ארכיון יומי: 24 באפריל 2016


חינוך שאיל לוי-בתי הספר של הקהילה היהודית במונטריאול

חינוך שאיל לויברית 32 - 1

מנכ״ל עמותת בתי הספר היהודיים

בתי הספר של הקהילה היהודית במונטריאול

הקהילה היהודית של מונטריאול מעוגנת היטב בחברה הקוויבקית. זוהי קהילה, אשר לה תשתיות מתאימות, המסוגלת להציע שירותים משלה. רשת בתי הספר של הקהילה מורכבת מ-15 עמותות, הפועלות ב-23 קמפוסים באי של מונטריאול ובהם אוכלוסייה המונה מעל ל- 7,000 סטודנטים. ברור כי עם מספר כה גדול של סטודנטים, רשת זו משתייכת למוסדות החינוך החשובים בקוויבק.

בתי ספר אלה הם עצמאיים. יש להם תוכניות לימוד ומועצות ניהול עצמאיות. הם מאוגדים במסגרת העמותה של בתי הספר היהודיים, עליה מוטלת מלאכת התיאום של כל משא ומתן בין חבריה לבי המוסדות הממשלתיים. כמו כן, העמותה מתאמת את התקשורת ביניהם, על מנת שכולם יקבלו מסר אחיד.

אף על פי כן, יצוין כי, בניגוד לוועד של בית ספר, אין לעמותה סמכות החלטה על בתי הספר החברים בה. המנדט האחד והיחיד שלה הוא ליידע אותם, לכוונם ולתמוך בהם בעבודתם, על פי הצורך כשכל מקרה הוא לגופו.

רשת בתי הספר שלנו מהווה אחת ההצלחות, אשר הקהילה היהודית של מונטריאול יכולה בהחלט להתגאות בה, וכמוה גם החברה הקוויבקית. בתי הספר שלנו מוכיחים מעל לכל ספק כי הם מחויבים לכיבוד הנורמות החינוכיות של משרד החינוך, התרבות והספורט, ולקידום הערכים המשותפים של חברה מודרנית ודמוקרטית, בעת ובעונה אחת עם שימור אופייה הייחודי של קהילתנו.

הצורך לשמר את המסורת, התרבות ודרך החיים שלנו, במלה אחת את רציפותנו כעם, מובטח ומושג באמצעות החינוך היהודי. לשם כך, הכרתה של הקהילה באחריות זו של בתי הספר היהודיים מתבטאת בתמיכה כספית שנתית ניכרת, הבאה להתווסף לחלקם של בתי הספר, כדי לסייע לתלמידים נזקקים. לפיכך, בתי הספר שלנו פונים לכולם, ונגישים לכל בני הקהילה אף על פי שהורים מסוימים אינם מסוגלים לעמוד בעלות הלימודים.

על כן, אין אנו מהססים להצהיר, כי החינוך היהודי הוא בראש העדיפויות בקהילה שלנו. אולם, אין הדבר מנוגד לעובדה, שכל ילד מחונך כך שיוכל לתרום לחברה הקוויבקית, להתקדם בנקל במסגרותיה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה. זאת ועוד, חינוך זה מוקנה בסביבה יהודית, במוסדות מוכרים לשם תקצוב על ידי משרד החינוך, התרבות והספורט ובהתאם להנחיותיו. כך, בתי הספר מכינים את התלמידים לבחינות הרשמיות של הממשלה, הן ברמה של בתי הספר היסודיים הן בבתי הספר התיכוניים.

מאידך, על פי הסכם בלעדי בין עמותות בתי הספר היהודיים לבין משרד החינוך, מחויבים בתי הספר היסודיים המלמדים בשפה האנגלית לקיים מערכת של 14 שעות שבועיות בצרפתית לפחות. יש לנו גם תלמידים רבים מהמגמות הצרפתיות שלנו, הרשאים להירשם לבית ספר דובר אנגלית.

למרות שתלמידינו לומדים שלוש ולעתים גם ארבע שפות, כאשר אחדים הם בנים למשפחות מהגרים אשר שפתם אינה שפתה של החברה הקולטת, ולמרות העובדה שהם מצויים בכיתה 33 שעות בשבוע ויותר, אנו גאים במיוחד מהישגיהם בלימודים הכלליים, בכל פעם שהמשרד מנתח את הישגי המוסדות השונים. כמו כן, ראוי לציין כי כמעט 100% מכלל תלמידינו זוכים לתעודת בגרות וכ-90% מבוגרינו ממשיכים את לימודיהם במוסדות אקדמאיים. מספר לא מבוטל ביניהם זוכים לתעודות אקדמאיות, מהתארים הראשון והשני ועד הדוקטורט. השונות הקיימת בקהילתנו משתקפת בשונות שבבתי הספר שלנו, ובכל זאת כל בתי הספר של קהילתנו נהנים מאישור משרד החינוך וממילא חייבים להתאים את עצמם לחלוטין למערכת החינוכית, כפי שזו נקבעה על ידי משרד החינוך, התרבות והספורט/ עובדה חשובה שיש לציון היא כי 56% מהמועמדים היהודיים בגיל בי״ם לומדים בבתי הספר שלנו, לפי החלוקה הבאה: 66% בבתי הספר היסודיים ו-42% בבתי הספר התיכוניים. קהל דוברי הצרפתית בבתי הספר היהודיים מהווה 24% מכלל אוכלוסיית התלמידים. במקרה של הקהילות החרדיות, 100% מילדיהם לומדים בבתי הספר היהודיים. בתי הספר היהודיים מנוהלים על פי צורכיהם של ההורים בקהילותיהם, תוך כדי שהם צמודים לדרישות המקומיות ו/או הדתיות של הלומדים בהם. דרישות אלה משתנות על פי דרגה החרדיות של אותה אוכלוסייה, אך הרשת כולה חולקת את גאוות השייכות לקהילה היהודית ואת הקשר לזהות ולמסורת היהודיות.

לפיכך, בשעה שהרשת נקראת לדגל ולאתגרים חדשים, שומה עלינו להבטיח כי המציאות הזו תובן היטב ותילקח בחשבון, תוך כדי שימת דגש שעם מעט רצון טוב ויוזמה ידעו בתי הספר, פעם אחר פעם, לענות לציפיות של מערכת החינוך ובו זמנית לכבד את הדרישות הדתיות של הקהילות כולן.

דר׳ דן מנור – רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו

דר׳ דן מנור

רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתוברית 31 - תאפילאלת 001

א.        המאמר הוא תמצית מחיבורו של ד' מנור: 'קבלה ומוסר במרוקו', יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ״ב. לבן מראי המקום יהיו רק מהחיבור הליל.

ב.        למי שאינו מתמצא בנושא, השימוש בפרסוניפיקציה ובאנתרופומורפיזם הוא לבוש חיצוני בלבד לאמת מופשטת, משום שאי אפשר לתאר אלוהות עלומה בחביון עוזה, בתפיסת המקובלים, אלא בשפת אנוש, מעין: "דברה תורה בלשון בני אדם"

ר' יעקב אביחצירא (להלן – הרי״א) נולד בתאפיללת בשנת תקס״ז – 1807. נמנה עם האישים הבולטים בקרב יהודי צפון אפריקה. רישומו ניכר במסורת העממית, ודמותו מקובלת בקרב כל השכבות החברתיות של יהודי מרוקו. מדי שנה עורכים לזכרו הילולא רבת מוקירים. תמונת דיוקנו מצויה כמעט בכל בית ליד דיוקנותיהם של אישים נערצים אחרים כהרמב״ם. אך המקורות העממיים שמהם ניתן לדלות פרטים על דמותו ועל קורות חייו הם שניים בסך הכל.

א. 'מעשה נסים'. זהו קובץ סיפורים שנרקמו בחוג המשפחה, המקורבים והחסידים, ונפוצו בקרב יהודי המגרב. אברהם מוגרבי העלה אותם על הדפוס, וצירף אליהם גם מה ששמע מפי: "מגידי אמת" כלשונו. 'מעשה נסים' הוא מהדורה דומה לקבצים ידועים, דוגמת "שבחי האר"י", "שבחי הבעש״ט, "שבח חיים" ועוד. מתוכנו מצטיירת דמות של הרי״א, איש מופת המחולל נסים ונפלאות בעת הצורך, דמות של צדיק בחסד עליון, ששמו נישא בפי כל.

ב. מקור אחר הוא ההקדמות שנספחו לכתביו של הרי״א. שלוש מהן נכתבו בידי בניו, אחת בידי תלמידו ואחת בידי ר' רפאל אלבז. להבדיל מן הסיפורים, הן מהימנות יותר. הן סוקרות בקווים כלליים את השכלתו ופועלו הספרותי, אך הפרטים הביוגרפים של המחבר קלושים בהם.

אילך היוחסין

על אילן היוחסין של המשפחה אין שום פרט במקורות העבריים שנתחברו במאות הי״ז-י״ט, כגון: הכרוניקות וספרות השו״ת. במקורות הללו מופיעים משפחות היחס, שהטביעו את חותמם על הקהילה היהודית, כמשפחת אבן דנאן, אבן צור, טולדנו, סרירו, בירדוגו ועוד. אך על משפחת אביחצירא אין שום זכר, רק עם הופעת ר' יעקב החלה המסורת העממית לגלות עניין בייחוס אבות, וקבעה את ר' שמואל אלבז כמייסד השושלת. לפי מסורת זו, ר׳ שמואל היה אמור להפליג למרוקו בספינה ביום ו', אלא שההפלגה נדחתה ליום שבת מחמת תקלה, ומפאת חילול שבת הוא הפליג על חצירה בים, שהובילה אותו עד מחוז חפצו. בזכות הנם הזה הוסב שמו לאביחצירא.

אכן, בין גדולי חכמי פאס במאה הי״ז, היה חכם אחד בשם ר' שמואל אלבז, ואילו ר' שמואל אבוחצירא היה ידוע בקהילות המזרח והמגרב כבן דמשק. הוא היה איש צנוע, שישב על מחצלת בבית הכנסת, כשכל המתפללים ישבו על כרים וכסתות, ולכן כינוהו אבו חצירה. מכאן, שההסבר לכינוי אבוחצירא הוא ההתנהגות מוסרית, ולא הנס. המסורת העממית כדרכה מיזגה את שתי הדמויות ויצא מה שיצא.

אכן, סבירה יותר עדותו של ר' אליהו אביחצירא, שלפיה אב השושלת היה ר' עיוש: "וזהו היחס שלנו, אבינו הראשון הוא החכם השלם… כמוהר״ר עיוש אבוחצירא". לאור העובדה שהעתיק את הדברים ממגילת יוחסין, כפי שהוא מציין, הרי אין לפקפק באמינותם.

סביבתו הגיאוגרפית והחברתית של הרי״א.

נושא זה נדון בהרחבה במקום אחר. נעיר עליו כאן רק במילים אחדות. תאפיללת שוכנת בעמק זיז לרגלי האטלס הדרומי. זהו אזור הררי מבותר ורצוף ניגודים אקלימיים בהתאם למבנה הנוף. ראשיתה של התיישבות יהודית כאן לוטה בערפל. ההשערה היא, שהמתיישבים הראשונים היו אלה ששרדו מהעיר תואת לאחר חורבנה בידי הברברים. הם ייסדו יישוב יהודי בשם סיגילמסה שבמרכזו תאפיללת.

אוכלוסיה יהודית זו, על תרבותה הכפרית, שונה במידה רבה מזו המרוכזת בערי החוף והצפון. השוני הזה נובע מן העובדה ההיסטורית, שהקהילות העירוניות יונקות מהמורשה הרוחנית והתרבותית של יהדות ספרד, שכנראה פסחה על הקהילות הכפריות. ועל כך הרחבנו את הדיון במקום אחר תוך הבאת דוגמאות רבות לשוני הזה. נביא אחת מהן. ר' יהודה בן עטר כותב באחת מתשובותיו לחכמי א״י בשנת תפ״ז, כי נוסח הכתובה של מגורשי קאשטיליה נתקבל בערים: פאס, מכנס, תיטואן, צופרו אלקצר, חוץ מתאפיללת ואגפיה.

דמותו של הרי״א

המסורת מספרת שבגיל ט״ז לחייו הוא היה: 'מלא וגדוש בפרדס התורה', וזכה על כך לדברי שבח מפי אחד מחכמי דורו בשם ר' מרדכי בן שאול. אכן, הוא עצמו מעיד בזו הלשון: "וכד הוינא טליא (כשהייתי טלה) הייתי מפרש…אח"כ ראיתי שהראשונים ז״ל כתבו כן". יש להניח שבכינוי "טלה" הוא מתכוון לימי עלומיו – מה שמאשר את דברי המסורת.

על מעמדו כמורה הלכה נכתב בהקדמות לחיבוריו: "דן ידין יורה דעה… ועם פוסקים הוא נמנה, דיינא דנחית לעומקא דדינא (דיין היורד לעומקו של הדין)". הערכה זו מתאשרת מהחלפת שו״ת בינו לביו גדולי דורו, כמו ר' יצחק בן ואליד, בעל'ויאמר יצחק', ור' עמור אביטבול בעל'מנחת העומר', נתייחס כאן רק לשתי דוגמאות: אחת השאלות שהובאו בפני המחבר ובפני ר' יצחק בן ואליד, דנה בערעורו של שכיב מרע על צוואתו לאחר שהחלים. זמנה של השאלה היא שנת תר״א – שנת שלושים ושלוש לחייו של המחבר. שאלה אחרת דנה ברווחים מכסף שהופקד ביד גוי המשתמש בו בשבת.

המחבר התיר ואילו ר' יצחק אסר, וכך הוא כותב: "זה מה שכתבתי על פסק הדין שכתב מהרי״ע בוחצירא נר״ו להתיר בנותן מעות לגוי…".

La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera-Rabbin Professeur Moché Amar

ברית 31 - תאפילאלת 001Rabbin Professeur Moché Amar

La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera    

L'origine de la famille Abehssera

La famille Abehssera est originaire du sud du Maroc, de la région de Sijilmassa nommée aujourd'hui Tafilalet. Cette famille descend de Rabbi Chmouel Abehssera (Abouhatsiri) né à Jérusalem et qui a vécu à Joubar en Syrie. Rabbi Haim Yossef David Azoulay (Hahida) écrit au sujet de Rabbi Chmouel, dans son livre Chem Hagdolim : " Notre Maître Rabbi Chmouel Abehssera est un saint homme de D. qui s'isolait à la synagogue à Joubar dans une ville nommée jusqu'à aujourd'hui Joubar. Comme il se tenait à l'écart de la société et des choses de ce monde, on l'appelait Rabbi Chmouel Abouhatsiri. J'ai entendu des anciens des faits extraordinaires et miraculeux par lesquels il a sauvé Israël de bien des problèmes et j'ai vu de mes yeux ses actes pour le secours d'Israël. Que son mérite nous protège". Nous apprenons des paroles du Hida que l'origine du nom Abehssera provient de la coutume du père de la dynastie de s'isoler dans la cour de la synagogue et de ne pas se montrer à l'extérieur.

Donc, Abouhatsiri veut dire celui qui vit dans la cour ihatser). Une autre tradition dit que le fondateur de la famille se tenait à l'écart de la société et des choses de ce monde ; et qu'il dormait uniquement sur une natte (hatsira) sans matelas ni couvertures. Une autre traduction parle du miracle qui s'est produit en faveur de l'ancêtre lors d'un voyage en bateau, une tempête s'est déchaînée et le bateau a commencé à couler. Rabbi Chmouel a pris sa natte l'a mise à l'eau, s'est assis dessus et a navigué ainsi jusqu'à terre. D'autres disent que le nom provient de l'occupation du chef de famille qui fabriquait des nattes.

Rabbi Yaacov, fils de Massoud, est né en 5567 (1807) et a reçu le nom de son grand père. Quand il a grandi, il a reçu un enseignement de la Thora et dès son jeune âge on a découvert en lui des dons supérieurs. Il étudiait avec tant d'intérêt qu'il ne sortait presque pas du Beit- Hamidrash. À l'âge de 15 ans, il savait à fond la Michna et les Poskim (décisionnaires). Vers l'âge de 18 ans, il a commencé à étudier la Kabala.

Son père, rabbin et chef de la communauté, l'a accoutumé à s'occuper des affaires sociales. Et à chaque question qui lui était posée, il l'adressait d'abord à son fils, pour le préparer à le remplacer en tant que chef spirituel. Rabbi Yaacov lui-même s'était imposé une vie de hassid et d'ascète. Il s'isolait avec D., parlait peu, étudiait la Thora et priait beaucoup.

Déjà dans sa jeunesse, il a assumé le rôle difficile de rabbin. Il était aussi juge et dirigeant de la communauté. Il a dirigé la communauté avec humilité et simplicité. Par ses vêtements aussi il ne sortait pas de l'ordinaire, ne portait que des habits simples, si bien que ceux qui ne le connaissaient pas pouvaient croire qu'il s'agissait d'un des pauvres de la ville.

Quand il arriva avec quelques Juifs de sa ville au Tafilalet, une région reculée du Maroc, lieu où il n'était pas connu mais où il était renommé, le chef de la communauté voulut leur préparer une chambre pour dormir, chez les plus simples des gens, comme il était de coutume de faire avec de simples voyageurs de passage. Mais quand il leur demanda d'où ils venaient, ils répondirent : du Tafilalet. Il leur demanda s'ils connaissaient Rabbi Yaacov Abehssera et s'enquit de sa santé. À ces questions, Rabbi Yaacob se tut mais un de ses compagnons ne put se retenir de rire, c'est alors que le chef de la communauté comprit que Rabbi Yaacov lui-même était devant lui. Il lui demanda pardon et le pria de venir loger chez lui, mais Rabbi Yaacov refusa en disant que le privilège en revient au Juif de modeste condition prévu et qu'il ne logerait chez personne d'autre dans cette ville.

Rabbi Yaacov dirigeait la Yechiva dans sa ville, s'entourant d'élèves. Il les poussait à être studieux pendant qu'il pourvoyait à leurs besoins. De sa Yechiva, sont sortis des rabbins qui ont exercé dans toute la région. La Yechiva a existé pendant 100 ans environ. Jusqu'à Rabbi Yaacov, la ville de Tafilalet et les environs étaient pauvres en Thora et grâce au Rabbin toute la région est devenue un lieu de Thora, de foi et de Hassidout. Pendant son sacerdoce, la situation financière des Juifs était très précaire et Rabbi Yaacov a secouru les pauvres. Sa maison était largement ouverte aux nécessiteux;  il recueillait des fonds qu'il distribuait aux pauvres. Il se déplaçait de ville en ville au Maroc, en Algérie et même en Tunisie., Il organisait des quêtes et ramassait les fonds nécessaires à l'entretien de sa Yechiva et au soutien des pauvres de la ville. Sa grande préoccupation pour les habitants de la ville forçait le respect et faisait l'admiration de sa communauté et de tous les Juifs du Maroc. Ses nombreux voyages ont fait connaître sa sagesse, sa foi et sa piété.

En tant que dayan, il a jugé les pauvres avec beaucoup d'abnégation. Il a fait en sorte de résoudre des problèmes judiciaires sans provoquer de préjudices comme dans le cas suivant: une femme a prié Rabbi de l'aider dans une querelle qu'elle avait avec son mari. Comme le Rabbin et son aide passaient alors par un endroit périlleux, le Chamach pria la femme de se taire jusqu'après le passage périlleux, mais Rabbi Yaacov le réprimanda en disant: "Le danger ne se trouve que dans les lieux où l'on peut faire déformer le jugement." Et il ne bougea pas de là jusqu'à ce qu'elle ait dit ses doléances et qu'il lui ai écrit son verdict. Parfois ses décisions étaient étonnantes et paraissaient contraires à la Halakha écrite. Par la suite, on s'apercevait que ses décisions étaient justifiées.

פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשות

פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשותממזרח שמש עד מבואו

תמורת תשלום מס הגולגולת וביצוע " תנאי עומאר " על ידי היהודים שחיו בארצות האסלאם, חלה חובה על השלטון המוסלמי לשמור על חייהם, רכושם, חירותם הדתית ועצמאותם הקהילתית. הנחה מקובלת בספרות היסטורית כי התחייבות דו צדדית זו נשמרה בדרך כלל.

כמה מההיסטוריונים והאנתרופולוגים יוצרים אידיאליזציה של חיי היהודים בארצות האסלאם בכלל זה במרוקו. כראייה להנחתם מסייעים בעובדה כי החיים היהודיים נמשכו באין מפריע במשך דורות, וכי היו יהודים שהתעשרו, מהם מקורבים לסולטאנים בתפקידים שונים.

הרב יעקב משה טולידאנו למשל כותב על ימי שלטונו של מוחמד אבן עבדאללאה, ששלט בין השנים 1790 – 1857, כי " בשנת תקי"א זרחה שמש צדקה ליהודי מרוקו " והוא מכנהו " אוהב ישראל " וכמי שהתייחס " בחיבה אל היהודים ".

בהתבסס על עובדה זו שבחצרו פעלו יהודים בתור מזכירים, תורגמנים וממלאי שליחויות דיפלומטיות. למעשה הוא ניצל אותם לתועלתו האישית. יהודים אלה אמנם נהנו מפריבילגיות ואילו גורלם של המוני בית ישראל לא השתנה לטובה, וחלו עליהם ההגבלות וההשפלות בכל דור.

גם אילוצם של יהודים לעבור למללאח בפאס בשנת 1438 ובשאר הערים בדורות הבאים נדרש לזכות ולגנאי. יש הרואים בצעד זה הגנה עליהם לבל יותקפו, ואחרים כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקורות יהודיים – כחלק מרצון של השלטונות לבודדם ולהשפילם. ויש המסיקים מסקנה חיובית על פי הידוע מהזיכרונות האישיים מתקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו.

האחרונים מתעלמים מגורלם של המוני העם בתקופה שקדמה לפרוטקטורט, שסבלו לעתים מהגבלות נוספות לאלה הכלולות ב " תנאי עומאר ", מהתנכלויות של מושלים ומוסלמים מפשוטי העם שהתבטאו בהשפלות, פגיעות גופניות, רציחות, עלילות, גירושים, שוד ופגיעה בחייהם הדתיים.

פרטים שונים ידועים ממקורות יהודיים וזרים, וידע מפורט יותר על תופעות אלה נודעו ליהודי אירופה ולדיפלומטים הזרים החל בשנות ה-60 של המאה ה-19 ואילך, לאחר יסודן של כל ישראל חברים והאגודה המקבילה באנגליה " אגודת אחים " Anglo Jewish Association.

תיירים, דיפלומטים ומיסיונרים נוצרים שכתבו על היהודים במרוקו ציינו, כי למרות שהיהודים אינם אזרחים שווי זכויות כמוסלמים, השלטונות לא פגעו בחופש הדת שלהם, ומוסלמים אף מכבדים את דתם של היהודים. ואמנם הקהילה היהודית נהנתה מחופש דתי, מעצמאות שיפוטית הכוללת אמצעי ענישה, ושירותי הדת התנהלו בדרך כלל ללא התערבות השלטונות במקומיים או המרכזיים.

לעומת הכלל יש לציין כי לפי מקורות עבריים ולועזיים מהמאה ה-17 עד ראשית ה-20, היו פגיעות בחייהם הדתיים של יהודים במרוקו בעקבות פרעות, או פקודות של מושלים מקומיים, מהם שאושרו על ידי הסולטאן.

היות ולפי " תנאי עומאר " אסור לבנות בית כנסת או כנסיה, ורק אלה שנבנו בתקופת הטרום אסלאמית מותר שיישארו, הרי בתי הכנסת ותכולתם היו מוקדים להתנכלויות. על היהודים היה להוכיח שבית הכנסת היה קדום, או לפחות יסודותיו.

דרך אחרת להתגבר על הגבלה זו היה קיום תפילות בבתים פרטיים, כי אלה אינם כלולים באיסור. במהלך הדורות נסגרו בתי כנסת, חוללו או נהרסו, כמה מהם הפכו למסגדים, נמנעו לימודים של תינוקות של בית רבן, ספרי תורה חוללו או נשרפו, נאסרה תקיעת שופר בראש השנה ובעת הלוויה, ונאסרה הרמת קול בתפילה.

המעשים נעשו לעתים על ידי פורעים ואחרים לפי הוראה מגבוה. נציין כמה אירועים : בשנת שע"א – 1611, נשרפו חמישה ספרי תורה והרבה ספרי קודש בעיר תאדלה על ידי פורעים ערבים. שנה לאחר מכן פרצו לבית כנסת בעיר פאס, נגנבו חפצי קודש וחוללו ספרי תורה.

כ-11 שנים לאחר מכן נהרסו בתי כנסיות בעיר תפילאלת וספרי תורה נרמסו. בשנת שפ"ז – 1627, נסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו בעשרה וביטלו ללמוד התינוקות, בערים פאס, תיטואן, ואלקסאר.

בשנת ת"ו – 1646 ניתנה פקודה להרוס שבעה בתי כנסת של התושבים ושל המגורשים בעיר פאס. כדי שלא יהרסו אותם עד היסוד שולמו קמים יקרים. תשמישי הקדושה הוחרמו, ורק ספרי התורה ניצלו לאחר תשלום שוחד, ונותרו רק שני בתי כנסת פרטיים על תילם.

חמש שנים לאחר מכן שוב הורחבו בתי כנסיות בפאס. כנראה לאחר שנבנו שוב האישור השלטונות תמורת תשלום. בתיטואן הוחרם בית הכנסת הגדול בשנת תכ"ה – 1665.

ימים מרים באו על יהודי מרוקו תחת שלטונו של מולאי יזיד – המזיד 1790 – 1792, בנו של מוחמד אבן עבדאללאה. בין שאר גזרותיו פקד להרוס בצי כנסת ולהופכם למסגדים. בית הכנסת הגדול של התושבים בפאס הפך למסגד, ולאחר מות אליזיד נשאל קאדי מה לעשות בו, ותשובתו הייתה יש לסתור אותו ואת הצריח כי הוא אסור בהנאה למוסלמים.

רבי יוסף משאש זצוק"ל כותב בספרו " אוצר המכתבים " חלק ב' בסימן אלף רסב את הדברים הבאים. הדברים נלקחו מהספר הנזכר על ידי.

כשסתרו הקהל, בית הכנסת הידועה ונקראת על שם אדוננו הרב כמוהר"ר אפרים אלנקאווה זיע"א, והיו חופרים היסודות לחדשה, נמצאת אבן גדולה בחיק האדמה, וכתוב עליה באשורית בזה הלשון :

" זה השער לה' ( השם נמצא כתוב מלא ) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק, כי ביתי בית תפילה, גדול יהיה כבוד הבית, שנת וירם קרן לעמו א' י' ע' ע' ם', על כן נמ"כ עליה, כך נמצאו שני גרישין של אותיות " ירם קר, שמורים על עיקר החשבון, שהיא שנת תקן לפ"ק, שבו חזקו את בדקה, ותיבת איעעם, אמרתי אני, שהיא ראשי תיבות על הכתוב, אלדים יכונניה עד עולם סלה.

אני היו"ם ס"ט – עד כאן דבריו של רבי יוסף מתוך ספרו " אוצר המכתבים "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר