ארכיון חודשי: מאי 2016


הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

הקבלה בצפון אפריקה

חשיבות רבה נודעת להימצאותו של ספר הזוהר במארוקו. כידוע, לא היה עותק מלא של הספר בידי המדפיסים הראשונים באיטליה, והמגיה במנטובה (שי״ח, חלק א) מעיד כי ״לא נחה דעתנו עד שמצאנו העתקה אחרת ישנה באה מצפת״, והעתקה זו הביאו עמהם, ככל הנראה, עולי המערב במאה הט״ז. כך נולד זוהר חדש משום שבידי מקובלי מארוקו שעלו לצפת היו קונטרסים שחסרו במהדורות הזוהר של דפוסי מנטובה וקרימונה, ועריכת זוהר חדש נעשתה אפוא לאור החומר שהובא מצפון אפריקה. אף ר׳ שמעון אבן לביא, בפירושו לזוהר, מעמת כמה פעמים את גיירסת הדפוס עם נוסחאותיו שלו שמכתב־יד. כלום היה בידיו כתב־יד שהגיע עמו מספרד או שמא מצאהו במארוקו? כך או כך, חשוב הדבר ששמור עמו נוסח שונה לפעמים, העשוי לסייע בביקורת הטקסט. אף נזכור את עדותו של ר׳ אברהם אדרוטיאל הנזכר לעיל, שהוא טרח למצוא קטע מן הזוהר בפרשת יתרו שלא היה בידיו, עד שהגיע לספרייתו של הרב כלף. ובוודאי יש לייחס חשיבות רבה לעדותו של רבי משה בסולה, באמצע המאה הט׳יז, כי ״אנשי עיר פיס שהם מזמן קדמון, נמצאו אצלם ס״ה [= ספר הזוהר] ושאר ספרי קבלה שאין להם מציאות בשאר ארצות׳׳.

 סיוע חשוב לכך אפשר למצוא בהודעתו של אחד מגדולי מקובלי צפת במאה הט״ז, ר׳ משה קורדוברו, הכותב בשנת ש״ח: ״והועד אלינו שנמצא ספר הצנורות … ובעונותינו לא זכינו אליו, ואומרי׳ שהוא נמצא אצל אחינו שבמדינת פאס יצ״ו״. סביר להניח כי ה״אומרים״ היו מן העולים אשר הגיעו ארצה ממארוקו במאה הט״ז ותפסו מקום של כבוד בחייה הרוחניים והחברתיים של צפת. בפאס פעל גם מקובל בשם רבי יהודה חליווה (חלאווה), שנשכח במרוצת הדורות ורק בדורנו העלוהו מתהום הנשייה. פירושו לתורה עומד לצאת לאור בידי פרופ׳ מ׳ אידל. בכ״י ירושלים 8°3731, דף 205 א-ב, נרשמו ״כללים נחמדים מהר״י חליווא תנצב״ה ע״ד הקבלה״. חליווה עלה לארץ ישראל.

בספרים שונים, בעיקר בכתבי־יד, ניתן למצוא איזכור של שמות של אישים שחיו במאות הט״ו־הט״ז או לפני כן. על חלקם מצוין שהם מקובלים, ויש שהם מוסרים דבר סוד בנושא כלשהו. פרטים מועטים נותרו על חייהם, ועל כל פנים ניתן לדלות רשימה לא־קטנה של שמות, כגון: אברהם בן־מוחא, דוד אלשקר, דוד בן שמואל הלוי, חיים ביבאס, יחיא בן חמו, יעקב הלוי, יצחק אבטאן, יצחק קורייאט, יצחק קלדרון, יצחק קצב, ישעיה בקיש, כלף, מרדכי הסבעוני, מרדכי זיתון, ראובן בן יבגי, שלום זיתון, שלום ממנות ושלמה בן אברהם במאה הי״ז.

פעמים אפשר למצוא חוגים שהתרכזו בערים מסוימות, ובהם נטלו חלק מקובלים חשובים. למשל, במאה הט״ז וראשית הי׳׳ז פעל המרכז בדרעא, וכן חוגו של ר׳ משה אלבז. במאות הי׳׳ח והי׳׳ט פעלו מרכזים בתיטואן, תאפילאלת, מראכש, סאלי, פאס, מכנאס, מוגדור וכו'. אישים מרכזיים שסביבם פעלו חוגים, ופעמים אף יצרו רצף של כמה דורות, הם ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב פינטו, ר׳ יעקב גדליה, משפחת (א)בן צור, משפחת קורייאט, משפחת אביחצירא וכדומה. פעמים מתלווה תחושה של קבלת מסורת והמשכיות, ופעמים ידובר על יצירתיות. ויש ששתי אלה תלכנה שלובות זרוע. ואני רוצה להדגים זאת מדבריו של אחד המקובלים. ר׳ יצחק הכהן כותב, ״כי לא כתבתי ולא דברתי כי אם אחר עמל וטורח וקבלת חכמים״(גנות ביתן, עמי 98). או: ״והבן אם יש לך עינים לראות. והעירותיך בזה המקום. זהו סוד כפי מה שנתעורר לבי מן השמים לזה הפי׳ אע״פ שלא ראיתיו ולא שמעתי, והשם יכפר כי למענו אני עושה״(שם, עמי 112). אך גם שילוב: ״הרי לך ששה כוונות, שנים שקבלתי וארבעה כפי מה שנראה לי. והשי״ת יכפר כי למענו אני עושה, ליחדו אני רוצה״(שם, עמי 116).

כאמור, מרכז חשוב של מקובלים פעל בדרום מארוקו, בחבל דרעא. מחוז זה, שבו מצויים היו מיסטיקנים מוסלמים, המורביטון, שימש כר גם לפעילותם של מקובלים. י״מ טולידאנו וג׳ שלום כותבים אפוא על ״קן מקובלים״ שהיה בדרעא. לפי הפרטים הידועים כיום על המתרחש בחבל ארץ זה במאה הט״ז, יש להניח שהיה זה חוג בעל מסורת ארוכה. לא חסר עניין הוא סיפורו של ר׳ משה קורדובירו, והוא המקור ההיסטורי הראשון הקושר את התגלות ספר הזוהר לדרעא. חלק ממקובלי דרעא עלה לצפת במרוצת המאה הט״ז, ואף זכה לתפוס מקום חשוב בחייה הרוחניים המתחדשים של צפת. כך, למשל, מספר ר׳ שלומיל מדרעזניץ באגרתו:

ואח׳׳כ עולים הראשי ישיבות בית חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה. שם האחד הוא החכם מוהר״ר מסעוד סגי נהור, והוא מורי ורבי [ י], ידוע לכל ישראל רוב קדושתו ורוב בקיאותו. ושם הב׳, מהור׳׳ר שלמון מערבי יצ״ו, מפורסם הוא לעיני כל ישראל בחכמה ובענוה יתירה ובחסידות מופלאה וכו׳.

שני חכמים אלה באו ממארוקו ושניהם בקיאים היו בזוהר, בספרי קבלה ואף בכתבים שהיו ברשות רבי חיים ויטאל.

במהלך המאה השש־עשרה יונקת הקבלה במארוקו משני מקורות עיקריים: מקורות פנימיים ומקורות של מגורשי ספרד. לקראת סופה של המאה הט״ז הלכה וגברה ההשפעה של מקובלי צפת, וקשרים אלה הלכו והתהדקו אף יותר באמצעות שלוחי ארץ ישראל.

המגורשים מספרד שהגיעו למארוקו היו גורם בעל משקל בקרב יהדות זו. היו בהם מקובלים גדולים וידועי שם (אמנם ר״ש לביא ור״י אלאשקר היו צעירים בזמן הגירוש), שהיו עשויים להזרים דם חדש, ואולי גם להנחיל מסורת חדשה. מאלה ייזכרו שמותיהם של: ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ אברהם סבע, ר׳ יהודה חייט, ר׳ יוסף אלאשקר ור׳ משה בן צור ״ממגורשי קשטיליא״. אמנם, לבד משני האחרונים, ובמיוחד האחרון שהיה אבי משפחת בן צור הנודעת, שהיכתה שורשים עמוקים במארוקו, הרי שלושת הראשונים לא תקעו בה יתדות אהליהם, ויצאו הימנה בשלב מסוים. אף על פי כן הם הצליחו להטביע בה חותמם, במידה זו או אחרת.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצ"ל

 רבי יצחק קאלאמארושדרים

כלולות ״בית אל״ שנת ה׳ תרט״ו(1855)

שד'ר דירן היה בעיר צפרו בחדש טבת תרט״ו והזכיר בסתם בקבלת הכסף לרבי חיים אליהו אביטבול ״שד׳ר מעיה״ק ירושלים״ בשנת תרט״ו והוא היה שדר של בית אל  ואח״כ היה שד'ר לעיה״ק חברון ת״ו בשנת תרט״ו הרחבת לי לפ״ק, הוא ז״ל נפטר ביום הכפורים תרמ״ד(1884), ובכל המקורות כתוב שיצא למרוקו בשנת תרט״ז, והאמת שהיה בעיר צפרו בטבת תרט״ו.

ב״ה

מאי החמי השד'ר מעיר הקדש ירושלם תובב״א, איך קבלתי מיד יד'ן החכם השלם והכולל כמהר״ר ר׳ חיים אליהו בוטבול מקופת ״ויברך דוד״ ומקופת ״ירושלם״ תובב״א. ומקופת רחל אמנו ויע״א, ונם מהקדש. שיש בידו סך הכל שמנה וששים מתקלים, ובאו לידי ורשותי הסך הנז' במושלם.

ישא ברכה מאת ה': ויאריך ימים ושנים. לעבודתו יתברך שמו ומלא ברכת ה' כה דברי הצעיר שד'ר מעיר הקו׳ ירו' תובב״א, והיה זה ביום עשרים לחדש טבת שנת בצר הרחבת לי לפ״ק

ושלום ע״ה יצחק קאלאמארו

רבי ברוך פינטו

לשיפוץ בתי כנסת בירושלים

ר׳ יוסף נסים בורלא ורבי ברוך פינטו

שלוחי כולל הספרדים

 ה׳ תרי״ז ותרי״ט(1859 – 1857)

 שלוחי כולל ירושלים

האי זוגא דרבנן השדרי״ם הנ״ל, ידועים ומפורסמים ובספרי השדרי״ם למניהם מהוללים ומשובחים מפי שולחיהם. הראשון ראב״ד, ויפה אף נעים נעים זמירות ישראל מעורר הלבבות ומעורר הרחמים, פה מפיק מרגליות דורש כתרי אותיות והיה שליח גם למוסד ״בתי מחסה״ ועל השני מסופר עליו כשעבר השד״ר מוה׳ ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחוכמתו, אמר שראה ב׳ מעיינים, גדולים במערב אחד, מוה״ר יעקב אבטאן במראקס (נפטר שנת תרל״ג) וא׳ מוה׳ שאול אבן דנאן(נפטר תרל״א)״.

שליח זה השני יצא בראשונה בשביל שיפוץ בתי כנסיות, והיה איפוא צעיר בגיל 20 כמצויין בשטר השליחות, ונודע כאחד הדיינים המפורסמים, ובשליחותו הראשונה תרי״ז נעלב בכמה מיני בזיונות ראה הלאה במסמך הכוללות

בנו'

יקר מחכמה ומכבוד איש אמונות רב ברבות. לנו לעינים. והוד' ידו נטויה לכונן את ירושלים הדר הוא מעלת הגביר החכם המרומם אור יומם רצוי אוהב התורה ולומדיה כמהר' אהרן אילבאז הנגיד מצפת נרו׳ יאיר לעד לעולם ובריא אולם בירא׳

אחרי עתרת החיים והשלום אנן דמסגינן בשלימותא ותפלתינו קבע אל מול פני הקדש כתל המערבי למען יחי הוד' לנצח אך׳ שמח שקט ובוטח ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח ברב הונים ותפארת בנים כירא: אותותינו אלה אנן בדידן חכמי ורבני עיה״ק ירושלים ת״ו באנו בשורותים אלו לצוות להאי רחימו דנפשין שדר לן ציר אמונים ברוך מבנים דין הוא הדר פתח הסמדר יושב אהלים ושקדן בתורה מע' החכם השלם והכולל להודות ולהלל ממשפחת רם כמוה״ר ברוך פינטו נרו׳ שליח מצוה דכוללות ארבע בתי כנסיות שבירושלים ת״ו הוא ההולך קדמת אשור וברוך מפיו יקרא את כל התלאה אשר מצאתנו מריבוי החובות אשר נעשו בבנינם כידוע, וידענו כי מטיבותיה דרומי חפץ חסד ומרבה להטיב מלבד כי יעמוד לימינו להפיץ ולהדיח מעליו כל מין מערער אשר יעמדו עליו אלא אדרבא לעתרו ולתומבו ולסעדו בבל הבא מידו ולמלא את ידו נדבה חדשה במדה גדושה ולצות עליו לכל אהוביו וריעיו וכגון דא מצוה רבה יען הנדבה הזאת היא יקרת הערך לפאר ולרומם את בית אלדי'נו. והסומך בידו עליו תנא ברכת טוב סמוך לבו לא יירא, והמערער ועומד לנגדו וגורם לו נזק יחוש לעצמו. כי בן עליה דמר קא סמכינן לצוותו ולאמץ את כחו יען רך הלבב ולא ניסה באלה. אולם חיליה לאורייתא ומרתחא ליה וכתר' שם טוב עולה. בטחנו כי ימצא חן וכבוד בעיני רומ' ובעיני כל הדורש טוב על עיר הקדש ירושלים תובב״א ושוט׳ יסגא הלכד׳ המעתירים בעדו תמיד ודושט״ו כנהר׳ וכנאה׳ החותמים פעה״ק ירושלים ת״ו בחי תמוז הת'ר טו'ב ש׳ ברכת ה׳ היא תעשיר לפ״ג ושלום

דא גושפנקא      דחתימנא ביה אני הראשון לציון חיים נסים אבועלפייא ס"ט

שמואל יהודה ארוואץ – דוד אברהם קארייו – רפאל מאיר פאניזיל – חיים משה פיזאנטי

מרדכי אליעזר סוזין – חיים דוד חזן 

זאב וילנאי- היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ

 

הרב יעקב משה טולידאנו 1בחברון התיישב במחצית המאה התשע עשרה, רבי יהודה בן רבי שמואל ביבאש, יליד ג'יברלטאר בן משפחה שמוצאה ממרוקו, מהעיר סאלי, עירו של רבי חיים בן עטר, רבי יהודה ביבאש שהיה מחולמי ציון הראשונים, נדד בקהילות שונות וישב בקורפו על כסר הרבנות. בסוף ימיו עלה לארץ, בשנת 1852, ובחר למושבו את עיר האבות והתיישב ברובע היהודי סמוך למערת המכפלה.

בטרם עלייתו אליה עזר לאחד משלוחיה לייסד בקורפו קופת " מגן אבות " ומהכנסותיה, לקנות בעיר האבות נכס על שם קהלת קודש קורפו.

הוא הביא לחברון את ספריתו הגדולה ואמר להקדיש זמנו לתורה. מקץ חודשים נפטר, בשעה שדרש בבית המדרש : " כי כמעט הייתה מיתתו מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בדת ומוציא מפיו רזין עלאין, נתעלף והלך לבית עולמו ". הישיבה בחברון שהייתה סמוכה לבית הכנסת אברהם אבינו, נקראה על שמו. ביבאש היה מורו הרוחני של רבי יהודה אלקלעי, ממבשרי ציון הראשונים.

עולים מערביים לא רק התיישבו בעריה הקדושות של הארץ, שבהן היה קיים יישוב יהודי מדורות, אלא באו גם לערים שבהן היו יהודים בודדים. ידיעת השפה הערבית ואורח חייהם הדומים בהרבה לאלה של הערבים, עזרו למערביים בהסתגלותם המהירה לסביבה החדשה. הם עסקו בעיקר במלאכה, במסחר ובחנוונות ברחובות היהודים ובשווקים הערבים. מהם עסקו ברוכלות והסתובבו בכפרים הערבים כל ימות השבוע וחזרו לשבת אל בתיהם.

יהודים מערביים היו חלוצי המתיישבים ביפו, בראשית המאה התשע עשרה ואחרי כן היו בין בוני תל אביב בראשית המאה העשרים. בבוא המערבים הראשונים ליפו, בשנת תקצ"ח – 1838 – בקירוב, העיר הייתה עוד מוקפת חומה ורוב תושביה מוסלמים.

הם התיישבו בסמטאות הסמוכות אל הנמל, סביב בית כנסת ואכסניה שהוקמו לפני בואם לצרכי העולים בדרכם אל ירושלים. ברשימת היהודים תושבי יפו שהוגשה למונטיפיורי בשנת תקצ"ט – 1839 -, נזכרים מערבים יוצאי הערים מראכש, סאלי, אורן ( ווהראן ) ואלג'יר, בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים זעירים.

מבין העולים מצפון אפריקה שהתיישבו ביפו צמחו בשנים הבאות משפחות מפרסמות כמו : מויאל ( אבי המשפחה בא מהעיר רבאט ). שלוש ( אבי המשפחה בא מאוראן. אחד מבניו אהרן שלוש, פעל רבות להרחבת היישוב ביפו וביוזמתו נבנתה השכונה הנקראת על שמו – שכונת אהרן, בגבול נוה שלום.

ועל מצבתו חקקו : " ארץ המערב ילדתהו וארץ הצבי גדלתהו, הוי נא אמרה העיר יפו כי אבדתהו…שממה ומשמה העיר יפו הייתה לפניו, ולהחיותה הקריב עתו ומאודו ויאיר לה פניו " גם בנו יוסף אליהו המשיך בעסקנות כאביו והיה ממייסדי תל אביב ומעסקניה החשובים

מערבי אחר ביפו שהקים ביזמתו שכונה קטנה הוא משה אשולין, הנקראת על שמו – אהל משה, והיא בקצה השכונה הוותיקה נווה צדק. סמוך לה השכונה מחנה יוסף, הנקראת על שמו של הרב יוסף ארוואץ, שפעל ביפו וישב על כסר הרבנות בקרב עדתו.

מערבים היו חלוצי המתיישבים בעיר חיפה, בשנת 1830 כשהיא הייתה עיירה קטנה ומוקפת חומה ולה נמל זעיר. העולים התיישבו בפינתה הדרומית באותה שכונה שנקראת מאז בערבית : חרת אליהוד – רחוב היהודים, והייתה מרכז חייהם במשך דורות אחדים.

במפקד שהוגש לשר מונטיפיורי בשנת 1839, היו בחיפה 120 ספרדים ורובם יוצאי אפריקה הצפונית. מהם 11 יוצאי העיר אוראן, 4 – מרבאט, 1 – מאלג'יר ו 1 – מתלמסן. רבים היו רוכלים בכפרים אשר בסביבה. במפקד אחר משנת 1875 שהוגש למונטיפיורי נזכרים גם יוצאי מרוקו מהעיר תיטואן, בחוף הים התיכון.

מרבניה הראשונים בחיפה היה אברהם כלפון שבא מטבריה, אחרי מותו, מסיבת כבודו הרב, נקבר בצד קברו שך רבי אבדימי דמן חיפא, מחכמי התלמוד, " הצדיק " של יהודי חיפה. מערבים התיישבו גם בעכו השכנה, ובצדיון יותר צפונה, בימינו עיירה בתחום מדינת לבנון.

עדה גדולה של מערביים קיימת בטבריה ובניה השתכנו בה מלפני דורות רבים. רבי מערבי נודע היה רבי רפאל אוחנה, יליד מכנאס, שעלה לארץ והתיישב בטבריה בשנת 1865. בה כתב חיבוריו השונים וגם ספר " טובת מראה " – סובב הולך למאמרי פנת יקרתי קריה עליזה…זו טבריה חמדה גנוזה " שיצא לאור בשנת 1897.

הוא מתייחס אל רבי סלימאן אוחנה הנזכר, שהיה מגורי האר"י בצפת. משפחה מערבית אחרת בטבריה היא טולידאנו, אבי המשפחה עלה לארץ בשנת 1862 מהעיר מכנאס. אחד מבניה היה רבי יעקב משה טולידאנו, חוקר וסופר. מחיבוריו החשובים הוא ספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו. היה רב ראשי בתל אביב יפו וזכה להיות גם שר הדתות בישראל.

ברשימה של יהודי צפת שהוגשה למשה מונטיפיורי, בשנת 1839 מובאים 62 ילידי אוראן, 40 מאלג'יר, 3 –  ממראכש ו2- מפאס. הם באו אליה בשנים 1820 – 1830. רובם היו עניים ויש מהם שהיו עוסקים בעבודה שכירה, במלאכה וברוכלות בכפרים הערבים. משפחה צפון אפריקאית מפורסמת בצפת הייתה משפחת עבו שאביה רבי שמואל, היה יליד אלג'יר, ושימש שנים רבות, גם בזכות נתינותו הצרפתית, כקונסול צרפת בכל הגליל והשפעתו הייתה רבה גם על הערבים. אחרי מותו בשנת 1879, מלא את מקומו בנו יעקב חי, שהגיש עזרה רבה למייסדי המושבות הראשונות בגליל העליון. מסיבת חשיבות משפחה זו ומעשיה לטובת מירון השכנה, הונהג המנהג להוציא מביתה הפרטי את ספר התורה, בעת העליה ההמונית אל ההילולה הגדולה על קבר רבי שמעון בר יוחאי, בליל ל"ג בעומר, מדי שנה בשנה עד עצם היום הזה. ספר תורה זה שמור בבית הכנסת על שם רבי בנאה, הקבור בתוכו, שמתפלליו היו בעיקרם מערביים.

במירון הקדושה התגוררו משפחות אחדות של יוצאות מרוקו. אחד מחלוצי המתיישבים במושבות הגליל העליון מספר בשנת 1892 : " במירון נמצאים אחדים מאחינו המערביים, לאמר יהודי מאראקא, אבל אינם עובדי אדמה, כי אם בעלי מלאכה שונים "

בתקופה מאוחרת יותר מספר אותו תושב הגליל העליון על כפר מירון שהיה בחציו שייך לספרדים, " ומצאתי שם משפחות אחדות מיהודי מרוקו שעבדו שם גני ירקות בנחל על ידי מירון "

בעיירה שפרעם, בסביבות חיפה בירכתי הגליל התחתון, התיישבו מערבים והצטרפו אל קהילתה היהודית הקטנה. אמנם ברשימת שמות יהודיה, שהוגשה למונטיפיורי בשנת 1839, אין זכר למערבים. בשנת 1856 עבר בעיירה זו תייר אנגלי והוא מספר גם על תושביה היהודים שעוסקים בעבודת אדמה ולהם רכוש בכפרים בסביבה.

הקונסול הבריטי בחיפה שליווה את התייר במסעו מספר שהם היו יוצאי אלג'יר, ברובם שהגרו אליה לפני מאות בשנים מצפון אפריקה, אל ארצם הם. חברי המשלחת הבריטית " פאלסטיין אקספלוריישן פאונד , שהתקינו את המפה הגדולה של הארץ, שהו בשפרעם בשנת 1875 והם מספרים על שלושים משפחות של יהודי מרוקו שבאו אליה בשנת 1850. הם עסקו בחקלאות וכך היה גם בשנת 1867, אולם עכשיו המושבה בטלה.

סוף הפרק

Le Mossad – Michel knafo

Le Maroc – le Pays et le Peuple

Résumé historique

Le Maroc, situé au nord-ouest du continent africain, constitue depuis des siècles l'extrême Occident de la conquête arabe, entamée par le grand guerrier musulman Moussa ibn Noussir né à la Mecque vers 640 et qui devait s'étendre à la plus grande partie du monde connu.

Le Maroc devait servir de rampe de lancement pour la conquête arabe de l'Espagne, sur le continent européen. Au cours de cette période de conquête, les cultures et les modes de vie de trois continents: l'Asie, l'Afrique et l'Europe devaient se rencontrer ici et s'influencer réciproquement,.

Le Maroc qui était le plus proche de l'Europe – distante de 40 km seulement – devait donc être la base où devaient être concentrées les réserves matérielles et spirituelles pour la confrontation sur l'hégémonie politique et religieuse sur le monde connu de l'époque.

La conquête de l'Espagne et d'une partie de l'Europe chrétienne à partir du Maroc devait être le dernier stade de l'expansion de l'islam dans cette région. Après des siècles d'isolement et d'indépendance farouche, le Maroc s'était peu à peu ouvert à l'influence européenne, à partir du milieu du XIXème siècle. Deux ans avant la Grande Guerre, en 1912, la France et l'Espagne se partageaient le pays et y établissaient leur protectorat.

Le Maroc d'aujourd'hui, à l'instar des autres pays de l'Afrique du Nord, est un pays marqué par l'influence des Français et des Espagnols qui l'ont dominé pendant plusieurs décades. Qui veut connaître sa véritable nature doit remonter beaucoup plus loin dans l'histoire.

L'actuel roi du Maroc, Mohammed VI de la dynastie alaouite, est le fils d'Hassan II, lui-même fils de Mohammed V qui recouvra en 1956 l'indépendance de son pays après le départ des deux puissances coloniales

 Geographie

Le Maroc d'aujourd'hui s'étend sur une superficie de 710,650 kilomètres carrés. Ses frontières sont limitées au nord par la mer Méditerranée, l'Atlantique à l'ouest l'Algérie à l'est et le Sahara au sud. La longueur des frontières terrestres du pays est de 2,002 kilomètres et ses côtes s'allongent sur 1,835 kilomètres. La chaîne montagneuse du Moyen-Atlas traverse le pays de l'est à l'ouest. Au nord se trouvent les montagnes du Rif et au sud l'Anti-Atlas et le Haut Atlas.

Economie

L'agriculture est à la base de l'économie marocaine. Si en 1963, 75% des 10,5 millions d'habitants vivaient de l'agriculture, cette proportion est descendue aujourd'hui à 40% alors que la population est de 32 millions. Le taux de croissance annuel de la population est de 2.1%.

Les principales cultures sont l'orge et le blé et ensuite les fruits, agrumes, oliveraies, vigne. Au sud du pays pousse l'arganier qui donne une excellente huile. Il faut y ajouter les légumes et le coton ainsi que l'élevage de vaches, moutons, chèvres, chevaux, ânes, et chameaux. La pêche aussi occupe une grande place, principalement la sardine, le thon et les crustacés. Le port de Safi est le plus grand port sardinier du monde.

La forêt couvre 3,8 millions d'hectares et fait vivre 20% de la population. Le principal produit de la forêt: le liège, destine à l'exportation. Les mines constituent après l'agriculture la plus grande richesse du pays, principalement les phosphates, mais aussi le charbon, le fer, le manganèse, l'anthracite, le plomb et un peu de pétrole.

Population

Essentiellement des Arabes musulmans et des Berbères. Sur une population globale de 32,000,000 on compte aujourd'hui quelques 2,500 juifs et quelques 4,000 Européens.

Grandes villes

Casablanca, la grande métropole avec 3,200,000 habitants. Rabat, la capitale avec 1,500,000 d'habitants.

Safi, 845,000; Agadir, 780,000. Marrakech, la capitale du sud avec près d'un million d'habitants. Fès, 1,000,000; Tanger, 554,000; Tétouan, 856,000; Oujda, 962,000; Meknès, 750,000.

Langue, religion, monnaie

L'arabe classique est langue officielle; la langue vernaculaire est l'arabe dialectal. Dans le commerce on utilise surtout le français et l'espagnol. Le berbère sous ses différentes formes est répandu dans les montagnes. L'islam sunnite est la religion de l'Etat. La liberté de culte est garantie aux autres religions.

La monnaie locale est le Dirham qui a remplacé, après l'indépendance, le franc et la peseta. 10 dirhams valent un dollar environ.

האיש המסתורי.חביב אבגי

האיש המסתורי

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

בפרק זה אספר על דמות שנויה במחלוקת. בשמו של האיש לא אנקוב. קוראים בני המקום, יודעים או יידעו במי מדובר. נקרא לו סגינהור. האיש ערירי ללא אישה ומעולם לא התחתן, אין לו קרובים או חברים, ואולי גם לא ידידים. מעולם לא עבר איש את מפתן חדרו החשוך.

 נשים שכנות סקרניות שהעיזו להציץ, מעולם לא עשו זאת שנית, בעקבות ריח של טחב וכו'…איש מסתורי מאוד היה הסגינהור. בעיני נשים ובנות במקום, נקשרו לו אגדות שונות. הרבה מהן פחדו ונזהרו מלשונו העוקצנית ומכוחו המאגי, כוחו זה בא מהילת המסתורין שהצליח לרקום סביבו, מעולם לא סיפר על עצמו דבר.

מחייו הפרטיים, על מעשיו ומחדליו, אם בכלל היו כאלה. מה שחשב או ראה צורך לומר גמגם את זה לעצמו, ואם משיהו ניסה לקלוט משהוא מהגמגומים, העלה חרס בידו. גם שכניו הקרובים לא פענחו את גניחותיו, וויכוחיו הקולניים עם עצמו, אם עם כוחות אחרים שלא מעלמא הדין.

כפי שהאמינו הרבה מדלת העם, ובמיוחד הנשים. הרבה נשים שנזקקו לשירותיו, עשו זאת באמונה עיוורת. כי מסביבו נוצר המיתוס שבכוחו לרפא ילדים ותינוקות, אמהות רבות האמינו שהוא רופא הילדים הטוב ביותר.

לאם צעירה שבנה או ביתה, הקטנים חלו, יעצה לה שכינתה שתקרא " לסגינהור שיקרא לה בשמן ". וכך נוספה לקוחה למאות שטופלו בשיטתו אפופת המסתורין של רבי " סגינהור ". ומה לא עושה אימא צעירה כדי שעוללה יהיה בריא ? וכל זה כאמור בתקופה של טרום הפניצילין, וכל מיני חיסונים ותרופות חדשות הנהוגות בימינו.

האיש היה מגיע לביתה של אם הילד החולה ומתיישב לו, קודם מבקש משהו לעצמו מעין כוס תה או מים קרים וכדומה. מוסיף קצת ריטונים ושם על תלאות הדרך והחום הכבד או הקור, הכל בהתאם לעונה, ובכלל לטלטל אדם בגילו אין זה קל.

רק אז התפנה לשאול על החולה עצמו, ומתחיל בטכס של שפיכת השמן לתוך צלוחית המים לשם קביעת " הדיאגנוזה ". היה יוצק כוס מים לתוך צלחת עמוקה, לוקח בידו בקבוק שמן, שופך ממנו כמה פעמים קילוחים קצרים ודקים, מחכה שניות מספר עד שינוח לו השמן על המים, ואחר כך מרכז " מבטו " לעבר הקערה, מצרף אל כל המידע שקיבל לפני כן מהאם על מחלת ילדה.

ולאחר כמה גמגומים בלתי מובנים, מתחיל לדבר: ילדך נפגע מעין הרע, למה השארת את ביתך לבדה ביום פלוני אלמוני ובמקום מסוכן, או שפכת מים חמים על שדים ששחקו באותה עת. בעצם אלה היו סוגי הקביעות הסטנדרטיות שלו, ואת כל זה כמובן הוא רואה בצלוחית המים והשמן.

והאם המבוהלת והחרדה לשלום פרי בטנה, מבקשת ממנו שישתדל למענה. והוא : חלילה לו להראות את עצמו כאדם הפונה אל רהבים ושטי כזב. אלא, תולה הוא הכל בזכות אבותיו, ונותן מרשמים בעל פה, בחלקם לקטר בשמים כדי לגרש רוחות רעים. ושפיכת שמן במקום מסוים לרצות את השדים.

אבל כאמור את הברכות ומילוי הבקשות של האם, יתלה בזכות אבותיו. ואכן האיש הנו נצר למשפחת רבנים ידועי שם. ואם זה יעזור והחולה יבריא בע"ה, אזי יש לו למיודענו תנאים, העל לפי יכולת המשפחה ומצבה הפיננסי.

מעכשיו האם תתחייב לתת למיודענו סכום קבוע מידי חודש בחודשו עד גיל הבר מצוה ומעבר לזה, ברוב המקרים הסכום אינו גדול, כמעט סמלי אך הוא לו ויתר. וערות אמהות רבות שילמו דמי לא ירחץ למיודענו, והוא הקפיד לפקוד כל אחת מהאמהות הללו במועד המיוחל, בדיוק ביום בו נגמר החודש.

וכשהוא מופיע קולו הולך לפניו, קול עבה ומחוספס : הנה אני באתי ! לא פעם תלחש אם לבנה או לבתה, לומר שאמה לא בבית. אך אל דאגה, אצל סרבניות כאלה הוא יופיע ביום שישי, יום בו כל הנשים היהודיות עוסקות במלאכת ההכנות לשבת.

בצעדיו הכבדים ימשיך הלאה בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, חדש וישן גם יחד. בעקשנות ובהתמדה ימשיך לגבות את חובותיו, ודומני שלא נמצאה אם אחת שיכלה לעמוד בסירובה לשלם, מול עקשנותו וטרדנותו של האיש.

ואם בכל זאת נמצאה אחת כזאת שמצבה הכספי לא איפשר לה, היא תזכה ממנו באמירות ומשלים המביעים בוז. למשל : קשה לקבל קש מהבית של פרות. או זה מכבר אמרו לי שבביתכם אוכלים שלושה בצלחת שטוחה וארבעה בעמוקה, בקיצור מלחכי פינכה. כאמור פתגמים כאלה באים להביע את מורת רוחו מקמצנותם של דיירי הבית, ואף על פי כן ינסה מזלו שוב ושוב. 

על פזרנותו של האיש אי שלא ידע ולא שמע, ולא נודע אי פעם שפרט כסף להוצאה כלשהי. לא היה סוחר או בעל מכולת שהעיד שקנה ממנו דבר, כזה היה האיש. עמל קשה לשם השגת הכסף, והקפיד מאוד שלא להוציאו. אצל המנויים שלו השיג כל מחסור באוכל, לבוש וכדומה, מלבד זאת, הוא זכר את כל האזכרות שהיו בעיר, ופקד אותן אחת לאחת.

במיוחד אצל אלה שציינו את הערב בארוחה דשנה. תמיד ידע לתפוס לו מקום בתחילת השולחן, קרא כמה פרקים באדרא זוטא בעל פה, וגם הקפיד לתקן אחרים שטעו. הוא תמיד רצה יותר ממה שיכלו לספק לו. את צערם של אחרים מעולם לא ראה במו עיניו, ואוזנו תמיד אטומה לשמע הסבר הגיוני.

ובכל מקום כזה תמיד מצא לנכון לשבת במקום השמור לרבנים ולמכובדים, שגם הם לא אהבוהו, אם כי התייחסו אליו בסבלנות, כחלק מתופעה מקומית שצריך להשלים עמה. עניי וקבצני העיר לא אהבוהו, הם התגרו בו שאלות כגון : איפה אתה שם את כל הכסף שלקחת וגזלת מאיתנו ? אנחנו קבצנים למחייתנו ואתה למי אתה נותן את הכסף ? הוא לא היה עונה, והתייחס בביטול לכל טענותיהם.

ואכן כסף רב צבר האיש. תעלומה עוד יותר גדולה הייתה. מה עושה האיש בלילות בודד בחדרו. איש לא ידע מה מצב ניקיונו, קירותיו ומה צבעם. מיותר לציין שעל הכסף אין מה לדבר, אם בכל זאת מישהו העז לשאול בבדיחות הדעת אולי רבי, יגיד בכל זאת מה עושה הכסף ? יקבל תשובה חמקנית שאינה אומרת דבר, חיוך אירוני מצודד, וגמגום המגביר את המסתורין, זוג עיניים בוהות שתבען השני דהה מזמן, וכשמבטו מופנה לעבר קול המדבר אליו, אזי אזי חשק לשאול יותר. 

והנה בשלהי שנות הצנע, ערב מלחמת העולם השנייה, נמצא בכל זאת מישהו שהעז יותר להאיר את החשכה הנצחית בחדרו, ובין הקירות המקופלים וריח הטחב עתיק היומין, הגנב מצא את האוצר ! זה היה אוצר ממש, סלים גדולים מלאים מטבעות עד אפס מקום. מיון של המטבעות היה מושלם הגנב נדהם. הוא פשוט החליט שהעסק יותר מדי גדול בשבילו, אין לו כוח להרים לבד, הזמן קצר והמלאכה מרובה. הגנב צריך היה להחליט ומהר, ביקש ומצא מיד שותף לדבר העבירה.

מיודענו התגלה כאדם בעל חוש כלכלי בריא, רובו של האוצר היה ממטבעות שזה מזמן יצאו מן המחזור. אך אל דאגה ערכו המתכתי של הכסף הזה עלה לאין שיעור על ערכו הריאלי, כלומר, מטבע של חמישה פראנק מכסף טהור, היה שווה פי כמה  מהמטבע החדש. לגנבים הייתה מלאכה לא קלה, איך להעביר את המטען מול עיניהם הפקוחות של השכנים, וביתם לא כל כך קרוב. כנראה הם החליטו להתמודד עם הסל הגדול, אם כבר אז כבר, ורק שכחו שלכסף יש צליל. ושניהם התנדנדו אנא ואנא עם הסל.

מעידה קטנה במדרגות, והסל הפך את המדרגות לסולם מוזיקאלי שהעיר את השכנים, ומשם המשך הסיפור פשוט. המשטרה, המאסר והמשפט שהסתיים במאסר של כמה שנים. כזה היה סיפורם של הגנבים, לאחר שריצו את עונשם, גזרו על עצמם גלות מרצון, כי אוי לו לאדם שקלונו התגלה לעין כל.

וכי מי יכול לעמוד מול אלפי מבטים שאינם אוהבים חמסנים, גנבים וגזלנים למיניהם. אחד כזה שהתהלך בין היהודים במללאח מצא את עצמו מנודה ללא הכרזה, כולם סרו מדרכו. והוא הרגיש בבחינת " סורו סורו טמא אל תגעו ", ואם אחד כזה שמעד, שילם ונשאר, צריך באמת להיות משהו מיוחד, כדי שיתחיל הכל מחדש. מעטים היו כאלה, ולאו דווקא בעבירות פליליות כגון הנ"ל. מצבם של עברייני המוסר חמור פי כמה מאלה שהזכרתי. השמועה מתפשטת במהירות הבזק, ואם אמנם לא מורים עליו באצבע ברחוב, שה לו לאותו אדם שלא לחוש במבטים שאין בהם הסבר פנים מאיר.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מר זקני הרה״ג ר׳ אהרן סודרי זצ״ל חיבר למעלה משלושים שירים, רוב השירים נדפסו בספר ״ישמח ישראל״, ויתר השירים מודפסים כאן לראשונה.מקנס-ירושלים דמרוקו

 

שיר סי׳ אהרן חזק — לחן יה שוכן רומה

אליך אשא עיני בתפילה, חטאתי תשא, אל תבט עולה זימה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

הבט ורחם שוכן עליה, שלח מנחם לבת צביה תמה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

 

ראה כי עיני דלפה לחיה, מהר ענני ותעדה חלייה נזמה.

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

 

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

נגיל בחסדך עיני צופיה, בנוה כבודך יזרח והיה שמה נומה,

 

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

חזק עדתך, הבת עניה, תשוב לביתך, היפיפיה רמה,

 

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

זכור אב עקד, בהר מוריה, בן אשר נפקד, אחרי חיה כמה,

 

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

 

קדוש ישראל, רב עליליה, יגל אריאל, ותעוז קריה הומה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

 

סי׳ אהרון אסודרי חזק שיר (לחן אמוני)

אל קוני, אריך בקול, חונני, הושיעני.

 הושיעני, מיד אויב עינני, רחמני.

 רחמני, מיקוד יגון, פדני נהלני.

נהלני, מבין אויב, שם אני, אספני.

אספני, לעיר קודשך, קבצני, סעדני.

 

סעדני, שעה שיחי, והגיוני, ותרצני.

ותרצני, מחה פשעי, וזדוני, דגלני.

 דגלני הרם ראשי, וקרני ראה עוניי.

ראה עוניי, אשר חינם, הכוני, יראוני.

יראוני, על בדמותם העלני, חזקני.

 חזקני, צורי לעובדך, הדריכני, שמחני.

מקובלי דרעה-רחל אליאור

עמק הדרע

מסורות אלה, שזהות מחבריהן ומקורם נתעלמו ברובם עם השנים, נתקדשו בידי יושבי המקום, נשמרו ונעתקו על ידיהם, יוחסו לעיתים למקובלי דרעה באופן כללי או למקובלים מסוימים בה באופן פרטי. ייחוס מסורות אלה למקובלי דרעה אינו בא ללמד על חיבורן שם, אלא על השתמרותן ומציאותן שם, בדומה לדברי רבי משה קורדובירו על הזוהר : עיקר מציאותו שם ומשם נתפשט אלינו.

בקבוצה השניה – כתבי יד קבליים שנתחברו בידי מקובלי דרעה מראשית המאה ה-16, העומדים בסימן קבלת הצירופים. עם קבוצה זו נמנים החיבורים שבחלקו הראשון של " מאור ושמש ", " ספר המלכות " לרבי דוד הלוי " מעינות החכמה " לרבי מרדכי בוזאגלו, וכן חיבוריהם של רבי מוסא בן מחפוטא ואברהם בן מסעוד אסקירה בעל " גנזי מלך ".

בבירור הזיקה שבין מחברים אלה, דומה כי רבי דוד הלוי למד בדרעה עם רבי מוסא בן מחפוטא, שנותרו ממנו בידינו ראשית של שיר קבלי, המצוי בקובץ של, חידושים וליקוטי דינים, רשימות היסטוריות, פיוטים, סגולות ורשימות משפחתיות – שערך רבי רפאל בן שלמה אבן צור, אב דבית דין בפאס.בדף 272 של הקובץ מצוי שיר, שבכותרתו מצוין " שלש עשרה עיקרי יסוד תורתנו בדרך משל ומליצה להחכם החסיד ועניו המקובל רבי מוסא אבן מחפוטא זצ"ל.

בן נאיים וטולידאנו ציינו, שבן מחפוטא היה מחכמי פאס, חי סביב שנת ש"ל – 1570, ונזכר בדברי רבי משה אסולין מפאס. יעקב משה טולידאנו מציין כי תלמידו של רבי דוד אולי אף של בן מחפוטא היה רבי מרדכי בוזאגלו בעל " מעינות חכמה ", וקרוב לודאי שרבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא בעל פירוש " גנזי המלך " על " ספר המלכות " נמנה אף הוא עם חוג זה.

כתבי היד.

כתב יד ששון – כתב יד זה שנתחבר בדרעה במאה ה-16, הוא פירוש על התפילות ועל פי תוכנו הוא אנתולוגיה של מקורות הלכתיים וקבליים מתקופות שונות, המתייחסים לתפילה. זה חיבור אנונימי, שמו ושם מחברו אינם ידועים, שנערך ונכתב בידי אחד ממקובלי דרה, ונעתק בידי שמואל הלוי אבן יולי. על ייחוסו של הכותב העורך אומר המעתיק בראש הספר :

מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבה להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל. ולפי רוב הענוה את שמו לא הגיד והיה העלמה. והוא פירוש התפילות לשבתות וראש חודש מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבת ונהרא, נהרא ופשטיה פושט והולך גם לרבות על דרך אמת וצדק.

אף הוא היה מתכוון להורות את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ואתיה תוך תוך לקט ציבחר מיכא ציבר מיכא מספר ארחות חיים לרבנו אהרן הכהן אשתרוק ומספר התמיד לרבנו ראובן בר חיים צבי זלה"ה הכ"ד איש צעיר עני ונכה רוח מדבר משחיו. אדם להבל דמה עפר מן האדמה, עבד לצורי וגואלי שמואל הלוי אבן יולי ס"ט.

זה הספר לשמו לא ידעתי כי אכנה והוא כלול מכל וכל על ענייני תפילות השנה ומנהגה כולו ורובו, מספר ארחות חיים והוא כלול מפרדס ה"כ דברי המתאבק תחות עפרא דתחות סנדליא נע"ם ס"ט.

 ספר התמיד לרבנו ראובן בן חיים, רבו של הרב המאירי, יוצא לאור בעיר פאס בפעם הראשונה על פי כתב יד יחיד בעולם שמצאתי במרוקו בעיר מכנאס עם מבוא והערות מאת יעקב משה טולידאנו.

שני הספרים שציין המעתיק בהקדמתו : " ספר ארחות חיים " לרבי אהרן הכהן אשתרוק ו " ספר התמיד " לרבי ראובן בר חיים צבי – ספרי מנהגים מן המאה ה-13 שעמדו לפני המחבר בנוסחם המלא – משקפים את הספרייה ההלכתית העשירה שעמדה לפני הכותב.

מקורות הלכתיים אחרים וספרי מנהגים הנזכרים בפירוש התפילות כוללים הר"מ מקוצי, הרב שמחה מאשפירא, בעל האשכול, ספר " המנהיג " ו " שבולי הלקט " בצד הספרייה ההלכתית הרחבה מן המאה ה-13 נזכרים בכתב היד מקורות קבליים רבים מן המאות ה-13 וה-14, לבד מספר הזוהר המצוטט ונזכר בתדירות.

נזכרים חיבורים רבים של משה די ליאון כגון " משכן העדות ", " סוד ההבדלה ", ו " סוד המלבוש ". " ספר הבהיר "," מראות הצובאות ", " תיקוני זוהר " , הנקראים בפי המחבר " זוהר הרקיע ". " קבלת האחים הכהנים ", " ספר מסורת הברית " ו " אגרת היחוד ", ," ספר הקנה " ועוד….

שבחי הרמב"ם-סיפורים בערב יהודית

שבחי הרמבם

מה מן ״הביוגרפיה הרפואית״ של הרמב״ם משתקף בסיפורי העם היהודיים ומהם הקווים שהוסיפו לדמותו? גדולתו של הרמב״ם כרופא משתקפת בכל הסיפורים — לא רק בסיפורים על הרמב״ם הרופא בחצר המלך, אלא גם בסיפורים שנתרחשו בשוק או בביתו.

את סקירתו על אגדות־העם שנושאיהן הרמב״ם הרופא בחצר המלך ביסס ברגר על טקסטים שראו אור בדפוס בלבד, הכוללים את הסיפורים שבספרים ״שלשלת הקבלה״, ״הולך תמים ופועל צדק״ ו״ספר המעשיות״ לגסטר ואת הסיפורים שנתפרסמו ביידיש. בינתיים עלה בידי לרכז חומר רב סביב נושא הרמב״ם הרופא מדפוסים, מכתבי־יד ומן המסורת שבעל־פה. בספר זה הבאתי 55 סיפורים על הנושא, שהם כ־40% מכלל הסיפורים שבו. כך למשל, לגבי סיפור תחרות ההרעלות שבין הרמב״ם והרופא(ים) שברגר הזכיר רק מ״שלשלת הקבלה״; עתה מתברר, שנוסחים רבים של הסיפור מצויים בכל קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, הן בכתבי־יד, הן בדפוסים והן במסורת שבעל־פה (שנרשמו באסע״י ועל ידי). סיפורים אלה ארוכים ומפורטים, ושונים בפרטיהם בקהילות השונות. בארצות המוסלמיות הושפע סיפור זה גם מן הסיפור המסופר במסורת המוסלמית על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון. מן הסיפורים המרובים בחרנו להביא כאן אחד־עשר סיפורים (סיפורים 9, 23, 33, 46, 52, 58, 83, 85, 111-109). גרעינו של סיפור זה יסודו, ככל הנראה, בשם אחד מספריו של הרמב״ם העוסקים ברפואה, ״סמי המות והרפואות נגדם״, שחיבר לפי הוראת הוזיר עבד אלרחים בן עלי אלבייסני (ראה גם לעיל בתחילת פרק זה).

לסיפור על האדם שתרופתו רעל הזכיר ברגר נוסח אחד בלבד מיידיש, אבל במזרח זהו סיפור נפוץ מאוד. שישה נוסחים שונים ממנו הבאנו בספר זה (סיפורים 59, 81,80,60, 115,114). גם סיפור זה ככל הנראה יסודו בכתוב בספרי הרפואות של הרמב״ם, שמצא את ההבדלים בן ארסי הנחשים השונים ועמד על הטיפול השונה הדרוש בכל מקרה. הרמב״ם גם דאג לחלק תרופות תרייאך (צרי) מטעם השלטונות במצרים לאנשים שהכישום עקרבים ונחשים, וכפי שכותב ד״ר ז׳ מונטנר: ״מכת הנשוכים ע״י נחש במצרים בתקופת הרמב״ם היתה אקטואלית מאד. הרמב״ם הקדיש כמעט ספר שלם לעזרה הראשונה לטיפול ולאבחנת מין הארס, אם על ידי אפעה (Vípera) (המוטרופי) או על ידי תנין (Cobra) (נויוטרופי). הוא דאג להחסנת הסירה (Sera) של ימים (התריאקה), בבתי מרקחת ממשלתיים, להביא את הרפואות הדרושות מחו״ל כדי שיהיו מוכנות מיד לנזקק״.

העובדה שהרמב״ם היה רופא להמון העם בחינם, כפי שעולה מאיגרותיו, באה לידי ביטוי בסיפור העממי: כך בסיפור בלתי ידוע עד עתה, הנמצא בכתב־יד מקרב יהודי מצרים משנת 1840 (סיפור 7), וכך בסיפורים רבים על דאגתו של הרמב״ם ליהודי עני בתפקידו כרופא בחצר המלך (סיפורים 18, 38, 45, 121).

נושא אחר הבא לידי ביטוי מרשים בסיפורים על הרמב״ם הוא הצלחותיו בבדיקות שתן: על פי הבדיקה הוא ידע לא רק איזו מחלה נושא בעל השתן, אלא גם אם השתן הוא של בהמה או של אדם, אם הוא של אישה או של גבר (ראה סיפורים 8, 18, 44 ,51, 120). האגדה מספרת, שבנו אברהם הרופא היה בקי במלאכה זו כמעט כמוהו(ראה סיפור 22).

נושא אחר התופס מקום בסיפורי הרמב״ם כרופא הוא הרמב״ם כנער מתלמד ברפואה ומורהו, וסיפורים אחרים המספרים את העניין בצורה הפוכה — הרמב״ם כרופא ונערו המתלמד אצלו. סיפורים אלה, כאמור, מושפעים מן הסיפור על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון במסורת המוסלמית. בסיפורים אלה הרמב״ם לומד את הרפואה אצל רופא מומחה כאילם וכחירש, כדי להתקבל אצל הרופא הקנאי, והוא לומד את הרפואה עד שידע יותר ממורהו, ובשעת מבחן הוא מדבר ומונע ממורהו הרופא לסכן את החולה בשעת ניתוח.

בסיפורים אחרים מסוג זה הרמב״ם הוא הרופא ואילו תלמידו הוא שמונע ממורהו הרמב״ם לסכן את החולה בשעת ניתוח (ראה במיוחד סיפורים 58,5, 106, 107). יש גם סיפורים המספרים על ״תלמידי״ הרמב״ם ברפואה בדרך היתולית (סיפור 116).

יש שהסיפורים על הרמב״ם הרופא מבוססים על אקסיומה רפואית המיוחסת לרמב״ם, כגון שלא ניתן לרפא עיוור מלידה, בניגוד לדעת אחרים, הנוקטים מעשי מרמה להוכיח את דעתם (ראה סיפורים 53, 117,56). בסיפור עממי אחר מובאת דעתו של הרמב״ם על בצל ופלפל והשפעתם על ראיית האדם (סיפור 118), ויש סיפור המספר על תרופה לשחפת (סיפור 119).

קרובים לסיפורי הרמב״ם כרופא הם הסיפורים שבהם הרמב״ם איננו משתמש בתרופה מקובלת אלא בתרופה פסיכולוגית. כנגד שעמומו של המלך הוא נוקט אמצעי נועז — סטירה על פני המלך (ראה סיפור 113); ובסיפור אחר (61) הוא מבקש את המלך לבוא אליו למרפאתו כדי להתרפא, וזאת כדי להכעיסו ובכך לגרום לרפואתו.

  1. 3. הסיפורים על הרמב״ם בחצר המלך

הסיפור העממי תיאר את הרמב״ם כמי שממלא בחצר המלך תפקידים נוספים על היותו רופא. במיוחד אמור הדבר בשני תפקידים, מהנדס וחכם־יועץ.

בסיפורים מסופר על מעשים שעשה הרמב״ם ואשר בזכותם לקחו המלך לחצרו ונישא אותו מעל כל השרים והיועצים. לפי הסיפור המובא לראשונה ב׳׳שלשלת הקבלה״ התפרסם הרמב״ם בחכמתו הרבה ויצא שמעו בכל הארץ ולקחו מלך מצרים לו לרופא. ר׳ גדליה בין יחיא, בעל ״שלשלת הקבלה״, ממשיך ואומר: ״במצרים היה מנהג שהיו גדולי החכמים שבשבע החכמות המפורסמות יושבים על חמשה כסאות, וכשהביא המלך את הרמב״ם לחדרו לא ידע על איזה כסא להושיבו כי מצא את חכמתו גוברת על כל החכמים בכל החכמות״ (ראה סיפור 20).

בחצר המלך נתקל הרמב״ם בשונאים ובמקנאים שהיו מלשינים עליו לפני המלך. עניין זה אינו רק פרי הדמיון היוצר, כפי שעולה מאיגרת שכתב הרמב״ם לר׳ יפת ב״ר אליהו הדיין בעכו: ״גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני״. ככל הנראה מכוון רמב״ם לרופאים שנתקנאו בו והלשינו עליו. על נושא זה, כאמור לעיל(בסעיף הקודם), יש סיפורים רבים, החל מן הסיפור שב״שלשלת הקבלה״.

בסיפורים אחרים מתואר הרמב״ם כמהנדס בחצר המלך הבונה את ארמונו של המלך לשביעות רצונו, קנאתו ושנאתו של האומן הנוצרי גורמת לו שהוא כורה בור לרמב״ם, ובסופו של דבר הוא שנופל בו(דאה סיפור 21; וראה גם להלן בסעיף 6). האם הרמב״ם עסק בהנדסה? האם יש לסיפור זה אחיזה במציאות? אבן אלקפטי כותב על הרמב״ם: ״מוסא בן מימון הישראלי האנדלוסי. האיש הזה היה מיושבי אנדלוסיה ויהודי לפי דתו הוא למד את מדעי הקדמונים באנדלוסיה, רכש ידיעות יסודיות בחכמת ההנדסה וברפואה״.

התככים בחצר המלך כנגד הרמב״ם המשתקפים בסיפור העממי חרגו מענייני רפואה והנדסה. הסיפור העממי העמיד את הרמב״ם כיועץ וכחכם ליד המלך שהשרים מתנכלים לו ורוצים להכשילו. המלך אהב את הרמב״ם על רוב חכמתו וגידלו מעל כל השרים, והשרים בקנאתם ובשנאתם חיפשו כנגדו תואנות. באחד הסיפורים (128) האשימו את הרמב״ם כאילו טמן בתוך נעלי המלך את השם מחמד, ובסיפור אחר טפלו עליו עלילת אונס (סיפורים 27, 128, 131); באחד הסיפורים (124) טענו שהרמב״ם מחפש הזדמנות להרע למלך, ובסיפורים אחרים (88,87) היתה זו שנאת חינם בלא נימוקים. בסיפורים אחרים על הרמב״ם בחצר המלך מודגשת חכמתו היתרה לעומת השרים. בסיפור אחד (89) הרמב״ם עונה בחכמה לשאלת המלך, ובסיפור אחר (70) הוא מצליח בחכמתו להוכיח את טענת המינים (הכוונה לקראים) לבעלותם על התורה כטענת סרק: וכן גם לגבי הטענה שהחינוך יגבר על הטבע (סיפור 134). גם מחזור הסיפורים של יהודי תימן המכיל שלושה ספורים, נושא שלושת הסיפורים הוא התנכלות שר בחצר המלך להרמב״ם (סיפורים 29-27, 131-127).

העליה מצפון אפריקה וההתיישבות בחבל לכיש.

העליה מצפון אפריקה וההתיישבות בחבל לכיש.

מאמר ראשי בעיתון דבר מיום 02/06/1955

מאמר ראשי בעיתון דבר מיום 02/06/1955

שני מפעלים אלו חיוניים לארץ ולאומה, הוטלו לתוך סבך חמור, ומקור הרע אינו באיזה גזירה של צוררים מבחוץ, אלא בזירה הפוליטית בינינו. מפלגה אחת בארץ גמרה אומר להפוך את עולי צפון אפריקה – אנשי כפר מדורי דורות שיצאו להתיישבות בחבל לכיש שאינם מתמצאים כלל ועיקר בסבך הניגודים הפוליטיים שלנו – להון ולנשק פוליטי בידיה במלחמת הבחירות, והיא עשתה זאת בשם הדת וההגנה על הדת, ובאמצעות הסתה ארסית בדרך העולים המתיישבים.

התוצאה מפעולה זו, הפסקת העבודה ואנדרלמוסיה מוחלטת בכפר " עוצם ", נקודת ההתיישבות הראשונה בחבל לכיש, וההפגנות של המתיישבים המוסתים בתל אביב ובירושלים, ודבר זה נעשה בשעה שבארץ מוצאם של עולים המתיישבים מגיעות אלינו ידיעות מחרידות בדבר התקפות על היהודים ועל קרבנות ביניהם.

עתונים ובעלי מאמרים ראשיים, אובייקטיביים כביכול מנסים לפסוק כי שני הצדדים אשמים בחרפה זו. לא רק הפועל המזרחי, אשר שליחיו הסיתו והסעירו את העולים שבאו מהרי האטלס אשר במרוקו ועלו על קרקע לכיש – אלא גם תנועת המושבים אשר שליחה גילה וארגן את העולים האלה והביאם לארץ לשדות לכיש. מי שמדבר במקרה חמור זה על שני צדדים אשמים אינו מגלה אלא צביעות ובמרמה של " אובייקטיביות " מפוקפקת מנסה לחפות על האשמה העיקרית היחידה בכל הפרשה העכורה הזאת..

היא התחילה במסע השמצה של שליחי הפועל המזרחי בקרב העולים ואחר כך גם בכל עיתוני המזרחי בארץ, נגד תנועת המושבים, שליחיה ומדריכיה, שהוגדרו ככופרים ומעבירים יהודים על דתם באמצעי כפייה וכו'….וכל זה עשה במגמה ברורה לא רק להעביר את העולים ממסגרת ההתיישבות של תנועת המושבים למסגרת הפועל המזרחי אלא להסעיר ולקומם את כל הציבור הדתי בארץ לצורכי מלחמת הבחירות.

הציבור הרחב ואף הציבור הדתי אולי אינם יודעים עובדה חשובה זו : ביישובי תנועת המושבים הכללית מרוכזים כיום הרבה יותר דתיים מאשר בכל היישובים של המפלגות הדתיות. אין לערער אפוא בשום פנים ואופן על זכות של תנועת המושבים לקבל תחת חסותה ולמסגרת ההתיישבות שלה יהודים דתיים המבקשים זאת .

בייחוד אין מקום לערעור כזה, כשתנועת המושבים מספקת את כל הצרכים הדתיים של מתיישביה. כך גם נתמלאו כל התביעות של המתיישבים בכפר " עוצם " לגבי צורכי הדת שלהם עם בואם למקום. והם ידעו מראש לאן באו, ולולא ההסתה של שליחי הפועל המזרחי היו יושבים בשלווה ועובדים במקום התיישבותם, אולם המסיתים למדו אותם שמוטב להם לעבוד פחות ולדרוש שכר יותר.

פעולת הסברה זו לא הייתה אלא התנקשות במפעל ההתיישבות, התנקשות מתוך חשבון מפלגתי צר וללא התחשבות בנזק הלאומי הגדול שהיא גורמת. אין איש מונע מהמתיישבים לבחור במסגרת ההתיישבות הרצויה להם, וגם ליישובי הפועל המזרחי – לקבל אותם. אולם אין הפועל המזרחי יכול לדרוש לעצמו זכות מונופולין על המתיישבים הדתיים, על חשבון מסגרת ההתיישבות שהוקצבה, למשל : לתנועת המושבים, אשר כאמור רבים המתיישבים הדתיים ביושביה.

יש לברך על התערבותה של הנהלת הסוכנות היהודית בסכסוך, לפי ההחלטה אשר נתקבלה – בהצעת ראש מחלקת ההתיישבות – יבחרו כל העולים הנמצאים עתה בתנועה בזרם התיישבותי כרצונם והזרמים יקלטו אותם ביישוביהם. כן תוקם ועדה לבירור דתי בהתיישבות להבא. נקווה שבעקבות החלטות אלה יופסקו פעולות ההסתה בקרב העולים וכן בקרב הציבור.

יש להתריע בכל לשון של התרעה על הסכנה שבהפיכת ההתיישבות החדשה לשדה התנצחות פוליטית באמצעים ובדרכים העלולים להרחיק אותם ממשימתם הלאומית

מאמר ראשי – עיתון דבר – כ"ב סיון תשט"ו – 2.6.1955

פעילות חינוכית מגוונת.תנועת שרל נטר

פעילות חינוכית מגוונת.

תחרות כדור סל במסגרת כי"ח

תחרות כדור סל במסגרת כי"ח

דרמה בנושאים יהודיים, מקהלת נוער ואף מופע מוסיקלי שימשו אמצעים נוספים להעברת מסרים יהודיים ותרבותיים, ובמיוחד במה לביטוי מקורי ולחיזוק הביטחון העצמי. קברניטי " שרל נטר " שמחו לגלות שחקנים חדשים בעלי יכולת ביטוי, משחק וביצוע. בשנת 1949 הציגו שחקני החוג לדרמה של " שרל נטר " את מחזהו של סטפן צוויג " הדרך הנצחית " ואת מחזהו של המשורר והמחזאי היהודי עמנואל היידו " הקורבן ". לעתים ארגנו ב " שרל נטר " פעילויות בעלות תוכן תרבותי כללי, כמו העלאת מחזה של מולייר או קונצרטים של מוסיקה קלאסית.

עבודה, מלאכת כפיים ופרודוקטיביזציה היו סממנים מובהקים של המשנה החינוכית של כל ישראל חברים, אורט ו " שרל נטר ". נשיא אורט, ליאון מייס, מיטיב לבטא ערך זה באומרו " היהודים נולדו חקלאים, הם נולדו למלאכה אדם לעמל יולד. אנו נחושים להשיב לערך העבודה את מקומו היאות, ערך שלא היינו צריכים לנטוש. העבודה מכבדת את בעליה, העבודה מכבדת ומעצבת את בעליה, מרוממת את האדם לפסגות חברתיות ".

הכוונתם של בני נוער ללימוד מקצועות ומלאכות הייתה דבר יום ביומו. " הנוער היהודי המרוקאי לא נמשך רק למסחר ולמקצועות חופשיים, אלא אף למלאכת אומנות. בעבורם להפעיל מכונו אינו בבחינת סוד ". הם ראו לנכון לעודד מגמות פרודוקטיביות אלה : בכל שנה הוענק פרס על שם יום טוב צבע לתלמידים מצטיינים בבתי ספר מקצועיים במרוקו. אחד המפעלים המיוחדים של אורט הוא הקמת בית הספר הימי במרסיי בשיתוף פעולה עם הליגה הימית היהודית. Ligue Maritime Juive.  בעלת הסמל שך עוגן ומגן דוד בתבעי כחול לבן במרס 1947.

נלמדו שם מקצועות דוגמת מלחים, נגרים ימיים ואף צוללים, טכנאי קשר וקציני צי הסוחר. מבין 37 הנערים שלמדו שם בשנה הראשונה, נקלטו 16 בני נוער מ " שרל נטר ". בשנת 1946 התחדשו השיעורים באנגלית, בחשבונאות ובקצרנות – שיעורים שהמלחמה העולמית השנייה קטעה באבם.  בינואר 1946 נחתו במרסיי שלוש קבוצות נוער מתנועת " שרל נטר " והופנו לחוות חקלאות בלארוש, ולטירות במסגרת אורט. עבודות טבחות, גננות, חקלאות, חליבה, רפת ולול שימשו בערבוביה באווירה ארץ ישראלית, יהודית ותורנית. כמו כן התקיים שיתוף פעולה של " שרל נטר " עם האגף להכשרה מקצועית של תנועת הצופים.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כשם שלא היה סדר בכיתות הלימוד, או שמא יאמרו חכמי תורת החינוך כי גמישות פדגוגית הייתה שם, כך היו מיושנות דרכי ההוראה ומוזרים תוכני הלימוד, ואך בנס יצא מאתנו מה שיצא. המורים קראו ללוח דווקא את החלשים שבנו ותבעו מהם לפתור סוגיה כלשהי באלגברה, מן הסתם בידיעה כי לא תצלח דרכם. שקט מתוח השתרר בכיתה המוכה פחד מן הבאות, היות והכול ידעו את הצפוי, ידעו שהכול בידי המורה המזרה אימה חוץ מיראת המורה השמורה לנו. התלמיד המסכן עמד רוטט כעלה נידף ומזיע, ופחד משתק הניס ממוחו גם את המעט שידע. ומיד עם פליטת השטות הראשונה, שאחריה תבאנה כמצופה רבות נוספות, החל מטח סטירות ואגרופים נוחת על התלמיד ההמום, וגם אם ציפה להם, התקשה להיענות לתביעה הדוחקת להשיב תשובה, לכאורה שיפרו המהלומות את דרכי חשיבתו או פתחו את אורחי הבנתו שנסתמו.

ויותר מן הכאב, ההשפלה והביזוי, והעמדתו כך חסר אונים במערומיו הנפשיים והשכליים, הייתה חרפתו, כי הרי אלה הם בני גילו שאתם הוא אמור להתרועע, לשחק או לכתוב שיעורים. כללו של דבר, ספק אם תורה כלשהי חדרה למוחו של תלמיד בדרך אכזרית זו, ולולא אימת המעמד והלך הרוח של בורות וכניעה, ששאב לא מעט מן הד'ימה, השלטת, היו המורה והנהלת בית הספר ראויים לעמוד לדין על התעמרות בילדים הנתונים למשמרתם. אין ספק כי המורים שהיכו (לא כולם היו כאלה), ממש כמו מלמדי ה״חדר״ שהיו בורים, פרימיטיביים וחסרי כל מצפון אנושי ומצפן חינוכי, באו לבית הספר לפרוק מטענים של סדיסטיות על ילדים חסרי ישע, שהוריהם לא ההינו להלין על איש, אלא נשאו בשקט ובהכנעה את קלון בניהם. ״חוסך שבטו שונא בנו״ שיננו באוזנינו, אך לא נתנו את דעתם כי שימוש־יתר במקל בלא קלח גזר בצדו, אין בו מועיל.

היה גם צד אחר לפדגוגיה הנפסדת הזאת, חיובי וחייכני לכאורה אך הרסני ומשחית בסופו של חשבון. בכיתה העשירית והאחרונה שהובילה לבחינה לקראת התעודה הנכספת, לימד המורה מר שמחה (קראנו לו מר סימה). איש רחב מידות ובעל קרחת מבהיקה היה מר שמחה, מוצאו מיוון, והוא קילל ללא הרף את מזג האוויר ההפכפך שלא הזכיר לו במאומה את המוצאות אותו בארצו. היות והיה רציני, לקח על כתפיו ברצינות תהומית את העול והאחריות להכין אותנו לבחינת הסיום שלמענה עמלנו שנים רבות כל אחד לפי כוחו, סבלנותו ומזלו, כמנהג בחינות הבגרות בימינו. מר שמחה היה פוסע בין מכתבות התלמידים בפסיעות גדולות שהדגימו בקול דרמתי וקולני על בואם הממשמש של מועדי הבחינות. מנהגו הפסול, שאז היה לי מקור גאווה חסרת שחר של עלם מתבגר שלא בשל, היה למסור בידי את בחינות ההכתבה של תלמידי הכיתה, עם עטו שטבלה בדיו אדומה, כדי שאתקן אותן, אתן עליהן ציונים, וכך הייתי למין עוזר הוראה שלו. לעולם לא אדע אם עשה את מעשהו הנלוז כדי לפטור עצמו מעול מחברות, או ראה בכך אקט חינוכי – לרומם את תלמידו בפני הכיתה כולה, או להעמיד מופת לשאר התלמידים. אז, רבה הייתה גאוותי על שדמיתי למורה ואפילו קולמוס אדום בידי, והייתה בי העצמה לגזור ציוניהם של חברי לכיתה, בהם אחי הבכור, ולכן במופלא ממני לא דרשתי. היו מחברי שבאו והתחככו עמי כדי לדלות פיסת מידע על ציוניהם, אך תמיד עמדתי בלחצים עד שלמדו להניח לי. כל התרגיל המשונה הזה, שלא ראיתי או שמעתי כמוהו, היה לשגרה מובנת מאליה, כאילו כך היה מעולם וכך יהיה לתמיד. תמיד שאלתי את עצמי כיצד מהין המורה האחראי הזה להחזיר את המבחנים הבדוקים לבעליהם בלי לבדוק בהם או לערער עליהם, שמא טעיתי. אבל הוא היה ככל הנראה משוכנע כי אם לא מצא פגם במחברתי שבדק בעצמו קודם לכן ורשם לה ציון, חזקה שגם בשאר התיקונים ובחלוקת הציונים לא יהא דופי. כך קיבלתי אימון מוקדם ולא צפוי בתיקון בחינות, אך לא חדלתי מאז משאול את עצמי על תקינות השיטה או על השחתת מידותיו של נער בן 13 שעלול היה להגדיל בערך עצמו.

עוד פאה ברחבה הגדולה הייתה לגן ציבורי מוריק, ואילו חלקה העיקרי במרכז, שהיה בימים עברו תחנה לאוטובוסים, למוניות ולכירכרות, נשלט עתה על ידי רוכלים שהציעו מרכולתם ברעש ובהמולה. לא יכולתי שלא להיזכר במרכבות, שעל סרנן האחורי טיפסנו ולפרקים גם הוצלפנו, ובאוטובוסים שהסיעונו לכל אתר ברחבי המדינה: בימי הקיץ לחופשות אצל דודי בקזבלנקה, לקברות הצדיקים, לאתרי הנופש באיפראן, בספרו ובנותיהן, למחנה קיץ עם הצופים, או לביקורי מכרים או משפחה. כל נסיעה כזו הייתה מלווה בהכנות ממושכות שבהן נאפו מיני כעכים ומציות, עוגיות ושאר דברי מתיקה, צידה לדרך – כאילו יצאנו ליבשת אחרת ולא לנסיעה של שעות אחדות. זכור לי כי בימי המלחמה והמחסור החמור בחומרי דלק, היו שופכים פחם שחור בדוד ההסקה שבצדי תא הנהג, שהיה אמור להספיק להביאנו למחוז חפצנו. אלא שלעתים קצרה נשימתה של הגרוטאה המרופטת שבה יצאנו לדרך, והנוסעים נדרשו לרדת ולסייע בדחיפת העגלה במעלה הגבעה. במיוחד התרשמנו, אנו הילדים, מחזיון הנוסעים חסרי הפרוטה, שבמחיר זעום עלו עם מטלטליהם, בעלי החיים שלהם ובני ביתם לגג האוטובוס שהיה גדור במעקה, ושם עשו את דרכם יישובים ברוח, בגשם או בשמש היוקדת. אבל מסתמא הגיעו לתעודתם. ועוד בצדה של הכיכר היו המלון ״גרנד הוטל״, שידע ימים ושנים טובים יותר, ובית הקולנוע ״אפולו״ שבזמנו נחשב בעינינו לפסגת הבידור והשעשוע; שם, כזכור, התרחשה פרשת המכות שהפליאו בנו הערבים, שהאיצה בכמה נערים להניף את נס המרד וללכת לארץ ישראל. היו גם בתי עסק של יהודים בפאתי הרחבה, בהם של מיודעו של אבי שסחר ביין ובנה ממלכת יינות גדולה ומכניסה. ולידו, וכאן היה שיא ההתרגשות – שער הכניסה הראשי אל המלח, אותו שער שהופקדו עליו השומרים הסנגלים להגנתנו.

מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו, שםהמשפחה וגלגוליו

 

אהרן אמוזיגברית מספר 23

בְּנֵי אמוֹזִיג

מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו, שםהמשפחה וגלגוליו

״זה החלי להגיד את משפחתי ואת בית אבי ואת תולדותי כמ״ש [כמו שאמר] רש׳׳י ז״ל ״אלה תולדות אלו מעשיהם של צדיקים״, ורש״י פירש אלה תולדות יעקב יחוסו ״כמעשה אבות נעשה לבנים". (הפתיחה לספרו של אברהם-חי בן אמוזג איש טבריה, "אברהם בכל")

במאמר זה מובאים פרקים נבחרים מתוך ספר הנמצא בהכנה, בו אני מנסה להתחקות אחר מקור המשפחה במרוקו, ראשוני בניה המוזכרים בכתובים; רבנים, חכמים ואנשי ציבור, מקורו של שם המשפחה, וגלגוליו לאורך הדורות.

זה זמן מה שאני מתעניין במקור המשפחה וקורותיה. בעיקר מאז שבָּנָיי גלעד ורועי עמדו להינשא וחיפשתי לרשום בכתובה את כל הדורות שניתן להגיע אליהם. עידוד נוסף הביא לי יד המקרה בידי עודד ישראלי, חבר לעבודה, חובב עתיקות ובייחוד סיפורי מצבות. בטיוליו, חלף בהר הזיתים על פני קברו של יוסף אמוזיג ז״ל שנתלה ע״י התורכים בירושלים בשנת 1916. עודד חקר את המקרה ושלח לי חומר המתחיל בזה הלשון: ״במעלה נחל קדרון, כשהולכים צפונה מ'יד אבשלום׳ על שביל מרוצף שנבנה בשנת 1996 בידי החברה לפיתוח ירושלים (…), נראה מדרגות העולות לקבר של ר׳ חיים בן-עטר, הוא ״אור החיים״ הקדוש. לאחר שנעלה את הקטע התלול, כמה עשרות מטרים בלבד, נראה שלושה עצי אורן. מתחת לעץ הראשון, הצפוני והגדול שבהם מונחות מצבותיהם של יוסף אמוזיג ואמו חנינה״.

הלכתי בעקבות הסיפור, בקרתי בקברים, איתרתי את בני ״הענף הירושלמי״ של המשפחה ־נכדיהם של חנינה ויוסף – ונפגשתי איתם ומשפחותיהם.

יד המקרה גם זימנה את משה עובדיה (נכד-נכדתה של חנינה) להגיש לחוברת זאת של ״בריתי׳ את סיפורו של יוסף אמוזיג הי״ד וחנינה אמו הגיבורה.

חלק גדול מן הכתוב בספר (ובחוברת זאת של ״ברית״) הבאתי מן המקורות ככתבם וכלשונם. בחיבורי זה הקפדתי מאוד לדייק; במקום שמצאתי יותר מגרסה אחת רשמתי את שתיהן (או יותר). בחלק מן המקורות מצאתי אי-דיוקים, שהם מנת חלקם של כל ספר. בכל מקום שהבעתי את דעתי או הסקתי מסקנות ציינתי זאת והשתדלתי לנמק בגוף החומר או בהערות בתחתית הדף, והקורא ישפוט.

מקורות

רשימת המקורות מובאים כבר בתחילת המסמך ולא בסופו כפי שנהוג בחיבורים מדעיים, היות והמקורות בעבודה זאת לא רק מהווים את הבסיס לכל הכתוב, אלא הם העניין עצמו, והחוברת, רובה ככולה בנויה על ציטוטים מהם. לכן קראתי להם ״מקורות״ ולא ״ביבליוגרפיה" או"סימוכין״, מושגים שמדענים וחוקרים מכנים בהם את החומר המשמש כתימוכין לעבודתם.

המקור

פאס וחכמיה – הרב דוד עובדיה, הוצאת בית עובד – מכון לחקר יהדות מרוקו, דפוס ״דף-חן״ בע״מ, ירושלים תשל״ט. זהו קובץ של חיבורים על תולדות יהדות מרוקו שנכתבו בין השנים 1600-1925. תורגמו ונערכו – ע״י הרב דוד עובדיה. תוספת שלי- פאס וחכמיה מופיע בשני כרכים

 נר המערב, תולדות עם ישראל במרוקו – הרב יעקב טולידנו ז״ל, הספרייה הספרדית/מכון בני ישכר, ירושלים, תשמ״ט.

מלכי רבנן – רשימת חכמי מרוקו ותולדותם, הרב יוסף בן נאיים, דפוס המערב של איי. אביקציץ את י.ע. צבע, תרצ״א

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט׳׳ז — משה חלמיש, ספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

מפאס לירושלים – שמעון אלכסלסי, תשס״ג, יצא לאור ע״י המחבר.

אורות ממערב – קובץ מחקרים ומאמרים בתולדות חכמי צפון אפריקה – יהודה אדרי, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשס״ב

יהודי המזרח בארץ ישראל – מ.ד. דאון, ירושלים התרצ״ח

תולדות יצחק לרבי יצחק הצרפתי הנגיד בפאס – הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), יצא לאור ע״י הקהלה הספרדית, ירושלים תשנ׳׳ו

"לתלות יהודי ולנוח״, עיתון ירושלים, 1993.24.9 – מרדכי ששון האנציקלופדיה העברית -הערך ״בן אמוזג אליהו"

Les Juives de l'Afrique du nord, Démographie&onomastique Maurice Eizenbeth, Grand Rabbin d'Alger, Imprimerie du Lycée : Alger 1936   

Les Noms des Juifs du Maroc, Abraham Laredo, Madrid, 1978

1983Joseph Tolédano, édition Stavit Tel Aviv La saga des familles, les juifs du Maroc et leurs noms

Une Histoire de Familles, Les noms de familles Juifs d'Afrique du nord   Edition Ramtol, Jérusalem – Joseph Tolédano

 Le royaume Barghawata du Maroc-Rachid Yahou, 12 Juillet 2004 – www.col.fr/article-601.html

  Mille Ans de Vie Juive au Maroc – Haim Zafrani

מקורות משפחתיים:

אברהם בכל, אלה תולדות(משפחת בן אמוזג) – אברהם-חי בן אמוזג איש טבריה, דפוס עניו, ירושלים, שנת ״השיבה לי ששון״ לפ״ק. עץ משפחה בצרפתית – ענף משה בן אמוזג – הוכן ע׳׳י אליס דנאן Alice Danan, בת משה־מואיז אמוזיג (ענף יהושוע)

 עץ משפחה בצרפתית/אנגלית ־ ענף יונתן(בן יהושוע) בן אמוזג – קבלתי מזהרה שמאי(בת רחמה ישראלי, בת יונתן בן אמוזג) ממרוקו לישראל – סיפורו של מעפיל בלתי לגאלי באנייה"יהודה הלוי" – חיים בן-המוזג, דפוס עידן חדש, נתניה 1998

בחיבורי זה נעזרתי בבני משפחה שסיפרו לי על תולדות אבותיהם ואמותיהם ושמהם למדתי ממקור ראשון, בייחוד על הדורות האחרונים של המשפחה, וחלקם השתתפו בכתיבה עצמה. מידע חשוב קבלתי מבן דודתי וידאל צרפתי שהעביר לי חומר שמצא בחיפושיו אחר קורות חכמים בני משפחתו. ומושיקו (משה עובדיה) שניווט אותי בספרייה של אוניברסיטת בר אילן, מהלך בין מדפיה כבן בית, ושלח לי את סיפורה של חנינה אמוזיג הגיבורה ובנה יוסף.

התקופה הטרום אסלאמית

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

ב.   אלחירה. בראשית המאה השלישית תפסה השושלת הסאסאנית את השלטון בפרס, והיא עתידה היתה לשלוט באימפריה הפרסית עד כיבושה של זו בידי הצבאות המוסלמים. את הזעזוע שהיה כרוך בחילופי שלטון אלה ניצלו מספר שבטים בדווים והם התיישבו באיזור הפורה שעל גדות הפרת. שבטים אלה היו מאורגנים בברית שבטי תנוח׳. חלקם המשיכו באורח החיים של הנוודים; אחרים החלו לעסוק בחקלאות ולהקים ישובי קבע. החשוב שבישובים היה בעיר אלחירה, שהוקמה לא הרחק משרידיה של בבל העתיקה. מרבית זמן קיומה היתה אלחירה קשורה קשר אמיץ למלכי פרם הסאסאנית, אשר ראו בה תריס נגד התפרצות שבטי המדבר לממלכתם. בשלהי המאה השלישית קמה באלחירה שושלת בני לח'ם, אשר שלטה במקום, פרט לתקופה קצרה, עד ראשית המאה השביעית. אלחירה השתתפה רבות במלחמות פרם נגד ביזנץ, ושליטה זכה בדרך כלל להשפעה ניכרת בחצר המלכות הסאסאנית. אד שלטון השושלת הלח׳מית. בא לקיצו בשנת 602, כאשר הסיר מלך פרס את המלך העצמאי האחרון של אלחירה מעל כסאו וצווה לרצחו. כתוצאה מהתפתחות זו נפתחה בפני ערביי המדבר הדרך לפלוש לשטחיה של פרס. כבר בשנת 610 הצליחו לוחמים ערביים להכות צבא פרסי בקרב ד׳וּ־קָאר ליד העיר אלחירה. אף כי הכוחות אשר השתתפו בקרב זה היו קטנים יחסית, ואין לראות בו התמודדות כללית בין שני העמים, ראו בו הערבים את ראשיתו של מפנה היסטורי בתולדותיהם.

ג.   גסאן. בעוד שממלכת אלחירה נמצאת בעיראק של היום והיתה כפופה לפרס, שכנה ממלכת הספר השניה, היא ממלכת גסאן, בסביבת דמשק, והיתה תחת חסותה של ביזנץ. כאחותה במזרח שימשה אף היא מדינת־חיץ, שתפקידה חיה להגן על הטריטוריה הביזנטית מפני התקפות הבדווים. לשיא התפתחותה הגיעה גסאן במאה השישית, בימי אלחָארת׳ בן גַ׳בָּלָה (529—569) ויורשו א ל –מֻנְדִ'ר. שני השליטים הללו הקדישו רבים מימי שלטונם למלחמות נגד ממלכת אלחירה. אם כי מלחמות אלו נערכו בהשראתה של ביזנץ, לא נמנע פרוץ סכסוך גם בין ביזנץ לגסאן. ביזנץ הפסיקה את התמיכה הכספית שרגילה היתה להעניק לממלכת חסותה. אלמנד׳ר מרד, והקיסר הביזנטי לא היסס לאסרו ולהגלותו (583/584). לאחר מאורע זה התמוטטה ממלכת גסאן, ובמדבר הסורי השתרר תוהו ובוהו. כיבושן של סוריה וארץ־ישראל בידי פרס בשנים 613—614 הביא לירידתה חסופית של גסאן מבימת ההיסטוריה.

ד.   כּנדה. השבט הדרום־ערבי כִּנְדַה נזכר במקורות לראשונה במאה הרביעית. בשנת 480 הקימה שושלת מושלים מבני שבט זה ממלכה ערבית של שבטים אחדים בערב המרכזית. השליט הכנדי השני, אלסארת׳ בן עמר, כרת ברית עם ביזנץ נגד פרס ובת חסותה אלחירה. אלחירה הותקפה על־ידיו בשנת 503. באותם ימים סבלה פרס מזעזועים פנימיים ולא הגישה כל עזרה לבת־בריתה המותקפת. אלמנד׳ר השלישי, שליט אלחירה באותה תקופה, נכנע. אולם שלטון כנדה במקום לא האריך ימים. עם יצובה הפנימי של האימפריה הפרסית נאלץ אלחארת׳ להמלט, ורבים מבני משפחתו הוצאו להורג על־ידי אלמנד׳ר. עם מותו של אלחארת׳ בשנת 528 בא הקץ על תור הזהב הקצר של בני כּנדה. בקרב השבט פרצו מריבות פנימיות; מרבית אנשיו נדדו דרומה והתיישבו בקירבת חצרמות, ואילו אלחירה פרשה שוב את שלטונה על שטחים נרחבים בערב ובסוריה.

חשיבותן של אלחירה וגסאן

בשתי הממלכות אשר את תולדותיהן סקרנו בקצרה היתה ניכרת השפעה נוצרית חזקה. הנוצרים באלחירה, אשר היוו חלק ניכר מן האוכלוסיה במקום, היו ידועים בשם ״אלעִבַּאד״. הם היוו את היסוד העירוני שבממלכה ונהנו מהשפעה מכרעת על ענייניה. בסוף המאה השישית קיבלה אף המשפחה השלטת את הדת הנוצרית. מכאן, שעוד בתקופה הטרום־אסלאמית היתה קיימת חברה ערבית, אשר לא היתה מבוססת על קירבת־דם ועל התיחסות לשבט אחד, כי אם על אמונה משותפת. תרבותה של אלחירה הופצה בדרכים שונות ברחבי חצי־האי. המסורת יודעת לספר על אנשים שלמדו באלחירה את מלאכת הקריאה והכתיבה הערבית, ולימדוה לאחר מכן לתושבי ערב. מיטב הכוחות התרבותיים מקרב הבדווים נמשכו לאלחירה. בחצרה חיו ויצרו משוררים כּטַרַפַה בן אלעַבּד, אלחָארת׳ בן חִלְזָה, עמַר בן כֻּלְת׳וּם ועוד. אף תרבותה של גסאן ושליטיה הנוצרים עמדו על רמה גבוהה. ארמונות, בנייני ציבור ומרחצאות עמדו לרשות תושביה. גם בה פעלו אחדים מן המשוררים'הערביים המפורסמים, כגון חַסָאן בן תַ׳אבִת. משורר זה, שעתיד היה להיות משוררו של הנביא, תיאר בשיריו את פאר חצרה של גסאן ואת עושרה. אין ספק, שכוחן הפוליטי והצבאי של שתי הממלכות עשה רושם רב על ערביי המדבר. בעצם קיומן עזרו ממלכות אלו להכשיר את הקרקע מבחינה מדינית, תרבותית ודתית, להופעתו של מוחמד ולהצלחתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר