פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

בפרק זמן זה התחילו כנראה, ייסורי מצפון קשים מפעמים בקרב שארית ישראל שבאפריקה הצפונית ; האם נכון הדבר, עשו הם או אבותיהם, ואם יש להם עוד חלק  באלוהי ישראל. את הֵדם שך לבטים אלה אנו מוצאים בדבריהם של שלושה חכמים, ששניים מהם הקדישו לבעיה זו חיבורים מיוחדים, הלא הם רבי מימון הדיין, רבי שמה בנו ורבי יוסף בן יהודה בן עקנין.

שלושתם חזו את המאורעות מקרוב, ואף מבּשרם, ולכן נודעת חשיבות יתרה לדבריהם.

בפתח אגרת הנחמה שלו אומר רבי מימון הדיין, שהוא כותב את דבריו בעיר פאס בשנת א' תע"א – 1160. אין הוא מזכיר במפורש את עניין השמד של המייחדים, אבל הרמזים גלויים למדי. משתדל לנחם את המיואשים, הסבורים שהקב"ה " זועם עלינו כשהמרינו את פיו.

בנים אנו למקום, בין שנאמין בו בין שנסור ממנו, והקב"ה יקיים מה שהבטיח לנו, חייב אדם לעסוק בתורה בסתר ובגלוי ולקיים את המצווה בלבו ובגופו. הקשר החזק בין אדם לבוראו היא העמידה, כלומר התפילה, שלוש פעמים ביום. אבל אם החסיר אחת ועבר זמנה אין צורך להשלימה.

ואם אין אפשרות להתפלל תפילת י"ח בשלמותה – במקום סכנה -, יתפלל תפילה קצרה או קצרה שבקצרות, ואפילו בלשון ערבית, ובלבד שתהא לפי העניינים שתיקנו חז"ל. תפילה זו מספיקה ךמי שאינו יודע יותר ואינו רוצה להישאר בלי התקשרות אל ה'.

עיקר שני היא האמונה במשה רבינו ; מי משמאמין בו מאמין בקב"ה, והכופר בו יורד לגיהנום. חלק ניכר מאגרתו מקדיש המחבר לתיאור תכונותיו של משה רבינו, במגמה ברורה להעלותו מעל לכל הנביאים.

יש כאן כוונת פולמוס נמסרת נגד תיאורי מידותיו התרומיות של מוחמד, התופסים מקום נכבד באוספי החדית' המוסלמי. אף על פי כן ששמו של נביא האסלאם אינו נזכר כלל באגרת. דרך אגב מזכיר רבי מימון, כי דניאל הוא חלותם הנביאים.

עם כל נעימת ההתאפקות שבאגרת זו למדים אנו ממנה הרבה על הייאוש שתוקף את האנוסים, משניטלה מהם כמעט האפשרות לקיים את מצוות היהדות בגלוי, ואפילו תפילה קצרה לא תמיד יכלו להתפלל בלי לסכן את עצמם.

ואף את תקוותם זו, להתקשר אל אלוהי ישראל על ידי תפילה כל שהיא, ניסה חכם עלום שם לגזול מהם. לדעתו אנוס, שכופים עליו להיכנס לבית תפילתם של המוסלמים, ואפילו אינו אומר דבר, ולאחר מכן נכנס לביתו ומתפלל תפילת ישראל, אין לו שכר מצווה, כי פשע ועבירה בידו. וכן מי שכופין אותו להודות בנבואתו של מוחמד, רשע הוא ופסול לעדות מדאורייתא.

לא גילה לנו הרמב"ם באגרת השמד, שכתבה כדי להפריך דעות אלה ואחרות בדומה להן, מי הוא אותו חכם קנאי, ורק הטעים כי הוא חי בארץ שלא עבר עליה שמד מייחדים. רק שנים מעטות עברו מזמן חיבור אגרת הנחמה עד לחיבור אגרת השמד.