ארכיון יומי: 1 באפריל 2016


סיפורי מורשת האבות ומנהגים בשבתות ובמועדים.

מנהג הכפרותעקיבא אבנר משה אזולאי

בערב יום הכיפורים נהג אבי להקריב תרנגול שמן ויפה לכל בן זכר, ואילו לבנות – תרנגולת. לפני השחיטה היה מסובב את התרנגול או התרנגולת סביב ראשו של כל ילד לאות כפרה. מספר ההקרבות היה כמספר השמות, כלומר מי שנשא שם נוסף זכה להקרבת עוף נוסף. במקרה זה זכה אבי להקרבת שלושה תרנגולים, כיוון שנשא שלושה שמות. לאחר שחיטה והכשר של עופות אלו, סבתי, מנהג היה לה לעבור בין תלמידיו של סבי שהיו לרבנים, לברכם "לשנה טובה״, לתת את העוף ולתת צדקה, בעיקר בערב יום הכיפורים, לפי שגדולה זכות הצדקה להגן ולהציל מרעות. ביום הכיפורים הכול לבושים לבן, נלווים אל אבא לבית הכנסת. אבא תופס מקומו בבית הכנסת, כולו שקוע בתפילה עד סיום הצום. ביום זה סבתי אינה משה ממקומה בבית הכנסת, אינה מרבה לדבר, שמא תיסחף בלשונה ותוציא מפיה דברי רכילות, והדבר ייחשב לה לעבירה.

אנו הילדים היינו מבלים את יום הצום במוסד ״בית חינוך עיוורים״ שבקרית משה. המרחק לא רב, אך תנאי הטבע, הסלעים הגבוהים והגבעות גרמו לריחוק מה, וההליכה לבית חינוך עיוורים נחשבה לטיול, בגלל המרחק שהיה עלינו לעבור כדי להגיע אליו. מי שעמד בצום יום הכיפורים נחשב לילד בעל אופי, ילד אשר שולט ביצריו, ומי שלא, נחשב לחלש. מנהג משפחתי הוא שיום הכיפורים מסתיים במסיבה משפחתית, אשר אליה הייתה מצטרפת משפחת אלמקייס. ראש המשפחה, חנניה הכנר, וילדיו המתופפים, המבורכים בקולם הצלול, היו פותחים בכל המרץ בשירה וממשיכים בה עד לשעות המוקדמות של הבוקר.

ומי מבני המשפחה לא מכיר את השיר ״אל עצבת בחורים, הרבי ציווה לשמוח"?

הערגה אל מרחבי הטבע

חסד עשה עמנו שר האומה, שאחרי ראש השנה ויום הכיפורים הביא לנו את חג הסוכות, שכולו ערגה אל מרחבי הטבע. הסוכה, הסכך ופיסות השמים המשתקפות בינותיו, הלולב, האתרוג והערבה של ״הושענא רבא״ מהווים חלק עיקרי באווירת החג. את הסוכה נפל בחלקי לקשט, ואבא היה קונה את הקישוטים היפים ביותר והמרחיבים בצבעם. תמיד הקפיד כי שבעת המינים ייתלו בתקרת הסוכה. הלילה הראשון היה המרהיב ביותר. לאחר ארוחת הערב היו מתקבצים ידידים, תושבי השכונה, ושרים שירי מולדת.

ואחרון אחרון: שמחת תורה; תכונה עליזה הייתה משתררת לקראת החג הזה. רוח עליזות הייתה משתלטת בקרב הילדים בראותם כיצד מרכזים בבית הכנסת את הספסלים בפינה אחת, כדי לפנות מקום להקפות ולריקודים. מסתכלת הייתי באבא כיצד החזיק ספר תורה בידיו ורוקד, ומי לא מכיר את שמואל שושי, אשר ברקיעת רגליו ובמקלו דאג לנצח על ההקפות?

הנרות הללו

חנוכה היה החג הקל והחביב מכולם. תכונה מיוחדת לא הורגשה. בשעות הבוקר המוקדמות, כשכל בני הבית היו ישנים, הייתה סבתא לשה את הבצק כדי שיטפח ומטגנת את ה״ספינג׳״(סופגניות), שריחם המיוחד היה ממלא את כל חדרי הבית ומעורר את הילדים משנתם.

כל ילד קיבל את מספר הספינג׳ שהגיע לו, וחלילה שלא יקופח אחד הילדים.

אמא הייתה עורכת משלוח של ספינג׳ לידידים מבני עדות שונות, שטעמו היה שונה מהסופגניות הרגילות. בשוב אבא מהעבודה היו בידיו חנוכיות קטנות, נרות, וכן כדים קטנים מחומר, ובהם דמי חנוכה.

חלה קטנה ובמרכזה ביצה

אהבה יתירה הייתה לי לחג הפורים, כיוון שבישר את בוא האביב ואת ימי הפסח המתקרבים. בייחוד קסמה לי מידת נדיבות הלב, הבאה לידי ביטוי בחג זה במשלוח המנות לידידים וקרובים רחוקים, וכל התכונה הכרוכה בו. כאן תפקידה של סבתא באפייה היה רב. יום קודם הייתה מכינה עיסתה, ועם שחר הייתה מתחילה ללוש הבצק ולהתקין חלות. חלה אחת קטנה ובמרכזה ביצה שלמה עם הקליפה, לבן הבכור, ושאר החלות לכל בני המשפחה, כשכל חלה נושאת במרכזה ארבע ביצים. חלות אלה מובלות על מגש אפייה ונלקחות למאפייתו של האופה שחוד, שגר בקצה השכונה. עד היום איני יודעת מה סימלו הביצים על החלות, אך בחלות אלו פתחנו את סעודת פורים.

בבהילות יצאנו ממצרים

מפורים ואילך כבר הייתה מורגשת התכונה של חג הפסח המתקרב, שהוא זכר ליציאת בני ישראל ממצרים. בוא החג בישר את יציאת החורף, על כפורו ועל שלגיו, את הטורח הרב בניקוי הבית, סיודו, שיפוצו לכבוד החג, ההכנות לאפיית המצות, לחידוש המלבושים לכל ילד, ואחרון אחרון: את הגעלת הכלים וביעור החמץ. הייתה זו דרך ארוכה ומייגעת, שהוליכה אל שיא החג, אל תפארת ליל הסדר ומתק ניגוני ההגדה.

כל בני המשפחה היו מסובין סביב השולחן, ואל המשפחה היו מצטרפות משפחות אורחות. רוב המוזמנים היו יהודים, הרחוקים מן המסורת, אשר אבא דאג להזמינם ולקרבם אל מנהגי היהדות. משפחה קבועה חגגה אתנו כמעט בכל שנה את חג הפסח, משפחת שטיין, ובנותיהן, יעל ונעמי. תמיד נתמלאתי כעס על שהן גוזלות קטע מקריאת ההגדה. אבא היה נושא את מגש הנחושת, עגול ורחב, ובתוכו כל הברכות: זרוע, חרוסת, מרור לכריכה, כרפס, ביצה קשה לבן הבכור ומרור לברכה. המגש, על כל תוכנו, היה מכוסה במפה לבנה ויפה. אבא העביר את המגש מעל ראשיהם של כל בני המשפחה בברכה ובשירה ״בבהילות יצאנו ממצרים״.״ המתח הלך וגבר לאחר הטמנת האפיקומן על ידי אבא. שמונה ילדיו ועוד ילדי המוזמנים היו מתרוצצים בחדר באי שקט למציאת האפיקומן. המוצא את האפיקומן זכה בטיול. הארוחה הוגשה על ידי אמא, ופה יש לציין שאמא החדירה לביתנו מאכלי עדות: הגפילטע פיש והקניידעלך ליד הדג החי, המטובל בפלפל אדום, והפולים והזיתים המבושלים עם הבשר. את ליל הסדר היינו מסיימים במחרוזות שירי פסח ״אחד מי יודע״, ״דומם שטה״ ומחרוזת שירי מולדת.

״תרווחו ותסעדו"

את חג הפסח עצמו היינו מסיימים ״בערב המימונה׳,ערב אשר עורכים בו שולחן מתנובת הארץ: החלב, החמאה, הדבש והלבן. החדר קושט בירק, סימן לשנת בריאות, לשפע ולממון. ומכאן השם "מימונה". קבלת האורחים בערב זה הייתה ללא הודעה מוקדמת. כל עובר אורח יכול היה להיכנס ולהתכבד. את המלה "שלום״ מחליפה המלה ״תרווחו", הלקוחה מהמילה "רווח". נקודת השיא הייתה אכילת המופלטה, המרוחה בחמאה ודבש. המופלטה זו פיתה דקיקה ביותר העשויה מקמח, והיא המפגש הראשון שלנו עם החמץ.

ערכנו ביקורים מבית אל בית, כאשר התהלוכה הייתה הולכת, וגדלה והופכת למצעד של צועדים בשירה ובריקודים.

בין ילדי האשכנזים לילדי המוגרבים היה נהוג משחק, אשר בו היו ילדי המוגרבים וילדי האשכנזים מתקהלים בבית הכנסת של האשכנזים, כשילדי המוגרבים היו אוחזים ירק בידיהם ומצליפים בילדי האשכנזים, סימן לאיחולים לשנה ירוקה.

חג השבועות

חג השבועות שבה אף הוא את לבנו, על מאכלי החלב והגבינות, ועל המנהג שהיה, שכל אורח וכל בן משפחה "זכה״ למטר מים.

ה־13  במרס

ה־13 במרס היה צו קריאה לכל שבט אזולאי. המשפחה המפוזרת בכל חלקי הארץ גילתה רגישות מיוחדת לתאריך זה. ידוע לכול, כי בתאריך ה־13 במרס חוגג שבט אזולאי את יום הולדתם של אבא ואמא. שאר בני המשפחה ילידי מרס הצטרפו לחגיגה זו. את ימי ההולדת נהגנו לחגוג בביתם של ההורים, וגם בביתה של אחותנו פנינה, ברמת־גן. מבאר שבע ואשקלון, מטבריה וירושלים, הגיעו כולם, כשסירי תבשיל בידיהם. מי עם הזיתים המבושלים והקציצות, מי עם הבורקס והסלטים למיניהם, ומי עם הקובה והחמוצים – כל מאכלי העדות. כולם במצב רוח מרומם, אבא ואמא היו האורחים, כאשר את יום ההולדת והתוכנית ארגנו הילדים והנכדים. בערב זה נשמעו שירי ילדות וסיפורי עבר, והנכדים לא שכחו לחקות את הסבתא והסבא כפי שנראו בכל ־תקופות. במצב רוח מרומם היו נקראים להרמת ־כוסית ולברכת בעלי השמחה, ואחרון אחרון קוראים את מגילת המשפחה.

יהדות המגרב – מסורות ומנהגים במחזור השנה – רפאל בן שמחון

יהדות המגרב

מסורות ומנהגים במחזור השנה

רפאל בן שמחון

בשערי הספד

מאת

ד״ר יששכר בן־עמי

ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.

אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.

חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.

יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים

ערב ראש השנה תשנ״ח

פתח דבד

מאת

ד"ר שלום בר־אשר

הספר הזה מתאר את חגיהם ואת מועדיהם של יהודי המגרב. זהו הפולקלור של יהודים שישבו בתפוצה זו מאות רבות של שנים ונאבקו על חייהם במשך תקופות רבות. רפאל בן־שמחון מאפיין את היצירה העממית של יהודי צפון אפריקה על המרחב שבין טריפוליטניה לבין האטלס הגבוה שבמרוקו. אבל במוקד כתיבתו משמשת קהילתו מכנאס ״ירושלים דמערבא״ כמיניאטורה היסטורית, בסיפור שמדגים את הזרם המרכזי לא רק של יהודי המגרב, אלא של היצירה הלאומית היהודית בכללה.

גיבורי היצירה הזאת אינם רק של בני העם על מנהגיהם ואמונותיהם אלא גם מנהיגים ומשוררים, רבנים ונגידים שראו את עצמם חלק מן המלאח היהודי והרובע המתחדש. עדות אישית לשפע העצום של חיי שבת ויום טוב, ר״ח וצום, היא שדחפה את המחבר לכתוב את הספר. זהו שילוב נדיר של התרשמויות, חויות שחווה בן שמחון בבית, בשכונה, בבית־הכנסת, ב״זיארה״ יחד עם עיון בספרים בקריאה בחוברות ובקובצי פיוטים הניבו ספר עשיר בתוכנו וקולח בסגנונו היורד לפרטים המלאים של יצירה שהיתה ידועה עד היום רק למעטים.

כשבאים להעריך את תרומתו של בן־שמחון ליצירה העממית היהודית ראוי לציין שזהו חלקו השני של חיבור מקיף נוסף שכתב על ההווי והמסורת של יהודי מרוקו שבמוקדו חיי הבית והמשפחה, על העושר המופלא של מחזור החיים מיום הולדתו של האדם ועד ליום מותו. בשני הכרכים תרם המחבר תרומה גדולה לחקר היצירה העממית שנוצרה בסביבה הברברית והערבית אבל אין לשכוח את תרומתו הגדולה לחקר המנהג היהודי. הוא מעמת את מה ששמע מזקנים וזקנות, ממעשיות ומסיפורי עם ואת מה שראה ברחוב, בבתי העלמין, בככר וב׳תנור׳ עם מה שלמד מפי רבנים ודיינים. הוא כולל באישיותו צירוף נדיר של ירידה לפרטי פרטים מצד אחד, ומצד אחר יכולת לשוזרם לתמונה שלימה וכוללת שנבנתה מתוך עיון וקריאה בספרות חז״ל וספרות ימי הביניים, בדיוואנים ובמחזורים. קרובים לליבו בפרט חכמים ואנשי מעשה מבני דורו במכנאס.

הרישום מן הדברים הוא כל־כך גדול עד שלפנינו סופר שמזדהה כל כך, עם האישים ועם הדמויות עם המעשים ועם השירים שאותם הוא מתאר או שעליהם הוא כותב. יהי רצון שיתקיימו במחבר דברי משורר תהילים ״עוד ינובון בשיבה״ כדי לזכותנו בחיבורים וכתבים נוספים מפרי עטו.

זוכה ר׳ רפאל להימנות על סופרים שכתביהם יוצאים לאור בידי מכון בני יששכר – אוצרות המגרב, שידות רבות לו בפרסום היצירה הרבנית מארצות צפון־אפריקה.

שלום בר־אשר מכללת ליפשיץ

ירושלים כ״ט שבט תשנ״ז

תזכיר על שאלת ארץ ישראל מאת הרב יעקב משה טולידאנו-משה עובדיה

פיל ועדה

נראה כי חשוב היה לרב טולידאנו לכתוב את התזכיר מפני שלדבריו הערבים העידו עדויות מסולפות לפני ועדת החקירה. הוא ניסה לסתור ולהפריך את טענות הערבים ולחשוף את האמת בשורה של נושאים, ובהם: עזרת הערבים למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, זהותם של המתנגדים הערבים להתיישבות היהודית, התגרות הערבים ביהודים, העסקת פועלים ערבים ורכישת קרקעות בידי היהודים.

נוסף על כך ביקש הרב טולידאנו להציע פתרון לסוגיית הדו־קיום של יהודים וערבים בשטחה של ארץ־ישראל ברוח ועדת פיל ועל פי פתרונות שכבר הועלו לפניה. הרב טולידאנו ציין במפורש שהוא יליד הארץ, חי עם ערבים וידע את שפתם ותרבותם, ונראה שהשקפתו הושתתה על בסיס מציאותי, ומכאן נבעה טענתו שיש למצוא פתרון לשני העמים.

הרב טולידאנו מצא שחשוב לקיים הפרדה גאוגרפית בין ערבים ליהודים, ושכל אזור ינוהל באופן עצמאי, ובאזורים מעורבים הציע לקיים ניהול משותף. במשך הזמן, כתב, יש להעביר יהודים וערבים מאזור אחד לאחר וכך ליצור ריכוזי אוכלוסייה הומוגנית. הוא יעץ ליישם את התכנית וכעבור עשרים וחמש שנים להפיק לקחים ולעשות שינויים על פי הנדרש. אשר להר הבית, המקודש לשתי הדתות, הציע הרב טולידאנו פשרה מרחיקה לכת – לחלק את המקום הקדוש בין המוסלמים ליהודים ולתת למוסלמים את הר הבית וליהודים את הכותל המערבי. ייתכן שהצעה זו נבעה מהיותו פשרן ומציאותי ושונא מלחמות, ואולי נבעה מאמונתו הדתית בביאת המשיח, שאז בית המקדש ישמש בית תפילה לכל העמים.

התזכיר שכתב הרב טולידאנו שמור בארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, החטיבה לארכיונים פרטיים, ארכיון הרב יעקב משה טולידאנו P10/26 המסמך הוא טיוטה לא חתומה, ולא ברור אם נשלח והגיע לידי הוועדה. המסמך בן שישה עמודים, בהדפסת מכונה. מספור הסעיפים לקוי וחסר. הכותב הרבה להשתמש בנקודות, פעמים רבות אחרי מילה אחת. התזכיר מתפרסם פה כלשונו, בכמה מקומות הוספתי ניקוד חלקי להבהרת הכתוב, וכל התיקונים וההשלמות, לרבות מספרי עמודים, באים בסוגריים מרובעים.

תזכיר על שאלת ארץ ישראל

מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה. וכעת באלכסנדריה של מצרים אדונים נכבדים!

חברי הועדה המלכותית בראשות לורד פייל [פיל]

ירושלם

בתזכירי זה רצוני לנגוע בקצת שאלות. בנוגע לשאלה המסובכת של ארץ ישראל. אולי דרברי [דבריי] אלה יועילו לכבודם לפתרון מה. בשאלה זו שהוטלה עליכם לחקור אותה.

 הנני יליד הארץ בן העיר טבריה בגליל וגודלתי בין הערבים ותמיד היה לי קשרים אתם. גם הייתי בארצות ערביות אחרות מצרים. עיראק. סוריא. וצפון אפריקא. ועל כן מצאתי לנכון להגיד דברים אחדים.

(1) התנגדות הערבים ליהודים טעות יסודית היא לחשוב שהתנגדות הערבים ליהודים. נולדה אחרי הצהרת בלפור. האמת היא שהתנגדותם מקורה עוד לפני מאות שנים ונודעת [ונובעת] ביסודה מקנאת הדת הטבועה בלב רוב הערבים לכל לא מוסלמי. הערבי יכול הוא להיות ידיד טוב. עם מתק לשון ורוך. ומחמאות. כל זמן שבן גזע האחר אשר חי אתו. עושה לו רצונו. או שתקיף ממנו. אמנם גץ וניצוץ קטן של ריב דברים. או סכסוך כל שהוא. הרי הוא נהפך לאיש אחר. משתנה מן הקצה אל הקצה. ומיד מתגלה לשונא. ורגשות המשטמה הדתית מתבטאות ועושות את פעולתן.

ובארץ ישראל בפרט. שתמיד מיום הכבוש הערבי עד הנה זה יותר מאלף שנה המצב החומרי בה רע [הוא]. הקהלות היהודיות וגם הנוצריות. חיים חיי עבדות ושפלות. חיי סכנה יום יומית. הרדיפות מצד ההמון הערבי וביחוד מצד ראשי המשפחות הגדולות והתקיפות שבארץ. לכל בני הגזעים הלא ערבים כמעט שלא פסקו. בשום זמן. הרדיפות האלה לפעמים היו כלליות. אך ביותר היו פרטיות. נגד יחידים ונגד עדות קטנות. שלא היה בכוחם אפילו להעיר בדברים נגד התקיפים מבני המשפחות ההם. רציחות של אנשים פרטיים בדרכים. ובמארב. בכפרים. ובערים. היו מקרי יום יום. ומחוץ לעיר או לרחוב. היה קשה אפילו לקבוצות אנשים מבני הגזע היהודי והנוצרי להתראות שם. מהתנפלויות של ערבים. בחמשים ששים השנים האחרונות שונה המצב לטובה. על ידי חסות הקונסולים שישבו בארץ בערים הגדולות. אך במקומות שאין חסות כזאת. היה המצב הפרוע הזה נמשך עוד לפני המלחמות מפני כן. נקל לדעת מדוע הישוב היהודי לא התרבה. זה אלף שנים. בארץ ישראל. למרות כל הקשר האמיץ והחבה הקדושה. שיש בלב כל יהודי. לארצו הקדושה. יען ידעו הכל. שלישב בארץ ישראל. זהו לחיות חיים שפלי[ם] חיים מסוכנים. חיים של שמד. בתוך ההמון הפרוע ובצל היד התקיפה והפוש[עת] של המשפחות התקיפות מהעם הערבי. המתיחסות גם לרבים מבני עמם ביחס של עבדים נרצעים. ומכל שכן אל אלה שאינם מבני גזעם.

 [2] יש בידי רשימות בכתב יד עברי שנכתבו בשנות 1845-70. שבהם רשום חשבונות של המתנות והשוחדות. שהקהלה היהודית בירושלם היתה צריכה לתת לגדולי המשפחות הערביות אז. אל הוסיני. כאלדי. אלעלאמי. דגאני. ועוד. ועוד. מידי שבוע ושבוע ומידי חג וחג. להם ולמשרתיהם בכדי שלא יזיקו ליהודים. היו מקרים. שנהרגו יהודים בידי ערבים. וראשי המשפחות ההם חייבו את היהודים לשלם הוצאות טלטול ההרוג ושוחד ופיצוי לרוצחים. הרשימום [הרשימות] האלה שנכתבו מזה לא רחוק עוד במאה הי״ט מראים באיזה דכוי והכנעה שפלות ועבדות ושעבוד. היו היהודים בירושלם אז. ומה גם בערים האחרות שבארץ ישראל. שהד קולם לא היה נשמע למרחוק באיזה חוצפה ובאיזה עזות. יכולים הם איפוא באי כוח הערבים בארץ ישראל. לדרוש שלטון על מיעוטים מבני עמים אחרים?

אם כבר כל הנסיונות במקומות אחרים. וכל ההיסטוריא של חיי היהודים והערבים בארץ ישראל. מוכיחים ששלטון כזה. יכול הוא לדכא ולהשמיד את חופשתם וחייהם של עמי המיעוט ההם.

חג המימונה בטריפולי מפי טונה גאוי.

חג המימונה בטריפוליפרגי שוואט - עותק

מפי טונה גאוי.

 שתהיה לך שנה ירוקה.

היינו לוקחים את החסה הכי גדולה ומכים בה על ראשם של המבקרים ומברכים: ״שתהיה לך שנה ירוקה״. אצלנו השמחה האמיתית בערב המימונה התקיימה בבית הבחורה המתארסת.

אני זוכרת כשאני התארסתי, כל השכנים באו לביתנו, השולחן היה מלא כל טוב, שולחן מלכים ממש, וכל שכן הביא חסה ירוקה ובירכנו ״מזל טוב״.

היינו מתחילים את השמחה רק לאחר שאבא חזר מבית הכנסת ,הערבים הביאו חמאה, חלב, פולים ירוקים(מגש מלא), והיו מברכים ״שנה ירוקה״. למחרת אנו הבאנו להם, לשכנים האלה מה״מימונה״. החגיגה בבתים התקיימה רק אצל אלה שבתם התארסה, וכל המשפחות האחרות באו לבקרם.

בשאר הבתים הכינו את ה״מימונה״ ויצאו לטייל ברחובות ובשוק, הנשים מקושטות ב״זדאד״ (תלבושת מקושטת). בכל בית ללא יוצא מהכלל אפו לחם עגול, ממש באותו לילה, ובתוך הלחם הכנסנו ביצה קשה וקמצוץ של צימוקים חמוצים (במקום שמרים). ללחם הזה אנחנו קוראים ״מימונה״, לכל ילד אפינו לחם.

למחרת יצאנו לשפת הים או לשדה ולפרדסים, כך ישבנו בחיק הטבע עד הלילה, ליום הזה קראנו צאת החג.

משירי משוררי צפון אפריקה.

פיוט*(חזיון הגאולה), למשורר פראג׳י שוואט חי בתוניסיה כנראה במאה הט׳׳ז.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר