ארכיון יומי: 25 באפריל 2016


שלוחי ארץ-ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון-אפריקה / אפרים חזן

 

אפרים חזןאני היום אשירה לכבוד ספיר יהלום שיר שבח לכבוד שלוח טבריה , רבי שלום עמאר , מחכמי מראכש שעלה לארץ ישראל . יש לשער שהשיר המפורסם 'אוחיל יום יום אשתאה' , המתאר את טבריה ומדבר בשבחה , נכתב בהשפעתו ועל-פי תיאוריו של רבי שלום.

כתובת השיר : 'פיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם . החכם השלם כהר"ר שלום עמאר שליח טבריה תוב"ב נועם 'יא כלאיק ' סימן 'אני דוד בן חסין  .תיאור: שיר שבח הכולל טורי פתיחה )מעין מדריך( ועוד 6 מחרוזות. בכל מחרוזת 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור, ובו סיומת מקראית החורזת במלה 'שלום' .

– אני היום אשירה

םיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם. החכם השלם כבוד הרב רבי שלום עמאר שליח טבריה תוב"ב – סימן אני דוד חסין

 

אני היום אשירה / לכבוד ספיר יהלם

צרור המור ויקרא / אליו ה' שלום

 

דר שוכן ברום חביון

ישכן תמיד, עליון

תוך עיר קדש, עיר ציון

תתענג על רב שלום

 

וכמו פעם בפעם

קרא תוך רבבות עם

דת דרכיה נעם

נתיבותיה שלום

 

דרשו הנמצא כזה

חכם עדיף מחוזה

מה נאה מה טוב נר זה

אוהב ורודף שלום

 

במושב זקנים ת-

הלל. צור אורה יעטה

יחנך וגם יטה

לך כנהר שלום

 

נאור, דגול מרבבה

ינחילך בארץ טובה

שם תעלה וראה ב-

נים לבניך שלום

 

חסין קדוש בטובו

השם עבים רכובו

ידריך אותך בנתיבו

וישם לך שלום

גם רבי יעקב בירדוגו חיבר שירים לכבוד שד"רים . משני שיריו בסוג זה , לכבוד ר' יוסף מצליח ולכבוד ר' רפאל פראנקו אביא את השני , שזיקה נוספת לו לארץ-ישראל בהיותו כתוב על-פי הלחן והמתכונת של 'אוחיל יום יום אשתאה' לר"ד חסין . שיר זה מציין את גדולתו ומידותיו הנעלות של השלוח , את שמחת הקהילה שזכתה לארחו , את שבחי ארץ – ישראל , קריאה לסייע בנדיבות לשלוח וברכות ואיחולים לו שיזכה לשוב בשלום לארץ-הקודש. המשורר מרמז , כי ר"ש פראנקו הוא משורר בעל יכולת ) ' ולו בשיר זרוע'( . ודאי שלוחים כמותו הביאו את השפעת שירתה של א"י למערב ואת השפעת המערב למזרח . כך נפוצו שני שיריו של ר"ד חסין 'אוחיל יום יום אשתאה' ובמיוחד 'אערוך מהלל ניבי . . . לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא' , שנקלטו היטב בקהילות המזרח התיכון . והאחרון אף נדפס בסידורים שונים בנוסחי הספרדים.

כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנת שבעמק הסוס. ד"ר יוסף שטרית

כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנת שבעמק הסוס.מימונה

ד"ר יוסף שטרית

זכרונות חוויית חג המימונה – במשפחה ובקהילה.

עד עצם היום הזה החוויות המרשימות ביותר, שנשארו לי מחג המימונה, מאז הייתי ילד ועד היום, אלה הן חוויות הקושרות את חג המימונה לטבע. קיימות תיאוריות וסברות רבות לגבי מוצאו של חג זה. אמנם, החג מבחינה היסטורית (כנראה) הוא חג די מאוחר, מהמאה ה־18 ועד היום. אין עדויות על קיום החג קודם ל־200 השנים האחרונות. החג כנראה קיבל את אופיו, ואת צביונו הידוע, מהמאה ה־19 ועד ימינו. אני עצמי לא גיליתי שירים בהם מוזכר חג זה, בתקופה מוקדמת יותר. בשירים שגיליתי, לכל המוקדם מהמחצית השניה של המאה ה־18 מוזכר חג המימונה. במיוחד ע״י המשורר רבי שלמה גוזלאן, חי בדרום מרוקו על פאתי הסהרה, בקהילת תאמגרות. בתוך שיר על פסח, ועל סמליותו של פסח, חג המימונה מוזכר בסוף השיר בערבית יהודית. בשירים אחרים שגיליתי גם מהמאה ה־19, חג המימונה מוזכר דווקא בהקשר למלחמה אפשרית, בין היהודים למוסלמים (אוייביהם).

השיר נכתב בערבית, ויום המימונה, הוא יום קרב, אשר בו עתידים היהודים לנצח את אוייביהם. זהו שיר אנונימי, ונכתב במספר גרסאות, ובמספר כתבי־יד, וכולם מהמאה ה־19 לכל המוקדם. השירים ביתר כתבי־היד, נכתבו ע״י משוררים יהודים, המדברים על הנקמה של יהודי מרוקו, העתידים לצאת רכובים על סוסיהם למלחמה באוייביהם המוסלמים.

אולם, טרם גיליתי היכן נכתבו שירים אלה ומיהו מחברם? את השירים מצאתי בכתבי־יד, שנכתבו בדרום ומערב מרוקו, או בהרי האטלס. האם אלה הם הדים למלחמות של ימי הביניים בין היהודים למוסלמים, אולי ? האם אלה הם הדים לעויינות, ששררה בקהילות מסויימות, במיוחד בקהילות של הרי האטלס, או בקהילות של העמקים הדרומיים, בין הקהילות לבין שכניהם? זאת קשה לדעת במצב העכשוי של המחקר.

כאמור בשירים מסויימים, יש בהחלט זכר ואזכור לחג זה, אבל, ללא הסממנים, שאנו מכירים, של אירוח ושל אוכל, מטעמים,דברי מתיקה ועוגות.

למעשה, רק רבי דוד בוזאגלו (נפטר ב־1975 בקרית־ים) הקדיש שיר בערבית לחג המימונה. השיר נכתב כנראה בשנות החמישים, או השישים, ובו מתואר הוי החג, באופן שחיו אותו קהילות מסויימות במרוקו. החג נתפס כסמל לידידות ששררה בין היהודים למוסלמים. בין ההמונים היהודים להמונים המוסל­מים (עמך),המשורר יוצא חוצץ נגד המנהיגים הערביים המסיתים את ההמונים נגד היהודים, למרות העובדה, שהשכבות העממיות חיו עם היהודי ואף קבלו אותו כאח.

חג המימונה והטבע.

לגבי החג הזה נקשר לטבע. כל סממניו, אלו הם סממנים של התחדשות הטבע. היהודים חגגו את חג המימונה אחרי צאתם מתפילת מנחה, בשמיני של פסח. מיד אחר התפילה, המתפללים נהרו אל מחוץ לשכונת היהודים, לכרמים ולפרדסים, כדי לראות את האילנות והעצים בלבלובם, וברכו את ברכת האילנות,וזאת משום שהאילנות פורחים ומלבלבים בזמן זה של השנה.

אחר מנחה והברכה, הגברים עם הילדים שהתלוו אליהם חזרו לביתם, לאכול סעודה אחרונה של החג (כשרה). לאחר מכן, כיוון שכמעט כל משפחה בקהילה היתה קשורה עם מכר מוסלמי, החי מחוץ לשכונת היהודים, הגבר או האשה או שניהם יחד, הביאו למוסלמי הידיד סל מלא מטעמים יהודיים, של פסח, הסל הכיל פשטידה מביצים ובשר, מטעם יהודי מובהק, וכן מעטמי בשר אחרים, מצות, וסלטים, גם אם המוסלמי היה מרוחק מספר קילומטרים מהיהודי.

הסל הוכן ואני התלוויתי לאמי, ולאבי, ולדודי אל בתי המוסלמים. המוסלמי ידע טוב מאוד, שהיהודי יקיים את המנהג ויבוא לבקרו. הקשרים בין המשפחה היהודית למשפחה המוסלמית התקיימו מדורי דורות. ובכל פסח המוסלמי ציפה לבואו של היהודי, ובמידה וזה לא הופיע המוסלמי נפגע ולא מעט. מה עוד שהיהודי ציפה לתמורה.

משך כל ימי החג, היהודים לא אכלו חמץ, ובקהילה מסורתית אשר חייתה את היהדות האותנטית והקפדנית ביותר, כמו הקהילה שלי בתארודאנת, בדרום מרוקו שבעמק הסוס, עד לשנים האחרונות, לא שתו תה עם סוכר, כיון שסוכר היה בחזקת חמץ. כך שאת התה (או הנענע בלבד) המתיקו תוך כדי צריכת תמרים, משך כל ימי חג הפסח. והתה הראשון ששתו עם סוכר, היה בביתו של המוסלמי. המוסלמי הכין ליהודי את התה עם סוכר, ולמרות שנותרו כשעה וחצי לצאת החג, היהודי היהודי כדי לכבד את מארחו שתה את התה המוגש.

המוסלמי קיבל את היהודי על־פי כל כללי טקס האירוח המזרחי, והגיש ליהודי מטעמים בעיקר פירות. בסל שהתרוקן בינתיים היהודי קיבל מוצרי חלב (חלב, לבן, חמאה), קמח ושמרים. את השמרים אי־אפשר היה לקנות בשוק, ולא ניתן להחזיק בבית, בימי הפסח מחמת החמץ, והכנתם דרשה הרבה זמן. כך שאת השמרים המוסלמי הוא שסיפק, המשפחה המוסלמית ידעה שבלי שמרים היהודי לא יוכל להכין לאותו ערב בצק.

צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו- צפרו, עיר השיטפונות.

7 – צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקומארץ מבוא השמש

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים מההרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.

בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.

רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.

אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.

ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר  עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים. 

                                         

הוואדי הנושא מי הבריכה  הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם של תושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.

בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.

" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר  עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש"י – סוף שנת 1950 –  " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.

והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת. 

ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרדים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.

ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמע קול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה.  כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.

ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושכפים – רצען, סנדלר –  העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון. והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו  בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.

כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.

ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.

אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.

המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.

היהודים והמיסיון האנגליקני

מסעו של משה מונטיפיורי למרוקוהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

אירוע חשוב בחיי יהדות מרוקו היה מסעו של מונטיפיורי למרוקו בסוף 1863. זה נערך בעקבות עלילה כי יהודים בעיר סאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נעצרו. סגן הקונסול הספרדי דרש להוציאם להורג, ואכן זה היה גורלם של שניים מהם.

מונטיפיורי הצליח לשחרר את שני האחרים ממעצרם. מקרה זה וכן גם אירועים אחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו ואת הסכנות שארבו להם, והדבר דרבן להתערבות.

מונטיפיורי ביקר אצל הסולטאן במראכש בפברואר 1864, וביקשו, בין השאר, שיוציא הוראות להגנה על היהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו. עוד ביקש שלא יציקו להם, ושיוכלו ליהנות מהיתרונות השמורים ליתר נתיניו של הסולטאן, ומאלה של הנוצרים הגרים בערי הנמל של מרוקו.

בבואו לסולטאן קידם את פניו של מונטיפיורי משמר כבוד של 6,000 פרשים, דבר שהרשים אותו ביותר ונטע בו את התקווה ששליחותו תצליח ויחול שינוי במצבם של יהודי מרוקו.

תגובת הסולטאן שנמסרה למונטיפיורי ב־5 בפברואר 1864 הייתה ט׳היר שריפי הכולל הצהרה שמעמדם של היהודים יושווה לזה של שאר הנתינים, ויזכו לשוויון בפני בתי המשפט, וכן הוראה לכל המושלים כי עליהם לנהוג ביהודים במידת הצדק, לשמור על חייהם ורכושם, לא לעשות להם כל עוול, והעבריינים ייענשו.

שום סוחר או אומן יהודי לא ייאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ותשולם מורה לעבודתו. היהודים ייהנו בעתיד מיתר ביטחון. ההוראה חודשה ב־1872 ברם, צו זה, שחזר עליו יורשו, הסולטאן חסן הראשון ( שלט בשנים 1894-1873 ) ושצוטט בשנים הבאות על ידי דיפלומטים אירופים שהתערבו למען היהודים, נותר על הנייר.

ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הם נותנים אמון ב׳׳חסדו״ של הממשל. התנכלויות ליהודים גברו ובאו לידי ביטוי בשוד, בפרעות, בעלילות, בגירושים וברציחות. מ־1864 עד 1880 נרצחו — לפי מידע שהגיע לאירופה — 307 יהודים, ואין זה כולל את כל מרוקו.

הרוצחים לא הועמדו לדין. אירופים ויהודים נאורים באירופה השלו את עצמם שיהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים, לפי הדגם האירופי במאה ה־19, אך הדבר מנוגד ל״שריעה״ ( =ההלכה ) האיסלאמית. רק בערי החוף ובייחוד בטנג׳יר, שבה ישבו הדיפלומטים, שופר מצב היהודים: הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי.

התחרות בין מדינות אירופה על השפעתן במרוקו

בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה ובשלב מאוחר יותר גם גרמניה התחרו ביניהן על ההשפעה במרוקו. גרמניה, שנחלה תבוסה במלחמתה נגד צרפת ב־ 1871 , לטשה עיניה לאפריקה. משלחות סחר גרמניות הגיעו למרוקו משנות ה־70 ואילך.

צרפת כבשה את תוניסיה ב־ 1881 , ושאפה לספח את מרוקו, ואילו המדיניות של בריטניה הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים שלה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי הגבירה את תלותם במדינות אירופה: משלחות של קצינים אנגלים וצרפתים הדריכו את צבא הסולטאנים, המסחר עם מדינות אירופה מילא את קופתם, והם היו תלויים גם במוצרי התעשייה ובכלי הנשק שהובאו מאירופה.

התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן לשיפור מעמדם ולמתן חסות, היו חלק מן המערכה והתחרות על מעמד הבכורה במרוקו החלשה.

בהתאם להסכמים בין מרוקו למדינות זרות, ביניהן 'בריטניה (1856), ספרד (1861), צרפת (1863 ), הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במדינה זו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המשמשים בתור תורגמנים, סוכנים או בתפקידים אחרים.

תעודות אלה פטרו את מקבליהן מתשלום מס גולגולת ומההגבלות שחלו על הד׳מיים. היו יהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים, אבל מעגל הנהנים בפועל מתעודות החסות הורחב גם ליהודים שלא מילאו כל תפקיד בקורפוס הדיפלומטי, מהם שעמדו בקשרי סחר עם האירופים, ואחרים שידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה.

נושא הענקת החסות היה שנוי במחלוקת. מספרם הגדול של הנהנים מתעודות החסות לא היה לרוחו של הסולטאן חסן הראשון. גם גורמים זרים ביקשו להפסיק את מכירתן לאנשים שלא היו זכאים להן על פי ההסכמים.

ג׳והן דרומונד האי ( Drummond Hay ) — קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגריר בין השנים 1886-1860 ,שייצג גם את האינטרסים של אוסטריה, דנמרק, הולנד ורוסיה במרוקו, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר — ייצג את עמדת בריטניה בהגנה על היהודים הנדכאים.

הוא טען שרק מיעוט קטן ואמיד ( מאות ספורות ) מבין היהודים נהנה מן החסות, והרוב הוא קרבן שלה, שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. לעומת זאת, האגודות היהודיות כי״ח ו״אגודת אחים״ בלונדון, ועשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת החסות.

הענקת תעודות החסות לבעלי הממון העמיקה את הפער ההברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים לשלטונות הוטל על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים היו פטורים ממנו.

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות 14 מדינות, וארצות הברית בכללן, ובה הוחלט על תקנות מגבילות לעומת הקלות שבה ניתן היה עד אז להשיג חסות זרה. גם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקני לאחר זמן מסוים, וסבל מההגבלות החלות על הד׳מים.

בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הלא מוסלמים. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה אל הסולטאן בו דרשו כי יבטיח חופש דת לכל נתיניו, נוצרים ויהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק — ייענש. בשנים הבאות נטו הדיפלומטים להסיר את החסות מיהודים שלא היו זכאים לכך.

בשליש האחרון של המאה ה־19 סבלו יהודי מרוקו מעריצותם של מושלים מקומיים. הוראות הסולטאן למושלים להתייחס ליהודים ״בצדק״ לא הועילו, והוא עצמו לא שימש דוגמה חיובית. בתזכיר שנכתב ב־3 בפברואר 1888 על ידי ״אגודת אחים״ וועד שליחי הקהילות והוגש לשר החוץ הבריטי, נכללים 27 סעיפים של הגבלות והשפלות החלות על היהודים.

יהודים ונשותיהם נאלצו לבצע עבודות כפויות, גם בשבתות ובחגים., אחרים היו קרבנות של עלילות." בין 600 ל־700 יהודים ובהם נשים וטף, גורשו משלושה כפרים בהרי האטלס בחורף 1891, לפי הוראת הסולטאן. רק לאחר התערבות דיפלומטית הורשו לחזור לבתיהם שנשרפו בינתיים.

בעקבות ידיעות שהגיעו ללונדון על כך שיהודי דמנאת נתונים לפרעות, ויהודי מראכש סובלים מאכזריותם של המושל והקאדי, מצוקה שגרמה להתאסלמותם של אחדים מהם, ביקר במרוקו בדצמבר 1893, שמואל מונטגיו, עסקן ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי. פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ ופנייתו לשפר את מצבם של היהודים לא נשאו פרי.

לאחר מותו בשדה הקרב של הסולטאן חסן הראשון ב־9 ביוני 1894, עלה על כס השלטון בנו בן ה־14 עבד אלעזיז הרביעי. בשנות שלטונו ( עד אוגוסט  1908) התרופפה היציבות המדינית והכלכלית של מרוקו. אי היציבות נוצלה להגברת המעורבות של מדינות אירופה, והכשירה את הקרקע לפרוטקטורט של צרפת על רובה של מרוקו ולפרוטקטורט של ספרד — על מיעוטה, ב־1912.

פגעי טבע שונים כמו בצורת, שנמשכה לעתים שנים, מגפות ומכות ארבה, גרמו למחסור במזון ולהאמרת מחירים. מחלות, שלעתים הפכו למגפות המוניות בייחוד ברבעים היהודיים הצפופים והמלוכלכים, חסרי התנאים התברואתיים ההכרחיים, העלו את שיעור התמותה. תופעה אופיינית בתקופה זו הייתה נהירה מהכפרים לערים, מהערים הפנימיות לערי הנמל.

ומשם היגרו יהודים אחדים לארצות אירופה ואמריקה. העניים, שהיוו את הרוב הגדול של יהודי מרוקו התרוששו יותר, בעוד העשירים נהנו מרמת חיים גבוהה ומתנאי מגורים טובים מחוץ למלאח הצפוף. זה הרקע החברתי־כלכלי לפעילותם של המיסיונרים האנגליקנים במרוקו במאה ה־19.

קנטטה למופלטה – אשר כהן ובאדיבותו

קנטטה למופלטה

במחתרות היינו, גם את תש"ך עברנומופלטה

בקדש ויום כיפור , לחמנו זה לא סיפור

 מבצעים ומארבים , פשיטות ומרדפים

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה.

 

 הגענו בהמונים , בספינות ומטוסים

 למדינה בצורה , העומדת מול כל צרה

 הקמנו עיירות , מחצור ועד שדרות

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 ראשי ערים ושרים , קצינים ושגרירים

רופאים וגם מורים , סופרים ומשוררים

 גם לרמטכ״ל נתפלל , שיגיע בעזרת האל

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה

 

 על הדרבוקה והעוד , אמרו זו לא תרבות

יצרו מבחן בוזגלו, ודחו גם את אפללו

 זה הוכח לעם הספר , בדבריו של חייט חפר

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 

 ואחרי חמישים שנות דור , מאילת ועד חצור

 זה הזמן לזקוף הראש , ובקול גדול נדרוש

הכרה וחרטה , מתרבות המופלטה

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 

אך הכי חשוב לזכור

כי מרוקאים זה לא רק מופלטה

אני חושב שזה ממצה את דעתי האישית

אוהב אתכם – אשר כהן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר