳ חביב שליח ירושלים בשנת תל״ז (1677) לערך, ⁴ ר׳ משה חיון, שליח ירושלים שם בשנת תנ״ט (1699), ר׳ שלמה אלגאזי, שליח ירושלים בשנת תע״ה (1715), ר׳ אברהם בן שלמה זלמן צורף, שליח ירושלים באיטליה בשנת תקצ״ב (1832). ובכינוי ״שליח ציון״ מכנה ר׳ יעקב עמדין את שליח ירושלים ר׳ אברהם יצחקי. ⁸ שלוחים מעטים חתמו בכינוי ״שליח מצוה״.

שלוחא דרחמנא״ במאה השבע־עשרה מופיע הכינוי ״שלוחא דרחמנא״ או בראשי־תיבות ״שד״ר״, ורק בתקופה מאוחרת יותר מפרשים את הכינוי שד״ר ״שלוחא דרבנן״, או כותבים לפעמים בפירוש: ״שלוחא דרבנן״.

מורשה : במאה השמונה־עשרה מופיע הכינוי ״מורשה״, לעצמו או בצרוף הכינוי שליח, בצורת ״שליח ומורשה״. כינוי זה בא להורות שהשליח קיבל גם כוח־הרשאה מאת שולחיו להגן על זכויותיהם בחו״ל, כמבואר לעיל בפרק! שטרי השליחות.

בארצות אשכנז מכונה שליח א״י בכינוי ״משולח״, ולא רק השלוחים האשכנזים, אלא משולח גם השלוחים הספרדים המכנים את עצמם בכינויים המקובלים הנזכרים לעיל, מכונים בפי האשכנזים בשם ״משולח״. רק שליח ספרדי אחד מצאתי החותם ״שליח משולח מעה״ק צפת״ — ר׳ עזרא מלכי בשנת תק״י (1750) — אבל כאן אין הביטוי ״משולח״ כינוי, ופירושו! שליח שנשלח מצפת.

וכן רגילים בארצות אשכנז לכנות את שלוחי א״י בכינוי ״ירושלמי״, ואפילו אם לא ירושלמי היו שלוחי ירושלים אלא שלוחי עיר אחרת בארץ. ¹³ ואילו בפי הקראים מיוחד הכינוי ״ירושלמי״ לכל מי שזכה לעלות לרגל לירושלים, והוא תואר של כבוד הנמשך כל ימי־חייו של עולה־הרגל ונכתב גם על גבי מצבת־קבורתו.

בארצות המזרח מכונה שליח א״י גם בכינוי ״חכם״, וסתם חכם בארצות אלו שליח א״י חכם הוא. באפריקה הצפונית היו מוסיפים לפעמים את הכינוי ״שד״ר״ וקראו לשליח בכינוי ״חכם שד״ר״. עתים נקרא שם השליח בפי הקהלות בכינוי ״שליח קדוש״ או בראשי תיבות! ״ש״ק״.

לפעמים נקרא השליח באגרת־השליחות וגם חותם בעצמו בכינוי ״ציר אמונים״ או ״ציר ציר נאמן לשולחיו״.                                                                                         

מלבד הכינויים הנזכרים, רגילים שלוחי א״י לחתום בכינויי־מליצה שונים, ואת השכי­חים שבהם נזכיר כאן. הכינוי המליצי השגור ביותר בחתימות שלוחי א״י הוא ״צעיר המשתלח״ והוא ביטוי של ענוה, על דרך הביטוי ״שעיר המשתלח״, והוא בא לרמז שהשליח נטל על עצמו את כל יסורי שולחיו ואת כל הכרוך בטלטולי־הדרך כדי להביא ישע ופדות לשולחיו.

כינויי־מליצה אחרים המשמשים ניב לתפקידי השליח, יסוריו, טלטוליו, תלישותו מקרקע מולדתו ותקותו לשוב במהרה אל נוהו, הם! ״אורח נטה ללון״, ״גולה ונידח״, ״גולה ומטולטל״, ״טרוד ומטולטל״, ״אני בתוך הגולה״, ״סובב נתיבות״, ״גולל ודופק על פתחי נדיבים״, ״נע ונד בשליחותייהו דרבנן״, ״נע ונד בארץ לא לו״, ״חותם בארץ לא לו״, ״המתגורר בארץ העמים כאשר ינוד הקנה״, ״שליח ערטילאי״, ״עבדא דרבנן״, ״משרת בית קדשנו״, ״שליח עושה שליחותו״, ״מדלג על הע׳רים מקב׳ץ על הגבא׳ות״, ( על דרך הפסוק : מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שיר השירים ב –ח ) ״דשף מדוכתיה ולא מייתבא דעתיה״ (שנעקר ממקומו ואין דעתו מיושבת), ״קאימנא חד כרעא אארעא וחד כרעא אמברא״ (אני עומד ברגל אחת על הארץ וברגל אחת בחוץ), ״שפיל ואזיל בשליחותייהו דרבנן״ (משפיל והולך בשליחות החכמים).

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה_ישראל – מפה

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

רבי יעקב בן עטר

רבי יעקב בן עטר נולד באזימור שבמרוקו בשנת 1845. בסוף שנת 1884 עלה לירושלים עם אשתו חנה לבית יעיש ועם בתם הקטנה מרים, היא אמו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל. בארץ ישראל נולדו להם עוד שני בנים: חיים ושמעון בן עטר. רבי יעקב הקים בירושלים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ ועמד בראשה עד יום מותו.

מכיוון שהיה אחד ממנהיגי העדה המערבית, נשלח רבי יעקב כשד״ר לאסוף כספים לבניית בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל. שליחותו ארכה כשבע שנים, מ-1901 עד 1908, ובהן נע ונד והיטלטל ממקום למקום ״מבד אל ענף״. הוא ביקר כמה פעמים בגיברלטר, בליסבון ובצפון אפריקה, ולא אחת התהלך במרוקו לאורכה ולרוחבה.

־פנקס ״סדר חשבון״ שהדפיס בשנת 1905 בירושלים מעניין ומאלף. הוא רשם פרטי פרטים של כל תרומה: שם העיר או הכפר, תאריך, שם התורם, מענו ועיסוקו, הסכום המדויק ״הן רב והן מזער״ וסוג המטבע. היו שתרמו את אחוזתם שבשכונת מחנה ישראל, ואחרים נתנו סכום נאה לבניית חדר להנצחת שמם. רבי יעקב מכר הרבה .שטרי דא״ק (דל״ת אמות קרקע), קנה וקבע שבע מאות קופות ואסף כספים ממקורות הכנסה שונים: נדרים, נדבות, שמחות ועוד. עוד רשם רבי יעקב את ״כללות ההוצאה״: ההכנות ביציאה מירושלים, מכתבים, הדפסות, כריכה, תעודות מסע, רכבת ליפו, שכר אניות למרסיליה, לגיברלטר, לליסבון וכוי.

חלק מהכסף שלח רבי יעקב לוועד הכולל בירושלים, והשאר, לפי דבריו, ״מעוכב אצלי בפקודת אחינו אנשי שם הנדיבים מגדולי המערב״. הכסף הופקד בקזבלנקה כדי שלא להכביד עוד יותר על הוועד הכללי הטרוד מאוד בבעיות היום-יום הקשות ובמיוחד עד שייבחר ועד מיוחד שיוכל לטפל בכל הקשור להקמת הבניין לבתי מחסה במחנה ישראל ושיאשרו הרבנים הגדולים בירושלים.

רבי יעקב בן עטר פונה ל״אחינו נדיבים יקרים״, מגיש להם את הדוח ומספר בשפה יפה להפליא על כל התלאות והמכשולים שפגש בדרכו: ״המלחמה מבחוץ, והרעב והשבר מבפנים; הריסת כל ענפי המסחר והעבודה״, הטלטול ״מעיר לעיר ומכפר לכפר בין הסכנות האיומות אשר על כל פסיעה ופסיעה הנשמה פורחת כמעט״. במקומות אחדים יצאו לקראתו עניים בפנים קורנות בסברם שהוא בא לעזור להם, והוא כותב ״וא״א (אי אפשר) להעלים עין ח׳׳ו ומי שנידב עד כה ראיתי שפושט יד עכשיו לעצמו״. והוא אכן עזר. פעמים רבות חלה קשות והיה נע ונד תכופות בין רדיפות ומלחמות, ״וכמלקט שיבולים אחרי העמיר הייתי מאסף ומלקט הנדבה הזאת באמצע הימים האיומים האלה״. נוסף על כל זאת, ״עלה הכורת האכזר … הכאמביו הארור (שער החליפין) שמצץ את דמנו כעלוקה״.

הוא פונה שוב ל״אחינו הנדיבים״ ומבקש: ״המלאכה מרובה … וכל מי שנדבו לבו להחזיק במוסד הזה יואיל לשלוח את נדבתו על שם הועד הק׳ אשר יקום בס״ד … ושמכם יזכר לטוב״ וחותם: הצב״י יעקב בן עטר, ס״ט שליח מצווה לבניין בתי מחסה הנ״ז.

שליחותו הממושכת גבתה מחיר כבד ממשפחתו שהשאיר בירושלים. גידול הילדים, מעמסת החובות ודאגות הפרנסה הוטלו על הרעיה המופלאה חנה. בתו מרים נישאה ליוסף נבון בהיעדר אביה השד״ר. בנו חיים בן עטר נעשה עורך העיתון ״החרות״ ומת צעיר לימים, ובנו שמעון בן עטר מילא בהתנדבות את תפקיד מזכיר ועד עדת המערבים במשך עשרות שנים. נכדו של רבי יעקב, בנו של שמעון הנושא שם הסבא יעקב, נהרג עם ה־ל״ה בדרך לגוש עציון.

יעקב בן עטר הניח כתב לספר ששמו ״בית אלוהי יעקב״. הוא קיבל הסכמות משני הרבנים הראשיים – רבי יעקב מאיר הספרדי והרב אברהם יצחק הכהן קוק האשכנזי – והם הפליגו בשבחו של האיש וספרו, אך בן עטר לא זכה לראות את כל ספרו מודפס. בשנת 1924, כאשר נדפסו רק חמישים ושישה דפים, כשהגיע להדפסת פרשת ״לך לך״ – הלך לעולמו. רבי יעקב בן עטר חיבר בין היתר את השיר הנפוץ בשבח מרן יעקב אבוחצירה, סבו של הבבא סאלי, הפותח במילים ״אערוך מהלל ניבי״.

לפני שיצא לשליחות למען מחנה ישראל, יצא רבי יעקב לשליחות מטעם ישיבת המקובלים ״בית אל״. השליחות ארכה אף היא כשבע שנים (1899-1891) והייתה בארצות צפון אפריקה, בפורטוגל ובגיברלטר. בשליחות זו גייס תרומה להקמת ישיבת ״משמרת כהונה״, והיא פעלה בראשותו עד פטירתו. רבי יעקב בן עטר היה איש רוח מובהק ואיש מעשה מנוסה גם יחד וידע להקרין השראה וחום אנושי. בתקופתו היה לעדה המערבית בירושלים בית דין משלה ברחוב חב״ד בין החומות, והוא היה מורכב משלושה רבנים: רבי שמעון אשריקי, רבי יעקב בן עטר ורבי אליהו לעג׳ימי. על פיהם נפסקו הדינים בחיי הרוח ובעניינים הגשמיים של העדה.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

כיבוש מרוקו והזמנים החדשים 1912 – 1956

כיבוש מרוקו בשנת 1912וחלוקתה בין צרפת לספרד וחדירת התרבות המערבית לצפון אפריקה בישרו את הזמנים החדשים. השפעותיהם ניכרו באורח החיים, במידות ובלבוש, בתחבורה, ברפואה ובבריאות, ובהתחדשות כללית, במעט או בהרבה, בכל תחומי החיים.

השאלה היא, כיצד הגיבו חכמי מרוקו ביצירתם לתמורות המתחדשות. ואמנם ההתפתחות החשובה ביותר במאה ה-20 הייתה בהלכה, ובפרט בשאלות שבהן הייתה, לכאורה ולמעשה, סתירה בין המשפט העברי הקדום ובין המגמות החדישות בחברה. לא רק בדרום ובאזורים הפנימיים וכפריים, אלט כמעט בכל מרוקו נשמרה למעשה האוטונומיה הדתית, והיצירה נותרה מסורתית באופייה, הגם שהתחוללו בה שינויים פנימיים מרובים. 

את ההתפתחות הזו נדגים באישיותו של חכם אחד, ברי רפאל אנקאווה. רבי רפאל היה צאצא למשפחה מפוארת של רבנים ונכבדים ממגורשי ספרד. אחד מהם, רבי אפרים, שאביו מת בידי האינקוויזיציה, ברח לתלמסאן שבאלג'יריה שם שימש לפרנסתו כרופא, ובעתות הפנאי כתב ספרים, ביניהם כתבים בקבלה.

רבי רפאל גדל בסאלי שהתפתחה במאה ה-18 כמרכז של תורה, עד שהייתה אחת הקהילות שזכתה לתואר " ירושלים הקטנה " במאה העשרים. סאלי למעשה שימשה כאחד מנמלי הייצוא של מרוקו עד ראשית המאה הנוכחית, הייתה גם מוקד של סוחרים, של מתווכים ושל ספקים, וישבו בה מן החשובים שבקונסולים מאירופה.

אף הוא נתכנה " המלאך רפאל " , אחרי רבי רפאל בירדוגו, קנה את חיבתם שלבני העם היהודי, הנהיג תקנות לבני העם הפשוט, למשל, שאין להגיש ארוחות למנחמים בשבעה, אלא די בכיבוד קל. הוא היה מקורב מאוד גם לקאדי וכן לתושבים המוסלמים, בגלל חושו המפותח לצדק, וזכה להכרה של חכמי מרוקו, בזכות שליטתו בהלכה ובזכות בקיאותו בתלמוד ובפסיקה, בכל היה ממשיכה של מסורת ההלכה שנתגבשה במרוקו במאות ה-18 וה-19.

חיבוריו מצטיינים בבקיאות ובהבנת המקורות לפי פשטותם. הוא חיבר כמה חיבורים של שאלות ותשובות " קרני ראם ", " פעמוני זהב ", " פעמון ורימון " חידושים על " חושן משפט " ונושאי כיליו, " חדד ותימה " חידושים על התלמוד.

חכמי מרוקו מנהיגים את קהילות מערב אלג'יריה, במאה ה-20 : רבי מסעוד הכהן מתאפילאת לתימושינת.

העיסוקים הרוחניים שבהם פעל רבי דוד הכהן סקלי היו מסורתיים בחלקם. העניים המיוחד שיש בפסקיו היו שאלות על החיים המודרניים והחידושים הטכנולוגיים למן שלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 : שימוש בחשמל בשבת ובחג, אם מותר לסוע בשבת בחשמלית, וכן שאלות שנגזרו מן המגע החברתי עם הנוכרים : גילוי ראש, םניות בענייני גיור, נישואי תערובת, חיי אישות טרם שמנם, נישואין וגירושין אזרחיים וכיוצא באלה. היו גם שאלות בגלל השינויים שהביאו עמו העיור, כגון ניחס לאתרי קברים שפונו לצורכי פיתוח העיר.

הכהן סקלי נולד וגדל בדבדו שבצפון מזרח מרוקו, לא הרחק מגבול אלג'יריה, ופעל עד יום מותו באוראן שבמערב מדינה זו.

רבי מסעוד הכהן שנולד בתאפילאלת, היגר לתימושנית שבאלג'יריה, והיה בעל השפעה על עולם התרבותי דתי של יהודי מערב ארץ זו במחצית הראשונה של המאה ה-20.

מצד עיר מולדתו וחינוכו היה שמרן, אולם מצד תפקידו, כדיין ומורה צדק, הוא נאלץ להתמודד עם תמורות מפליגות בתחומי החיים. המגע הגובר עם הסביבה הנוכרית ובפרט האירופאית, ושינוי הערכים החברתיים שנכפו על ידי השלטון הצרפתי עוררו אתגרים חמורים למסורת היהודית.

שאלת שמירת השבת שנבעה משותפות עם גויים, מגע עם נוכריות, הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים קראו תגר על המגמה הדתית של ההנהגה הרוחנית שרבים מחבריה הגיעו מקהילות מרוקו ובכלל זה מן המחוזות השמרניים ביותר שבהן.

בהקדמה לספרו הוא מיעט בהסברת גישתו האידאית, אבל די במה שכתב כדי לרמוז על דרכו בהלכה, דרך חד משמעית : " ואם מצאתי כתוב סברא יחידית בין הפוסקים אחרונים, רק אם כדעת מרן עליה סמכתי, אבל אם היא נגד פסק מרן בשתי ידיים דחיתי ". אופייני שכל ההסכמות לספר באו מחכמי מרוקו שנודעו בגישתם זו, כמעט רובם ככולם.

חכם אחר היה ברי יוסף משאש ששימש רב בתלמסאן, אחרי שהיה רב ודיין במכנאס. הוא מן היוצרים הידועים ביותר בימינו.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

 כשההכנסה מוקדשת כולה לקדוש שלכבודו נערכת ההילולה. רוכשים את הנרות האחרים אנשים מבין הקהל הגרים קרוב לאיזור הגיאוגרפי של הקדושים האחרים או שיש להם קשר מיוחד אליהם. הציבור מלווה את המכירה הפומבית בקריאות שמחה, שירה וריקודים. האנשים מתפללים בכוונה גדולה, תפילות ציבוריות ואישיות. מדורת נרות בוערת ליד קבר הקדוש, ואנשים זורקים מדי פעם קופסאות של נרות לתוכה.

קיימות מסורות רבות על ניסים הקשורים למדורת האש שליד קבר הקדוש בליל ההילולה. אנשים רוקדים ליד האש, מכניסים יד או ראש לתוך המדורה, ולא קורה להם כלום. מעבירים תינוקות וילדים בתוך האש, וגם אנשים חולים, שבדרך זו מבריאים. אדם אילם שנזרק לתוך המדורה של ר׳ עמרם בךדיוואן וצעק את שם הקדוש, התחיל לדבר: אשה משותקת שנזרקה לתוך האש ליד קברו של ר׳ דוד בן־ברוך לא נשרפה, ויצאה בריאה.

ברגעים אלה של תפילה אינטנסיבית, אקסטאטית ממש הציפיה לנס גדולה, והמתפללים צמאים להיווכח שבקשתם התקבלה. סימנים רבים יכולים להעיד על כך שהבקשה נתקבלה. סימן חשוב שהבקשות התקבלו הוא הופעת הקדוש בליל ההילולה בפני קהל המתפללים. לפעמים הוא מופיע בעצמו, וכך נמסר על מולאי איגגי שעבר ליד הקבר, יחד עם אשתו, ואמר לאחד המתפללים, שכל מי שבא להשתטח על קברו השנה בקשתו תתקבל: לפעמים רואים את דמות הקדוש בתוך מדורת האש הענקית, כפי שמספרים על ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה זבאלי.חוגגים רבים נשארים עד מאוחר ליד הקבר של הקדוש, ולפעמים רואים אותו.

 אשה שנשארה מאוחר ליד קברו של ר׳ עמרם בךדיוואן ולא מצאה את הדרך בחזרה לאוהל משפחתה, בא אדם שליווה אותה עד האוהל ומיד נעלם. הקדוש יכול להופיע בפני החוגגים בדמות של חיה ותגובתם למראה החיה נלהבת. אומרים שנשמת הקדוש נמצאת בה, והוא בא כדי להשתתף בהילולה, וכדי להיעתר לבקשות הפונים. רוב המסורות מספרות על יונה או נחש, אבל הוא יכול להופיע גם בדמות של חיה אחרת: ר׳ דוד ומשה מופיע כיונה: ר׳ עמרם בן־דיוואן מופיע בעיקר כיונה, אך גם כציפור אחרת וכנחש, ובראותם את הסימן, יודעים האנשים שהצדיק נמצא איתם וכל בקשה תתקבל. אין מפחדים מהנחש שמופיע והנוכחים פורצים בקריאות שמחה של זגארית. היונה הצחורה שיוצאת לפעמים מתוך להבות האש, עפה מעל ראשם של החוגגים, ונעלמת באותה צורה מסתורית שבה הופיעה. ר׳ חיים בן־דיוואן הופיע פעם ליהודי כציפור ירוקה, ובזכות העושר שהביא לו הקדוש, תרם היהודי לקדוש כגמולו, ובנה שם חדרים. נוכחות החיה במקום, כמוה כנוכחות הקדוש עצמו בעיני המבקרים, וזכות זו מרגשת ומלהיבה אותם.

סימן נוסף ששולח הקדוש למתפללים הוא מים שיוצאים בצורה פלאית מקברו. האמונה אומרת שהמים מעידים על נוכחותו של הצדיק שם, ועל כך שהוא נעתר לבקשת הפונים אליו. כשאין יוצאים מים, סימן שהבקשה לא נתקבלה. נס יציאת המים ממצבתו של הקדוש, מסופר בעיקר על ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ דוד הלוי דראע^, מול תימהדארת ור׳ שלמה בךלחנס, אך הוא מיוחס גם לקדושים אחרים. כאשר יוצאים המים מקברו של הקדוש, מזדרזים הנוכחים למרוח על גופם מים אלה, שהם סגולה לרפואה, בריאות וחיים ארוכים. המים יכולים לרפא בו במקום: אדם הבריא כאשר בנו לקח אותו לקבריהם של ר׳ שלמה בן־יצחק, ר׳ משה בן־שלמה ור׳ אהרון הכהן באמזוגין ומרח את גופו במים שיצאו במקום.

הקדוש יכול גם להופיע ולדבר למבקרים, באמצעות חולה כפיון בשעת התקפה. סידי בועיסא וסלימאן הודיע בדרך זו למבקרים שהוא נמצא איתם, ופנה לכל אחד ואחד שהיה בחדר.

עמוד אש היורד מן השמים ביום ההילולה אף הוא סימן להימצאות הקדוש במקום. במישור האישי, החלום עם הקדוש ליד הקבר הוא סימן שהבקשה נעתרה. הקדוש מופיע בחלום לאדם הנרדם ליד הקבר, או באחד החדרים, או באוהלים שמסביב לקבורה, ומרפא אותו, או נותן לו תשובה או סימן לפתרון הבעיה המטרידה אותו, ושבגללה בא לקדוש. אצל קדושים מסוימים התפתחו מנהגים כדי לבדוק אם תתמלא בקשת הפונה: אצל ר׳ אברהם אווריוור מדליקים נר, ואם הוא עולה בלהבות סימן שהקדוש ימלא את הבקשה:אצל ר׳ שלמה בן־תאמצות, זורקים אבן על הגג שמעל הקבר: אס האבן נשארת על הגג, פירוש הדבר שהצדיק נעתר לבקשה ואפשר לעזוב את המקום, אם היא נופלת, צריך הפונה להישאר אצל הצדיק עוד, כדי שבקשתו תתמלא.

שבוע ההילולה הוא, ללא ספק, חוויה אדירה וסוחפת לגבי המעריץ השוהה ליד הקבר הקדוש. הרבה זמן לפני כן הוא חישב ותכנן את כל פרטי נסיעתו, והתכונן מבחינה נפשית לקראת המפגש הצפוי. ההרגשה שכל אלה הנוטלים חלק בהילולת הקדוש מאוחדים בהערצתם לו, יוצרת קהילה דתית בעלת מוטיבציה גבוהה מאוד, המאוחדת באופן הדוק ביותר באידיאלים שלה. שבחי הצדיק מהילולה זו ומהילולות של שנים עברו, על רקע הנכונות לקלוט כל דבר המפאר את הקדוש, עוברים מפה אל פה ומסבירים את אווירת החמימות המרגשת האופפת חברה זו. המבקר כמה לשמוע, לספר, לראות כל מה שקשור לקדוש, וכל אלה מביאים אותו למפגש כמעט פיזי עם הקדוש עצמו, המופיע בהילולה והמדבר עם המעריץ בהקיץ ובחלום. התפילות הרבות שהוא נושא כבקשה וכהודיה, מטהרות את נשמתו. עם סיום ההילולה, ישוב המבקר לביתו חדור הכרה, שנטענה ונתחזקה מחדש, בגדולתו של הקדוש וביכולת ההגנה שלו, ובידיעה שיש לו שותפים רבים לאמתה זו.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

מסע על חמור מכזה־בלנכה עד קבר

הצדיק של יהודי משותק בשתי רגליו

יהודי תושב כזה־בלנכה קיבל משוטר ערבי מכה קשה ומעוצמת המכה נפל היהודי על גבו, ונפגע בעמוד השידרה שלו, היהודי היה עדיין בחור רווק, לאימו הוא היה בן היחיד, אבא לא היה לו, כאמור מעוצמת המכה שקיבל בגבו מידי השוטר, הבחור הובהל לבית חולים שם קבעו שהוא משותק משתי רגליו.

יהודי ושמו חביב היה שכן של אם הבחור, המקרה קרה בשנת 1974, אף נהג של אוטובוס לא הסכים לקחת אותו על אלונקה כשהוא במצב כזה, ביחד עם הנוסעים אל הצדיק רבי עמרם.

חביב השכן ראה בסבל של אימו של הבחור המשותק שלא היה לה כח, ולא אמצעים כספיים לממן לו נסיעה פרטית בטקסי או להוצאות אחרות, החליט להביא בעצמו הבחור על גבי חמור, הלך לשוק קנה חמור חזק, ושם הבחור בתוך ״קופה״ בערבית ״סווארי״ העמים אותו על חמור ונסעו שניהם.

הבחור המשותק בתוך צד אחד של הקופה. וחביב ברגל, אשר עשה זאת מתוך רחמנות לאימא האומללה, את הקופה הריקה הוא מילא בציוד לצורך איזון המשקל של המשא על החמור ועם מטענו היה עושה הדרך מהבוקר עד הערב, ובלילה חביב היה מגיע לאיזה כפר ערבי ושם רחמו על החולה ועל רצונו של חביב לעזור ולהתנדב.

בכפרים שבדרך לאשג׳ן היו כמה משפחות יהודיות שקידמו אותם במזון ובמאכל, הנסיעה ארכה כ־10 ימים, חביב כמובן דאג להאכיל את החולה, גם לעצמו וגם לתת אוכל ומספוא לחמור, ולסידורים האישים שלו. אחרי מאמצים וסבל רב הגיעו סוף סוף אל רחבת הצדיק, מיד עם הגיעם לקח חביב את הבחור המשותק ושם אותו לרגליו של עץ הזית וביקש מאד מזקני העדה הדורכים על האבנים להואיל להתפלל עבור הבחור האומלל, לאחר שהסביר להם את רוע מצבו ומה שקרה לו.

אנא! חשבוהו כקורבן וכעולה לפני הקב״ה והתפללו לצדיק שיעשה נם וירפא אותו, חביב אז שמע שהבחור ממלמל ואומר: אדוני הצדיק רבי עמרם ראה בעוניה של אימי ורפא אותי, ואם לא אנא! קח נשמתי, כי טוב לי מותי מחיי, מרוב עייפות ולקול החוגגים והמשוועים לישועת הצדיק ולרחמי שמים, חביב נימנם קצת והתעורר על מנת לפקח על הבחור המשותק כל הלילה.      

     האנשים הותיקים והזקנים שהיו רגילים לבקר במקום מדי כל שנה בל״ג בעומר היו מספרים, שבשני זמנים רצוי להתפלל ולצעוק לסייעתא דשמיא ולקרוא לצדיק ולבקש עזרתו וזה קורה או בתוקף השמש בצהרים או בחצי לילה כשתנוח יונה על ענפי העץ, או נחש, שיתגלו על ענפי העץ של הצדיק, ואלה חייבים להתגלות, בדרך כלל גם מעל גל האבנים המפוייחים המסמלים את ציון מצבת הצדיק.

בכל אופן הלילה הראשון שום דבר לא קרה. הבחור ששמו לא ידוע המשיך כל הלילה להתאונן על סבלו ועל כאביו. ,» בלילה השני כלומר במוצאי יום ל״ג בעומר קרה הדבר המופלא, לעיני יודעי העתים הזקנים, המחלקים מים קדושים מבקבוקים המונחים כל הלילה בין אבני הקבר לכל מבקש, ותמורת המשקה הקדוש היו משלמים בלב שלם כל אחד לפי יכולתו, מין צדקה על טרחתם של המטפלים, ומה שקרה: מין נחש קטן הסתובב בין רגליו של הבחור המשותק, והבחור התחיל להזיז כפות רגליו, כאמור המטפלים עמדו כשגרונם ניחר מרוב שמחה והילולים היו- יו והויוה רבי עמרם, האומר: יחי רבי עמרם, האנשים הסיענים הרבים לקחו הבחור המשותק והתחילו להקיף אותו כמה פעמים מסביב לעץ של רבי עמרם, בקושי ובמאמצים רבים היה המשותק עומד ומניע רגליו, וזה היה נם גדול לעין כל.

בעל השמחה חביב היה היותר מאושר מכולם, כי רק בעזרתו וביוזמתו הבחור התחיל לאט לאט להתיצב על רגליו, הנס שהתרחש לבחור עשה הד ומכל האוהלים היו באים לראות הבחור, והשמחה והריקודים לא הפסיקו עד הבוקר, כשהחוגגים והמבקרים גמרו את תפילתם ושהיתם, היו עוזבים בעצב את המקום, וממרחק מהקבר היו העוזבים מנפנפים בידיהם לכיון הצדיק כמו להגיד לו להתראות בשנה הבאה בעזרת האל.

חביב והבחור שהכחות של רגליו הולכים ומשתפרים לאט לאט מיום ליום לא חזרו לביתם על החמור, נשארו לשרת את שומר בית הקברות הערבי ״לחסן״ עד שכמה מתנדבים אשר בקרו אחר כך בציון הקדוש לקחו את חביב ואת הבחור ברכבם הפרטי עד כזה־בלנכה חזרה לביתם.

קריאת שם ע״ש הצדיק

שמו של האדם גורם את שליחותו מן השמים לעולם זה כפי שמבואר בדברי חז"ל (חולין דף קל״ט, עמי ב׳):   

אסתר מן התורה מנין? שנא׳: (דברים, פרק ל״א פסוק י״ח):

״ואנוכי, הסתר אסתיר פני ביום ההוא׳/ שם אסתר מרמז על תפקידה להראות כי השגחה מצויה בכל המצבים.

כן אומר המדרש (מדרש רבה, פרשה ל״ג) על הפסוק במשלי: ״נבחר שם, מעושר רב״ נבחר שמו של משה שנאמר לולי משה בחירו, (תהלים ק״ו) וכן נאמר ״ואדעך בשם״ (שמות ל״ג) מעשרו של קרח שנאמר חמשים ומאתיים מחתות (במדבר פרק ט״ז) אמר לו הקדוש ברוך הוא, מפני שיש לן עושר אתה מתגאה, נבחר שמו של משה, מכל עשרך.

מכאן נראה, שפרטים רבים על האדם, מתגלים בשמו, כפי שאומר הרב עמודי שמים(אות כ״ג) בשם האר״י הקדוש:

מצד הטוב, או מצד הרע, ובאיזה אופן יהיה הטוב שבו ובאיזה אופן יהיה הרע שבו, הכל יורה עליו שמו, והכל מרומז בשמו. ולא זו השם עצמו, אלא אפילו מספר שמו. וכל אות ואות ונקודה בשמו, הכל מורה על פעולתו ועינייניו אשר באותו איש, באופן שאין שום דבר קטן וגדול שבכל איש ואיש, שלא יורה עליו שמו, ואפילו שתמצא לפעמים אדם רשע ושמו יורה על הטוב, יורה שיש בו ניצוץ טוב, ולפיכן ראשונים שהיו יודעים סוד זה היו בודקים בשמות.

כן מצינו שרבי מאיר בעל הנם, היה בודק בשמות כפי שהגמרא במסכת יומא (דף פ״ג עמי ב׳) מספרת, כי ר׳ מאיר ועוד רבנים. נקלעו למלון ׳ששֵם בעליו היה כידור, 'שם, שעורר את ר׳ מאיר לומר, כי איש זה רשע, כי שמו מרמז לפסוק בספר דברים(פרק ל״ב פסוק כ׳) ״כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם״. הרבנים האחרים, לא חששו לשם והשאירו חפציהם במלון ואילו ר׳ מאיר, חשש ונטל חפציו עמו, לבסוף נגנבו חפציהם.

רבינו הגר״א, ידע היטב, על כל איש ישראל המיועד בשליחות שמים, ישועת ישראל וקבוץ גלויות, איפה שמו מרומז בתורה, בנביאים ובכתובים.

איש על דגלו באותות לבית אבותיו

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

רב צינה ומגן עת זרועות קדשך ענדו

 בשורך בתי מדרשות, בם אך שרידים שרדו

עמודיהם יתפלצון, בעצלתים תחתיהם רעדו

 בקנאה עצורה אז נצבת וכל יצוריך חרדו

 ותקרא מי לה׳ אלי! עושו ובואו והתלכדו

ובהתאסף ראשי עם כי לקראתך יחדיו נועדו

 ותשא מדברותיך על נאות יעקב אך שדדו

 ועלימו תטוף מלתך עד אשר קמו ויתעודדו

 ותקשור כתרים לתורה בצילם בחורי חמד למדו

 מידך היתה זאת דורש טוב לעמו ודובר                שלום

ו

רב טובך יביעו וצדקתך בך צדיקים יכתירו

ויום עשרה באדר תש״ד לזכר עולם יזכירו

 עת היוסד שתי הכותרות הגדילו תורה ויאדירו

 חברת וישיבת כתר תורה יסדת עוז ויאירו

על גבי מרומי קרת מכנאס כזוהר הרקיע הזהירו

 עדות נאמנה על מסירותך העמוקה בשפה יפטירו

שם הרבצת תורה ואברכים בנכסי הרוח יעשירו

 שנים על שנים לימדתם ולמבועי ים התלמוד החדירו

משמר נכנס ומשמר יוצא וממעינך המתגבר חיילים הגבירו

שפתי צדיק ירעו רבים יום ליום יביע משמיע                            שלום

ז

רב כיד המלך הנותן מחוכמתו ליראיו וכסא כבוד הנחילם

כל העם מקצה כבדוך מקטנם ועד גדולם

לעת מצוא השמעתם קולך לפקוח עיני שכלם

לנחותם הדרך ישכון אור ותאר את שבילם

 תבונתך הרחבה ועצתך הטובה היתה נר לרגלם

 דרשותך השנונים ובאוריך המצוינים משכו לב כולם

לקחך הטעים ומוסרך הנעים נתנו את יבולם

הלצותך המתובלים ורמזך המהוללים היו שמחת גילם

 והיו לפיהם כדבש למתוק וכרביבים מזבולם

אוזן שמעה ותאשרך והתענגו על רב שלום

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

שערי משפט

או

״כתאב אל אחכאם אל שרעיה פ׳י אל אחוואל אל שכ׳צייה

ללא ישראיליין׳

מאת

הרב מ. חי בן שמעון חלק שלישי קאירו— תר״פ.

במאמרי ״לתולדות עדת המערבים בירושלים״ שנדפס ב״לוח לונץ״ שנת התרס״ט, ושבו תארתי את מצבה הרוחני של עדה זו, אמרתי בן יתר דברי: ״אולם כששנים מחברי העדה הזאת שהיו הרוח החיה באפניה, ה״ה .הרה׳׳ג אברהם אביכזיר מנהל יועץ לעדת היהודים באלכסנדריה, והרה״ג מסעוד חי בן שמעון מזכיר משרד הרבנות בקאירו, עזבו את ירושלים וישתקעו במצרים, לא יכלה העדה לצעוד קדימה ותלך הלוך והתדלדל״ וכוי.

ואמנם כן היה: מיום ששני הרבנים הנז׳ עזבו את ירושלם וישתקעו במצרים, דללה מאד עדת המערבים בירושלים, עד כי אין רשומה ניכר כלל בעיר הקדש, תחת אשר היו ימים שבהם היתה היא הרבה יותר עשירה ורבת ההשפעה מאחותה הבכירה העדה הספרדית, אך תחת זה הפיקו היהודים באלכסנדריה וקאירו תועלת מרובה מביאת שני הרבנים האלה אליהן.

אין כאן המקום ולא כעת הזמן לדבר בפרוטרוט על כל פעולותיהם הכבירות של שני הרבנים האלה להרמת מצבה הרוחני של היהדות המצרית. עוד יבוא יום שבו ידובר עליהם, וכשהיהדות המצרית תבוא לסכם את מעשי שני הרבנים הנכבדים הנז׳ במשך עשרים השנה האחרונות, בודאי תצטרך להציב להם מקום בראש.

רצוני כעת רק לדבר על ספר חשוב שחלקו השלישי יצא כעת בקאירו בשפה הערבית ע״י הרה״ג מסעוד חי בן שמעון, בשם ״שערי משפט״ או בשפה הערבית ״כתאב אל שרעיה פ׳לאחוואל אל שכ׳ציה ללא ישראיליין״.

לפני שש שנים בערך יצא בערבית החלק הראשון והשני של הספר החשוב, המדעי והמיוחד במינו זה.

בראש החלק מתנצל המחבר על כתבו את ספרו ערבית לאמר:

אמנם ידעתי כי חכמים יתמהו, הלנו אתה, ותחבק חיק נכריה. לא יעשה כן, לתת הצעירה לפני הבכירה, אם העבריה, לך אמור להם סודן של דברים, הבינם גם חקרם, רב העלילה: אם שניתי אורח חוברי חבר, עשה והזמן גרמא, בארץ נכריה. אויבינו פלילים, נתנו בשער קולם: ״אבדה עצה, תורה ותושיה. אין סדר למקרא, תעו במדבר, אורח לא סלולה, ערבה וציה,״ על כן חפרתי, את הבאר באר לחי, אמרות צרופות, אש דת שלהבת יה. ואם הדברים לכם ערבים, פנו אל שער הקדים, תמצאו חידתי לשון נקיה. אמרתי אחכמה, ולא רחוקה היא, צא ולמד מאנשי שם, בני עליה. אדברה זאת לחכמים יודעי העתים והיתה מחשבתי רצויה.

אחרי התנצלות זו באה בערבית הקדמה כוללת תמצית תולדות היהודים מיום בריאת העולם עד יום חבור שלחן ערוך. בשפה ערבית יפה ובקצור נמרץ שהוא מעט מכיל את המרובה, מעביר המחבר לפני הקורא הערבי את תולדות היהודים עד חורבן הבית, מגדיר יפה את פירוש ״משנה״, תנאים, אמוראים, רבנן סבוראי, מדבר על הישיבות הגדולות סורא ופומבדיתא, ועל פעולות ריש גלותא והגאונים, ומתעכב ביחוד על רב סעדיה גאון הפיומי, על הרמב״ם ועל יוסף קארו, ומבאר כל ספר וספר מספריו הידועים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט.

החלק הראשון של ״שערי משפט״ כולל י״ב שערים:

שער א׳: דברי ברית הארוסין לבאי שעריו, במה יתקיימו ואיך יותרו קשריו.

שער ב׳: פנת יקרת האישות ומוסדיו, בהם יחיו ישבו בשלום יחדיו.

שער ג׳: משטרי האשה והליכותיה, לתת יקר לאלוף נעוריה.

שער ד׳: זכויות האשה מבעל בריתה, מעת יבוא במסורת הברית איתה.

שער ה׳: דברי ריבות הזוג וטענותיהם, ולמי תת הצדק משניהם.

שער וי: משפט גבר ומנת חלקו, במות עליו אשת חיקו.

שער זי: מה הדת נותנת למנה, לאשה כי תהיה אלמנה.

שער ח׳: יכיר משך הזרע למשפחות אבותם, מזרע מרעים אשר הובישה הורתם.

שער ט׳: משפט הגרושין וכל פקודיו, לאשר לא יכלו לשבת יחדיו.

שער י׳: שליחות גט לאשה כי תצא, אם היא בעיר אשה לא תמצא.

שער יא: משפט האשה ואשר נגזר עליה, לשמור ולעשות אחר שלוחיה.

שער יב: דין אונס נערה בעברת זדונו, ומפתה בתולה בחלקת לשונו.

كتاب الاحكام الشرعيه في الاحوال الشخصيه للإسرائيليين

החלק השני כולל גם הוא י״ב שערים:

שער יג: ספר הירושות לרבנו סעדיה גאון ז״ל, אשר פעל ועשה ביאור וסדר לנחלות כתובים כדת מורשה.

שער יד: דיני הירושות ונחלות ותורת משפטן, אשר צוה הי את משה בכללן ופרטן.

שער טו: ינתנו רק לבכור האב כחו וראשית אונו, מן המוכן ומצוי שיהיה בנכסי עזבונו.

שער טז: משפט הבנות אשר לא נשאו בחיי מולידן, ינתן להן מעושר אביהן כחקר כבודן.

שער יז: איש יצוה בניו או ביתו לשמר אמריו, איך ובמה יתקיימו או יופרו דבריו.

שער יח: גבר הוקם לשית לב אל נכסי יתומים קטנים, אם מנהו אביהם או בית משפטי הדיינים.

שער יט: משפט איש שוטה או שבוי או כי מסכנה ברח, לחגור בעד הונו עד אשר ישוב יאיר וזרח.

שער כי: משפטי זכויות ומתנות ליורשים או זולתם, באיזה אופן תתקיים או תתבטל מתנתם.

שער כא: לחקור מאוד את העדים שתהיה עדותם נאמנה, לא יקובל עד חמס ואיש אשר את פושעים נמנה.

שער כב: אשר ירשיעון אלהים בדין לחייבו שבועה, לאיים עליו לסגת אחור פן יפול ברעה.

שער כג: ראשי פרקים כוללים בקצרה הלכתא לשטרות, יען כי פרטיהם רבו עד אין למו ספורות.

שער כד: תובע אשר אין בלשונו מלה לזכות בחלקו, ובא רעהו וחקרו להצילו מיד עושקו.

מטרת המחבר הנכבד בספריו אלה היתה להראות לכל בתי המשפט המצריים כי כל הדינים והמשפטים הנחתכים ע״י בתי הדין היהודים ומשרדי הרבנות במדינה זו, יסודם בתורת משה, שהיא תורת צדק ויושר.

פסקי בתי הדין הדתיים במצרים יוצאים לפועל ע״י הממשלה, האחרונה נותנת לראשי הדתות השונות את הכח לשפוט בכל עניני דת ודין בעניני אישות, ירושות, סכסוכים ואפוטרופסות.

אולם לפני שנים אחדות יצאה פקודה מטעם הממשלה המצרית שלא להוציא לפועל שום פסק דין מטעם איזה בית דין דתי שיהיה, אם אין לבית דין זה ספר חוקים קבוע שאפשר לסמוך עליו, ע״י פקודה זו תש כוחם של בתי הדין הדתיים במצרים, השפעתם נחלשה מאוד ופקודותיהם לא היו נשמעות. עי׳י כך סבלו בפרט העגונות, האלמנות, היתומים.

על כל המחאות שהגישו בתי הדין הדתיים אל הממשלה קבלו תשובה אחת: הראוני נא את ספרי חוקותיכם ואראה על מה הם מיוסדים והוצאתי לפועל את פסקי דיניכם.

ואת העבודה הכבירה הזאת לחבר בערבית ספר מדעי ושטתי שלא יבוש בפני כל ספרי המשפטים הכי חדישים ושיכיל את כל דיני התורה הכתובה והמסורה, קבל עליו הרב מסעוד חי בן שמעון, ראב״ד לעדת היהודים בקאירו.

כל קורא המצוי קצת בספרים כגון אלה, הוא יבין מה קשה ומה רבה היתה עבודת הרב המחבר, לקחת ספר עתיק יומין הכתוב עברית לתרגמו לשפה ערבית, לחקור מקור כל משפט ומשפט, להיות בקי בכל המשפטים ולהרצות את הכל בערבית צחה, בהרצאה מבוררת ובדיוק נמרץ שיהיה מעט מחזיק את המרובה, ושבו יוכלו להשתמש עורכי דין מובהקים ושופטים גדולים, כ״ז הוא מן הדברים שאינם קלים ביותר, אבל המחבר הנכבד שבמשך כל ימי שבתו בקאירו היה ראש הדיינים וכל הדינים ופסקי הדינים עברו על ידו ונעשו על ידו, עשה והצליח במלאכתו החשובה, בעזרת אחיו הגדול הרב רפאל אהרן בן שמעון ראש רבני מצרים, והרב אברהם אביכזיר, ראבי׳ד באלכסנדריה התחיל את העבודה והוציא את החלק הראשון ואת החלק השני לפני מלחמת העולם וכעת גם החלק השלישי.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

הכנסייה והיהודים בפורטוגל

כמקובל בכל ארץ נוצרית, גם בפורטוגל שימשה הכנסייה ככוח מאיץ ומדרבן בהצרת צעדיהם של היהודים. אנשי כנסייה זוטרים העלו שוב ושוב תלונות על השפעת היהודים בחצר המלך. בשנת 1309 נשלחה לאפיפיור תלונה על מעמדם הרם של היהודים בארמון המלך ועל המשך החזקתם כעבדיהם המוסלמים שהתנצרו. הם אף התלוננו על כוחם של היהודים ביחס לכנסייה. בימי המלך דיניס לא זכתה הצעתו של איש כנסייה לחנך את היהודים ברוח הנצרות לכל התייחסות. בתלונה לאפיפיור טענו אנשי הכנסייה כי היהודים נהגו בגאווה שגרמה עוול לתושבי הארץ. האפיפיור נקט במדיניות שהיו בה לכאורה ניגודים וסתירות. כך נהג קלמנט השישי ששלח את הוראותיו לאפונסו הרביעי, יורשו של דיניס. הכנסייה עצמה, שלא חסכה את ביקורתה נגד החצרנים היהודים בשירות הכתר, לא נמנעה מלהעסיק יהודים כגובי המסים שלה.

בימי פדרו הראשון נהגו אנשי כנסייה בהנהגתו של אחד מראשי הכנסייה בקואימברה לפלוש לשכונה היהודית עם צלב ומים קדושים. פעם אחת יצאו הרב המקומי שלמה קטלן, מנהיג הקהילה יצחק פאסאקון ויהודים נוספים כנגד הפולשים וטענו שלא הייתה להם זכות לחדור לשכונתם, שהייתה תחת חסות המלך. ההמון הנוצרי תקף את השכונה היהודית ובייחוד את ביתו של יעקב אלחייט Jaco Alfaiate  פקיד המלך שהוזעק לסייע ליהודים הגן עליהם מפני הפרנציסקנים. תעמולת אנשי הכנסייה נגד היהודים לא פחתה עם הזמן. בימי אפונסו החמישי טען אחד הנזירים מסן מרקו כי עונייה של הארץ נגרם בגלל היהודים.

יהודי קסטיליה בפורטוגל

פליטי גזרות 1391 נתקבלו בברכה בפורטוגל. בייחוד פעל לביסוס מעמדם משה נבארו. בין הנקלטים היו יהודים שנאנסו לטבול וחלקם הצליחו לחזור ליהדותם בפורטוגל. השתדלותו של משה נבארו אצל האפיפיור נשאה פרי ונתקבלו בולות שקבעו כי האנוסים, יהודים שאולצו להתנצר, לא ייחשבו לנוצרים. המלך פירסם צו ביולי 1397 שהגן על האנוסים. אמנם המלך ז׳ואאו הראשון פעל כפי שנהגו מלכי קסטיליה וארגוניה, והעניק ל״נוצרים החדשים״ זכויות מיוחדות, אך יחד עם זאת ציווה על כל הבעלים שהתנצרו לתת גט לנשותיהן אשר נשארו יהודיות. וכך נימק המלך את החלטתו: ״הן [היינו הנשים] אינן צריכות ואינן יכולות להתחתן מבלי שאלה שהיו בעליהן יתנו להן ויעניקו להן שטר גירושין, הנקרא ביניהם גט, שחייב להיכתב על ידי יהודי לפי כללי תקנות היהודים, ואם גט כזה לא יינתן, שום יהודי לא יתחתן אתן ואם תינשאנה בלעדיו ותלדנה בנים, יהיו אלה בלתי חוקיים״. הוראתו החיובית של ז׳ואאו בוטלה שנים לאחר מכן על ידי אפונסו החמישי אשר החליט כי האישה תמשיך לחיות עם בעלה הנוצרי שנה אחת, ורק אז ייתן לה בעלה גט אם תמשיך בסירובה לטבול לנצרות.

זרם המתיישבים היהודים שבאו מן הממלכות האיבריות לפורטוגל לא פסק אחריגזרות קנ״א. יהודים מנבארה הגיעו לפורטוגל עקב הגירוש, שעליו הכריז קרלוס מלך נבארה ביום הכיפורים שנת קנ״ה. גם בימי הרדיפות שפקדו את יהודי קסטיליה וארגוניה בתקופת מסע ההטפות והתעמולה של ויסנט פריר נגד היהודים המשיכו יהודים איברים להגיע לפורטוגל. התנאים הנוחים שמהם נהנו יהודי פורטוגל ופליטי קסטיליה נתנו את אותותיהם בכל תחומי החיים, ובראש ובראשונה בחיי הדת והתרבות, ובמעמדם המדיני.

מעמדם הכלכלי והחברתי של היהודים עורר שנאה וקנאה בקרב האוכלוסייה בכלל ובקרב אנשי הכנסייה בפרט. שיבתם של אנוסים רבים מקסטיליה ליהדות הוסיפה לזעם שחשו רבים בפורטוגל כלפי היהודים. בשנת 1449 פרצו מהומות נגד היהודים ויהודי ליסבון נפגעו קשה.

משנתפרסם צו הגירוש בקסטיליה וארגוניה במרץ 1492 התחילה שם תקופת הייסורים והלבטים. קהילות ויחידים נאלצו לחפש פתרונות למצוקותיהם. פורטוגל כארץ מקלט נראתה מושכת ביותר מבחינות רבות: קרבת הארץ והשפה, קרבה תרבותית מבחינה יהודית, הימצאות קהילה של יוצאי קסטיליה ואזורי גבול אחרים, כל אלה הפכו את פורטוגל לארץ יעד רצויה. ומלבד זה, כמעט לא היו במערב אירופה ארצות אחרות שהיו פתוחות להתיישבות יהודית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.

שבחה של הארץ הוא שלם ביותר כשבני ישראל יושבים בה והשכינה שרוייה ביניהם. רעיון זה כבר נרמז לאברהם בהתגלות הראשונה ככתוב " אל הארץ אשר אראך – שיעור המילה " אראך " הוא ארה אותה לך, היא ראוייה לך ואתה שאוי לה כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות.

מה שנרמז לאברהם נאמר לבניו בפירוש " ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה – דקדק לומר תיבת א-להיך להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלהותו על ישראל אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ.

תורה, ארץ ישראל ועם ישראל הם שלושה חלקים של שלמות אחת והם שייכים זה לזה באורח מהותי. בני ישראל היו משועבדים במצרים וכשרצה ה' לגאלם לא הפכם שם לאדונים על מעבידיהם למרות שיש בזה יותר נחת רוח לישראל והגדת עוצם היכולת של ה', אלא הוציאם מארץ מצרים לצד שהיא בית עבדים לתת להם ארץ אשר היא בית א-להים.

הקשר המיוחד של הארץ עם העם מתבטא  גם בתחום החומרי. היא מניבה את מלוא פרייה, היא ארץ זבת חלב ודבש, רק כשבני ישראל יושבים בה. כתוב " ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש.

עיון מדוקדק בלשון הפסוק מראה ש " הכוונה היא שמלבד מה שירשו עוד יתן להם שתהיה הארץ זבת חלב ודבש, כמו שסיפרו מכיריה בזמן הזה בעווננו "

אהבת הארץ המופלאה של רבי חיים בן עטר באה לביטוי עז בפירושו לפסוק המספק על מות המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה. על הפסוק " והאנשים אשר שלח משה…וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה " מקשה רבי חיים " הלוא מידת ארך אפיים ישנה גם לרשעים, ולמה לא האריך ה' אפו קצת לאלו ?

תשובתו היא : " מי זה אמר ותהי שייאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא ? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפוכים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב, על כן חרה אף ה' והרגם מייד ולא האריך אפו להם "

והנה חרף האהבה הגדולה הזאת לארץ ישראל מודה רבי חיים בן עטר כי אי עיסוק בתורה ואי קיום מצוות שמיטה גורמים יחד לגלות ישראל מארצו. השאלה המפורסמת המובאת בירמיהו " על מה אבדה הארץ ?" מתפרשת כל לדעת רבי חיים " אם ישראל חטאו ארץ מה חטאה שאבדה ? .

היה לו לבעל דין ליפרע מהם ולא תחרב הארץ. אלא שחורבנה הוא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא, שהוא אבדן הארץ יש אפוא קשר מיוחד בין העם והארץ. לא חורבן חומרי הוא אבדן הארץ, שהרי אפילו יישבו אותה גויים אחרים ויפריחו אותה בכל זאת תירא אבודה.

יציאת בניה מתוכה ויישובה על ידי נוכרים הוא אובדנה. עתה תובן גם תשובת ' לשאלה שבירמיהו. " על מה אבדה הארץ ? על עזבם את תורתי !. רבי חיים מטעים שהקשר בין ישראל לארצו מבוסס על התורה וכביכול יש לארץ תכונה מיוחדת – הלא היא סובלת את ישראל רק אם הם עוסקים בתורה

גם עוון הפרת דיני שמיטה גורם לאבדן הארץ ככתוב בתוכחה שבספר ויקרא, " ובהצטרף שניהם ( ביטול תורה והפרת השמיטה ) יצא הדיין להביא את ישראל בארץ אויביהם.

גלות ישראל מארצו אינה פוגעת בישראל ובארץ בלבד, אלא גם בתורה כביכול. החבילה אם נתפרדה לוקה בשלושת מרכיביה, שכן בחוץ לארץ אין אפשרות של קיום חיי תורה שלמים. שלמות העבודה תתכן אך ורק בארץ ישראל. " את ה' האמרת היום להיות לך לא – להיום – היום דווקא כיוון שהיו בארץ המקודשת "

אם חיי תורה שלמים אפשריים רק בארץ ישראל, המסקנה המעשית היא שחובה ובמיוחד על גדולי העם, לעלות ארצה לקיים בה תורה ומצוות ובכל להחיש את הגאולה. " והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם ? ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב " ( פירוש רבי חיים בספר ויקרא )

סוף הפרק