מורשת יהדות מרוקו

במשך שנים זכרה אנני את חאלד כאורח תדיר ונכבד בסעודת שבת, שנהנה במיוחד מהעוף בקוסקוס הטעים של המשפחה. כעבור שנים, אפילו אחרי שנישאה ועקרה לפנים הארץ, לעיירה סְבֵּיטְלה במרכז תוניסיה, הקפיד חאלד לקפוץ לומר שלום כל אימת שהזדמן לשם. אנני לא שמעה מעולם את הוריה מדברים עם חאלד על נדיבותו בזמן המלחמה, אבל קשר השתיקה הוא שחיבר אותם יחדיו.

סיפורה של אנני לא דמה לשום סיפור אחר ששמעתי במהלך המחקר שלי. לפי הקריטריונים של יד ושם למועמדות לתואר חסיד אומות העולם, הנתונים צריכים להבהיר באורח חד־משמעי כי אדם לא־יהודי סיכן את חייו, את חירותו או את מעמדו כדי להציל ״יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות… לא בעבור רווח כספי או תגמול אחר״. לפי סיפורה של אנני, חאלד עבד אל־ואהאב עונה על הדרישות האלה וראוי להכרה כ״ערבי חסיד אומות העולם״. אבל האם הסיפור הזה אמיתי? איזה חלק ממנו הוא עובדתי? ואיזה חלק הוא פרי דמיון תוסס של ילדה בת אחת־עשרה, תמונות של מציאות שנראית לה אמיתית, שנצרבו בתודעתה לפני שישים שנה?

זיכרון של אישה בת שבעים ואחת שנה על אירוע בן שישים שנה אינו שקול כנגד סמכותם של היסטוריונים חשובים. אבל אז התחלתי לקבל מסרים בדוא״ל מעמיתה מופלאה, שירה(שנטל) שמחוני, שהיתה אז מרצה באוניברסיטת תל אביב. שירה נולדה באריאנה, לפנים עיירה ערבית־יהודית שוקקת חיים, שנהייתה בינתיים לפרבר של תוניס רבתי. אביה, ז׳ורז׳ צרפתי, כיהן בתפקיד סגן ראש עיריית אריאנה ובתקופת המלחמה היה נציג הקהילה היהודית של העיירה במגעים עם השלטונות הצרפתיים והגרמניים. שירה ענתה לאחת ההודעות הראשונות שלי באינטרנט ומאז ועד היום היא מספקת לפרויקט הזה תמיכה יקרה־מפז. היא הכירה את אנני אישית, וכמוני מצאה עניין רב בסיפור. בחוקרת בלתי נלאית, החליטה שירה למצוא ראיות שיתמכו בעדותה של אנני. והיא אכן עשתה זאת, שלב אחר שלב.

בדברה עם יהודיות תוניסאיות בדרכים שהיו פשוט בלתי אפשריות מבחינתי, נודע לשירה שרבות מהן פחדו פחד מוות מהתאווה המינית של החיילים הגרמנים. שירה שלחה לי דוא״ל על שיחתה עם אישה מסוס ושמה דיזל, שמשפחתה עקרה לעיירה מוכנין בזמן המלחמה. דיזל אמרה כי כולם ידעו שהחיילים הגרמנים מחפשים נערות יהודיות בשביל ״לעשות חיים״. ״כשהגרמנים מצאו אישה צעירה״, ציטטה שירה מפיה של ז'יזל, ״הם לקחו אותה למחנה שלהם ויותר לא ראו אותה״. ז'יזל היתה אמנם רק בת ארבע־עשרה עם בוא הגרמנים, אבל המשפחה דאגה לשלומה עד כדי כך שהגתה תוכנית מורכבת להחביא אותה בתוך באר כל אימת שיחידה גרמנית עברה דרך מוכּנין.

בדוא״ל אחר תיארה שירה שיחה עם אלמנה יהודייה תוניסאית בת שמונים ושבע תושבת פריז, ושמה גבריאל בוכובזה, שבעלה בא ממהדיה. היא זכרה היטב כי הרבה משפחות יהודיות בעיירה התפצלו במהלך הכיבוש הגרמני: הנשים והילדים ברחו למקום מבטחים בכפר והגברים נשארו לבצע עבודת כפייה. מה שהיה רלוונטי במיוחד לסיפורה של אנני היה זה: גברת בוכובזה אמרה כי היא זוכרת שהגרמנים הקימו בית בושת במהדיה ומינו יהודייה מבוגרת ממזרח אירופה לנהל את המוסד. אולי היתה זו ״המיילדת היהודייה הנשואה למוסלמי״ שאנני דיברה עליה.

כעבור כמה חודשים שלחה לי שירה דוא״ל שנראה לפחות כמספק אישוש לכך שגרמנים אמנם אנסו נערות יהודיות. בדוא״ל הזה היא גוללה סיפור ששמעה מאחיינית של אישה יהודייה, ילידת תוניסיה, שנאנסה על ידי שלושה חיילים גרמנים. לדברי האחיינית, דודתה התחתנה ברבות הימים וילדה ארבעה ילדים, אבל מעולם לא החלימה לגמרי מהטראומה. אישה זו (שאין סיבה עניינית לחשוף כאן את שמה) לא הפיקה שום רווח אישי מרקיחת סיפור של מצוקה אישית כזאת, שנשאה מן הסתם בשתיקה כל השנים הללו. בשים לב לפרטים שהאחיינית של האישה מסרה לשירה, אין יסוד לפקפק בו. אם הסיפור הזה נכון, חשבתי, יש בו כדי לתמוך בסיפורה של אנני. אחרי ככלות הכול, אם היו נשים יהודיות שנאנסו על ידי חיילים גרמנים, אי־אפשר לדחות מניה וביה את עצם הרעיון שקצינים גרמנים רצו לאנוס את אמה של אנני או להביא אותה לבית של ״נשים כלואות״.

במאי 2004 טסתי מרבאט לתוניס, במטרה מפורשה לנסות להוכיח – או להפריך, לא יכולתי להתעלם מהאפשרות הזאת – את סיפורה של אנני. באמצעות חברים בתוניסיה התאמצתי במשך חודשים לגלות דברים נוספים על חאלד עבד אל־ואהאב ומשפחתו, בתקווה ללמוד את הסיפור מהצד שלו, אבל לא ־הצלחתי. תחת זאת חיפשתי אפוא דרכים לאושש את מה שאנני סיפרה לציפורה. מזלי שיחק לי כמה פעמים ומצאתי בדיוק את מבוקשי.

בריאיון שלה תיארה אנני בפרוטרוט את חיי היומיום של ילדותה במהדיה. תוך כדי כך הזכירה גם את השמות של חברי ילדותה. בחיבה מיוחדת זכרה שתי ילדות ערביות, האחיות כלייפה, סוהא וסלחה. שלוש הילדות למדו יחדיו בבית הספר, אכלו בצוותא ושיחקו יחד זו בביתה של זו. בבואי לתוניס עיינתי באחד הכלים השימושיים ביותר של חוקר – מדריך הטלפון – ומצאתי שני מספרי טלפון במהדיה תחת השם כלייפה. לשמחתי הגדולה ענה לי באחד המספרים קולה החם והלבבי של נאז׳לה כלייפה, אשת חוסיין, האחיין של סוהא וסלחה. החלטתי לנסוע למחרת מתונים למהדיה כדי לבקר את נאז׳לה וחוסיין.

מהדיה שוכנת בחלק הדרומי של מפרץ חמאמאת, על החוף, דרומית לעיר הנמל החשובה סוס. במאה העשירית היתה מהדיה בירת השושלת הפטימית, והיא מוסיפה להתפאר ב״מֶדינה״ מוקפת חומה, בּוּ זֶ׳ראס שמה, שיש בה, כמצוין במדריך Lonely Planet שלי, ״מבוך של כיכרות מוצלות־בגפנים ורחובות מרוצפים צרים״.הכניסה הראשית לתוך המֶדינה עוברת דרך שער מקושת מרשים, סקיפה אל־קהלה, בצד הרחוק של מה שהיה לפנים רחוב עלי ביי. רציתי למצוא את ביתה של אנני, אבל בינתיים הוחלף שם הרחוב – והוחלפו מספרי הבתים – ואין זכר למספר 58. חלק גדול של העיר העתיקה נפרש מערבה לאורך חצי־אי קטן, שבקצהו המזרחי ניצב המגדלור כף ד׳אפריק. בקצה הכף נמצא אחד מבתי הקברות יפי־הנוף של העולם, במקום שגלים לוחכים מצבות לבנות שנכרו עמוק בתוך הסלעים. נאז׳לה אמרה בעצב כי לאנשים שקבורים בבית הקברות הזה שיחק מזלם – גם הם וגם נשמותיהם חיים לנצח בגן עדן.

בדירתם הקטנה והנוחה, המשקיפה על הים בצד הצפוני של העיירה, שמעתי מנאזילה ומחוסיין חדשות מסעירות: גם סוהא וגם סלחה עדיין חיות, ומה שחשוב לא פחות, ערניות במידה סבירה. תושבי מהדיה מתגאים בכך שערבים ויהודים חיו ועבדו בה יחדיו מאות בשנים, הם אמרו, ואף כי אינם זוכרים כל כך את משפחת בוכריס, הם בטוחים שהדורות יזכרו היטב את שנות המלחמה. אבל הם הסבירו כי נבצר מהם לקחת אותי אל האחיות. סכסוך משפחתי משתולל במשך שנים, סיפור של יריבות וקנאה שהגיע ברבות הימים אל בתי המשפט המקומיים. התקשיתי לעקוב אחר הפרטים המדויקים של מי גנב לכאורה ממי, אבל הבנתי היטב את הסברה של נאז׳לה כי סוהא וסלחה לא ידברו אתי אם אבוא עם המלצה ממנה או מבעלה. מוטב פשוט לבוא ולדפוק בדלת ביתן. כשנאז׳לה טלפנה אחר כך לאחת הבנות של הדודה לוודא שהן נמצאות בבית, נודע לה שדודן רחוק מת באותו בוקר. סוהא וסלחה עומדות בוודאי לצאת לביתו של הנפטר, הזהירה, ולפיכך מוטב שאזדרז.

כעבור עשרים דקות בערך דפקתי על דלת עץ גדולה צבועה בכחול מול הנמל המסחרי הקטן של מהדיה. משרתת פתחה את הדלת ואני ביקשתי לדבר עם מאדאם חמזה, שמה של סלחה לאחר נישואיה. היה לי מזל. סלחה בדיוק יצאה מהבית הראשי, בצד הרחוק של החצר, לבושה שחורים. היא עמדה להיפגש עם אחותה בהמשך הרחוב ואחר כך ללכת אתה אל ביתו של הרודן ששבק חיים. הצגתי את עצמי בקצרה, וקודם שהיה לה זמן לחשוב פעמיים, שאלתי אם היא זוכרת ילדה יהודייה ששיחקה אתה לפני שישים שנה ושמה אנני בוכרים.

תארו לעצמכם את המעמד מנקודת המבט של סלחה. בעיירת הדייגים הקטנה הזאת אין דברים רבים שמפריעים לקצב האטי הצפוי של חיי היומיום. ואז, לפתע פתאום, צץ איש מוזר, ״פרופסור״ אמריקני. הוא מופיע בדלת ביתה, בלי הזמנה ובלי התרעה, לשאול על חברת־ילדות מלפני יותר מיובל שנים. אם אומר שסלחה נדהמה אנקוט לשון המעטה.

אבל בסלחה היה חוסן שהתגלה במהרה. (אין לי ספק שהיא מילאה תפקיד מרכזי בסכסוך של משפחת כלייפה!) לא יצאה דקה והיא כבר עברה על פני, חלפה בשער ויצאה לרחוב. למען האמת, נראה לי שרק משום שהתרשמה מהמרצדס המבהיקה, השחורה, הנהוגה על ידי נהג, שהתגלתה לה חונה לפני ביתה – ידידה תוניסאית נדיבה השאילה לי את המכונית ואת הנהג למשך השבוע – היא הסתובבה ודיברה אלי. אתה יכול לחזור מחר, אמרה, או להצטרף אלי עכשיו. החלטתי לא להסתכן בכך שתשנה את דעתה, וצעדתי אתה מערבה לאורך הכביש הראשי. המשרתת שלה פסעה בדיסקרטיות מאחור. במרחק כמאה וחמישים מטר המתינה קשישה קטנטונת עוד יותר ליד עוד דלת גדולה וצבועה. זו היתה סוהא, אחותה הגדולה של סלחה.

בלכתנו נעשתה סלחה ידידותית, וכשהגענו לדלתה של סוהא היא הציעה שניכנס פנימה, כדי שנוכל לשוחח בלי רעש המכוניות החולפות. חוסיין, האחיין שלהן, הזהיר אותי כי משתי דודותיו, סוהא היא זו שהזיכרון שלה מהימן במידה קטנה יותר. אבל לתדהמתי, היא התחילה לדקלם את אילן היוחסין של אנני כאילו התכוננה לחידון. ״אנני בוכרים?״ שאלה. ״לאחותה קראו אווה?(כן.) הוריה היו יעקב ואודט?(כן.) יעקב עבד בתחנת הדלק אחרי המלחמה?(נכון.) אודם היתה ממשפחת בוקרה?(כן.)״ כעבור כמה דקות כאלה אמרו שתיהן, כי הן זוכרות לא רק את אנני ואת משפחתה אלא גם שהיתה היסטוריה משותפת למשפחות בוכרים וכלייפה שראשיתה הרבה שנים לפני כן, כשסבה של אנני היה המזכיר של סבא שלהן.

עכשיו פניתי לנושא האמיתי שלי ושאלתי על סיפור תקופת המלחמה של אנני. לא רציתי להנחות אותן, אבל לא הייתי בטוח שהן ינדבו מידע אישי למישהו שהיה עדיין זר גמור. סיפרתי להן שראיינתי את אנני כמה חודשים קודם לכן, לפני מותה, ושהיא סיפרה סיפור מרשים על קורות משפחתה בזמן הכיבוש הגרמני. האם מי מהן יודעת למה אני מתכוון? ושוב, סוהא, הקשישה מהשתיים, היא שענתה ראשונה.

״החווה״, אמרה. אנני ומשפחתה שהו כמה חודשים בחווה בטללסה. היה מוגזם להניח שהיא תזכור את שם בעל האדמות, אבל כשהזכרתי את ״משפחת עבד אל־ואהאב״ אמרה סוהא, ״כן, האיש שלקח אותם היה חאלד עבד אל־ואהאב״. המשכתי ללחוץ, בתקווה לקבל אישוש לסיבת החילוץ – דהיינו, שחאלד פחד שהקצין הגרמני יאנוס את אודט – אך הן לא הכירו קטע זה של הסיפור. (שלא במפתיע, הלוא אנני אמרה שמשפחתה לא דיברה על כך מעולם.) כששאלתי במפורש אם הן זוכרות סיפורים על יחסי מין בין חיילים גרמנים ונערות יהודיות ממהדיה, נראה היה שנתקלתי בחומה של תרבות וזיכרון. האחיות כלייפה לא אמרו כן ולא אמרו לא. שתיהן, כמעט יחד, הגביהו כתפיים, כמבקשות שלא אשאל.

השיחה הסתיימה בתוך דקות. סוהא וסלחה סיפרו לי, בלי המרצה מצדי, מה שקיוויתי לשמוע: סיפורה של אנני, לפחות בקווים כלליים, היה נכון. לדבריהן, משפחת בוכרים אכן עברה את תקופת הכיבוש הגרמני של מהדיה בחוות עבד אל־ואהאב. לפני הנסיעה בחזרה לתוניס, נותרה לי עוד תחנה אחת. אם הביקור הזה יעלה יפה, אוסיף עוד שכבת אישור לסיפורה של אנני. היעד הבא היה טללסה.

מי שאין לו סיבה מיוחדת לעצור בטללסה, לא יעצור שם. קומץ חנויות עלובות, מרפאה ובית ספר יסודי לאורך הכביש הראשי, לא ממש עיירה. כשעברנו על פני תמרור המציין את גבולות העיירה ביקשתי מהנהג לעצור במוסך קטן. כמה גברים שוחחו בירכתיו. שאלתי את המנהל אם מישהו יכול לכוון אותי אל החווה של חאלד עבד אל־ ואהאב. למראה המרצדס שבה באתי הם אולי חשבו שהגיע מפקח מס מהעיר הגדולה, ושתקו. אבל כשהמשכתי לדבר בתערובת של ערבית וצרפתית והסברתי שאני פרופסור אמריקני, שהגיע ממרחקים בגלל משהו חשוב שהתרחש בחווה במלחמת העולם השנייה, הם התרככו. אחרי ככלות הכול, שום ביורוקרט תוניסאי לא היה מסוגל לרקוח סיפור (או מבטא) כזה. אחד הגברים התנדב אפוא להביא אותי אל החווה, שהכניסה אליה היתה במרחק כמה מאות מטר בלבד.

החווה היתה בדיוק כפי שאנני תיארה אותה. זו היתה נחלה ענקית, שהשתרעה על פני אלפי דונמים מדרום לכביש הראשי. היא היתה מלאה בבוסתני תפוחים ובכרמי שקדים וזיתים, בדיוק כפי שאמרה. משמאל לדלת הקדמית של הבית הראשי החד־קומתי היה אסם גדול ונמוך. ובצד הרחוק של הבית, מוסתרת חלקית מאחורי עשב גבוה, היתה ברכה, שעשרות צינורות חלודים של מזרקה התרוממו ממרכזה. ניכר בעליל כי לכך התכוונה אני כשאמרה שהברכה היתה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״.

דלת הבית הראשי של החווה היתה מוגפת בקרשים. לא נותר ספק שאיש לא התגורר בו כבר הרבה שנים. מורה הדרך שלי סיפר שחאלד מת כמה שנים לפני כן, חשוך־בנים, ואיש לא קיבל על עצמו לנהל את החווה. (מסתבר כי להנחתי בדבר הפחד של המקומיים מפני גובה המס היה על מה להסתמך.) כמה מפועלי החווה לשעבר עשו מאמץ ל מנוע התפוררות גמורה של המבנים, אבל השטחים החקלאיים, אמר האיש, לא עובדו כבר שנים.

עמדתי לי שם, במקום שבו גבר ערבי הציל אישה יהודייה עם משפחתה מגרמנים שאיימו עליהן. האחיות כלייפה אימתו את סיפורה של אנני, והביקור בחוות טללסה אישר אותו. חזרתי לתוניס באותו ערב במצב רוח מרומם. הצטערתי רק על כך שאיני יכול לספר לאנני מה גיליתי.

כעבור חמישה־עשר חודש קיבלתי אימות נוסף לסיפורה של אנני. במסיבת קוקטיל בניו יורק פגשתי יהודי תוניסאי בשם ליונל אוזן. תוך כדי שיחה על הגיאוגרפיה של יהודי תוניסיה, נודע לי כי משפחתו של ליונל באה ממהדיה וכי סבתו בת התשעים ושתיים, ליוויה בוכובזה אוזן, עדיין חיה בפריז. באותה עת, התמקדתי במציאת הוכחה להתאבדות של נערה יהודייה במהדיה כמפתח לאישור סיפורה של אנני, וביקשתי מליונל לשאול את סבתו אם זכור לה סיפור כזה. רק אחר כך הבנתי כי שם המשפחה של ליונל – אוזן – היה כשמם של הקרובים שהשתכנו בבית החרושת לשמן יחד עם משפחת בוכריס. כשהתקשרתי לליונל כעבור כמה ימים, הוא אמר שלצערו סבתו אינה זוכרת שום התאבדות, אלא שבינתיים כבר הייתי מצויד במטח של שאלות על משפחת אוזן עצמה.

כעבור שבוע קיבלתי את התשובה שציפיתי לה. קרוביו של ליונל אישרו הכול. ברור שהם הכירו את משפחת בוכריס, לרבות את הוריה של אנני ואת אחיותיה. לפחות שישה מבני משפחת אוזן התגוררו עם משפחת בוכריס בבית החרושת לשמן כשהבחור הערבי בא באמצע הלילה להגן עליהם. הם לא זכרו את שמו של חאלד, אבל הם זכרו את החווה שהם ומשפחתה של אנני שהו בה עד סוף הכיבוש הגרמני. ליוויה סיפרה שהערבי היה מכר של בעלה, משה אוזן, שהיה הבעלים של בית חרושת לסרדינים בעיירה. עוד אמרה ליוויה כי דודותיו של ליונל, אֶדמה ואֶלרה, זוכרות בחיבה את האחיות כלייפה, שהיו חברותיהן לספסל הלימודים.

ליונל היה המום. הוא לא שמע מעולם את הסיפור על הצלת משפחתו.

ועדיין, הסיפור לא היה גמור. הריאיון עם אנני היה מפורט עד כרי כך שהיא ובני משפחתה נעשו דמויות תלת־ממדיות. הם היו אנשים אמיתיים שחיו ואהבו ונשאו עמם את הזיכרונות משנות המלחמה – בכלל זה ההקלה של ההיחלצות ממה שהיה עלול לקרות – עד יומם האחרון. אנני, אני סבור, נשאה בעול האמת בשביל כל בני המשפחה. היא מצאה שלווה רק אחרי שסיפרה את סיפורה למישהו שבאמת רצה לשמוע. אבל גיבור הסיפור, חאלד עבד אל־ואהאב, היה רק כתם מטושטש. לא ידעתי עליו דבר מלבד החלק החשוב ביותר, מעשה ההצלה הנדיב שלו. רציתי לדעת יותר. הייתי משוכנע שיש מה לדעת.

שנתיים של חיפושים אחרי משפחת עבד אל־ואהאב העלו חרס. ידידים בקהילה האקדמית לא ידעו כלום. לאחר שנודע לי שבספרייה הלאומית של תוניסיה יש חדר שנקרא על שם חסן עבד אל־ואהאב, ביקרתי אצל מנהל הספרייה, ד״ר חסונה מזאבי, וגיליתי שאין לו מושג על מה שקרה למשפחתו של אב המשפחה. גייסתי עזרה של פקידים מקושרים־היטב בממשלת תוניסיה ובשגרירות ארצות הברית וקיבלתי באמצעותם כמה כתובות של בנים למשפחה הרחבה של חאלד, אבל לא מצאתי מישהו קרוב די הצורך ללמוד ממנו יותר על חאלד עצמו. נראה היה כי בני עבד אל־ואהאב – יורשיו של נציונליסט תוניסאי מהולל, אחד הסופרים הנודעים ביותר בתולדות הספרות התוניסאית – נעלמו. (ומדריך הטלפון לא עזר הפעם.)

ואז, שבה יד המקרה ובאה לעזרתי. בספטמבר 2005 קיבלתי דוא״ל מאישה מרשימה ושמה האייט לָאוּוָנִי, ידידה יקרה מאוד מתוניסיה. האייט לאואני היא מורה לשעבר, שעבדה כחשבונאית בחברת הספנות של בעלה. לאחר מותו בטרם עת היא לא פרשה לחיי פנאי נינוחים של המעמד העליון אלא קיבלה על עצמה את ניהול החברה. היא עבדה שש־עשרה שעות ביום, הסתובבה על הרציפים, שוחחה עם הסוורים ולמדה על ספנות כל מה שלא היתה לומדת בבית ספר למנהל עסקים. בשנים של עבודה קשה ועשן של אינספור סיגריות, היא קנתה את האמון של הפועלים, הספקים והלקוחות ובנתה את החברה למפעל ספנות אדיר, שמקיף כחמישית מכל הספנות הבינלאומית של תוניסיה. ואם אין די בהצלחה כזאת לאישה ערבייה בעולם של גברים ערבים, האייט לאוּוָני נקראה גם לנהל את הפדרציה הלאומית לתעבורה של תוניסיה. בתפקידה זה היא ממונה בין השאר גם על מערכת המוניות של תוניסיה. אין לך אלא להתנער מכל המושגים המקובלים על התרבות הערבית ולדמיין את האישה הלא־צעירה הזאת, ששערה ארוך, לחייה ורודות ופניה פני מלאך, מחלקת הוראות למאות נהגי מוניות ערבים אפורי־שיער שאתה פוגש ברחובות תוניס.

האייט לאווני סיפקה מהרגע הראשון עזרה ותמיכה למכביר למחקר שלי. היא פתחה דלתות, העמידה לרשותי מכוניות והקלה את דרכי במקרים שרציתי להשתחרר מהכבלים הנקשרים לטובות שמקבלים מבני־אדם. ואז, בספטמבר 2005, היא שיגרה לי דוא״ל ״אֶאוּרִיקָה״. הפועלים בחווה של חאלד בטללסה טעו. לחאלד לא היו בנים שיעבדו את החווה לאחר מותו, אבל הוא לא היה ערירי. האייט לאוּוָני מצאה את בתו של חאלד.

כעבור שישה שבועות בא ידיד של האייט לאווני לאסוף אותי ממלון במרכז תוניס. זה היה אחמד סמאוּוִי, האיש שהוליך את האייט לאווני אל משפחתו של חאלד, גבר שנון, חסון, נמוך־קומה, מקטרת נצחית בין שפתיו, שחייו התנהלו במקביל להיסטוריה של תוניסיה המודרנית. כסטודנט צעיר בימיה הראשונים של הרפובליקה, הוא נכלא ונשלח לשנה למחנה מעצר מדברי בגלל הביקורת הגלויה שהשמיע נגד המשטר התוניסאי. אבל ברבות הימים כבש ביכולותיו ובכישרונותיו את לב האנשים שניהלו את המדינה הקטנה והכמעט־ קלאוסטרופוביה הזאת. בזמנים שונים הוא ניהל את רשת הרכבות הארצית, את חברת התעופה הלאומית ואת משרדי הרווחה והתחבורה. כאשר סמאווי היה שר בממשלה, סיפרה לי האיים לאווני, היו ביניהם התנגשויות חוזרות ונשנות, אבל אחר כך הם נעשו חברים טובים. סמאווי נקשר לסיפור הזה בתוקף העובדה שהוא כיהן יותר מעשר שנים בתפקיד בכיר במשרד התיירות. בכל השנים האלה הוא ישב במשרד אחד עם חאלד עבד אל־ואהאב.

סמאווי הסיע אותי ואת האייט לאווני לפגישה עם בתו של חאלד, בשכונה המהודרת של קרתגו המודרנית. הוא גילה לי ששמה הוא פָאפו, כינוי חיבה של סאפיה. בדרך הוא סיפר לנו שפאפו אינה בתו היחידה של חאלד. יש בת נוספת, בתה של זמרת אופרה מוונצואלה שחאלד נשא בספרד. לגיבור שלי, התחלתי להבין, היו דווקא חיים סוערים.

השעה היתה כמעט תשע בערב כשעלינו במדרגות האבן הארוכות אל הבית הצנוע־בהידורו והמסויד־לבן בקרתגו, שפאפו גרה בו עם בעלה. הבית היה מלא באוצרות ארכיאולוגיים, שרידים מעברה של קרתגו, שאת רובם, נודע לי אחר כך, אסף חאלד. יתר על כן, גם את הבית בנה חאלד, ונתן אותו לבתו.

פאפו קיבלה את פנינו בחמימות, אך גם במידה של היסוס. אין פלא שהיתה מאופקת בשים לב לכך שאמריקני מוזר בא עם שני תוניסאים שהיא לא פגשה מעולם לשוחח אתה על אביה. ישבנו לשתות תה ולאכול מממתקי הרמדאן והיא תיארה לי בקווים כלליים את החיים של אביה. בהפסקות, השלים סמאווי את הפרטים. הנה מה שנודע לי.

חאלד עבד אל־ואהאב נולד ב־1911, בן יחיד בין חמשת הילדים של חסן חוסני, הסופר הנודע. מגיל צעיר היה חאלד אדם קוסמופוליטי, ומוצאו מעיירה קטנה לא הגביל את צעדיו. הוא למד אמנות, ארכיטקטורה וארכיאולוגיה, ואהב מוזיקה טובה, יין טוב ואוכל משובח. בנעוריו נסע הרבה לחוץ לארץ, לא רק לצרפת, שרוב הצעירים התוניסאים האמידים חיפשו בה את מזלם, אלא גם לארצות הברית, ובתחילת שנות השלושים למד אמנות וארכיטקטורה בניו יורק במשך שנתיים או שלוש שנים. הוא היה, סיפר לנו סמאווי, איש מטופח, מעודן ותרבותי, גם אנין טעם וגם גרגרן. התלהבותו לאוכל טוב ולשיחה נעימה היתה מידבקת. לסעוד אתו, אמר, היה לא רק ארוחה, זו היתה חוויה. נוסף לכול, חאלד היה מלא־חיים, מקסים ויפה־תואר. תצלומים משפחתיים שפאפו הציגה לי גוללו את הסיפור יותר טוב ממילים: אביה התברך בהופעה של כוכב קולנוע, פול ניומן תוניסאי.

חאלד היה איש מהסוג שהעיסוק המקצועי לא היה המוקד המרכזי של חייו. שיחתנו נמשכה זמן־מה קודם שהשאלה ״מה הוא עשה״ בכלל עלתה בתוך התיאור של ״מי הוא היה״. פאפו זכרה רק שתי משרות שאביה כיהן בהן אי פעם. שנים רבות הוא שימש כ״יועץ״ במשרד התיירות. לא היה ברור מה בדיוק עשה בתפקידו זה, אבל נראה שהוא טיפל במורשת הארכיאולוגית העשירה של תוניסיה ובשימורה. פאפו זכרה גם שאביה היה תקופה מסוימת מנכ״ל משרד החקלאות. חאלד היה איש העולם הגדול, אמרה, אבל לא היה דבר שאהב יותר מחפירות, מהאגוזים ומהפרחים מתוצרת החווה שלו בטללסה.

פאפו עצמה ירשה את המראה הנאה של אביה. היא היתה אישה יפה, בגיל מתקדם, עם קורט של עצבות בעיניה. כשסיפרתי לה את פרטי סיפורה של אנני, על אביה שהבריח את המשפחות היהודיות באישון ליל כדי להחביא אותן באחוזת טללסה, היא נבוכה. כמו שני הנכדים של סי עלי סקעת, גם היא לא שמעה מעולם סיפור משפחתי שכזה. את הסיפור היחיד מתקופת המלחמה ברפרטואר של משפחת עבד אל־ואהאב שמעתי מפי בעלה, שזכר את חאלד משעשע אותם במעשייה על קצין גרמני שצרב את לשונו כשחאלד האכיל אותו אריסה, הרוטב התוניסאי החריף. אבל פאפו אמרה שאינה מופתעת מעזרתו של אביה ליהודים. נדמה לי שהיא התרגלה מזמן להפתעות מצד אביה.

מה שנודע לי באותו ערב רק אימת היבטים מרכזיים בסיפורה של אנני. חאלד היה בן שלושים ושתיים בזמן הכיבוש הגרמני. גילו והופעתו הנאה והמחוספסת התאימו לתיאורה של אנני. הוא היה בדיוק אדם מהסוג שעורך משתאות לקצינים גרמנים, ולו רק כדרך להשיג מידע ולעמוד על כוונותיהם. (יתר על כן, סיפור האריסה מאשר שהאלד הגיש ארוחות לקצינים גרמנים.) כבליין שאוהב נשים, הוא היה גם האיש שקצין גרמני יגלה לו, כטוב לבו ביין, את תשוקותיו המיניות. בימים ששהה בחוץ לארץ, בפריז ובניו יורק, היו לחאלד מן הסתם מגעים עם יהודים בנסיבות עשירות ומגוונות יותר מהמגעים שהיו לבני ארצו, ולו הליברלים ביותר, בתוניסיה עצמה. הוא אהב את החווה שלו והיה זה רק טבעי שיחשוב על טללסה כמקום להגן בו על בני־אדם כדרך שטיפל בפרחים ובעצים שלו. הוא היה אדון לעצמו, איקונוקלסט אימפולסיבי, שלא היה מהסס לדפוק באישון ליל בדלתו של בית חרושת לשמן זית ולהבריח אה תושביו למקום מבטחים אילו חשב כי זה הדבר המתבקש. נוסף לכול, הוא היה שומר סודות מנוסה. בסיכום של כל הדברים האלה, סיפורה של אנני נראה אמיתי מתמיד. חאלד עבד אל־ואהאב מת ב־1997 בגיל שמונים ושש. לא היו לו בנים. אין עוד עבד אל־ואהאבים שנושאים את שם המשפחה. אבל מורשתו מוסיפה לחיות בסיפורה של אנני. שאלתי את פאפו מה תהיה תגובתה אם העולם ידע על המעשה נטול־האנוכיות של אביה בימי המלחמה. היא אמרה שמבחינתה זה בסדר. אולי הוא יהיה הערבי הראשון שיצטרף לרשימת ״חסידי אומות העולם״ של יד ושם.

הקשרים בין בני ישראל ויושבי ערב בתקופת התנ״ך

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

בספר בראשית (ל״ז, כ״ה—כ״ח; ל״ט, א׳) נזכרים הישמעאלים וגס המִּדְיָנִים כסוחרים, שגמליהם נושאים נכאת, צרי ולוט מצרימה. הם באים מן הגלעד, שם, כנראה, היה מרכז מסחרי, והסחורות הללו הן מזמרת הארץ (בראשיתמ״ג,י״א). אבל אין ספק, שגמלי הסוחרים נשאו גם תוצרת של דרום־ערב. במסחר זה, או אולי רק בהובלת הסחורות, עסקו בדוים בני הגר ומדינים בני קטורה (בראשית כ״ה, ב׳), ששכנו ליד נתיב האורחות למצרים. יעקב ובניו, שהיו רועי־צאן ועובדי־אדמה, לא הוזקקו עדיין לאותם בשמים שבאו משבא; אבל בתקופה של שלמה המלך שהשתדל לדמות את עיר בירתו לבירות שאר העמים ואת חצר המלכות שלו לחצרות מלכים אחרים, נתעוררה הדרישה למותרות וביחוד למיני בשמים ותמרוקים, הבאים מארצות דחוקות. ״ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את־אלוֹת על־שפת ים־סוף באךץ אדום. וישלח חירם באני את־עבדיו, אנשי אניות יודעי הים, עם עבדי שלמה. ויבאו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים ככר, ויבאו אל המלך שלמה״ (מלכים א טי, כ״ו—כ״ח). מלבד הזהב הביא האני מאופיר ״עצי אלמֻגים הרבה מאד ואבן יקרה» (שם, יי, י״א), וגם ״כסף, שנהבים וקֹפים ותֻכִּיִים״ (שם, שם, כ״ב). מלכת שבא הביאה בבואה לבקר את שלמה ״זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה״ (שם, שם, יי).

שלמה נתכוון לא בלבד להבטיח לעצמו יבוא מספיק של סחורות שונות; המלך החכם הבטיח לעצמו גם את המונופולין של המסחר בסוסי מצרים ומרכבותיה, ומלכי החיתים וארם היו פונים אליו בבקשם סחורה זו (מלכים א יי, כ״ח—כ״ט). הוא עשה שותפות עם חירם מלכה של צור, שבידה היה המסחר עם ארצות רחוקות, כדי להפיק תועלת מעמדת־המפתח של מדינתו ולמשוך אליה את כל המסחר הזה וליהנות ממנו. עכשיו, מאחר שעציון־גבר היתה בידו, לא היתה שום דדך פתוחה בשביל רוכלי שבא, ונאלצו להשלים עם המצב ושילמו מס לשלמה. לפי דברי־הימים ב ח', ד', בנה שלמה גם את תַּדְמֹר שבמדבר. אמנם, במלכים א טי, י״ח, הכתיב הוא תמר, אולם מחבר דברי־הימים ידע מה רב היה ערכה של תדמור מבחינת קשרי מסחר עם ערב, וחשב שהכוונה בודאי לעיר זו: בעלי המסורה תיקנו במלכים א טי, י״ח וכתבו תימֹר, להודיעך שנשמטה דל״ת והכוונה לתדמור. אך אם גם נניח, ששלמה בנה עיר אחרת במדבר, בארץ הקרובה לארץ־ישראל, הרי אף היא תפקידה היה בוודאי לשמש עיר־מסכנות לסוחרים ולפקח על האורחות. הסחורות שֶׁהָאֳנִי הביא אל עציון-גבר היו בחלקן מהודו, והמלה קוף שרשה הודי; גם התוכיים מוצאם מארץ זו. הכסף, הנזכר במלכים א יי, כ״ב, לא נמצא בערב עצמה, אלא בהודו. האניות הצוריות־העבריות לא הגיעו עד הודו, אלא קיבלו את המרכולת בנמלי דרום ערב.

מובן, שכל זה היה מורת־רוח למצרים. הדד האדומי, שהיה לשלמה לשטן, גדל ונתחנך במצרים. יואב, שר צבא דויד, הכרית כל זכר באדום, ועל־ידי כך איפשר לשלמה להשתלט על עציון־גבר. לאחר שהתחיל שלמה לארגן את המסחר הבינלאומי ולהשתלט עליו, החליט הדד לשוב לארצו (מלכים א י״א, י״ד וכוי). במות שלמה נפסקו קשרי־המסחר שטיפח. בתקופת שתי הממלכות נעשו כמה נסיונות לחדש את הקשרים עם תימן. ליהושפט בן אסא, שמביאים לו ״מן פלשתים מנחה וכסף משא״, אף הערביאים מביאים צאן(דברי־הימים ב י״ז, י״א). הוא משתמש בהזדמנות שאין באדום מלך ובונה ״אניות-תרשיש ללכת אופירה לזהב! ולא הלך, כי נשברו אניות בעציון גבר (מלכים א כ״ב, מ״ט). ״אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט: ילכו עבדי עם עבדיך באניות, ולא אבה יהושפט״(שם, ג׳). על עזריה בן אמציהו מסופר, שהוא בנה את אֵילַת, וַיְשַׁבֶהָ ליהודה אחרי שכב־המלך עם־אבותיו״(מלכים ב י״ד׳כ״ב). בדברי־הימים ב כ״ו,ז׳—ח׳ מוצאים שהאלהים עזרהו ״על פלשתים ועל הערביים היושבים בגור־בעל וְהַמְּעוּנִים. ויתנו הָעַמּוֹנִים מנחה לעזיהו, וילך שמו עד לבוא מצרים, כי החזיק עד־למעלה״.

האסלאם והחדית – מקורות שונים

יוחנן פרידמן

התקופה הטרום-אסלאמית

ה״ג׳אהליה״

מתוך ספרה של חוה לצרוס-יפה – פרקים בתולדות הערבים והאסלאם

בראשית המאה השביעית קמה בחצי־האי ערב דת הייחוד השלישית, היא דת האסלאם. התקופה אשר קדמה למאורע היסטורי זה מכונה בדברי ימי הערבים תקופת ה ״גַ'אהִלִיַה״. בראשית הדברים עלינו להבהיר את משמעותו של מושג זה.

תקופת ה״ג׳אהליה״ מופיעה בהשקפה ההיסטורית המוסלמית כתקופת האכזריות, המנהגים האליליים והקנאות השבטית. ה ״ ג׳ הל״ — ממנו נגזר המושג בו אנו דנים — מציין בדרך כלל בספרות הערבית הקדומה את תכונתו של אדם בלתי מרוסן ואלים; ניגודו הוא ה ״ חִלם ״ — מכלול סגולותיו של אדם מאופק, מתון בהתנהגותו ומיושב בדעתו.

אחד המוסלמים הראשונים תיאר במלים אלה את העבר הטרום־אסלאמי: ״בהיותנו אנשי ה״ג׳אהליה״ עבדנו אלילים, אכלנו נבלה, עשינו מעשי תועבה; התנכרנו לשארי בשרנו והריעונו לבני חסותנו. החזק שבנו היה אוכל את החלש. כך היינו עד אשר שלח האלוהים אלינו שליח…״

בתוך התקופה הארוכה הכלולה במושג ״ג׳אהליה״ נודעת חשיבות מיוחדת ל־100—150 השנים אשר קדמו להופעתה של דת האסלאם בצפון חצי־האי ערב. תקופה זו מהווה את הרקע הישיר להתפתחויות המכריעות של המאה השביעית והיא תשמש נושא לחלק העיקרי של דיוננו. עם זאת לא נוכל להמנע מתיאור קצר של ההתפתחות המדינית בחצי־האי בתקופות קדומות יותר. ניתן את דעתנו על ממלכות שבא וחִמיַר, אשר קמו בערב הדרומית, ועל סלע אדום ותדמור, אשר מילאו תפקיד נכבד בזירה המדינית של המזרח הקרוב במאות הראשונות לספירת הנוצרים.

דרום ערב: שבא וחמיר

ממלכת שבא היא אחת הממלכות הראשונות בדרום חצי־האי ערב (כלומר, באיזור תימן של ימינו), אשר על קיומה נודע לנו מכתובות עתיקות המופיעות בכתב ובלשון ערביים מיוחדים.

ראשיתה, כפי הנראה, במחצית המאה השמינית לפנה״ס. בירתה היתה העיר מַארבּ, הידועה במסורת הערבית בסכר הגדול שנבנה בקירבתה. כלכלת הממלכה היתה מבוססת על המסחר עם הודו וסין. סחורות המזרח הרחוק, ובעיקר תבלינים ובעלי־חיים נדירים, הובאו לחוף עַמָאן, ומכאן הלכו השיירות דרך מארב, מכה ופטרה, לעזה שעל חוף הים התיכון. שגשוגה של שבא נמשך עד שהסחר עם הודו נטש את הדרך היבשתית והחל להתנהל דרך ים סוף. שינוי זה הורגש במאה הראשונה אחרי הספירה וכתוצאה ממנו החלה שקיעתה של ממלכת שבא. רבים יושביה נאלצו לבקש מקומות מגורים חדשים בצפון חצי־האי. המסורת הערבית מייחסת את ההתפתחות הזאת לשטפון שפקד את דרום־ערב כתוצאה מפריצת סכר מארב.

שקיעתה של ממלכת שבא פינתה את הדרך להווצרות מלכות חמיר, אשר התקיימה עד ראשית המאה השישית. בימי מלכות זו החלו הנצרות והיהדות לחדור לערב הדרומית. הנצרות התבססה בעיקר באזור נג׳ראן, ואילו היהדות נפוצה בשטחים נרחבים ועשתה לה נפשות אף בבית־המלוכה החמירי. ברבע הראשון של המאה השישית משל בחמיר המלך היהודי הנודע ד׳וּ־נֻוָאס.

הסכסוך הממושך בין מעצמות התקופה — פרס וביזנץ, היה הגורם העיקרי שהביא לירידת ממלכת חמיר. בעזרת בעלי בריתה החבשים ניסתה ביזנץ לתפוס חלקים מארץ תימן, ממנה תוכל לערוך ביתר קלות התקפה על פרס יריבתה. בין ד'ו-נואס לבין החבשים הנוצרים פרצו מלחמות, ובשנת 523 ערך המלך היהודי טבח בנוצרי נג׳ראן. כשנתיים לאחר מכן כבשה חבש בעזרת ביזנץ את תימן. שלטון החבשים במקום נמשך כ־50 שנה. את בירתם הם קבעו בצנעא, בה נבנתה אחת הקתדראלות המפוארות של התקופה. בשנת 575 לערך השתלטו הפרסים על תימן. שלטונם הרופף באיזור נמשך עד השתלטות האסלאם על חצי־האי.

המלך ד'ו נואס

בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, חייל מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (527—565). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לנצחונות בחמיר. אז עלה בתימן־חמיר על כסא ה״תֻבַּע״ – כינוי למלכי חמיר, מעין כינוי " פרעה " למלכי מצרים הקדומים – המלך יוסף ד'ו נואס היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפנים ובעלי־ברית נחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על־ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ינסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים־מוםלמים.

במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד׳ו נואס, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון מבית אַרְשַׁם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפיסקה: ״היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החִמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו־נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הכהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית־האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו(ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך חִמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את החמירים), יישרפו בתי־הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים״ (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי I.GUIDI

יוסף ד'ו נואָס גייס את השבטים הדרום־ערביים, כדי להדוף את ההתקפה החבשית. את פרטי מסעו קוראים אנו בכתובת הראשונה שהציב שַרַח אִיל, מפקד החמירים. המלך היהודי הצליח להכות את גייסות החבשים ולהכריחם לסגת אל החוף — ומכאן לחזור אל חבש. הצבא החמירי כבש מחדש את כל המקומות שתפסו החבשים וערך טבח באוכלוסיה הנוצרית, שהגישה עזרה לפולשים. בכתובת השניה מספר המצביא החמירי על מסעו אל נג׳ראן, עיר בצפון הארץ, שהיתה מיושבת רק על־ידי נוצרים. תושבי העיר הפרו את פקודות המלך היהודי ושיתפו פעולה עם החבשים הפולשים. לכן נתן ד'ו נואס אחרי הנצחון על החבשים פקודה לשרח איל לצאת נגד נג׳ראן. באותה כתובת, שכוונתה גם תעמולתית, מתאר המצביא החמירי גם את פרטי הנצחון על החבשים, ומספר על הרם הכנסיות ועל אבידותיהם הכבדות של החבשים .

המשך הפעולות נגד תושבי נג׳ראן ידוע ממקורות נוצריים. נקמתו של יוסף, שלא חמל על אנשי העיר ולא סלח להם את בגידתם, עוררה את זעמם של הביזנטים, שעזרו לחבשים לפלוש שנית אל חמיר. המלך יוסף הועמד מול שתי חזיתות: התקפת החבשים מבחוץ ובגידתם של ראשי שבטים אחדים מבפנים. ההיסטוריונים בני־זמננו מאוחדים בדעה, כי יוסף הוכיח עצמו כאדם בעל מרץ, תבונה ועוז־רוח. אולם הוא לא יכול לעמוד נגד הבגידה. כוחותיו לא הספיקו להדיפת התקפות האויב, שבאו בשלושה טורים. הוא נפל בקרב יחד עם ראשי השבטים שנשארו נאמנים לו. לפי האגדה הערבית קפץ יוסף עם סוסו אל הים וטבע. עם מותו הטראגי של יוסף נסתיימו הקרבות והתחיל טבח המוני של האוכלוסיה האזרחית. הנגוס של חבש ערך מסע־עונשין בתימן, שנמשך שבעה חודשים ושבו נרדפו על צוואר מתנגדיהם של החבשים וכל אלה שביקשו לשמור על עצמאותה של ממלכת חמיר.

תקופת שלטונם של החבשים בתימן, כשבראשם המלך או המשנה־למלך, נמשכה כארבעים וחמש שנה. אז הצליחו הפרסים להטיל את מרותם על הארץ, והם שלטו בה כמעט עד זמנו של מוחמד.

 יוסף היה המלך היהודי האחרון בחמיר. אך העדות היהודיות המשיכו להתקיים בארץ גם בימי הרדיפות ובימי האסלאם, כשהנוצרים היגרו ממנה או התאסלמו. אמנם ההיסטוריוגראפים הערביים מוסרים, כי גם המתייהדים הרבים בין שבטי הבדווים קיבלו את האסלאם, ומסתבר כי באמצעותם חדרו לתוך האסלאם אמונות יהודיות ואגדות המקרא. יש להניח, כמובן, כי גם יהודים מזרע אברהם התאסלמו, אך רוב היהודים בתימן החזיקו ביהדותם ונשארו בה עד ימי העלייה ההמונית עם קום מדינת ישראל.

ממלבות ערביות ערב הופעת האסלאם

עוד בטרם הופיע נביא האסלאם, אשר הניח את היסודות לאימפריה האסלאמית האדירה שקמה לאחר מותו, עשו הערבים נסיונות שונים להקים ממלכות עצמאיות בנאות מדבר ובמרכזי מסחר, או באזורי־הספר של פרס וביזנץ ובחסותן. להלן נימנה אחדות מהן.

• סלע אדום ותדמור. מאז סוף המאה הרביעית לפנה״ס היתה פטרה ( סלע אדום), בירת ממלכת הנבטים, עיר חשובה בדרך המסחר משבא לחוף הים התיכון. שפתה היתה ערבית. הממלכה הגיעה לשיא שגשוגה במאה הראשונה לספירה, שעה שהיתה נתונה לחסותה של רומי ושימשה מדינת־חיץ בינה לבין הפרתים. גדולתה לא האריכה ימים. בשנת 106 שם הקיסר טריאנוס קץ לעצמאותה והקים בשטחיה פרובינציה רומית. דרכי המסחר הועברו צפונית יותר, ואת הפעילות המסחרית של הנבטים ירשה תדמור. שגשוגה של זו נמשך בעיקר במאה השניה והשלישית אף היא היתה מדינת־חיץ בין שתי האימפריות הגדולות של התקופה, ומעמדה היה מבוסס על קיום מאזן הכוחות ביניהן. תושביה היו ממוצא ערבי ותרבותם היתה מיזוג של יסודות יווניים, ארמיים ופרסיים. בראשית המאה השניה גברה ההשפעה הרומית הישירה בתדמור, אך העיר המשיכה לשמור על ממשל פנימי עצמאי. בשנת 262 העניק הקיסר הרומי לאדַ׳ינֵה, שליט תדמור, את התואר אימפרטור והכיר בו כמפקד הכוחות הרומיים במזרח. לאחר שאד׳ינה נרצח (267/266) עלתה לשלטון בתדמור אשתו זֵינַבּ (זנובּיה). מרצה ושאפתנותה לא ידעו גבול ונסיונה להשתחרר מן התלות ברומי, ולהשתלט בכוח הצבא על המזרח כולו, הביא בשנת 272 לכיבוש העיר והריסתה בידי הקיסר הרומי אורליאנוס.