ר׳ חיים גאגין והפולמוס – משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגיןר׳ חיים והפולמוס

ר׳ חיים היה הדמות המרכזית, המובילה והפעילה ב״פולמוס הנפיחה״, שאותו ניהל בסגנון חריף ובוטה, ללא נשוא פני איש, לא מחכמי הגירוש ולא מראשי הקהל. הוא התאונן קשות על הירידה התלולה ברמת ידיעת התורה כתוצאה מפטירתם של חכמי ספרד המובהקים שחיו סמוך לגירוש, וכן התייחס בבוז לחכמי הגירוש בני פלוגתתו ולידיעותיהם בתורה, הטיל ספק בידיעתם ובטוהר מידותיהם, וכינה אותם בכינויים שונים, כדבריו: ״ואזעק זעקה גדולה ומרה, על אבידת הגמרא וביטול מימי השקידה בתורה, עד שנגבו ויבשו ולא נשאר לנו כי אם גויתנו ואדמתנו חומר חומרי ואוהבי השררה והכבוד עובדי העושר וההוד״. או: ״… להתאבל על נפילת התורה שנפלה לארץ ונרמסה מפעמי דלי אביוני התורה ומרגלי עניי הדעת״; "… לסתור דבריהם וראיותיהם הבנויות על שוא ותוהו שהוציאו דיבה על החכמים הגדולים ולומר עליהם מה שלא העלו על דעתם ושבו לכסלה ולא נתביישו ולא לקחו מוסר״ . ועוד כהנה ביטויים, החורגים מדרך משא ומתן הלכתי הנהוג בין תלמידי החכמים.

ר׳ חיים היה קנאי מטבעו ומשום כך נכשל לפעמים בפליטות פה בלתי־מכוונות, שפגעו קשות בשומעיהן. הוא עצמו היה מודע לחולשתו זו, כגון בספרו על שאלתו של ר׳ יעקב רוג׳ליש בתוך שיחה שהתנהלה כפי עדותו ״בלשון רכה ודברים רכים״: ״היאך מה שהיו אבותינו אוכלים בקאשטילייא אתה אומר שהוא טריפה ? ונזרק הדבר מפי מטבעי הכעסן או אוריתין רתיחן לי, ואמרתי שקר נחלו אבותינו״ .

אלה הם דברים כדרבונות, הפוגעים קשות בחכמי ספרד שאינם בחיים ובחכמי המגורשים ממשיכי דרכם. הוא לא חשך את שבט פיו גם מחכמי העיר פמפלונה שבספרד, על תקנתם להתיר את הנפיחה, באומרו: ״מי הם חכמי פמפלוגה שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם…״׳. נראה כי אופיו זה היקשה עליו להגשים את שאיפתו לשלום, כפי שהתבטא מספר פעמים: ״ומבקש מאתו יתברך… שיעשה שלום בינינו״». קנאותו מוצאת את ביטויה בצורה חריפה בדבריו.

והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם מסייעין אותי… להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה׳ הנעשה בזה האלמלאח… שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור.. . וכן אליהו אמר אני נותרתי נביא לה׳ לבדי ויבקשו את נפשי«׳. וכן זכריה נסקל, ואוריה נהרג בחרב… אבל יראתי מפני המחלוקת שאולי יסבבו העוונות שיהרגו הזכאין, אך אמרתי המשפט לאלקים הוא.

מדבריו נשמעות תחושת הבדידות, שממנה סבל בהקשר זה, וכן אמונתו המוחלטת בצדקת דרכו ונכונותו להיאבק על עמדתו ודיעותיו עד כדי חירוף נפש. גם כלפי בני קהילתו התושבים הנהיג את משרתו ברמה. גם בשעה שרובם נסוגו מהנהגתו בעניין הנפיחה, לא הרפה מהם וכינה אותם ״עבריינים״ ״, או ״דלת הארץ וקצת קציני סדום פרצו גדר והפילו החומה על צוארם…״ הוא דבק בעמדתו בעקשנות ובעקביות ולא נסוג ממנה, גם בשעה שנשאר בודד במערכה וכוחותיו הגופניים לא עמדו לו — ״ואני זקנתי ושבתי ובני בעוונותי אינם אתי״ ״. עקב לחצו של הנגיד, אשר דרש ממנו להרפות מהפולמוס, הסכים להתחייב שלא לערער ולדבר סרה במתירי הנפיחה, בתנאי שחכמי הגירוש יכתבו פסק ארוך המבוסס על כל ספרות ההלכה בו יוכיחו את ההיתר. בזה רצה להדגיש את קבלת אחריותם להיתר. למרות שהם עמדו בתנאי שהציב להם, הוא שב לערער על היתרם ביתר שאת ובלשון בוטה עוד יותר. נראה כי לא היה שלם עם התחייבותו להפסיק את המאבק, ורק בדידותו וחולשת גופו הכריעוהו לידום. דומה כי בקנאות ראה את אחד היסודות המחזיקים את התורה ומבטיחים את קיומה״.

יש לציין שעם כל זאת, חכמי הגירוש בפסק דינם לא פגעו בכבודו של ר׳ חיים, וכל טיעונם היה, שעם כל הערכתם לעמדתו, הרי הוא יחיד מול הרבים והלכה כרבים ״. הדברים מקבלים משמעות כפולה כשהם מוצגים על ידו.

סופו של דבר: ידם של המגורשים היתד. על העליונה. היתר הנפיחה פשט בפאס ובערים נוספות במארוקו עוד בחיי ר׳ חיים, ורק מתי מעט נשמעו לדבריו. דומה כי הוא הועיד את חיבורו כגלעד לפולמוס שהיה ולמה שצריך להיות לפי דעתו, כדבריו:

בראותי זאת הצרעת פרחה… וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות…כולם חלפו ברית עברו חק….ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הווה… רציתי לעשות מאמר אחד להחזיק ידי ישראל ההולכים ודלים במצות, מפני אחיהם בעלי אגרופיו שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפני עניות דעתי וקראתי שמו עץ חיים.

כלומר, גם המעט הנשמעים לו הם הולכים ומתמעטים, ואכן מאז תקופת ר׳ חיים ועד ימינו לא שמענו שהתעורר פולמוס נוסף בעניין זה במארוקו . היתר הנפיחה הלך והתפשט, עד שהפך לדבר המותר ללא שום פקפוק לכוהן ולהדיוט.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר