גיבורי ההגדה

כבר בפתח ההגדה, בקטע המקביל ל׳עבדים היינו׳, מוצגות הדמויות המרכזיות בסיפור: ׳עבדים היינו להיטלר הצורר, / ויצילונו בעלות הברית מידו / ביד חזקה ובזרוע נטויה. / ואילו לא באו האנגלים והאמריקנים, / הרי לא היינו ניצולים / לא אנו ולא בנינו / ולא בני בנינו. / אחוזי אימה היינו מהיטלר ועצמתו׳(שורות 31-24). פרעה הוא כמובן ׳היטלר הצורר׳, ובהמשך נוספות עליו עוד דמויות מהמפלגה הנאצית ומהמפלגה הפשיסטית באיטליה. כנגדם ניצבות בעלות הברית, המחליפות את אלוהים בתפקיד המושיע, שהוא למעשה הגיבור המרכזי בהגדה של פסח, אשר אין בה כמעט גיבורים אנושיים.

החלפת האל בבעלות הברית חוזרת ונשנית פעמים רבות לאורך ההגדה, ולמעשה כמעט בכל המקומות שהאל נזכר בהם במקור יש לצפות להחלפתו בציון כללי של בעלות הברית (או אחת מהן: אנגליה, אמריקה, רוסיה והגוליסטים ) או בדמות אחד ממנהיגיהן: בעיקר רוזוולט, המוצב במקומות רבים במקומו של האל המושיע, או דה־גול, הממלא את מקומו של האל המוציא ממצרים,  ובמידה מועטה גם צ׳רצ׳יל. מפתיעים במיוחד קטעים שבהם הומרו דבריו של האל בדברי מנהיגי האומות, כדוגמת דברי דה־גול ׳ועברתי בארץ צרפת ב—­ההוא׳ ובו׳(שורות 224-220). יש לציין גם את ההקבלה של דמויות ארבע־. הבנים ודמויות חכמים שנזכרו בהגדה לדמויות היסטוריות, וכבר הערתי על ההקבלה המפתיעה בין חמשת התלמידים לחמשת מנהיגי מדינות הציר ועל הצבת ׳רבי יוסף סטלין׳ במקומו של רבי יוסי הגלילי.

הבחירה השיטתית להעמיד את בעלות הברית ומנהיגיהן במקומו של אלוהים היא מרכיב חשוב בתפיסת העולם הבאה לידי ביטוי בחיבור, והיא זורה אור על היבטים רבים בבחינה שלו, של מחברו ושל קהל היעד שלו יועד. כמו כן בולטת בחיבור המגמה להדיר את האל מן הסיפור, אך האל נזכר בכל זאת בכמה ביטויי מפתח, למשל: ׳ברוך המקום ברוך הוא. / ברוך שהביא את האנגלים ואת אמריקה ברוך הוא׳ (שורות 60-59); ׳ויעש אלוהים נס ויבא את האנגלים׳(שורה 89); וכן נזכר שמו עוד כמה פעמים בהקשרים עקיפים. דוגמות אלה שוללות את האפשרות לזהות בהגדה תפיסת עולם אתאיסטית. עם זאת מידה ניכרת של קטרוג כלפי שמיא בוודאי יש כאן.

ניתוח הכלים הספרותיים ב׳הגדה די היטליר׳ עשוי לסייע בהגדרת מקומה של הפרודיה בחיבור. אי אפשר להתעלם מהמטען הפרודי המצוי בסיפור, והוא בולט במיוחד במעברים הבין טקסטואליים הנכפים תדיר על הקורא. אולם היסודות הפרודיים משמשים למטרות שונות ולעתים מנוגדות: סטירה תאולוגית חריפה, אירוניה, הבעת אופוריה, עדות לתקווה היסטורית ועוד. השימוש המגוון באמצעים פיגורטיוויים להבעת פרודיה אינו מאפיל לדעתי על הנימה האחרת השלטת בחיבור, והמעידה על כוונתו של המחבר להעמיד סיפור חדש בדגמים מסורתיים. לכן אין לדעתי הצדקה לטעון כי המניע המרכזי של המחבר בחיקוי ההגדה היה קומי או סטירי, כפי שטענו אחרים.

אמר רבי אלעזר                                               אמר רבי אלעזר

קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור                                אמר מר רוזולט בנאום

טראני אנא כיף ולד סבעין סנא וזכית לי מדכור        הרי אני כבן שבעים שנה וזכיתי שתיזכר

הדים לאלמאן פליאלי בלכור                               הריסת גרמניה בלילות, בהפגזות

חתתא דרשהא מוסיו שורשיל                              עד שדרשה מר צ'רצ'יל

פחאל מא קאל לפסוק                                        שנאמר

תפככר אס עמלת פיהום לא ויתיים ארמי               למען תזכור את אשר עשתה בהם הארמייה השמינית

פטריק מאצאר                                                 בדרך ארץ מצרים

טול ייאמך וייאמי                                              כל ימי חייך וימיי

נתפככר מא צאר                                               אזכור מה אירע

טול איים חיאתך ליאלי                                      כל ימי חייך, הלילות

ולעלמא קאלו                                                   וחכמים אומרים

טולאיים חיאתך מניין תזי לייאם דרוסייא               כל ימי חייך, להביא לימות רוסיה

ברוך המקום                                                      ברוך המקום

מבארך אללאה ברוך הוא מבארך הווא                 ברוך המקום ברוך הוא

מבארך די זאב לינגליז ולאמריך מבארך הווא        ברוך שהביא את האנגלים ואמריקה ברוך הוא

מקאבלת רבעא דלולאד תכללמת תורה                 כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

לינגליז כייס, היטליר דאלם                               אנגליה חכם, היטלר רשע

ומוסוליני מא יליקס להדרא                               ומוסוליני שאינו ראוי שידברו בו

האות האנטישמי

עוד לפני 11 בספטמבר נחשב בן-לאדן בעולם האיסלאמי לגיבור. בשנת 1989, לאחר נסיגת הצבא האדום מאפגניסטן, הוא יצא לסיור ניצחון בסעודיה. יותר מרבע מיליון קלטות של נאומיו נמכרו אז באורח חוקי, ואינספור עותקים פירטיים הופצו בדרכים לא חוקיות. גל האהדה השני הגיע בשנת 1998. לאחר הפיגועים הקשים שביצעה אל־קאעידה בשגרירויות ארצות הברית בניירובי, בירת קניה, ובדאר־א־סלאם, בירת טנזניה, שבהם נהרגו יותר מ־250 איש, הגיבה ארצות הברית בירי 66 טילי שיוט אל מחנות אימונים של אל־קאעידה באפגניסטן. בן־לאדן, שיצא בלא פגע, היה עתה למושאו של פולחן אישיות. השם ״אוסאמה״ פירושו אריה, והמפגינים בארצות האיסלאם קראו לפיכך: ״אוסאמה האריה יצא מהכלוב לטרוף את אויבי האיסלאם״. מנהיג האיסלאמיסטים בסודאן, חסן אל־טוראבי, הצהיר אז שבן־לאדן הוא הדגם לחיקוי של הנוער המוסלמי. השנאה לארצות הברית, אמר, ״מולידה רבבת בן־לאדנים״.

הפולחן הגיע לשיאים חדשים לאחר 11 בספטמבר. אם בן־לאדן היה אכן אדריכל המתקפה, התמוגג הפובליציסט המצרי סלים עזוז ביומון האיסלאמיסטי ׳אל־אחראר׳: ״אצור פסל בן דמותו ואציב אותו בביתי, ובמשרדי אתלה את תמונתו. הוא הוכיח שארצות הברית […] יכולה להיות מושפלת״. בשבועון האחים המוסלמים במצרים, ׳אאפאק ערבייה׳, התפייט אחד, ד״ר אחמד אל־מגדוב: ״הו, אוסאמה […] אתה גיבור במלוא מובן המילה. לך כל מעלותיו של הגבר, אלו החסרות אצל חצאי־הגברים השולטים במשאבי הערבים והמוסלמים״.

גם בשטחי הרשות הפלסטינית התקבלו פיגועי 11 בספטמבר בתשואות סוערות. שיא האופוריה נרשם בקרב האיסלאמיסטים ברצועת עזה. לפחות תריסר צוותים של חמאס התאמנו במחנות של בן־לאדן באפגניסטן, ואחמד יאסין שילם להם ישירות את הוצאות הנסיעה. הרשות הפלסטינית נאלצה שוב ושוב לפזר כינוסים והפגנות של תמיכה בבן־לאדן. ביהודה ושומרון לא היו פני הדברים שונים במיוחד. בשכם, למשל, 3,000 איש נאספו יחדיו להפגנת שמחה ולקריאות ״אללה אכבד״ בהגיע הידיעות הראשונות על המתקפה.

וכיצד הגיבו לרצח ההמונים בניו יורק, שנומק במונחים דתיים, אנשי הדת המוסלמים? השיח׳ מוחמר סייד טנטאווי, אימאם מסגד אל־אזהר בקהיר ובעל הסמכות הגבוהה ביותר באיסלאם הסוני, גינה את המעשה והכריז כי הוא נוגד את רוח האיסלאם. אולם משמעות רבה יותר יש לעובדה ששום חכם דת מוסלמי, בשום מקום בעולם, לא הכריז על בן לאדן כופר בשל עמידתו בראש ארגון טרור. לא נשמעה גם עמדה השוללת שלילה מוחלטת את נוסח האיסלאם שבן לאדן מציג בקלטותיו. רק במקרים יוצאי דופן נשמעה בעולם האיסלאמי הקריאה המתבקשת לאסור פיגועי התאבדות. בחודש אפריל 2002, כאשר נאספו במלזיה נציגי 54 החברות בארגון מדינות האיסלאם, נדחתה הצעת המדינה המארחת לראות מעתה בכל התקפה על אזרחים פעולת טרור. התמיכה בפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים בכינוס זה הייתה כמעט פה אחד, כאילו השתלט כבר הג׳יהאדיזם של אל־בנא על העולם המוסלמי כולו.

שערורייתית לא פחות הייתה תגובתו של האיחוד האירופי. שלושה ימים לאחר 11 בספטמבר נתן את האות שגריר צרפת בישראל, ז׳אק הונצינגר, בהזהירו כי יהיה זה ״חוסר אחריות משווע להשוות את התקפת הטרור על ארצות הברית לפיגועי ההתאבדות נגד ישראלים, כיוון שההקשר שונה לחלוטין״. השגריר הונצינגר ילמד אחר כך לדעת שאל־קאעידה וחמאם ממשיכות שתיהן מסורת אחת, את מסורת קוטב, וכי חבריה של התנועה האחת מעורבים גם בחברתה. האם יש בכל זאת נסיבות מקלות לרצח ההמונים מבית חמאס? האם אירופה מגלה מעט יותר הבנה למעשי טבח כאשר הם מכוונים כלפי יהודים מישראל ולא כלפי המעצמה האמריקנית?

בכל מקרה, גישתם של האירופים מקלה על עסקיהם עם העולם הערבי:

רק כשאתה מפריד לחלוטין בין אל־קאעידה לחמאם, אתה יכול לפרש את הטרור הפלסטיני נגד אזרחים ישראלים כחלק, מוגזם אמנם, מ״מאבק שחרור״, ולהמשיך לנהל במצפון שקט עסקים עם מממניו האיראנים של טרור זה. העובדה שהרשות הפלסטינית ביקשה מהאיחוד האירופי שיקצה 20.6 מיליון אירו לתגמול משפחות של מחבלים מתאבדים, נודעה רק עקב הדלפה. סעיף זה, ״מזון וסיוע כספי למשפחות של מרטירים״, נכלל ברשימת בקשות שהגיש לאיחוד בחודש אפריל 2002 שר התכנון של הרשות, נביל שעתי.״ בקשה מסוימת זו נדחתה, אך השתיקה סביבה והמשך הסיוע האירופי העבירו היטב את המסר: ערפאת יכול לתמוך בפיגועי ההתאבדות ואף לממנם בכספי האיחוד בלי להסתכן בהפסקת התמיכה האירופית. בריסל דחתה את כל הידיעות והאזהרות שהגיעו מישראל, וכך ״לפחות מאה, אולי מאות, לוחמי מיליציה של פת״ח״, שהשתתפו בפיגועים נגד אזרחים ישראלים, ״קיבלו באותה תקופה כסף אירופי כעובדים בשירותי הביטחון של הרשות״.

במקום שיובן הקשר שבין פיגועי ההתאבדות בתל אביב לאלו שנעשו בוושינגטון ובניו יורק, פיתחו הפרשנים באירופה קשר סיבתי בין פיגועי 11 בספטמבר למדיניות ישראל, ש״יצרה קרקע פורייה לטרור״ והחלה את הסלמת ״ספירלת האלימות״ שהובילה לפיצוץ בניו יורק. בחודש פברואר 2002, בעוד לשכתו של ערפאת מקבלת מאירופה עוד 60 מיליון אירו בלי תנאים או ציפיות, תקפו האירופים את ישראל על שהיא מנהלת ״מלחמה נגד הטרור״ שבה היא ניצבת, לפחות מילולית, לצד הממשל האמריקני.

התשואות שהשמיעו מדינות האיסלאם לפיגועי ההתאבדות בישראל, והעמדה האירופית שגילתה כלפיהם הבנה טובת לב, יצרו אפוא מצב פרדוקסלי: מתקפת 11 בספטמבר חזרה כבומרנג דווקא אל ישראל, כאילו עמד במאי מטעם אל־קאעידה מאחורי הקלעים של תיאטרון פסיכולוגיית ההמונים העולמית.

המדינה היהודית אף הוצגה לעתים כאחראית הישירה לאירועי 11 בספטמבר. האגדה שהמציאה והפיצה תחנת הטלוויזיה אל־מנאר של חיזבאללה, בדבר 4,000 יהודים שלא הגיעו באותו בוקר לעבודתם במרכז הסחר העולמי לאחר שקיבלו אזהרה סודית מהמוסד, קנתה במהירות הבזק את לבם של מיליונים רבים ברחבי העולם. המשפט ״היי, אמריקה, איך 4,000 יהודים ברחו מהפיצוץ?״ היה לססמה מקובלת בעולם האיסלאמי.

Haftara du 8e jour de pessah הפטרת יום שמיני של פסח 

שארח על התרגום בלשון ערבי להפטרה יום שמחני של פסח

רבי אברהם אזולאי. 

אמנם, רבני ירושלים, בהסכמתם ל״זהרי חמה״, בשנת בקש״ו צדק [תח] כותבים: אברהם אזולאי נר״ו. אך לא נראה לערער בשל כך אם מסורת המשפחה. תאריך החיד״א מקבל גם אישור ממקום אחר. רבי דוד קונפורטי כותב. כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת״ה ליצירה… זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנז׳ זולת מעטים שכבר היו בבית עולמם… והר״ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.

רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר על המצבות. לידו נקבר רעהו, רבה של חברון, רבי אליעזר בן ארחא.

בית רבינו

רבינו אינו מזכיר מתי נשא אשה. בשנת שע״ט, עת ברח מחברון כותב ״ואמלטה אני וביתי״ וכן בחזרתו לחברון ״אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון״. אך בהקדמת ״בריכת אברהם״, בכ״ה אלול אותה שנה, מתפלל רבינו שיזכה ״להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה״. א״כ נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד. כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו ״בעלי ברית אברם״: ״ובה׳ בטחתי כי הוא יעזרני… ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא״. ספר זה נשלם בר״ח טבת שנת ש״פ.

בנו של רבינו, מהר״ר יצחק, שכאמור נולד אחר ר״ח טבת ש״פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלו כתובים בצורה מעניינת ומפליאה: הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב״בעלי ברית אברם״

כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו :תקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי״ב.

שתי בנות היו לרבינו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, היתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה, רבי אברהם ישראל: ״אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלהי כמהר״ר אברהם אזולאי ז״ל… לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה״ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד׳ שנים. והיא בחכמתה היתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד אלא כי היתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא״. כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה. בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר״ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת ״חסד לאברהם" שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם ״אורים גדולים״ ו״אור לישרים״.

את בתו השניה השיא רבינו לרבי דוד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר״ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו, רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבית של בעל הפרי-חדש, וכתב ספר ״זרע אברהם״. הוא ניהל בארץ מלחמת חרמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד״א וזקנו

כתבי רבינו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד״א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו: ״חנני אלהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה׳ יזכני להגות בו כל ימי חלדי [ולהנחילם] לכל בני, יחד עם החלקים האחרים… [בן] בן בנו של מורי הרב המחבר… הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס״ט״.

ועל עותק ספר ה״לבוש״ של רבינו כותב החיד״א: ״זאת היתה לי ירושת אבות.״ חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט״. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבינו הוסיף: ״וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בכת״י״. הרי שירש החיד״א את כל כתבי רבינו.

חלק מחיבורי רבינו למד החיד״א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ואמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבינו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו^. אולם תמיד – בדחילו ורחימו. כשהגיע החיד״א לחברון כתב בראש ספר ה״לבוש״ שירש מרבינו: ״וזיכני המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה׳ פה עה״ק חברון ת״ו, שלהי סיון תקכ״ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז״ה הקבור פה יגן בעדי כי״ר״.

״מר זקני הרב״ קורא החיד״א לרבינו. ונשאל על כך באיטליה: ״איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני״. והשיב החיד״א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים ״הלא תראה הרב הגדול מהר״ש בן הרשב״ץ כותב אדוני זקני על הרמב״ן בכמה תשובות, והוא שישי לרמב״ן".

החיד״א ביקש מבנו, הר״ר רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, ״שמשה היה שביעי לאברהם״. ונכדו של החיד״א הוא שביעי לרבינו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ״ז משה.

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבינו עברה מהחיד״א לנכדו זה. וכשהוא מתענין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי^.

המקובל האלוהי

רבינו נודע כאחד מגדולי המקובלים בתקופתו. רבני ירושלים כותבים עליו בשנת ת״ח, ארבע שנים אחר פטירתו: ״החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא״.

מאוחר יותר נתפרסם רבינו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסוד של תורת הקבלה. בשנת תט״ו נדפס בונציה ספר ״טוב הארץ״. אשר תוכנו: להודיע לבני האדם קדושת א״י ע״פ כתבי האר״י, רח״ו, הרמ״ק ורבי אברהם אזולאי. הגה״צ רבי חיים הלברשטאם, האדמו״ר מצאנז, שנתבקש להסכים על ״אור החמה״ כותב: ״דברי הרב מהרא״א הנ״ל אינם נצרכים להסכמה. הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקודמים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנ״ל למקובל גדול״.

את דרכו לתורת הסוד מתאר רבינו בהקדמה ל״קרית ארבע״: ״שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה׳ את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת. ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני להבינני קצת מפשר אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדברים באזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה׳ בא לידי ספר פרדס רימונים להאלקי הרמ״ק זלה״ה והיה לי למשיב נפש ויעירני כאיש אשר יעוד משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלקית ואדור נדר לה׳ לעלות

אל ארץ חמדה. להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה״ה על ספר הזוהר".

אכן, זכה רבינו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ״ק, ואף לעשות קיצור ממנו. אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. וכמו שכתב החיד״א בשם הגדולים: ״…יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן מהרח״ו מ׳ שמואל ועליהם יש לסמוך. אך אין בשערים הנז׳ מהדורה בתרא, כי מהרח״ו ציוה לגונזה בקברו. ורבנן קדישי אשר בדור על ידי ייחודים הוציאוהו מקברו על ידי ש״ח״.

וביתר ביאור בערך ספר עמק המלך: ״וכבר כתבנו כמה פעמים שמז״ה מהר״א אזולאי ומהר״י צמח ז״ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב מהרח״ו ז״ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שצוה הוא ז״ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור״.

כמו כן כותב רבינו על כתבי מהר״ר סולימאן אוחנא, מגורי האר״י, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבינו בשמו בספר ״בעלי ברית אבדם״.

בקבלה מעשית לא עסק רבינו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, מעשה ידיו, והדפיסה החיד״א בספרו ״יוסף בסדר״ סימן ו/ כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזו מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדו׳.

מתורתו של רבינו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורים ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו²¹⁰ בתורת הקבלה. בחלק מהפירושים המאוחרים משובצים דברי רבינויי². על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממארכיש²¹²: ״בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הה״ר דוד אזולאי והר״ר אהרן אזולאי והה״ר אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו״^.

אלו הם חיבוריו:

א] ״קרית ארבע״ ביאור על הזוהר. לו קורא רבינו ״חיבורי הגדול״.

נקרא כך כיון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות: האר״י הקדוש זלה״ה כמהר״ר חיים ויטאל נר״ו, כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה, כמהר״ר משה קורדובירו זלה״ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות ״שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת״ל״. הספר חולק לשלשה חלקים, שכל אחד מהם הוא ספר בפני עצמו: אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ״ק [=שע״ח].

״אור הלבנה״ תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר״. וטעם שמו: ״כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך באישון חושך הטעויות״…ואל יחשוב אדם שיש בספר הזה שום הגהה מסברא ח״ו, אלא מספרי כת״י המדויקים. וכמו שהגדירו החיד״א^, הגהות על ספר הזוהר כמו מהרש״ל לש״ס. ״אור החמה״ להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם״.

אחר כתיבת הספר, בשנת שע״ח, התפלל המחבר: ״וה׳ יעזור לי לגמור את המצוה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלקי כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה״י. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר

״ירח יקר״ מהרא״ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו ״זהוי חמה״, וכך כתב בהקדמתו: ״קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל״.

אך לא אסתייעא מילתא, ו״זהרי חמה״ לא צורף לכתה״י של ״אור החמה״ אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת״י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ״א. בעוד ש״אור החמה״ נדפס בירושלים, תרל״ו.

רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו״ר משינאווה, הגה״צ רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, שגם מצא את ז״ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ״ואור החמה עם זהרי חמה״ לפ״ק [תרנ"ו]. ד״צ מהדורה זו, ב״ב תשל״ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר ״קרית ארבע״ כוונתו לספר אור החמה.

החלק העוסק בפירוש דברי הזוה״ק בפרשת ״ואתה תחזה״, המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם ״מחזה אברהם״, תחלה בשנת תר״מ, בחוברת נפרדת ואחר כך במהדורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל״ד ד״צ מהדורת ירושלים.