מפטיר והפטרה פרשת כי תבוא בנוסח יהודי מרוקו

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הסיפור הזה מציג גם אשליה, אכזבה ותמימות. מונטיפיורי לא הכיר את המסורת המוסלמית, שאינה מעניקה שוויון זכויות למי שאינו מוסלמי, ולא הכיר את ההבדל בין מילות נימוס ובין מעשה. הוא לא ידע הבדל בין ההכרזות של הסולטאן ובין המציאות בפועל, שבה המושלים המקומיים מכתיבים את המדיניות.

מונטיפיורי גם לא ידע שהמוסלמים המקומיים עוינים את היהודים ובזים להם. מקור עוינות זו בקוראן. בקוראן מצוטטים פסוקים מן התורה, שמשה רבנו מתלונן בהם על העם, ומתוארים בהם יחסו הרע של הנביא מחמד ליהודים בנאו המדבר בחיג'אז, שסירבו לראות בו נביא.

הסולטאן מחמד הרביעי ששלט בין השנים 1859 – 1873 סבל מאחיזתה של ספרד בביסים על אדמת מרוקו. לכן הוא מעוניין ביחסים טובים עם בריטניה, הואיל והיא עמדה מול ספרד. מן הפעילות המסחרית של סוחרים אנגלים היו מהכנסות לסולטאן. בעקבות זאת היה הסולטאן מעוניין לרצות את בריטניה, ומונטיפיורי נחשב לשליח של המלכה ויקטוריה.

תעודות שונות דנות בהבדל בין ההצהרה של הסולטאן, שקיבל מונטיפיורי ובין המציאות המנוגדת לה. האשליה הביאה גם להנחה, שמא בשל התנהגותם של היהודים הם סובלים ממצוקה על רקע מוסבר מכתבו החוזר של מונטיפיורי לקהילות מ-7 בספטמבר 1864.

מונטיפיורי היה כתובים ליהודים שבמרוקו, והם פנו אליו שנים לאחר מסעו מתוך תקווה שהתערותו תועיל. אזכור הבטחתו של הסולטאן שנים לאחר ההצהרה – פירושה שראו בהצהרה הבטחה שאין לסגת ממנה. שליחותו היכתה גלי אהדה והערצה ברחבי העולם היהודי, וגם נוצרים הצטרפו להוקרתו

הביוגרפיה של מוטיפיורי.

משה מונטיפיורי 1784 – 1885 נולד בליוורנו שבאיטליה, ועבר לאנגליה בגיל צעיר. שם הוא חי עד לפטירתו, ועסק במסחר עם אחיו אברהם. הוא היה מן היהודים הדגולים ביותר במאה ה-19, שפעל למען אחיו היהודים באנגליה ומחוצה לה.

בשנת 1812 הוא נישא ליהודית 1784 – 1862, הבת של לוי ברנט כהן, שהייתה מן המשפחות האשכנזיות העשירות בלונדון. היא לא ילדה לו ילדים. יהודית עודדה אותו בפעילותו הציבורית, ואף נלוותה אליו למסעותיו. כשנסע למרוקו, היא כבר לא הייתה בין החיים. קשריו המשפחתיים עם משפחת רוטשילד סייעו ליוקרתו.

חנה אחותה של יהודית, הייתה אשתו של נתן מאיר רוטשילד, אברהם אחיו של מונטיפיורי, נשא לאשה את הנרייטה, אחותו של נתן מאיר רוטשילד. ליונל דה רוטשילד, בן אחותה של יהודית, היה היהודי הראשון שהתמנה בשנת 1850 לחבר פרלמנט.

בשנת 1885, חודש לפני מותו של משה מונטיפיורי, הוענק תואר אצולה לנתנאל מאיר 1840 – 1915, בנו של ליונל רוטשילד, והיה היהודי הראשון שישב בבית הלורדים. מונטיפיורי היה נציגו של נתן מאיר רוטשילד בבורסה עד שנת 1821. משנת 1824, לארח שהצליח בעסקיו, החליט מונטיפיורי לתרום מזמנו לפעילות ציבורית למען אחיו היהודים באנגליה כדי להשיג בשבילם שוויון זכויות מלא ולמען אחיו היהודים בארצות אחרות כדי להגן על זכויותיהם.

להלן דוגמאות לפעילותו : בשנת 1828 נבחר מוטיפיורי לוועדה של, ועד שלוחי הקהילה, שנוסד בשנת 1760, ואשר נקבע התקנון שלו בשנת 1836. תפקיד הוועדה לדון עם המיניסטרים על הקשיים הניצבים בפני היהודים.

הוא שימש משיא של " ועד שלוחי הקהילות " בשנים 1835 – 1838, 1840 – 1862 ובשנים 1871 – 1874. בזכותו של מונטיפיורי קיבל הועד מעמד בין לאומי.

מונטיפיורי ביקר שבע פעמים בארץ ישראל. הוא פעל לתיעוש הארץ ולהטבת מצבם הכלכלי של היהודים בה. הוא מילא שליחויות לביטול גזרות נגד היהודים ולהשגת אמנציפציה להם. בשנת 1840, לאחר עלילת דמשק, ביקר בקושטא אתל הסולטאן עבד אלמג'יד ששלט בשנים 1839 – 1861, וקיבל ממנו פירמאן, שמבטיח את בטחונם של היהודים ומעניק להם שוויון זכויות.

באותה שנה ביקר אצל מחמד עלי, מושל מצרים. בשנת 1846 ביקר אצל הצאר ניקולאי הראשון כדי לנסות לבטל פקודות גירוש, שהוצאה נגד היהודים שגרו בגבולה המערבי של רוסיה. ובשנת 1872 ביקר אצל הצאר אלכסנדר השני.

בשנת 1855 ביקר מונטיפיורי אצל הסולטאן הועת'מני, והלה העניק לו אות של חבר מסדר. בשנת 1867 יצא לרומניה בעקבות רצח יהודים בגלץ כדי לבטל חוקים אנטי יהודים. הנסיך קרל, בלווית שגריר בריטניה, קיבלוֹ, אולם השליחות הזאת נכשלה.

בעקבות עלילות דם בירות ובאיזמיר – 1840 – התערב מונטיפיורי באמצעות מכתבים וקשרים דיפלומטיים. בשנת 1858 נודע על הילד היהודי אדגר מורטארה מאיטליה, שהמשרתת בבית הטבילה אותו לנצרות בגיל שנה בעת שחלה. ההורים ניסו להחזיר את בנם לחיק היהדות, אבל הדבר לא עלה בידם.

האפיפיור לא נענה להפצרות של קיסר צרפת ושל קיסר אוסטריה. בעקבות המאורע נסע מונטיפיורי לרומא, אבל האפיפיור סירב לקבלו לראיון. ואולם הוא נפגש עם חשמן, מזכיר הוותיקן, שאמר לו כי חוקי הכנסיה אינם מאפשרים לילד לחזור ליהדות.

בשנת 1860 הוא התערב כשנטבחו נוצרים בסוריה בעת מרד הדרוזים. בשנת 1876, כשהתמנה עבדול חמיד השני לסולטאן, הבטיח שגריר תורכיה בלונדון למונטיפיורי שהיהודים יסכו להתעניינות של הסולטאן כמו שזוכות שאר העדות בממלכה.

בשנת 1878 ביקר מונטיפיורי בגיאורגיה. בגיל 97 ביקש מונטיפיורי לנסוע שנית לרוסיה מחמת הפרעות שנעשו ביהודי רוסיה לאחר רצח אלכסנדר השני, אבל ידידיו וקרוביו מנעו ממנו מסך מפרך בגיל כה מופלג.

בשנת 1882 שלח מונטיפיורי שתי אגרות מחאה לראש ממשלת הונגריה, הרוזן טיסה, ולכל חברי הפרלמנט, כשיהודי הכפר " טסה אסלאר " שבהונגריה היו טרף של עלילות דם. מעמדו של מונטיפיורי, יוקרתו ותמיכתה של המלכה ויקטוריה בו, העניקו לו גישה אל מלכים באירופה ומחוצה לה, והגדילו את מעמדו בקרבם.

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

שמו של מונטיפיורי בתור מסייע ליהודים בכל מקום נפוץ גם בצפון אפריקה, ואף יחידים פנו אליו בבקשה לעזרה כספית כדוגמת הסיפור הזה.

ויקטור חיים דרמון מתוניסיה היה בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. דרמון כיהן בכמה תפקידים. לפי מקור מ-14 באוגוסט 1843 שימש סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה, ולפי מידע מ-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו גם את האינטרסים של ספרד, ארצות השפלה וסרדיניה.

הוא כיהן גם בתור סגן הקונסול של צרפת במאזאגאן ( היא העיר אלג'דידה שבחוף האוקיאנוס, כמאה קילומטר מדרום לקזבלנקה ) ובתור סוכן של קונסול ספרד בעיר זו.

בשל עדות שקר של מושל העיר הוצא להורג בינואר 1844 למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג'יר. הסיבה שהוצא להורג הייתה שֶירה על מאורי. הדבר עורר את זעמה של ממשלת ספרד, והיא שלחה אולטימטום לסולטאן עבר לרחמן השני.

ספינותיה של ספרד נשלחו לאנג'יר, וצבא עמד להישלח לסבתה (  CEUTA ). כמעט פרצה מלחמה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1844. לבסוף יוּשב המשבר בהסכם שנחתם בשישה במאי 1845. לאירוע היו הדים באירופה, ויש הרואים קשר בין אירוע זה ובין המלחמה בין ספרד ובין מרוקו, שהייתה בשנים 1859 – 1860.

הנושא נידון בתעודות הנמצאות בארכיון של משרד החוץ של בריטניה מ־ 11 בינואר עד 22 במאי 1844. ויקטור דרמון כתב ב־ 11 בינואר 1844 לסוכנים הקונסולריים שבשעה שרכב על סוס עם רובהו בדרכו לאזימור (בחוף האוקיינוס,כ- 90 קילומטרים מדרום לקזבלנקה), דהרו לעברו שני פרשים. אלה ניסו להורידו מהסוס ולקחת את הרובה שלו. באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע. במכתכים מ־24 בינואר עד 27 בינואר כתוב שויקטור, שאביו חי במוגדור, נכלא במאזאגאן לאחר שנפלט כדור מרובהו ופגע במוסלמי, והלה נפטר מהפגיעה. עוד נכתב שדרמון הוצא להורג במאזאגאן ב־25 בינואר 1844, וראשו נשלח לקזבלנקה. ב-11 בפברואר 1844 כתבו הסוכנים הקונסולריים שבטנג׳יר לסלטאן מכתב מחאה על מעצרו של ויקטור. ב־4 במארס ענה אבן אדריס, הוזיר הראשי, לסוכנים האלה שיהודים זכאים לחסות של הממשל רק אם הם יקיימו את החוקים החלים עליהם ( לפי תנאי עומאר ).

אבל היות וחרג דרמון מן החוקים האלה, וביצע, לדבריו, ״פשעים נגד הדת המוסלמית״, יש להמיתו ולהחרים את רכושו. כמו כן אין הסלטאן מרשה שיהודים יקבלו חסות ממדינה זרה. במכתב מ־27 באפריל 1844 טען הוזיר שדרמון הוצא להורג ״בשל הפשעים שביצע, שלפי תורתנו הקדושה ראויים למוות ולהחרמת רכוש. הוזיר הוסיף וכתב שכבר מסרו להם את המניעים שבגללם לא כדאי למנות יהודים בתור נציגים של מדינות זרות.

יש לציין בהקשר לכך שאין זה האירוע הראשון שיהודי שממלא תפקיד דיפלומטי מוצא להורג בלא חקירה ומשפט. להלן דוגמאות אחדות: בשנת 1733 נשרף שלום נחמיאש, תורגמן של סגן הקונסול של בריטניה בסלא; ב־22 בספטמבר 1786 פקד חסלטאן מחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757) להוציא להורג את יצחק קרדוזו בהאשמה שהוא פגע ביחסים בינו ובין מלך בריטניה. תחילה הולקה מאתיים מלקות, לאחר שנכרך חבל סביב צווארו. לאחר מכן נורה, ולבסוף בותרה גופתו לשניים.

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

ו. העברת הניהול של ביה"ס ה-franco-israélite ממינהל החינוך הציבורי לאליאנס.  

המשא ומתן בין הנהגת הקהילה בראשות יצחק צרויה, מכלוף אלחדד, אברהם בטאן, משה לוי, מסעוד בן שימול ומרדכי אלבו ובין נציגות אליאנס ברבאט על הקמת בי"ס בוואזן התנהל עד לפתיחתו של זה בשנה"ל 1926. התמשכות השיחות נבעה בגלל חוסר הביטחון ששרר באיזור על רקע התנגדות שבטי ההר ואי הסכמה לגבי חלקו של כל צד במימון פעולתו השוטפת של בית הספר.

מלחמת הריף הרתיעה מצד אחד, את הנהלת כי"ח לשלוח את עובדיה לאיזור הנתון במצב לוחמה והקשתה על מנהיגי הקהילה מצד שני, לקבל על עצמם התחייבויות כספיות שלא יוכלו לעמוד בהן בגלל המיתון שפקד את כלכלת העיר בגין אותן סיבות: הלוחמה באיזור שיבשה את זרימת האספקה החקלאית ואת שגרת השיירות שסיפקו מוצרי צריכה אירופים לסוחרים היהודים. העברת הניהול של בית הספר ממנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) לידי רשת כי"ח (AIU) הפכה לאפשרית בסיום מלחמת הריף. במאי 1926 עבד-אל-כרים [Abd el-Krim] מנהיג המרד נכנע והוגלה לאי ראוניון. בשוך הקרבות, רשת כי"ח קבלה לידיה את ניהול בית הספר הפרונקו-איזראליט, שפעל זה מכבר בוואזן. 

קבלת אחריות הניהול של בית הספר הקיים על ידי רשת אליאנס פתחה בפני הקהילה אפשרות להשתייך לארגון יהודי בעל פריסה ארצית ובין לאומית. השתייכות זו פתחה בפני הדור הצעיר פתח לשיתוף פעולה והשתתפות במפעלי תרבות ופנאי שונים: בתחום הספורט, בתנועת הצופים היהודים, בתחרויות לימודיות בלשון הצרפתית, בתחרות הארצית על החיבור הטוב ביותר, בתערוכות ארציות של יצירות תלמידים במלאכות יד שונות, בסמינרים וטיולים במרוקו גופא ובצרפת.

זו היתה פתיחת שער עבור ילדי הקהילה גם ללימודים בבית ספר להכשרת מורים בפריז (ENIO), אבל המשמעות החשובה ביותר מנקודת ראותה של הנהגת הקהילה לכניסת אליאנס היתה נעוצה בהפקדת תחום החינוך בידי גורם ניהול יהודי. זה לא היה עוד בית ספר שבו תוכנית הלימודים נלמדת בצרפתית על ידי מורים צרפתים, אלא בית ספר יהודי שמנהלו ומוריו הם יהודים, בית ספר המתנהל על פי לוח השנה העברי, שובת בשבתות ובחגים, עורך טקסים בעלי זיקה לתרבות העברית, מעלה הצגות בחגי ישראל, ומקיים סדר יום יהודי בלשון הצרפתית. מדובר בשני עולמות משיקים, אך שונים זה מזה במהותם. 

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אחדות והכנעה

נבהיר תחילה את המונחים. איסלאם אורתודוכסי ואיסלאם רפורמיסטי נבדלים זה מזה בעמדתם כלפי הדת המוסלמית הקדומה. הרפורמיסטים מבקשים לפרשה מחדש, ואילו האורתודוכסים דורשים להחיותה. חסידי האיסלאם הרפורמיסטי קוראים את הטקסט המקודש על רקע מקורותיו ההיסטוריים, ולכן סבורים שבתנאי ימינו לא את כל האמור בו אפשר ליישם כלשונו, שעה שהמוסלמים האורתודוכסים מפרשים את הקוראן כולו בפירושו המילולי, ומצפים למצוא בו פתרונות לכל הבעיות בנות הזמן.

בין איסלאם אורתודוכסי לאיםלאמיזם רב המשותף על המפריד. שוררת ביניהם הסכמה, למשל, באשר לתכניה של האמונה ולצורות הפולחן הדתי. אלא שבעיני האיסלאמיסטים יש דבר חשוב יותר מהפולחן: המאבק בכופרים. המונחים איסלאמיזם רדיקלי וג׳יהאדיזם מציינים שניהם את האיסלאמיסטים המנהלים מאבק זה בנשק, תוך ניצול הטכנולוגיה הצבאית המתקדמת. כיוון שלמוסלמים האורתודוכסים ולאיסלאמיסטים אמונה משותפת, ורק המסקנה המעשית שונה, הגבול בין הקבוצות הללו נזיל. מה אפוא מגדיר את השקפת העולם המשותפת לאיסלאמיסטים ולמוסלמים האורתודוכסים?

הנחת היסוד הראשונה והעיקרית נוגעת לאפיסטמולוגיה, תורת ההכרה, האיסלאמית. הטענה הבנאלית לכאורה, שהתבונה האנושית היא מקור הידע וההתקדמות המדעית, נחשבת בעיני מוסלמים אורתודוכסים כחילול הקודש. משנתם גורסת שבני האדם אינם מסוגלים ליצור ידע, אלא רק לשאוף להבנה מדויקת יותר של רצון האלוהים, שהוא מקור הידע היחיד. את זאת יוכלו להשיג באמצעות לימוד כתבי הקודש המנחה אותם להתנהגות שהאל רוצה בה. האמונה הדתית והידע חד הם, והעמקת הידע משמעה אך ורק השגה משופרת של הסימנים שהאל שולח.

כיוון שכך, שום איסלאמיסט לא יטיל ספק בכך שאת מאמר הקוראן שאללה הפך את היהודים לקופים ולחזירים (סודה 5, פסוק 60) יש לקרוא כפשוטו – כיוון שהקוראן הוא האמת עצמה, כל האמת ורק האמת. ״שינוי הצורה היה ממשי״, אנו קוראים למשל בירחון חמאס ״פלסטין אל־מוסלימה״, ״כיוון שאין זה מן הנמנע שאללה הכול־יכול, שיצר את האדם בצורתו האנושית, לא יהיה מסוגל להפוך את היהודי מבן אנוש לחיה״. ל״תאורטיקנים״ האיסלאמיים נותר להתחבט רק בבעיה אחת, ״האם היהודים שהפכו לחיות הולידו צאצאים״, או שמא בריות משונות אלו ״חיו לא יותר משלושה ימים״, שכן הקוראן מותיר שאלה זו פתוחה.

המדע המערבי, המבוסס על הטלת ספק ועל הכרתו של היחיד, אינו יכול להלום מושג זה של ״ידע״. נהפוך הוא: הכשל הגורלי של המדע המערבי נעוץ דווקא בעובדה שהוא ״מפצל את ראיית העולם״, שעה שרק ״ה׳תווחיד׳ (אמונת הייחוד) האיסלאמי משמר את אחדותו של היקום יציר האלוהים״. בשיח הזה המונח ״אימפריאליזם מערבי״ מתייחס אמנם גם לתוקפנות כלכלית וחברתית, אבל בראש ובראשונה ל״פלישה אינטלקטואלית״ לעולם האיסלאם. במילותיו של האיסלאמיסט סייד אל־עטאס: ״האתגר העכשווי של הציוויליזציה המערבית […] הוא אתגר הידע […] המעודד ספקנות, והמרומם את הספק ואת ההשערה ומעניק להם ׳מעמד מדעי׳ במתודולוגיה שלו״. יעדו העיקרי של האיסלאמיזם האקדמי הוא לערוך דה־מערביזציה של המדע, כלומר לשחרר אותו מעקרונות הספק וההשערה.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

שני נושאים העולים מאיגרת ר׳ יהודה בן קוריש ליהודי פאס יעמדו במרכז המאמר: א. מסורת קריאת התרגום הארמי בציבור; ב. מעמדה של לשון המשנה בעיני חכמי ימי הביניים.

יהודה אבן קֻרַיְש (בכתיב מלא: קורייש; בערבית: قريش; נולד במאה ה-10 בתהרת שבצפון אפריקה) היה מדקדק עברי, מחלוצי הבלשנות השמית.

אבן קריש נולד בתהרת (בערבית: تيارت‎; כיום באלג'יר), בן דורו של סעדיה גאון.

היה הראשון שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות עברית, ארמית וערבית. השוואתו התבטאה בחלק מאוצר המילים של הלשונות, ובחלק מכללי הדקדוק המשותפים להן. את השגותיו על שלוש־הלשונות והשוואתן הוא מפרט בחיבורו, שנכתב בערבית בצורת איגרת השלוחה לקהילת יהודי העיר פאס שבמרוקו. אבן קריש כינה את חיבורו בשם "רִסאלה", כלומר: איגרת שלוחה.

את חיבורו חילק לשלשה חלקים עיקריים: בראשון, עסק בהשוואה בין מילים עבריות מן המקרא, שאין לעמוד על משמעותן האמיתית, אלא על ידי השוואתן למילים קרובות להן בארמית. בחלק השני עסק בהשוואה בין מילים עבריות מן המקרא לבין מילים קרובות להן בעברית של חז"ל; הוא משווה בין 17 מילים בלבד, ואגב דיון עליהן הוא עוסק גם בעניינים שאין להם קשר ישיר להשוואה, כמו על עניין "דברה תורה בלשון בני אדם" וכולי. החלק השלישי שונה במבנהו משני החלקים הראשונים, כי בהם עסק במילים בודדות יחידאיות, ובו הוא מביא מילים רבות שכיחות, ואגב השוואתן למילים ערביות הוא רוצה להבליט את הקִרבה בין שתי הלשונות.

תוך דיון על שלוש הלשונות והשוואתן, דן אבן קריש על ענייני דקדוק שונים, כגון: חילופי אותיות קרובות במבטא (משתאה – משתהה, מזלות – מזרות, אלמנותיו – ארמנותיו וכו'); מוקדם ומאוחר באותיות (כשבה – כבשה, שמלה – שלמה וכו'); השמטת האות נו"ן בשורש בתחילתו ובאמצעו (אף – אנף הערבי, בת – בנת הערבי וכו'); שינויים החלים באותיות ז, ס, צ, ש בגזירת בניין התפעל; אותיות אית"ן וצרופן בזמן עתיד; זכר ונקבה בשמות מספר; תוספת ו"ו בסוף המילה וכולי. אחרי שלשת החלקים העיקריים של חיבורו צורף חלק נוסף המוקדש להשוואה בין ענייני דקדוק המשותפים לערבית ולעברית. בחלק הזה דן אבן קריש על חילופי אותיות בין הערבית לבין העברית: א – ע, ע – ע, ז – ד, צ – ט, ג – ג, ש – ס, ש – ש, ש – ת וכו'; על אותיות אית"ן בעתיד המשותפות לשלוש הלשונות וכו'. בסוף חיבורו דן אבן קריש על מילים מקראיות, שלפיו, מקורן אינו שמי, תוך הבאת דוגמאות מספר.

מבוא: מטרת האיגרת

ר׳ יהודה בן קוריש, שחי בתאהורת שבאלג׳יר במחצית הראשונה של המאה העשירית, שלח איגרת־ספר (בערבית: רסאלה) ליהודי קהילת פאם שבמרוקו. הספר כולו נכתב ערבית והיום הוא מצוי בידינו בתרגום עברי. בהקדמה לספר מציע המחבר את הנימוק לכתיבתו. וזה חלקה הראשון של ההקדמה.

" ולעצם העניין, ראיתי, כי הפסקתם את המנהג לקרוא בתרגום הארמי של התורה בבתי הכנסיות שלכם, ונשמעתם בדבר הזנחתו לבורים שבכם, הטוענים, כי אין הם זקוקים לו, ואת כל הלשון העברית הם יודעים בלעדיו, ואפילו סיפרו לי אנשים מכם, כי הם לא קראו מעולם את ה׳תרגום׳ לתורה ולא לנביאים. וה׳תרגום׳, יחוננכם האל, הוא דבר שלא הניחוהו קודמיכם, לא דחו אותו קדמוניכם, לא פסקו ללמוד אותו חכמיכם, לא ויתרו עליו ראשוניכם, לא נעלמה תועלתו מאבותיכם, לא זלזלו בלימודו קודמיכם בעיראק, במצרים, באפריקה ובספרד.

וכאשר סיפרתי לאחד מכם, שמאס ב׳תרגום׳, על הדברים המופלאים ממנו המצויים במקרא, ועל הארמית, שנתערבבה בעברית ונסתעפה בה כהסתעפות הענפים בעצים והעורקים בגופות, הקיץ לזה יקיצה עזה, הקדיש את תשומת לבו המלאה, והבין היטב את התועלת אשר ב׳תרגום׳ ואת היתרונות הרבים, הפירושים המסייעים והביאורים המוכיחים, שאפשר להשיג באמצעותו, אזי התחרט על שהחמיץ את לימודו, והצטער על היותו חסר את מתיקות לשונו.

מפני זה החלטתי לחבר את הספר הזה לאנשי הבינה ולבעלי הדעת, כדי שידעו, כי כל לשון הקודש, המצויה במקרא, נפוצו בתוכה מלים ארמיות, נתערבבו בה מלים ערביות, ונפזרו בה מלים לועזיות ובֶרְבֶריות, ובמיוחד הערבית, שכן יש בה הרבה מלים מופלאות, שמצאנו, כי הן עברית טהורה, עד כדי כך שאין בין העברית לערבית בדבר הזה שוני אלא החילוף שבין…

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

הסליק המהודר

למרות מצבי הרגיל דרש ממני רישר לפנות את ״הסליק המהודר״ ולהעבירו לביתי ולמשפחתי. הייתי כל כן חדור משמעת ברזל שלא התעדתי, והגעתי לכתובת שמסר לי רישר. הדלת של הדירה שממנה הייתי אמור להוציא את הסליק, ושאותה לא הכרתי קודם, הייתה חתומה בחותמת שעווה של המשטרה.

גייסתי לפעולה את גיסי מסעוד זעפרני. ניסינו לפרוץ את הדלת. שכנה יהודייה למזלנו — יצאה מביתה והעירה לנו שהדלת נעולה בהוראת המשטרה. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג, אנחנו אנשי משטרה. נרגעה וחזרה לביתה. הוצאנו את הסליק שהיו בו אקדחים, רימוני רסס והגלופה של הכרוז, והובלנו אותו ישירות לביתי. אשתי רחל, שהכירה לפני כן סליק זה, סירבה בתוקף להכניסו אלינו הביתה וחשבה שיצאתי מדעתי. הייתכן, אמרה, שמפקדי ״המסגרת״ יצאו מדעתם? להטיל עליך — אתה, הנמצא בחופשה ממאסר, אתה, האסיר הבטחוני — לשים סליק זה בביתך? רחל איימה לעזוב עם הילדים את הבית אם אני אתעקש להכניס את הסליק הביתה. ולכן פנינו שנינו לשכן יהודי ממוצא אלג׳יראי בשם שרביט, בעל איטליז בקזבלנקה, ובאמתלה כלשהי ביקשנו ממנו להכניס לביתו את הרהיט המהודר הזה ליום-יומיים.

לאחר יומיים איש לא בא לקחת את הסליק ממשפחת שרביט, ולכן שוב בעזרתו של מסעוד זעפרני הובלנו את הסליק לחנותו של גיסי השני, סלומון(סם) גנון, החי היום בקנדה.

רישר הבטיח שהסליק המסוכן יילקח מגיסי בתוך ימים מספר, אך לא עמד בהבטחתו. וכאשר משפחתי ואנוכי ברחנו ממרוקו והגעתי ארצה, הסליק היה עוד אצל גיסי הנפחד, והוא לא ידע מה לעשות בו. יום אחד, והוא לא ידע איך נפתח הרהיט הזה, שבר אותו בגרזן, הוציא ממנו את האקדחים, את רימוני הרסס ואת הגלופה והשליכם לים.

היום כאשר אני חושב על הוראתו של רישר אני מצדיק את רחל וחושב שאנשינוהשתגעו והפסיקו לשמור על כללי הזהירות באותה תקופה. אין לי הסבר אחר עד היום. בזמן מאסרי ומאסר שאר החברים כתב איסר הראל, אז ראש ״המוסד״, לאפרים רונאל, מפקד ״המסגרת״ באותה תקופה בפריס:

למותר לציין את צערי על המפולת ועל סיבלם של הבחורים. כנראה זו מנת חלקם־חלקנו. מאסרם וסיבלם של הבחורים ושל משפחותיהם מצטרפים אף הם לאותו מאמץ אשר באמצעותו, הנני מקווה, נפרוץ את חומת הבדידות של יהודי מרוקו.

רוח העמידה ונבונות ההקרבה של יהודי מרוקו ובמיוחד בחורינו הרי הם מקור של גאווה ועידוד לכולנו.

נא מסור בשמי למפקד מרוקו, לבל הבחורים ולכל ידידינו, את ברכותינו ואת הכרת תודתנו. חזקו ואמצו(חתום ראש המוסד).

די­

הסוכנות היהודית והשליחויות

בהגיעי ארצה ביקשתי פיצויים מ״המוסד״. בעצתו ובהמלצתו של מנדל וילנר, שהכיר אותי והיה מנהל אגף כוח אדם במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, עברתי לעבוד בסוכנות.

במסגרת זו השתתפתי במבצעים רבים ומרתקים. אחדים מהם חשאיים ואחרים גלויים. מ־1962 עד 1969 השתתפתי בהעלאת עולים ממבצע יכין מאירופה ארצה. בשנות השישים השתתפתי בשליחויות קצרות להצלת יהודי רומניה, פולין והונגריה והעלאתם ארצה. כמו כן הייתי מרכז חוליית ע״ר להברחת עולים מברית המועצות. הרוסים ידעו על המבצע, אך חששם שלא ידעו עליו ארצות ערב דרש פעילות חשאית מאירופה. מבצע זה נמשך עד מלחמת ששת הימים; אז הפסיקו אותו הרוסים. רק מעטים ממנהיגי יהדות ברית המועצות ידעו על מבצע ע״ר.

עד 1968 קלטתי מאות ואלפי עולים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה, וכן מיהודי לוב שגורשו מארצם במלחמת ששת הימים. על כל קבוצה כזו יכולים לכתוב פרק שלם.

בחודש יולי 1968 נשלחתי לפרים בשליחות המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית וישבתי שם חמש שנים, וביניהם שנתיים כממונה על ביטחון המוסדות הלאומיים ברחבי צרפת, וזאת לאחר רצח הספורטאים במינכן, וכאשר ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הכריזה על מבצע ״חומה ומגדל״ לאבטחת המוסדות הישראליים ברחבי העולם.

בקיץ 1982, בהיותי בקורם שליחים בירושלים, פרצה מלחמת ״שלום הגליל״. גויסתי לצה״ל באותו לילה, ולאחר יומיים נתבקשתי על ידי מחלקתי ובשיתוף פעולה עם ״המוסד״ לערוך סקר של יהודי לבנון מבירות ומהסביבה לשם הוצאתם משם. נעזרנו בפלנגות הנוצריות, הוצאתי את רוב יהודי לבנון ודאגתי בעזרת קלמן גרוסמן, מנכ״לתור ועלה׳, והצוות הנהדר של ״תור ועלה׳ לקלוט את המשפחות במרכזי קליטה ואת הילדים במסגרת עליית הנוער; זו לא חסכה במאמצים באותה תקופה. גם משטרת ישראל ואגף המכס הפגינו רצון טוב ועשו הכול להקל על המלאכה. עם סיום המבצע יצאתי לשליחותי בפרים עד 1985. באותה שליחות הייתה לי הזכות להשתתף ב־1983, לפני מבצע משה, בהברחת יהודי אתיופיה מסודן לאירופה. כמו כן יצאתי לשליחות קצרה בפורטוגל הקשורה ליהודי איראן. לפני כן, בין השנים 1982-1980, עסקתי רבות ביהודי איראן; לצערי לא כולם נקלטו בארץ, ורבים מהם מצאו לנכון לחזור לאיראן גם אחרי שחומייני תפס שם את השלטון. כמו כן הדרכתי בשני קורסים חשאיים שבהם השתתפו יהודים ממדינה שעדיין אין לה קשרים עם ישראל.

זכות גדולה נפלה בחלקי לעמוד בראש ארגון פעילי המחתרת ההעפלה ואסירי ציון ממרוקו, מאלג׳יריה ומתוניסיה, המורכב מרוב שליחי ״המוסד״ ופעילי ״המסגרת״. הקמתי ארגון זה עם חבריי ובסיועו של ראש המוסד דאז, איסר הראל, בשנות השישים.

לאחינו בני ישראל במרוקו

ארבעים וארבעה יהודים ספוגים שאיפת נצח לארץ הקודש ומלאי תקוות לעתיד נטרפו בלב־ים.

רק חלק מהם זכה לבוא לקבר ישראל, האחרים טבעו במצולות. אנו מבכים אותם מרה, יחד עם בני משפחותיהם וכל בית ישראל. הם לא הופקרו בסירה רעועה.

יודעים אנו כמה חרדים אחינו לכל נפש מישראל, כמה מאמצים הם משקיעים להוביל את היוצאים בביטחון לקראת עתידם החדש. דבריהם של אלה שהגיעו במשך שנים יוכיחו זאת.

דחף של 2000 שנה מניע את היהודי לצאת לציון וירושלים בכל הדרכים. מה גם שתקוותיו למצוא את מקומו במרוקו העצמאית נכזבו.

יתכן ויד החצר איננה בגלי הרדיפות החוזרים ונשנים. אין אלה עולות בקנה אחד עם מסורת האיסלאם.

אולם, ישנם שונאי ישראל שגמרו אומר לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. לאלה ייאמר כי מאז ימי עמלק והמן, עד היטלר ואייכמן — יד הגורל השיגה אותם תמיד.

אין אנו בודדים, קהילות ישראל בעולם מבכים עמנו את הקורבנות ומתפללים לשלומנו ולזכויותינו, ראו את סערת הרוחות שקמה בעיתונות העולם ובקרב המוסדות והארגונים היהודיים והלא יהודיים ואף בפרלמנטים השונים. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו. עביר המאבק לזכויותינו בכל הדרכים.

זהו נוסח הכרוז שהופץ ב־000_׳10 עותקים בערי מרוקו השונות בלילה שבין ה־9 ל־10 בפברואר 1961 בעקבות טביעת ״אגוז״.

בשעת הצוהריים ב־10 בפברואר קיימו יהודי מרוקו 2 דקות דומיה לזכר הנספים. מבצע חלוקת הכרוז כונה בשם ״מבצע בזק״.

סוף המאמר

פרק ראשון

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

לאחר שויקטור הוצא להורג, ניסו אמו ואחיה להשיג מענק משלטונות בריטניה, מכיוון שדרמון היה עובד של הממשל הבריטי. שישה מכתבים בתיקי ארכיון של משרד החוץ של בריטניה עוסקים בניסיונות להשיג את המענק הזה. אחד מהם מופנה למשה מונטיפיורי(99/28 ()'׳1). האח כותב שהוא יודע ששמו של מונטיפיורי יצא לתהילה על מאמציו לסייע ליהודים בכל מקום. להלן תוכן מכתב אחר: בהמלצה לקבלת המענק, שנכתבה בפריס ב־18 בדצמבר 1844, וחתמו עליה שישה יהודים, ובהם אדולף כרמייה (Cremieux), כתוב שמשפחת דרמון מוכרת לחותמים בתור משפחה מכובדת, והיא מן המשפחות הוותיקות שבעיר מארסי, והגב׳ דרמון, אמו של ההרוג ממאזאגאן, היא בתו של ראש המשפחה. בקשתה ראויה לאהדה הרבה ביותר של ׳אחינו בני־ברית׳.

דודו של ויקטור דרמון פנה ב־26 במאי 1845 מפרים לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, בשם אחותו, ילידת מארסי, שגרה עתה בפריס, בבקשה לסיוע כספי. להלן תוכן דבריו: לטענתו, ויקטור דרמון, שהיה סוחר בקזבלנקה ונציג של מדינות אירופאיות אחדות, בהן בריטניה, הומת לפי הוראת הסלטאן בלא בוררות או משפט. כל רכושו-סחורות, כסף, ניירות, וספרים של הנהלת חשבונות-נעלמו. הוא מוסיף ואומר שאפשר לתאר את כאבה של אם המשפחה, שמקור קיומה היחיד היה בנה. לכן כל קיומה תלוי בסיוע שיינתן למשפחה.

הדוד עוד כותב שמכיוון שהוא תושב מוגדור בעל אזרחות של צרפת, ניתן לו להיפגש עם קונסול בריטניה בטנג׳יר, מר דרומונד האי(Drummond Hay). בפגישה הם שוחחו באריכות על אם דרמון. הקונסול אמר לו שלא שכח את בעייתה של אחותו. הוא מודע שכעת מצבה קשה ביותר, הואיל ובנה שנהרג היה מקור הפרנסה היחיד שלה ושל בנותיה הבוגרות, והיא נותרה כעת בלא מפרנס. כמו כן הוא סיפר לקונסול שפנה לשלטונות ספרד בתביעה לפיצויים, ונציג המלך ענה לפנייתו. הנציג מסר לו שבמועד אחר ייקבע שיעור הפיצוי שישלם המלך לאלמנה. באותו היום עזב הקונסול לרבאט. הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מושל מוגדור התנגד לכך.

הדוד, כותב המכתב, נתן הוכחה שאחיינו, ויקטור דרמון, שירת את בריטניה, והיא: במסמכים של אחיינו האומלל נשארה מעטפה של מכתב שכתב דרומונד האי לדרמון. במקום המיועד לשם השולח כתוב בכתב ידו של האי ׳השירות המלכותי׳, ובמקום המיועד לשם הנמען כתוב ׳ויקטור דרמון סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה׳. על גב המעטפה מתחת לחותמת של לשכת הקונסול בטנג׳יר נוספה תוספת, ולידה חותמתו של דרומונד האי. עליה הוטבעה השעה חמש בערב 29 באוגוסט 1843. הכותב דרומונד מבקש מן הנמען דרמון לשלוח את החבילה המצורפת בהזדמנות הראשונה למר רדמאן (Redman) שבמאזאגאן. זהו המוצג היחיד שברשות הכותב המעיד על מעמדו הקונסולרי של הנרצח.

הדוד הוסיף במכתבו שכבר מחודש יוני היה אחיינו במעצר בלתי חוקי לפי פקודת הסלטאן. הדוד עוד מסר שביקש לנסוע ללונדון כדי להיפגש בעצמו עם הנמען, שר החוץ, כדי לתאר לו את פרטי האירוע, אלא שנאלץ להישאר בפריס כדי לפנות גם לשר החוץ של צרפת. הדוד חתם את מכתבו בהבעת תקווה שהנמען, שר החוץ, ישיג תמיכה כלכלית למשפחה המסכנה, שאחד מבניה ייצג את האינטרסים של אנגליה, של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה, ושילם על כך בחייו.

כתוב: פריס 26, התקבל 31 במאי 1845, מבקש פנסיה לגב׳ דרמון, אמו של ויקטור דרמון שמת.

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

פרק ראשון

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

שמו של מונטיפיורי בתור מסייע ליהודים בכל מקום נפוץ גם בצפון אפריקה, ואף יחידים פנו אליו בבקשה לעזרה כספית כדוגמת הסיפור הזה.

ויקטור חיים דרמון מתוניסיה היה בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. דרמון כיהן בכמה תפקידים. לפי מקור מ-14 באוגוסט 1843 שימש סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה, ולפי מידע מ-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו גם את האינטרסים של ספרד, ארצות השפלה וסרדיניה.

הוא כיהן גם בתור סגן הקונסול של צרפת במאזאגאן ( היא העיר אלג'דידה שבחוף האוקיאנוס, כמאה קילומטר מדרום לקזבלנקה ) ובתור סוכן של קונסול ספרד בעיר זו.

בשל עדות שקר של מושל העיר הוצא להורג בינואר 1844 למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג'יר. הסיבה שהוצא להורג הייתה שֶירה על מאורי. הדבר עורר את זעמה של ממשלת ספרד, והיא שלחה אולטימטום לסולטאן עבר לרחמן השני.

ספינותיה של ספרד נשלחו לאנג'יר, וצבא עמד להישלח לסבתה (  CEUTA ). כמעט פרצה מלחמה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1844. לבסוף יוּשב המשבר בהסכם שנחתם בשישה במאי 1845. לאירוע היו הדים באירופה, ויש הרואים קשר בין אירוע זה ובין המלחמה בין ספרד ובין מרוקו, שהייתה בשנים 1859 – 1860.

הנושא נידון בתעודות הנמצאות בארכיון של משרד החוץ של בריטניה מ־ 11 בינואר עד 22 במאי 1844. ויקטור דרמון כתב ב־ 11 בינואר 1844 לסוכנים הקונסולריים שבשעה שרכב על סוס עם רובהו בדרכו לאזימור (בחוף האוקיינוס,כ- 90 קילומטרים מדרום לקזבלנקה), דהרו לעברו שני פרשים. אלה ניסו להורידו מהסוס ולקחת את הרובה שלו. באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע. במכתכים מ־24 בינואר עד 27 בינואר כתוב שויקטור, שאביו חי במוגדור, נכלא במאזאגאן לאחר שנפלט כדור מרובהו ופגע במוסלמי, והלה נפטר מהפגיעה. עוד נכתב שדרמון הוצא להורג במאזאגאן ב־25 בינואר 1844, וראשו נשלח לקזבלנקה. ב-11 בפברואר 1844 כתבו הסוכנים הקונסולריים שבטנג׳יר לסלטאן מכתב מחאה על מעצרו של ויקטור. ב־4 במארס ענה אבן אדריס, הוזיר הראשי, לסוכנים האלה שיהודים זכאים לחסות של הממשל רק אם הם יקיימו את החוקים החלים עליהם ( לפי תנאי עומאר ).

אבל היות וחרג דרמון מן החוקים האלה, וביצע, לדבריו, ״פשעים נגד הדת המוסלמית״, יש להמיתו ולהחרים את רכושו. כמו כן אין הסלטאן מרשה שיהודים יקבלו חסות ממדינה זרה. במכתב מ־27 באפריל 1844 טען הוזיר שדרמון הוצא להורג ״בשל הפשעים שביצע, שלפי תורתנו הקדושה ראויים למוות ולהחרמת רכוש. הוזיר הוסיף וכתב שכבר מסרו להם את המניעים שבגללם לא כדאי למנות יהודים בתור נציגים של מדינות זרות.

מפטיר והפטרה פרשת ניצבים בנוסח יהודי מרוקו

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

חובה לספר מעשה נסים. בזה הלילה בקהל קדושים.

 נערים זקנים גם ישישים. ירינו כלם בנים עם אבות.

טרם יתחיל לומר ההגדה. יקדש על היין בכלי חמדה.

 ירחיק ממנו כל מין קפדה. להסיר מעליו איש מכאובות.

יסדר על שלחן כלים נאים. במפות יפות טובים ויאים.

להכניע ולהעפיל הגאים. בעזרת האל רוכב ערבות.

כי לו נאה להלל ולהודות. בהלל גמור ושיר ידידות.

ביין טוב ולחם חמודות. בלב שמח ולא בעצבות

להצהיל פנים בעת הגדה .יסֹב בכבוד על ארץ חמדה .

עם בני ביתו במקום סעֻדה .כלם ישבו על כרים וכסתות.

מתחלה תטֹל את ידיך .לטבול ראשון שהוא נגדך .

כי כן צוו חכמי חסידיך .לרחֹץ ידים משום נקיות.

נתינת כרפס בחֹמץ תטביל .תאכל בהסבה על צד עמיאל

אחריו תטיל מצה שהיא ממול .תחלק אותה לעתי פרוסות.

סביב השלחן יהיו עניים .כדל כעשיר כלם נקיים

כולנו בני אלהים חיים בוטחים בחסדו בזכות האבות.

על שֻלחנך תֹאמר ההגדה .כונתך ליוצר תעודה .על התורה

על התורה ועל העבודה .בנֹעם ה' נזכה לחזות.

פתח דבריך יאיר בחכמה .אחר הגדה ביראה תמה .לטיל

לטֹל המצה השלמה .לבצֹ ע על עתי הככרות

צריך לברך ברכת המוציא . ברכת המצה מפיך תצא

.אחריה המרור תעשה .כאשר ירצה השם צבאות.

חג האהבה…???

"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים"(תענית ל ע"ב).

איתא בגמרא – מובן שיום הכיפורים הוא יום שמחה מפני שיש בו סליחה ומחילה, אלא ט"ו באב מאי השמחה? – אמר רב"ח א"ר יוחנן: בט"ו באב פסקו למות מתי המדבר, שכל הארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היו עושין קבריהם ושוכבים בתוכם (מפני חטא המרגלים שדיברו סרה על הארץ, נגזר על כל יוצאי מצרים למות במדבר ולא להכנס לארץ) ולמחר הכרוז יוצא וקורא הבדלו החיים מן המתים. ואותה שנה שכלתה הגזרה (בסוף ארבעים שנה) קמו מקבריהם כולם, והיו סבורים שמא טעו בחשבון החודש – עד שראו את הלבנה במלואה (ליל ט"ו באב) ואז ידעו שכלתה הגזרה, ולכן קבעו אותו הדור את אותו היום כיום טוב. 

ונשאלת השאלה הרי הקב"ה נשבע (במדבר יד, כח –ל), "חי אני נאום ה'…. במדבר הזה יפלו פגרכם… אם תבאו אל

הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון"  

ומדי שנה בכל תשעה באב מתו חמשה עשר אלף לפי חשבון של ששים ריבוא של יוצאי מצרים לארבעים שנה. אם כן נמצא שבשנה האחרונה – כשכלתה הגזרה ולא מתו אחרוני יוצאי מצרים, נשארו עדין חמשה עשר אלף שזכו להיכנס לארץ, וקשה שהרי הקב"ה נשבע "חי אני" שהגזרה תהיה לכל יוצאי מצרים מלבד יהושע בן נון וכלב, אם כן רואים שלא מתו כולם אלא נכנסו לארץ מלבדם עוד חמשה עשר אלף? 

 מכאן למדים גודל מעלת התשובה – שהרי החמשה עשר הם האחרונים מיוצאי מצרים יודעים ברורות שדינם למיתה זהו גמר ארבעים שנה (כל שנה אמרו אולי אחרים ימתו) נסו לדמיין מה עובר עליהם באותו לילה בתוך הקבר… הם מתהפכים מצד לצד… מי עיניו לא זולגות דמעה ללא הפוגה – איזו תשובה עילאית. 

ומכאן למדים אנו כוחה של תשובה שהפך את ט"ו באב ליום טוב ושמחה ממש כיום הכיפורים. 

אמר רבי יהודה אמר שמואל "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" 

כשהייתי באירופה, ראיתי תופעה מעניינת  – ספרדים ואשכנזים נישאים זה לזה והדבר טבעי עבורם…גם בארץ במגזר הדתי לאומי, מאד מצויה תופעה ברוכה זו, בלי ספק כאשר ניגשים למצוא את החלק השני, בודקים כלשון בגמרא באחי האם במידות טובות ולא בצבע דם הזורם בעורקים? 

הגמרא מספרת – בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים… 

 יפיפיות שבהם מה היו אומרות?  תנו עיניכם ליופי – שאין האשה אלא ליופי. 

מיוחסות שבהם מה היו אומרות?  תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים. 

מכוערות שבהם מה היו אומרות?  קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרנו בזהובים (ופרש"י תכשיטין או מלבושים נאים).

רווקים ורווקות  –  די לכם בחלומות שיבוא הנסיך על הסוס או כלילת השלמות…ונפגש בהי שם מקום? כלשון הגמרא – לרדת מדרגה בשביל להינשא  –  צריך לרדת מדרגה, אולם  אין צורך "להתאבד" בשביל להינשא בכל מחיר! –  אבל לפי הדרשות שאני שומע מכל מיני רווקים הם צריכים מספר נשים: ליופי, לכסף,  ממשפחות מיוחסות…. והרשימה לא נגמרת… חברים –  מה קורה איתכם?! –  האשה תאמר לך גם מילים כמו – לא, אל וכו',  וכן להיפך – אתה לא מחפש להתחתן עם אישה חסרת חוט שדרה שעל כל דבר תסכים איתך…. וכן ראינו, שאפילו רופאים – לפני החלטות – יושבים מספר אנשים לשמוע גם דעות מנוגדות… 

אני שומע רבות, מרווקים לאחר שנפגשו שאומרים " זה לא זה,  אני רוצה להרגיש פרפרים בבטן…" – הייתכן שכך נדרש? – ובכן, ממש לא. והרי  הדבר נלמד בתורה מיצחק אבינו שנאמר בו – ויבא יצחק את רבקה, ואז נאמר ויאהבה… כלומר אין אהבה ממבט ראשון, לא מתחתנים עם תמונה אלא אם אדם…פעמים רבות נשים אחרי לידה משתנות, והדבר מביא לידי גירושין ?, אבל בהחלט אין מציאות לקחת אשה שיש לך דיחוי, אלא האהבה נבנית מתוך נתינה וויתור. 

וצריך לזכור מה עושה הקב"ה מששת ימי מעשה בראשית – משדך שידוכים בן פלוני לפלונית, וצריך לעשות השתדלות הן בתפלה ועוד, אבל לזכור שהשידוך מגיע מבורא עולם – אין טעויות של השדכנית או של הדודה, אלא הכל ממנו…  

שמעתם על הבטחת הרמ"א 

כתב הרמ"א (אב"ה סימן א יב), הנושא אשה לשם ממון יהיו לו בנים שאינם הגונים לבנים, וכתב עוד שמי שהבטיחו לו ממון ולא קיימו את הבטחתם לא יבטל את השידוך ולא יתקוטט עימהם, ובעבור זה זוכה שיצליח בזווגו. 

באם המצב יתקדם ויתפוס תאוצה, אזי שבכך נקרב את הגאולה, שהרי ששני עדות נשיאם אלו לאלו, כל צד מכיר את המטלות האחרת מכירים שירים, אורחות חיים, והיא האחדות האמתית.

חברים, לשם מה באנו לארץ? –  להישאר בגלות?!,  נכון עדות ומסורות הן דבר יפה וחשוב, אולם עד מתי? – ממילא כל אשה תילך אחר בעלה, ולא צריך לאחוז בתורת הגזע… 

ואדרבה ביום ט"ו הוא כיום הכיפורים מצד התשובה, ודבקות באחד היא אחדות ישראל (אחד בגימטריא = אהבה) ואחדות בא מתוך אהבה שמתחתנים זה בזה, ובמהרה נזכה לגאולה השלמה מתוך אחדות אמן.