חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

סוף דבר

תמו דברי בפרשת חיי, אבל לא תמו עוד חיי. ובערוב יומי רוצה אני פה רק להוסיף בתור סיכום לשישים שנות חיי על האדמות, קצת מהשקפותי מנסיונות חיי שלא עמדתי עליהם בספר.

השתדלתי לקיים את הבטחתי בפתח דבר לספרי, אך ורק לספר ולתאר את דברי ימי חיי וסביבת חיי, את הדברים כהווייתם. אבל ספר חיי זה מופיע בתקופה כל־ כך עגומה ובמצב כה עלוב ועצוב בחיי עמנו בגולה ובארצנו, בשנת הופעת הספר הלבן בזמן שכנסת ישראל בגולה עומדת על פרשת דרכים ושואלת לאן ? בזמן שחלוצי התחייה ובוני ארצנו שואלים בעצב בחשכת הלילה, שומר מה מליל ? וזמן כזה מחייב כל סופר, איש ציבורי ובעל בעמיו להגיד מה בלבו.

אנו עומדים עכשיו בשינוי יסודי בהצהרת בלפור אחרי הופעת הספר הלבן של ממשלת הפועלים באנגליה עם פירוש פספילד להצהרה זו, שהפיח יאוש בלבות רבים של יהודי העולם ובפרט אצל בוני ארצנו. חלקי בין אותם הבונים שנשארו באמונתם ותקוותם בבניין הארץ. ויעבור מה.

במצב רוח אדישי בעם האנגלי ובממשלה האנגלית למפעלנו הלאומי מסיבת סכסוך שכנים ומחרחרי ריב בין שכנים, אני מלא תקוה ואמונה שהשלום בין שכנינו המוסלמים יוקם, ובניין ביתנו הלאומי ייבנה, כי אין כוח שיעצור בעד חיי שכנים בשלום, אם זה רק סם החיים ושאלת החיים בעד שניהם,

ואמונתי חזקה כי בשינוי השיטה בבניין הארץ ושינוי ההבנה וההשקפה על היחסים בין השכנים, אם נעשה ונקים הדבר הזה, אז כמו שבתקופת שלטון התורכי ביחסינו הטובים עם שכנינו נהפכה הפתקה האדומה לפתקת הבניין, כן תקותי ואמונתי הרבה כי על־ידי שינוי בשיטת עבודתנו וביחסים עם שכנינו נהפוך גם את ה ס פ ר הלבן, שהרבה רואים אותו כספר שחור, לספר הבניין של הבית הלאומי.

והיחסים בין שכנינו בארץ, בזה הוא עכשיו עיקר פעולתנו. לשאלת השאלות הזאת צריך עכשיו לרכז את כל שימת־לבנו. וילידי המקום תושבי המקום מעשרות שנים, הס־הם שצריכים לעבוד במרץ לפתרון שאלה חמורה זאת בישוב. ואף־על־פי שמימי הצהרת בלפור ומאורעות הדמים קשה היא עבודה זו, בכל־זאת לילידי המקום ליודעי דבר בזה, לעשותו בטקט, בשקט ובאמת אפשר הרבה והרבה לעשות בנידון זה. אין אני אומר שיש לי כיום תיכף כל הפתרון לשאלה מסובכת כבר מאוד ומכאיבהבאופן נורא בחיי הישוב, אבל לחפש כל הדרכים למצוא את הפתרון, יש הכרח גדול לנו. הכרח השעה והכרח העתיד לכל עבודתנו חישובית.

איני מטעה את עצמי ואני יודע בבירור שהיחס שבינינו ובין שכנינו צריך הרבה עיון ומרץ להשקיע בו, אבל אין אנו רשאים לדחותו עוד יותר משהוא שאלת היום שלגו וגם שאלת המחר, ושאלה בוערת זו עומדת בצורה חריפה מאוד על סדר חיינו ובישובנו, אם נאבה ואם נמאן. ואין אנו יכולים בקלות־ראש לפטרה בביטול משום ששאלה זו מכבידה עלינו כאבן כבדה, והיא־היא אבן הנגף והמכשול, המפריע כמעט לכל עבודתנו חישובית בארץ. ובלי שנמצא לה איזה פתרון, לא גזוז בעבודתנו.

אני רוצה לעמוד פה בסוף דברי ביותר פרוטרוט קצת בשאלה חשובה זאת, שלא יכולתי לעמוד עליה הרבה מפני טעמים טכניים בספר, אף־על־פי ששאלה זו תפסה חלק חשוב בכל מהלך חיי. ונודה לכל הפחות עכשיו על האמת שעמדנו עליה ילידי המקום עוד מראשית צעדנו בישוב, כי אין סכנה יותר גדולה מזו הבאה על יסוד הערכה בלתי־נכונה של הכוחות אשר לך והעוזרים לך, והכוחות של האחרים והמת­נגדים לך, ולהבין לכל מלואו את מצבנו הקשה בארץ אבותינו, ולהעריך לכל הפחות עכשיו את כוחותינו אנו ואת הכוחות המתנגדים לנו.

ומי שבקי קצת בתולדות ישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום אתם זאת היתד, חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מילאנו כהשקפתנו, ואם אגו הצלחנו בעבודתנו, הצלחתנו היתה בהרבה, שאנו הערכנו וגם התחשבנו עם שכנינו שבשכנותם אנו היינו צריכים לבנות את בנייננו.

אבל – ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו והרבה מבוני הישוב שבאו מן הגולה על־מנת לנהלנו לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו, ובאי־עמידתם בשאלה זו יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל־כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאוד בישוב. וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תיארה התעמולה הציו­נית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי, כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל־פה, אך ורק בתור קרקע בתולדה אז, על סמך ויסוד ודאות זו, העמדו את כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אהד ששכחו והוא, תשומת־הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו.

וכדי שתראו בכמה עלה לגו יחס ביטול זה במשך העבודה הציונית בישוב די להביא פה אי־אלו עובדות אחדות מני רבות.