מורשת יהדות מרוקו

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

מעבר מסלקציה אישית לסלקציה משפחתית.

תחילת שנת 1953 לא בישרה על הגברת העלייה ביחס לזו של שנת 1952 : שערי מזרח אירופה נשארו נעולים, עולים מארצות המערב לא רצו לעלות לארץ, ומצפון אפריקה לא רצו " להפקיר זקן " בן 36 או נכה לגורלו.

לכן הציע יצחק רפאל בהנהלת הסוכנות בפברואר  – אצ"מ S100/945, 1953פרוטוקול ישיבת הנס"י, 16 בפברואר 1953 –  ובמליאת הסוכנות במרץ  1953  – אצ"מ S100/946 , פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 9 במרץ 1953 לעבור מסלקציה אישית – לסלקציה משפחתית. דהיינו : אם יש במשפחה בריאים ומפרנסים, וביניהם גם זקן, עיוור או בעל מום שהמשפחה תוכל לפרנסם – יש להעלות את כל המשפחה.

עוד תקף רפאל את משרד הבריאות על שהרחיב על דעת עצמו את סמכותו ופסל עולים גם מטעמים סוציאליים, כגון בגלל גיל מעל 35 שנים ; או שהרופא האמון החליט כי אף שהעולה בריא, לא יוכל להשתלב בחיי הארץ, משום שאיננו מסוגל לעבודה קשה. אכן שום עולה לא רשאי היה לעלות לארץ ללא חתימתו של הרופא האמון, ובמרוקו מונה לתפקיד זה ד"ר אליעזר מתן. זה עשה ככל יכולתו למנוע את עליית יהודי מרוקו. הרחבה בנושא זה תופיע בפרק רביעי " משרד הבריאות והסלקציה ".

גם ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, רטן כנגד משרד הבריאות על שהוא מתערב בעניינים לא לו :

" משרד הבריאות הורה לבצע בדיקות לכל משפחת נער המועמד לעלייה מסגרת עליית הנוער, גם אם המשפחה אינה מועמדת לעלייה, ואם יש בה חולה, הנער למרות היותו בריא, לא מאושר לעלייה…רופא האמון במרוקו פוסל צעירים בריאים לעלייה משום שבמשפחתם זקן או בעל מום, מחשש שבעתיד הם יצטרפו לבנם, ועל כן עליית הנוער עלולה להיפסק ממרוקו.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, תמך בהצעת רפאל לסלקציה משפחתית : " אל לנו לגרום לפירוד משפחות לעולם ועד. יש לזכור שיש בעיה של צעירים שילכו לצבא…הגענו לעלייה שהיא מחצית מהעלייה שהייתה בתקופת הספר הלבן, האם אנו רשאים לעשות הגבלות מלאכותיות ? ".

אבל גיורא יוספטל וד"ר שיבא התנגדו בתוקף להצעת רפאל.

הצעתו זו של רפאל – לעבור מסלקציה אישית לסלקציה משפחתית – הובאה לדיון ב " מוסד לתיאום ". בדיון זה מנה רפאל שתי סיבות לירידה בעלייה : האחת – הפסקת העלייה ממזרח אירופה ; והאחרת – הסלקציה בצפון אפריקה ופרס.

עוד ציין ששלמות המשפחה הצפון אפריקנית משמעותית בקרה היהודים שם, וכדבריהם : " או שמעלים את כולנו או שאף אחד אינו עולה ". עוד חזר רפאל ופירט את מעלליהם של אנשי משרד הבריאות, הנוטלים לעצמם סמכות לא להם ועוסקים ופוסלים עולים בגלל עניינים סוציאליים ; ולבסוף :

" אין מורים הלכה בפני רבו. יושב כאן שר החוץ ואין אני רוצה לדבר על עניינים פוליטיים. כפי שאני מכיר את המצב – ואני עוסק בזה שנים – יש תקנה פוליטית רצינית ליהדות מרוקו, ויהדות תוניסיה ויהדות פרס. אינני רוצה להזכיר את הסיבות. אצ"מ S 100/511 פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום ", 15 במרץ 1953

והסיבות ל " תקנה פוליטית " זו הרי ידועות…….

שוב הדגיש רפאל, כי הריבוי הטבעי בצפון אפריקה הדביק את קצב העלייה, אך מדינת ישראל לא תרמה לפתרון הבעיה היהודית בצפון אפריקה. על כן הוא מציע :

1 – להשאיר את הסלקציה הרפואית כפי שהיא, ובסמכות של משרד הבריאות.

2 – לשנות את הסלקציה הסוציאלית מאישית למשפחתית. דהיינו, אם יש במשפחה זקן או נכה והמשפחה יכולה לפרנס אותם – יעלו יחד עם המשפחה.

3 – לאשר את העלאתם של 5.000 – 6.000 יהודים מדרום תוניסיה, הנמצאים בין שני מיליון ערבים, ללא סלקציה ; והחולים במחלות מידבקות והמקרים הסוציאליים, שאין להם מפרנסים, לא יעלו ארצה – אלא יפוזרו בערי תוניסיה ויטופלו על ידי הקהילות היהודיות שם ובמימון הג'וינט.

שר החוץ משה שרת התנגד להצעת רפאל, משום שלא תאמה את האינטרס של שמירה על יחסי ישראל צרפת :

ישנו עוד גורם שעלינו לתת את הדעת והו השלטון הצרפתי שבדרך כלל מתנגד לעלייה, והוא טוען – השלטון הצרפתי – שעלייה מהירה תגביר את היצרים הלאומניים של תושבי הארץ ותכביד על השלטון.

משה קול התלונן על ד"ר שיבא ומשרד הבריאות. לטענתו, הם בודקים את כל משפחת המועמד לעליית הנוער ; ואם אחד מבני המשפחה חולה או נכה – אף שאינם מועמדים לעלייה – הם פוסלים את עליית הנער.

שר הפנים, י' רוקח התנגד להצעת רפאל וטען, שהמקרים הסוציאליים בארץ הם נטל כבד מנשוא. שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, לוי אשכול, התנגד למעבר לסלקציה משפחתית והעלאת 5000 – 6000 יהודים מדרום תוניסיה ללא סלקציה, כהצעת רפאל, ואמר :

כולנו רוצים שיבואו יהודים בריאים, וכולנו מבינים שאנו כבולים בפסולת אדם, מפני שהארצות הללו מטאטאים את הרחובות ושולחים לנו בשורה הראשונה את הנחשלים הללו.

על מעורבות משרד הבריאות בסלקציה הסוציאלית שלא בסמכותו אמר ד"ר שיבא, המנהל הכללי של משרד הבריאות :

" משרד הבריאות נחשב לשוטר הגבול הקפדני ביותר, משום שאני יודע משני רופאים שם – בצפון אפריקה – שרק הנחשלים רוצים לעלות ואילו את הבריאים אין לנו שום נשק להעלותם.

אם יש מקרה סוציאלי – עלינו להקפיד בו כמו במקרה של בריאות, ובאשר לעליית הנוער – נתתי הוראה לרופא שאם ילד רוצה לעלות, צריכים לבדוק את כל המשפחה, כבר הסברתי, ששולחים בכוונה את הילד הקשה והבלתי מוצלח – אלי פילו – האיש שקרן וחולה נפש תרתי משמע.

" המוסד לתיאום , החליט לקבל רק חלק מהצעתו של מנהל מחלקת העלייה, וכך פסק :

" 1 משרד הבריאות יטפל בענייני בריאות.

2 – הסלקציה הסוציאלית תהא משפחתית. אם המשפחה כולה עולה, ושי בה איש שצריכים לפרנס אותו – דבר זה לא ישמש עיכוב לעליית המשפחה כולה, אלא האיש הנתמך עולה עם משפחתו.

3 – בבעיות דרום תוניסיה נכריע בעתיד.

כדי למנוע אי בהירות לגבי חלוקת האחריות בין משרד הבריאות למחלקת העלייה של הסוכנות, ועל מנת לפרט ולהבהיר את ההגדרות – מפרנסים, חולים, נדרשים וכו..- הפיצו מרד הבריאות ומחלקת העלייה ביוני 1953 מסמך משותף תחת הכותרת ; " עלייה מובחרת – הגדרות וכללים לביצוע "

דימוים של יהודי צפון אפריקה

ההסבר המתבסס על המצב הכלכלי מנטרל כל משמעות עדתית של המדיניות החדשה. לכאורה היה המצב תוצר של התנאים בארץ ולא של המועמדים לעלייה. אולם כדי להסביר את הסטייה החריפה כל כך במדיניות העלייה אין די בהסתמכות רק על המצב הכלכלי הקשה שנוצר במדינה באותן שנים. יש לבחון גם את השפעתם של גורמים נוספים, הקשורים לדמותם של העולים העתידים לבוא ולמערכת הדימויים בחברה הישראלית.

כאמור העלייה מצפון אפריקה בתקופת העלייה ההמונית הייתה מצומצמת בהיקפה ומוגבלת בהרכבה. כל עוד הגיעו לארץ רבבות עולים בשנה ממזרח אירופה ומהמזרח התיכון לא היה חשש מפני גידול בעלייה מצפון אפריקה. הממדים המצומצמים של העלייה אפשרו למעשה לשלוט גם על סוג העולים ולתת עדיפות לכוחות צעירים. לקראת סוף 1951, כאשר מקורות העלייה האחרים הסתתמו ויהדות צפון אפריקה הייתה המועמדת העיקרית לעלייה, התעורר חשש שעם הגברת העלייה משם ייפרצו גדרי ההגבלות. ההחלטה על הסלקציה נועדה אם כן לקבע את המצב כפי שהוא בתקנות ובמדיניות רשמית ומוגדרת.

הפרסום הפומבי הציג את מדיניות העלייה הסלקטיבית, שההחלטה בעניינה התקבלה בשלהי 1951, כמדיניות נטולת פניות שכוונה לכלל העולים מארצות שהעלייה מהן אינה עליית הצלה.

הערת המחבר : בהחלטה נאמר שכללי הגבלת העלייה יחולו ׳בשורת הארצות שבהן אפשרית בחירת המועמדים לעליה כגון מרוקו, טוניסיה, אלג׳יר, טורקיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית׳(הנהלת הסוכנות, 18.11.1951 [לעיל, הערה 21]).

אולם דוברים שהתבטאו לפי תומם ובהקשרים אחרים בעניין הנסיבות שהביאו להחלטה לנקוט מדיניות זו חושפים בדבריהם את המקום המרכזי שהיה לעלייה המתוכננת מצפון אפריקה בכלל הנסיבות הללו. למשל יוספטל, אחד מהשותפים המרכזיים להחלטה, שחזר כעבור חמש שנים את הסיבות שהביאו אותו לסגת ממדיניות העלייה ההמונית. הוא טען שעד שלהי 1951 האמינו במחלקת הקליטה שהיישוב יוכל ׳לעכל׳ מספר עולים מסוים. ׳איפה נשברנו – נשברנו עם אחרוני העלייה המרוקאית והטריפוליטאית ב־1951 […] זה היה לומפן פרולטריון, אנשים ללא עתיד׳.

הערת המחבר : הנהלת הסוכנות, 19.9.1956, אצ״מ, S100/109. המשמעות המילולית של המונח ׳לומפן פרולטריון׳ היא פרולטריון של בלויי סחבות. הכוונה היא, על פי קרל מרקס, לשכבה הנמוכה של הפרולטריון המורכבת מפושעים, מובטלים ופועלים נטולי הכרה מעמדית, שאי־אפשר לארגן אותם

 שלמה זלמן שרגאי, שעמד בראש מחלקת העלייה מ־1954, היה ישיר יותר בהגדירו את אוכלוסיית היעד של מדיניות העלייה הסלקטיבית. את הדברים הוא אמר לאחר שנטען כלפיו שההקלות בהגבלת העלייה שהוא דרש עבור יהודי צפון אפריקה מפלות לרעה עולים מארצות אחרות. שרגאי הסביר שהמצב הפוך: ׳כאשר נתקבלו כללי הסלקציה, בעיקר נתקבלו בארצות כמו אפריקה וכו'. שם הבעיה קיימת מכיוון שרוב העלייה באה ממקום זה. לא חשבו באותה שעה שיש בעיה לגבי בלגיה או אנגליה […] כל הצמצומים וההגבלות היו לגבי צפון אפריקה, מפני שלגבי יהודים מארץ אחרת לא הקפידו׳. כלומר ניסוח כללי ההגבלה חל לכאורה גם על עולים מ׳בלגיה או מאנגליה׳, אך שרגאי הבהיר שהעוסקים בדבר ידעו שהתקנות מכוונות לעולים מצפון אפריקה כי ׳שם הבעיה קיימת׳.

השאלה העדתית והיחסים בין יהודים אירופאים ליהודי אסיה ואפריקה בתנועה הציונית ובמדינת ישראל היו כאמור מורכבים. מגמת השילוב, פרי האתוס הלאומי, ומגמת ההסתייגות, פרי המורשת הקולוניאלית, שימשו בהם בערבוביה. קיומו של הלך החשיבה הקולוניאלי השפיע על דימוים של יהודי ארצות האסלאם בעיני קברניטי המדינה והייתה לכך השפעה גם על מדיניות העלייה. קבוצות מסוימות של עולים זכו להתייחסות שלילית חריפה. הבולטים שבהם – יהודי צפון אפריקה ובייחוד עולי מרוקו. יותר מבכל שאר יהודי ארצות האסלאם דבקה בהם תדמית שלילית, והיא באה לידי ביטוי קיצוני בכתבתו של עיתונאי הארץ אריה גלבלום: ׳עליית תימן ובעיית אפריקה׳.הכתבה הייתה אמנם בוטה וחריגה בקיצוניותה, אך ביטאה את אחת המגמות הרווחות בשיח הציבורי על יהודי צפון אפריקה.

אלכסנדר בן נון, מחנך באחד ממוסדות עליית הנוער, הגדיר את שלושת המאפיינים של ׳הפסיכיקה –מִכְלוֹל הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת, מַעֲרֶכֶת פְּעֻלּוֹת הַנֶּפֶשׁ. –של הילד ממרוקו:

(1) פרימטיביות;

(2) ברוטליות;

(3) כבוד עצמי מופרז׳.

יוספטל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, הזכיר ששמונים אחוזים מיושבי מחנות העולים אינם אשכנזים, ו"בין הספרדים החלק הנחשל והמפגר הוא זה שבא מצפון אפריקה׳. חיים שיבא, מנכ׳׳ל משרד הבריאות ואחד הלוחמים המרכזיים למען הגבלת העלייה מצפון אפריקה, אמר זאת בפשטות: ׳יהדות צפון אפריקה בלבד לא תבנה את א״י נוכח התנאים בהם הם חיים. יש הכרח לגוון את העלייה והדרכים לכך עדין אינן סתומות׳.

הערת המחבר : דוח על ביקורו של שיבא בצפון אפריקה, בלא תאריך, אצ״מ, .S6/6008

יוספטל ושיבא, כפי שהתברר לימים, היו מחסידיה של הגישה המסתייגת. אולם גם אישים שבהחלט אפשר לראות בהם בעלי גישה משלבת התבטאו לעתים קרובות בגנות העולים מצפון אפריקה. למשל רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, הסביר עד כמה שונים יהודי טריפולי מה׳חומר׳ הצפון אפריקני הגרוע.   המוסד לתיאום, 4.6.1950, אב״ג.

ההדגשים הינם שלי ועל אחריותי בלבד ולא של המחבר ..אלי יפלו

מיד בקריאתם חש הקורא באהבה ובחיבה המקיפות את השד"ר מצד הקהילה בכלל ומצד המשורר בפרט : לא זזתי מחבבו – וקראתיו אבי' . דגלו עלי אהבה בלי קצבה' . תיאור אישיותו המופלאה של השלוח . גדולתו בתורה ומידות טובות שיש בו – כל אלה מתוארים בהרחבה ובנדיבות. וכמובן , המשורר קורא לקהל לסייע לשד"ר למלא שליחותו , היינו לתרום בעין יפה וביד רחבה לארץ ישראל . המשורר מברך מקרב לב את השלוח . ובמיוחד שיזכה לשוב בשלום וללא פגע לארץ הקודש , מדרך החלאות שהוא הולך בה. השירים מדגישים את זיקת השלוח לשולחיו , שכן חלק לא-מבוטל מהתרשמות בני הקהילה מהשד"ר היה מבוסס על מכתבי השליחות' והמלצות חכמי ארץ ישראל . כמו בשירי-שבח בכלל , אף בשירים אלה מנצל המשורר את שמות המהוללים למישחקי לשון , שיבוצי פסוקים ורמזי מקורות. באופן טבעי מבליטים שירים אלה את עניין שליחות המצווה ואת זכות ארץ- ישראל ושבחיה ותולים שבחים אלה אף בשלוח

עוד יש לציין בשירים שלפנינו את החריזה על-פי המבטא המקובל בצפון אפריקה כגון : תרצה-אשה-מתנשא ; את השימוש ברובדי-הלשון : לשון המקרא , לשון חכמים ואף בלשון הארמית, זה בצד זה וזה בתוך זה , והוא ממאפייני לשון שירתו של רבי דוד חסין . בעניין זה בולטים השיבוץ 'שבחו רבנן לדצבי' , וכן השיבוץ שהוא תרגומו של אונקלוס לאבני החושן )שמות כח : יז ( , 'סדרא קדמאה ברקן סמקן ירקן מרמצן ובהקן בתוך מרחבי  מעניין גם מישחק הלשון 'מה נאה . . .

נר זה מישחק המילים נר- ניר מתאפשר על-פי המיבטא של יהודי צפון אפריקה, ההוגים צירה וסגול כחיריק ולהיפך . נוסיף כי גם שיבוצי המקראות בסיומות המקראיות  ובתוך הטורים הם מלאכת מחשבת נאה , כגון ברכתו של המשורר לרבי שלום עמאר במחרוזת האחרונה ) אני היום אשירה(

נורא דגול מרבבה

ינחילך בארץ טובה

שם תַּעֲלֶה וראה ב-

נִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם !

הסיומת המקראית  )תהילים קכח : ו( כבר הובאה בטור שלפני האחרון , וחילק המשורר מלת 'בנים' והעמיד הברתה הראשונה בחריזת הסטרופה ושאר הפסוק מסיים את המחרוזת, אלא שהמשורר קיצץ בהמשך הפסוק 'שלום על ישראל' , והפך מלת 'שלום' לפנייה נרגשת לשלוח המבורך .

נעבור עתה אל השירים עצמם .

אקריב היום תשורה שי למורא

שיר שבח לכבוד שלוח ירושלים , צבי הלוי , ששהה במארוקו קרוב לשנת תקמ"ב- 1782 הפייטן מתאר את מעלותיו של ר' צבי ובעיקר את גדולתו בתורה .כתובת השיר : 'פיוט יסדתי לכבוד שליח ירושלים תוב"ב  ]תבנה ותכונן במהרה בימינו[ החכם השלם כהר"ר ]כבוד הרב רבי[ צבי הלוי .נועם 'קומי יעלת הישר' סימן 'אני דוד בן חסין חזק ' .

תיאור : 15 מחרוזות דו-טוריות, וכל טור מתחלק לשתי צלעיות. ב 3 – הצלעיות הראשונות חרוז הסטרופה ובצלעית האחרונה חרוז האזור. העובר לאורך השיר . חריזה : אב, אב / גג , גב / דד , דב / וכו' .

משקל : 11 הברות בטור )השוואים והחטפים מן המניין ( ," באות אחרונה של מלת האקרוסטיכון הוא מעמיד 14 הברות בטור. מקור : תהלה לדוד, דף מ ע "א .

90 – אקריב היום תשורה

פיוט יסדתי לכבוד שליח ירושלים תוב"ב החכם השלם כבוד הרב רי צבי הלוי. סימן אני דוד בן חסין חזק.

אַקְרִיב הָיּוֹם תְּשׁוּרָה / שִׁי לַמּוֹרָא

לִצְפִירַת תִּפְאָרָה / עֲטֶרֶת צְבִי

נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בּוֹ / שֶׁהַכֹּל בּוֹ

לֹא זַזְתִי מֵחַבְּבוֹ / וּקְרָאתִיו : אָבִי

יָפֶה דּוֹדִי אַף נָעִים / רֹאשׁ נְדִיבִיםְ וְשׁוֹעִים

מִבְחַר אֲהוּבִים וְרֵעִים / עֵינַי וְלִבִּי

דִּגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה / בְּלִי קִצְבָּה

וְּכמֹו אֵשׁ לֶהָבָה / בוֹעֵר בְּלִבִי

וְעַל טוּב אֶזְכְּרֵהוּ / וְאַנְוֵהוּ

אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא / עָדִיף מִנָבִיא

דֵּין אִיהוּ נִיהוּ הֲדַר / אֲשֶׁר נִשְׁבַּע וְנָדַר

לַאֲבִיר יַעֲקבֹ דָּר / בְּאֶרֶץ הַצְּבִי

בְּדַת הָאֵל יִתְבּוֹנָן / כִּתְרֵי מִנָּן

שַׁבְּחוּ רַבָּנַן / לְדִצְבִי

נָגִיד רַב וְנֶאֱמָן / וְנַעֲמָן

מִנֹּפֶת צוּף וָמָן / מָתוֹק בְּקִרְבִּי

חֲסָדִים מָלֵא כֻלּוֹ / וְנֹגַהּ וְגַם אוֹר לוֹ

כָּשֶּׁמֶשׁ בְּהִלוּ / נֵר מַעֲרָבִי

סִדְרָא קַדְמָאָה בָּרְקָן / סָמְקָן יָרְקָן

מְרַמְּצָן וּבָהְקָן / בְּתוֹךְ מֶרְחָבִי

יִפְתַּח אִישׁ אֶת יָדוֹ / מִמְּאֹדוֹ

וְלִפְנֵי כְבוֹדוֹ / אוֹתוֹ יָבִיא

נְדָבָה לוֹ תֵרָצֶה / כְּמוֹ קְּרְבָּן אִשֶּׁה

לִפְנֵי צוּר מִתְנַשֵּׂא / אֱלֹהֵי אָבִי

חָכָם יָרֵא וְתָם / שְׁלַחוּ מִתָּם

וּלְקַיֵּם מִצְוָתָם / רָץ כַּצְּבִי

זְכוּתָם תִּהְיֶה אִתוֹ / בְּעֵת לֶכְתּוֹ

בְּבוֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ / וּזְכוּת הַתִּשְׁבִּי

קַבֵּל נָא, מִכְלַל יֹפִי / שִׁירַת זִמְרַת צִפְצוּפִי

לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי / וְהֶגְיוֹן לִבִּי

ישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל קלטו תלמידים ממרוקו שמרביתם כאמור לא התכוונו כלל לחזור ולהורות במוסדותיהם. סיפור חייו של הרב יהודה אלקיים, שהיה מנהל הסמינר לבנות ״בית יעקב״ בטנג׳יר בשנת 1957, ולימים נשיא רשת ״אוצר התורה״ בצרפת, הוא דוגמה אופיינית לכך.
הרב יהודה אלקיים נולד בקזבלנקה בשנת.1928 בשנת 1951, כשלמד בפאריז הנדסת חשמל, התוודע לרב קלמנוביץ שביקר בה. הוא הצטרף לעולם הישיבות, והחל ללמוד בישיבת גייטסהד שבצפון אנגליה, בשנים 1957-1951, והיה לתלמיד חכם בעל מוניטין. בישיבה בגייטסהד למדו תלמידים נוספים ממרוקו והיא זכתה לכינוי ״המושבה הצרפתית״. תלמידים אלה שלטו היטב בשפה הצרפתית והיו בעלי השכלה אקדמית. בשנת 1953 הקים הרב וולטנר את קריית החינוך בטנג׳יר והזמין את אברכי גייטסהד לקחת חלק במשימה החינוכית כרבנים וכמורים. התלמידים דחו את הצעותיו משום שביקשו להקדיש עצמם ללימודים בישיבה ולא לעסוק בהוראה. הרב רפאל ברוך טולדנו, רבה הראשי של מקנאס, ביקר באותה עת בגייטסהד, נפגש עם האברכים וניסה לשכנעם לשוב למרוקו. הוא הסביר שבסירובם הם זונחים את אחיהם במרוקו ועל ידי כך מסכנים את שלומם ומפקירים אותם להתבוללות ושמד. הרב אלקיים התרצה להפסיק את לימודיו, לחזור למרוקו ולמלא בה תפקיד חינוכי, רק לאחר שהתייעץ עם הרב הידוע יצחק זאב סולובייצ׳יק (״הבריסקער רב״) שביקר בישיבה ונתן את ברכתו למעשה. הרב אלקיים היה אפוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
הלחץ והבהילות שנגרמו על ידי הרב קלמנוביץ במהלך העברת התלמידים לארצות־הברית, עוררו תכונה רבה בקהילה. הרב עבו כתב לרב קלמנוביץ שהוא חושש מהתערבות השלטונות ומהאפשרות שייאסר. ייתכן שבגלל הבהילות שבתוכה פעלו עברו על החוק בהסדרי הוויזות ובביקורת הגבולות.
מערכת היחסים בין הרב קלמנוביץ לרב עבו התנהלה בסגנון המדגיש את הדומיננטיות של זה הראשון תוך הפעלת האוטוריטה הרבנית שלו. סגנון זה אפיין גם את מערכת היחסים בין קלמנוביץ לבין יתר המנהיגים הדתיים בקהילה המקומית. הרב לא נמנע מלהפעיל את האוטוריטה הרבנית שלו על מנת להגיע להחלטות בתחום החינוך שיהיו על פי רוחו, גם כשהיה בדעת מיעוט. במובן זה הרב עבו היה עושה דברו של הרב קלמנוביץ. בספר זכרונותיו כותב הרב קלמנוביץ: ״כידוע לקחתי את האברך הר״ר רפאל עבו שליט״א מטבריא והשארתיו שמה להמשיך את עבודת הקודש…״ ואילו הרב עבו מספר, כאמור, במכתביו שלא פעם גער בו הרב קלמנוביץ על כך שאינו משתדל מספיק בעניין העברות התלמידים. באחד המכתבים ששלח לרב עזרא עטיה (קרוב משפחתו) הוא כותב: ״נאלץ הנני להישאר כאן בחג המצות לפי הוראות אמריקה כי אם אסע יתקלקל כל מה שעשיתי…״
מחליפת המכתבים בין הרבנים ברור לחלוטין, שנוסף להקמת רשת ״אוצר התורה״ במרוקו הוטל על הרב רפאל עבו לאתר את בני התורה הכישרוניים ביותר ולשלחם ללימודי חוץ בישיבות מחוץ למרוקו.
ממכתב שכתב הרב עבו ליוסף שמאע, סגנו של יצחק שלום מייסד ״אוצר התורה״, נראה שהוא מתגאה בתפקידו כמגייס בחורים לישיבות הליטאיות ולא עושה זאת מתוך ״כפייה״: שמי הולך טוב מהתחלת מרוקו עד סופה וכולם אוהבים אותי חוץ ממנהלי האליאנץ ואלה שונאים מחמת קנאה… והשם יודע שאין כוונתי להתגאות רק לכבוד התורה ולומדיה, שאינני רק חניך אלא למדתי בישיבות גדולות של אשכנזים ויודע איך מנהלים ישיבות, ועבדתי בזה ויש לי תעודות רבנות מרבנים גדולים אשכנזים וספרדים… ואם יש ספרדי הלומד בישיבות אשכנזים נזקף על חשבוני… גאוותו של הרב עבו היתה נעוצה בהערכה הרבה שרחש ללימודים בישיבות האשכנזיות הליטאיות. הוא היה חניך ובוגר שלהן ואמון על שיטות עבודתן. נטייה זו של הרב עבו מאפיינת רבים מהרבנים הספרדים/ מזרחים בעולם התורה הליטאי. למרות שחשו על בשרם את האפוטרופסות וההתנשאות האשכנזית לא חדלו מלהעריץ את עולם התורה ועולם הישיבות האשכנזי, ושאפו להשתייך אליו ולהיות חלק ממנו.