מורשת יהדות מרוקו

אהבת התורה ללא גבול.

א.-כתב  אור החיים הקדוש בהקדמה לספרו חפץ הי, וז״ל"כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשב התורה כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני סבבוני כתרוני צרות צרורות מכל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עווני לאויבי בני ברית קרובים ורחוקים אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמם למו. נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר ובאחרון הכביד עלי זה לי שבע שנים אשר שללו ממני כל אשר חנני הי, כוחי והוני מעת פטירת אדוני איש חיל רב פעלים נודע בשערים שמו חכים אתקרו הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים ומהם השקוני אשר אם אמרתי"

ב.         בהגיעו לגיל חמש עשרה, נתבקש הנער ר׳ יהושע על ידי אביו הגאון רבי רפאל עמרם מאמאן זצ״ל מרבני העיר צפרו, ללמוד מלאכה – דבר המקובל בצפון אפריקה, שתלמידי חכמים היו מתקיימים ממלאכה, כמאמר התנא (אבות ב׳ בי)"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ״. הרב הלך ללמוד את מקצוע הנגרות, אך ראשו תפוס היה בהוויות דאביי ורבא, הנגר התפלא: "בחור מוכשר שכזה, וידיו אין עמו״, עד שהנער מגודל תשוקתו לתורה, שב לבית אביו, ואמר: "אבא חשק ליבי בתורה בלבד", אביו קבלו וידע שעוד נועד לגדולות. אחיו ניסה להניא אותו מהחלטתו מללמוד יום שלם, והוסיף "ממה תתפרנס אתה וב״ב״? השיבו הרב: "מוכן אני ללמוד מעוני, נפשי קשורה בעבותות אהבה לתורה", וסיים הרב "ובי התקיים מאמר חז״ל (אבות ד׳ טי) כל המקיים את התורה מעוני סופה שמקיימה מעושר" ולימים התפרסם הרב כששמו הולך לפניו – הוא מרן הגאון הגדול הרב יהושוע מאמאן שליט״א זקן רבני מרוקו ומוותיקי הדיינים בעולם.

קורות הרמב״ם לפי הסיפורים: רקעץ ההיסטורי והספרותי

הבודק את קורות חיי הרמב״ם כפי שהן ידועות לנו היום, כולל המקורות החדשים מן הגניזה על הרמב״ם וצאצאיו, ומקביל אותן לקורות חיי הרמב״ם העולות מן הסיפורים שסיפרו עליו קהילות היהודים לתפוצותיהן מתרשם ממבט ראשון מן הפער הגדול ומן הניגודים הבולטים הנמצאים לעתים ביניהן. לדוגמה, הרמב״ם נלחם באמונות תפלות, התנגד לקמעות ולמעשי כשפים והתנגד לקבלה בכלל ולקבלה מעשית בפרט; אבל בסיפורים הוא מחולל נסים ונפלאות בעזרת קמעות, משתמש בשם המפורש ועושה ״קפיצת הדרך״. יתר על כן, הוא מתואר כמי שעוסק בקבלה לאחר שלמד אותה בסוף ימיו מזקן.

ובכל זאת, מי שישווה את הסיפורים על הרמב״ם לקורות חייו ימצא, שבמקרים לא מעטים יש לסיפורים על הרמב״ם גרעין היסטורי או לכל הפחות גרעין ספרותי קדום, ואינם פרי הדמיון בלבד. סיפורים אחדים מתארים את היחסים בין הרמב״ם והקראים! בדיקת היחסים שבין הקראים והרבנים בקהיר, מקום מושבו של הרמב״ם, בתקופת הרמב״ם ובתקופות מאוחרות, זמן חיבור הסיפורים, מראה, שאין סיפורים אלה אלא איורים הממחישים את היחסים שבין שתי הקהילות. אחד הסיפורים מספר על תחרות קשה בין הרמב״ם־הרופא ובין רופא קראי בחצר מלך מצרים: בירורנו העלה, שבזמנו של הרמב׳׳ם אכן שימש בחצר מלך מצרים רופא קראי בעל מעמד גבוה (ראה בפירוט להלן פרק שני, בסעיף 4). הסיפור על תחרות ההרעלות בין הרופאים, או רופא, לבין הרמב״ם בחצר מלך מצרים שבו מדובר על שימוש בסם מוות ובסם אחר כנגדו אינו פרי הדמיון, ולא אימוץ של סיפור דומה על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון הידוע מהמסורת המוסלמית, אלא הוא קשור בעובדה, שבין ספרי הרמב׳׳ם בתחום הרפואה נמצא ספר ששמו ״סמי המות והרפואות נגדם״ (ראה בפירוט להלן פרק שני, בסעיף 2).

לכן לא די לחקור את הסיפור כשלעצמו במנותק מכל הידוע לנו על קורות חייו ומפעלותיו של הרמב״ם, אלא יש לחטט בכל החומר הידוע לנו כדי לראות את הגרעינים המשוערים לצמיחתם של הסיפורים.

הדבר בולט בריבוי הסיפורים על יחסו של הרמב״ם לאסלאם. בירורנו בסוגיה-זו העלה, שסיפורים אלה מתמודדים עם השאלה, האם הרמב״ם המיר דתו, כפי שטוענים מסורות וסיפורים מוסלמיים. איתרנו סיפורים עממיים יהודיים המתייחסים במפורש לאותם סיפורים מוסלמיים, אלא שהם כמובן מפרשים את העובדות בדרך אחרת (ראה במפורט להלן בסעיף 5).

1. הסיפורים על לידתו, ילדותו וימי נעוריו של הרמב״ם

מאז סקירתו של ברגר על נושא זה בשנות השלושים ניתוספו לנו סיפורים רבים על הרמב״ם. בכתבי־יד, בדפוסים שונים ובמסורת שבעל־פה, בערבית יהודית ובעברית, מצאתי סיפורים חדשים שלא היו לנגד עיניו של ברגר.

סיפור לידתו של הרמב׳׳ם, בדומה לסיפורים רבים על לידתם של גיבורים או קדושים, הוא סיפור המסמיך ללידה נס של גילוי אלוהי. בראש ובראשונה ניתוספו שני סיפורים המתארים בעלילה דרמטית מפורטת את סיפור בשורת הלידה, האחד סיפור עממי שנכתב במצרים בשנת 1840 (להלן סיפור 1) והשני מקאמה שנכתבה בידי ר׳ זכריה אלצ׳אהרי בן המאה השש־עשרה מתימן(פישל 1936, עמי 181-177). כן ניתוספו סיפורים מן המסורת שבעל־פה מפי מסרנים מעדות ישראל באסע״י, וכן העתקות והרחבות נוספות לסיפור הראשון בנושא זה, המופיע לראשונה בספר ״שלשלת הקבלה״(ראה בפירוט להלן בהערה לסיפור 1).

גם הסיפורים על ילדותו של הרמב״ם התרבו, וניתן עתה להבחין בהם במסורות שונות על השאלה מי התגלה לילד משה בן מימון ולימדו תורה. לפי סיפור אחד אביו לימדו ולפי סיפור אחר ר׳ יוסף בן מיגאש: לפי סיפור אחד זקן ולפי סיפור אחר אליהו הנביא; ואף מצאנו סיפור, שה׳ בכבודו ובעצמו לימדו תורה. לפי זה יש מסורות המדגישות שלימודיו של הרמב״ם בילדותו היו בדרך הטבע, בדרך ריאלית(אביו או ר׳ יוסף בן מיגאש), ויש כאלה המדגישות את הדרך הנסית(זקן, אליהו הנביא, מלאך וכיו״ב). יש סיפורים שבהם נדחקה המסורת הריאלית והפכה להיות מסורת נסית: ר׳ יוסף בן מיגאש לימד את הרמב״ם את התורה בדרך נס, בנשיקה שנשקו. ויש סיפורים שניכרת בהם הפסיחה על שתי הסעפים. גם היחסים בין הרמב״ם ובני משפחתו — ר׳ מימון אביו, אמו והסב הקצב — שונים בסיפורים השונים (ראה במפורט להלן סיפורים 3-1, 13-10, 31-30, 62, 98-94 ואת ההערות להם).

בסיפורים על ימי נעוריו תופס מקום מרכזי הסיפור על הנער משה כשופט המצליח להציל עשוק מיד עושקו. האגדה שהיתה ידועה מכתב־היד שפרסם נויבאואר אומרת שהרמב״ם הצליח לפסוק במשפט (מבלי לספר מהי הבעיה שבמשפט) שנלאו חכמי ישראל בפתרונו: לאחר ששמע מפי אביו על המשפט הודיע שהשופטים לא פסקו דין צדק, ופסיקתו נתקבלה על דעת החכמים. סיפורים מסוג זה על הרמב״ם נפוצים בקהילות יהודי המזרח ובמיוחד בקרב יהודי תימן, אלא בניגוד לסיפור שפרסם נויבאואר, המשפט שבו מצליח משה הנער לפסוק בו פסק דין אמת מסופר בפרטות ובנוסחאות שונות (ראה במפורט להלן סיפורים 22, 63, 101, 128, 129 וההערות להם).

הביזה של המללאח

בסביבות השעה 12:30, ברגע שניתנה ההתרעה במלאח, נסגרו שערי כניסתה היחידה, בתקווה שיעמדו בהתקפות. אחרי שעתיים, השערים, שהותקפו בכדורי רובים, בחניתות ובגרזנים, ״כסוף הועלו באש, התמוטטו ופתחו פתח להמון הבוזזים. ואולם, ככל הנראה, השערים לא היו נעולים, או שהפורעים הצליחו לתלוש אותם מהצירים – ואולי השומרים הערבים, שקהילה היהודית שילמה להם בעבור שמירה על המלאח, פתחו אותם בכוונה. שומרי המלאח המוסלמים עם הנחתומים הערבים הדריכו את הפורעים בסמטאות.

מאחר ״מתקפה הייתה פתאומית ולא צפויה היהודים לא הספיקו להתארגן למגננה – מה גם שהם נפרקו מנשקם רק ימים ספורים לפני כן. עם זה, בזכות כמה נשקים שהוסתרו, יהודים אחדים במגדלים שעל חומות המלאח הצליחו להתנגד לתוקפים עד השעה 15:00 לערך. לפי עדות של ר׳ שאול אבן דנאן, הנשקים שהחרימו הגדודים השריפיים נאגרו במחסן נשק במלאח. היהודים פרצו למקום, אבל מפאת המהירות הם לקחו תחמושת שלא התאימה לרובים. היהודים שהתחבאו בבתיהם ניסו להתבצר, אבל הדלתות נפרצו. אחוזי אימה הם נמלטו מבית לבית דרך הגגות: ואילו הפורעים התעכבו על השלל. הם בזזו הכול: ריהוט, תכשיטים, כלים ובגדים. כל מה שלפי משקלו ונפחו לא היה אפשר לחטוף, נשבר במקום. הם ירדו למרתפים כדי לקחת מוצרי מזון, ולסיום, העלו באש את הבתים.

הבוזזים אפילו הפשיטו את הקרבנות מבגדיהם. מי שהתנגד נרצח בקור רוח. הנשים והילדות חוו את הסבל הנורא ביותר. הנשים הצעירות מרחו אפר על פניהן כדי לכער את עצמן ולהימנע מאונס, והנשים ההרות, רועדות מאימה, ילדו לידות מוקדמות או הפילו. זעקות הגוססים הגיעו לאוזניו של אלמליח, והוא רשם תיאור מדהים של הסיוט שעה אחרי שעה במהלך האירועים הנוראים. היהודים המשיכו לקוות ששלטונות הצבא הצרפתי ישלחו פלוגות למלאה כדי להצילם.

רק כמה שבועות לפני המתקפה הקטלנית נפתח פתח בחומה הדרומית של הרובע היהודי. הפתח פנה לנתיב שהוליך למחנה הצרפתי, שהיה במישור דאר אלדביבג, במרחק שני קילומטרים. בכל מחיר ניסה אלמליח לשלוח שליחים למחנות הצבא ולקונסול הצרפתי בדרישה לעזרה, אך ללא הצלחה.

למרות מגבלות באמצעי התקשורת הצליח רב סרן אדואר בדמון (Edouard Brémond)  

להביא למשלחת הדיפלומטית הצרפתית את הידיעות הראשונות על ההתקוממות, והן הועברו לעמדות הצבאיות בדאר אלדביבג ובט׳הר אלמחרז.

פסגת המכתש , גבעה קרובה לפאס מדרום-מערב למלאח.

במחנה דאר אלדביבג העניין העיקרי של הגנרל ברולר, שעמדו לרשותו רק כ־800 חיילים, היה לסייע לצרפתים שהתגוררו במדינה, אבל במקום לחצות את המלאח, ולבחור בדרך הקצרה ביותר אשר הייתה מצילה את היהודים, הוא פקד על הכוחות לעקוף את המלאח. פלוגה של כ־100 צלפים הייתה מספיקה, אולי, למנוע את הזוועות שבוצעו בתוך המלאה. אבל הפלוגות עקפו את החומות דרך השדות, ונדרשו להן שלוש שעות לעבור את המרחק הקטן שבין המחנה הצבאי לחומות פאס. לדברי מוחמד קנביב, ׳אחת המטרות של הצעד הזה הייתה להימנע מעיכוב של הכוחות על ידי הפורעים שפשטו על המלאה, ולתת לבוזזים להמשיך בשלהם כדי שלא יבחינו בכוחות, ואולי יהרגו זה את זה בחלוקת השלל׳. קנביב למעשה ביטא את דעתו של העיתונאי רובר-ריינו, אשר הבחין כבר אז ש׳הזעם ההרסני של הפורעים שהתעכבו [במלאח] הציל את השגרירות ואת הרבעים האירופיים במתקפה, אשר בגלל מספר התוקפים לא היה אפשר לעמוד בפניה׳

אם כן, הצרפתים הותירו את היהודים חסרי הגנה, שעירים לעזאזל, אל מול זעמם של הבוזזים. גרוע מכך, מכיוון שהפורעים ידעו שהעזרה המידית לנצורים ברובע האירופי תגיע רק מדאר אלדביבג, הם השתלטו על עמדות ירי בחומות המלאה וירו על הגדודים הללו, עד כדי כך שהקצינים הצרפתים חשבו לרגע שהיהודים עוינים ושהם הצטרפו לצד המורדים, בזמן שהיהודים נותרו מופקרים לגורלם.

הביזה החלה ביום רביעי בצהריים ונמשכה ללא הפוגה עד יום שישי, 19 באפריל. במשך כל הלילה שדדו ושרפו הפורעים את הבתים ואת החנויות. היהודים התחננו לפניהם שייקחו את נכסיהם וכספם ויחוסו על חייהם. הם ענו להם: ׳ראשית נשדוד אתכם, מחר נחזור כדי להרוג אתכם.

אחדים מחכמי מרוקו העזו אף להעלות על הכתב את פירושיהם בגיל צעיר מאוד. מבין אלה נזכיר את ר׳ מנחם סירירו (פאס, המאה התשע־עשרה) שחיבר את פירושו ׳לקח טוב׳ בגיל שבע־עשרה; ר׳ עמרם אלבאז (1799- 1856) מציין בהקדמה לספרו הראשון, שחיבר אותו בגיל שש־עשרה; ר׳ כל מימון בירדוגו ממכנאס (המבי״ן, 1824-1767) חיבר את פירושו על מסכת ילך קידושין בגיל חמש־עשרה; ר׳ עמנואל סירירו [פאס, המאה השמונה־עשרה] העלה על הכתב את פירושו להגדה של פסח, "תורי זהב״, בגיל ארבע־עשרה; ור׳ שאול סירירו [פאס, 1655-1566] התחיל את פירושו לספר משלי, ׳חנוך לנער׳, בגיל ארבע־עשרה וסיים אותו בגיל תשע־עשרה.

חכמים אחדים, בדרך־כלל פחות אמיצים, לא העזו – מרוב צניעות – לקחת את קולמוסם ואת קסתם; וכאשר לבסוף הם אכן החליטו לכתוב חיבורים עשו זאת מתוך ׳כפייה׳ ובעקבות העידוד האינטנסיבי של עמיתיהם. כך עולה מתוך כמה הקדמות לחיבורים, ולדוגמה נביא את דברי ר׳ דוד אסבאג בהקדמה לספרו ׳לקט עני׳:

…האמנם מה יענה זאב בין אריות, אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם כי לא רבים יחכמו. לכן אמרתי באלקים בטחתי… ומלפנים לא שמתי גם לזה לאמר לדבק טוב הוא. ולכתוב או להיות חרות על הלחות. רק חברי ורבותי כשומעם הם קיימוה בידי, ובפרט אבא היום להזכיר טובתו וחסדו עמדי החכם השלם כמוה״ר יעקב יפרגאן נר״ו שכמעט דבר אתי קשות וכוונתו לשם שמים בראותו שידי רפות. ואמר מר ידיע להוי לך מה שאמרו חז״ל כלם כאחד מזהירים ואומרים, את אשר נשמת חיים בקרבו והעירה אותו נשמתו אפילו דבור אחד או חדוש אחד או רמז אחד ולא נכתב ונחתם בספר כדי שיהיו לזכרון והגמול ויתרון ויהיו חיים וקיימים כי דברי אלקים חיים נקראים ואם לא כן עתיד הוא ליתן את הדין…

רבנים חשוכי בנים, ראו בכתיבת ספרים הנצחת שמם, והסתמכו בזה על דברי חז״ל במסכת סנהדרין(צג ע׳׳ב): "מאי שם עולם אתן לו, זה ספר דניאל שנקרא על שמו". זו היתה, למשל, הסיבה שהניעה את ר׳ רפאל הצרפתי [1956-1871] לחבר את ספרו ׳מנחת פתים׳. ר׳ רפאל נולד בפאס ושימש דיין ומורה צדק באוג׳דה ומזאגאן. נולדו לו שני בנים שמתו בעודם תינוקות. וכך הוא כותב בהקדמתו:

…הטעם כעיקר הוא לפי מה שארז״ל כל מי שמחדש חידושים בתורה נחשבים לו כזרע של קיימא ואני בעוה״ר לא זכיתי לזרע של קיימא… ועל זה דחקתי עצמי לפנים ממחיצתי. ועלתה בידי לאסוף מהפוסקים אשר השיגה ידי. והנם תחת ידי ליוקר שער הדפוס זולת זה הספר שמו ׳מנח״ת פתי״ם׳ אשר בו מה שחנני ה', קצת חידושים בתנ״ך. והאל הנותן ליעף כה עזרני להדפיסו, אולי ימצא חן בעיני אלקים ואדם, ויחשב לי כזרע של קיימא…

חכמי מרוקו מדגישים שוב ושוב את המטרה החינוכית של חיבוריהם, מבקשים מהקורא את אהדתו וסובלנותו, ומזהירים אותו לבל יעלה על דעתו שכתיבתם מהווה מקור לגאווה כלשהי. במלים אלה, למשל, חותמים בני ר׳ יצחק אבן דנאן את הקדמתם לספר אביהם, אותו הדפיסו אחרי מותו: ׳ולא להתגדל בו עשינו, רק לזכות את הרבים רבנן ותלמידיהון׳. ואילו ר׳ שמואל אבן דנאן כותב בהקדמה לספרו:

…גם אנכי טלא בן אריות אענה חלקי להוציא חלקי תורה שהם בעמקי הקליפה לאורה להכניסם לקדושה אולי יש תקוה להעלותם. והם דברים פשוטים נער יכתבם והגם כי כמה מהם מועתקים. לא יאשימנו הוגה בהם משני טעמים. הא׳ לחסרון הספרים הוכרחתי להעתיקם במתכנתם ולהיות שפתותיהם דובבות ובזה זכותם תגן עלינו בע׳׳ה… משרשי נשמתי לא נפלו בגורלי רק אלו הדברים הקלים… אולי קדמוני משרשי נשמתי והעלו כמה ואני באתי אחריהם להשלים התיקון באופן שח״ו [שחס ושלום] לא נתכוונתי להתייהר, שכמה חכמים חשובים ממני לא נתעוררו לעשות כזה..

בהקדמה לספרו ׳מלכי רבנן׳ מתנצל ר׳ יוסף בן נאיים על הטעויות וההשמטות שיכלו לחול בלא כוונה בספרו, ומזמין אנשים אחרים לתקן את הדברים ולהשלים את עבודתו:

ואין אני דומה כ״א [כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן ולא ידעתי דבר בער אנכי מאיש… כי מי אנכי ומי ביתי לבא עד הלום, כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה כי במה נחשב הוא מבלי דעת מלין יחבר… אבל אמרתי אני אל לבי כי זולת עט סופר אין זכרון לראשונים, ומה שידעתי ונגלה אלי אעלהו על ספר, ומה שלא ידעתי אבקשה מזולתי שגם המה אם נגלו אליהם ידיעות יעלו אותם בכתב בעט ברזל ועופרת ומני ומהם תסתייע מילתא… ואם אני בעצמי שגגתי בידיעות אשר כתבתי אל יחר אף הקורא, אתי תלין משוגתי והרוצה לסעוד אצלי יאכל הבשר ויניח בשלחן עצמות וקליפין וגידיו, ומחילה אני מבקש מכל הרבנים הנזכרים בקונטריס זה…3

מכל האמור לעיל עולה החשיבות הרבה שייחסו חכמי מרוקו לכתיבת ״ספרים. בחיבורו ׳כבוד מלכים׳ עורך ר׳ יוסף בן נאיים רשימה של כאלף ספרים של חכמי מרוקו, בדפוס או בכתב־יד. רשימה זו משקפת את חשיבותו של הספר וערכו בחברה היהודית במרוקו. העדר בית־דפוס בפאס מאז שנת 1522 לא היווה מכשול ליצירה הספרותית הענפה. החכמים כתבו את חיבוריהם בלי לדאוג להדפסתם, בבחינת ׳לא עליך המלאכה לגמור׳. אחדים מהם נגאלו ונדפסו, אך מאות כתבי־יד, ואולי אלפים, לא ראו אור בדפוס. רבים מהם אבדו, אם מחוסר התעניינות של בעליהם ואם במאורעות ובפרעות שבהם נשדד המלאח.

הערת המחבר : החיבור ׳כבוד מלכים' נכרך עם 'מלכי רבנן׳. לרשימה זו צריך להוסיף ספרים אחדים שכנראה לא היו ידועים לר' יוסף בן נאיים ואת מאות הספרים מאת חכמי מרוקו שנדפסו משנת 1931, שבה יצא לאור ׳מלכי רבנן׳.

ר׳ חיים והפולמוס

ר׳ חיים היה הדמות המרכזית, המובילה והפעילה ב״פולמוס הנפיחה״, שאותו ניהל בסגנון חריף ובוטה, ללא נשוא פני איש, לא מחכמי הגירוש ולא מראשי הקהל. הוא התאונן קשות על הירידה התלולה ברמת ידיעת התורה כתוצאה מפטירתם של חכמי ספרד המובהקים שחיו סמוך לגירוש, וכן התייחס בבוז לחכמי הגירוש בני פלוגתתו ולידיעותיהם בתורה, הטיל ספק בידיעתם ובטוהר מידותיהם, וכינה אותם בכינויים שונים, כדבריו: ״ואזעק זעקה גדולה ומרה, על אבידת הגמרא וביטול מימי השקידה בתורה, עד שנגבו ויבשו ולא נשאר לנו כי אם גויתנו ואדמתנו חומר חומרי ואוהבי השררה והכבוד עובדי העושר וההוד״. או: ״… להתאבל על נפילת התורה שנפלה לארץ ונרמסה מפעמי דלי אביוני התורה ומרגלי עניי הדעת״; "… לסתור דבריהם וראיותיהם הבנויות על שוא ותוהו שהוציאו דיבה על החכמים הגדולים ולומר עליהם מה שלא העלו על דעתם ושבו לכסלה ולא נתביישו ולא לקחו מוסר״ ^. ועוד כהנה ביטויים, החורגים מדרך משא ומתן הלכתי הנהוג בין תלמידי החכמים.

ר׳ חיים היה קנאי מטבעו ומשום כך נכשל לפעמים בפליטות פה בלתי־מכוונות, שפגעו קשות בשומעיהן. הוא עצמו היה מודע לחולשתו זו, כגון בספרו על שאלתו של ר׳ יעקב רוג׳ליש בתוך שיחה שהתנהלה כפי עדותו ״בלשון רכה ודברים רכים״: ״היאך מה שהיו אבותינו אוכלים בקאשטילייא אתה אומר שהוא טריפה ? ונזרק הדבר מפי מטבעי הכעסן או אוריתין רתיחן לי, ואמרתי שקר נחלו אבותינו״ .

אלה הם דברים כדרבונות, הפוגעים קשות בחכמי ספרד שאינם בחיים ובחכמי המגורשים ממשיכי דרכם. הוא לא חשך את שבט פיו גם מחכמי העיר פמפלונה שבספרד, על תקנתם להתיר את הנפיחה, באומרו: ״מי הם חכמי פמפלוגה שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם…״׳. נראה כי אופיו זה היקשה עליו להגשים את שאיפתו לשלום, כפי שהתבטא מספר פעמים: ״ומבקש מאתו יתברך… שיעשה שלום בינינו״». קנאותו מוצאת את ביטויה בצורה חריפה בדבריו^.

והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם מסייעין אותי… להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה׳ הנעשה בזה האלמלאח… שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור.. . וכן אליהו אמר אני נותרתי נביא לה׳ לבדי ויבקשו את נפשי«׳. וכן זכריה נסקל, ואוריה נהרג בחרב… אבל יראתי מפני המחלוקת שאולי יסבבו העוונות שיהרגו הזכאין, אך אמרתי המשפט לאלקים הוא.

מדבריו נשמעות תחושת הבדידות, שממנה סבל בהקשר זה, וכן אמונתו המוחלטת בצדקת דרכו ונכונותו להיאבק על עמדתו ודיעותיו עד כדי חירוף נפש. גם כלפי בני קהילתו התושבים הנהיג את משרתו ברמה. גם בשעה שרובם נסוגו מהנהגתו בעניין הנפיחה, לא הרפה מהם וכינה אותם ״עבריינים״ ״, או ״דלת הארץ וקצת קציני סדום פרצו גדר והפילו החומה על צוארם…״ הוא דבק בעמדתו בעקשנות ובעקביות ולא נסוג ממנה, גם בשעה שנשאר בודד במערכה וכוחותיו הגופניים לא עמדו לו — ״ואני זקנתי ושבתי ובני בעוונותי אינם אתי״ ״. עקב לחצו של הנגיד, אשר דרש ממנו להרפות מהפולמוס, הסכים להתחייב שלא לערער ולדבר סרה במתירי הנפיחה, בתנאי שחכמי הגירוש יכתבו פסק ארוך המבוסס על כל ספרות ההלכה בו יוכיחו את ההיתר. בזה רצה להדגיש את קבלת אחריותם להיתר. למרות שהם עמדו בתנאי שהציב להם, הוא שב לערער על היתרם ביתר שאת ובלשון בוטה עוד יותר. נראה כי לא היה שלם עם התחייבותו להפסיק את המאבק, ורק בדידותו וחולשת גופו הכריעוהו לידום. דומה כי בקנאות ראה את אחד היסודות המחזיקים את התורה ומבטיחים את קיומה״.

יש לציין שעם כל זאת, חכמי הגירוש בפסק דינם לא פגעו בכבודו של ר׳ חיים, וכל טיעונם היה, שעם כל הערכתם לעמדתו, הרי הוא יחיד מול הרבים והלכה כרבים ״. הדברים מקבלים משמעות כפולה כשהם מוצגים על ידו.

סופו של דבר: ידם של המגורשים היתד. על העליונה. היתר הנפיחה פשט בפאס ובערים נוספות במארוקו עוד בחיי ר׳ חיים, ורק מתי מעט נשמעו לדבריו. דומה כי הוא הועיד את חיבורו כגלעד לפולמוס שהיה ולמה שצריך להיות לפי דעתו, כדבריו:

בראותי זאת הצרעת פרחה… וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות…כולם חלפו ברית עברו חק….ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הווה… רציתי לעשות מאמר אחד להחזיק ידי ישראל ההולכים ודלים במצות, מפני אחיהם בעלי אגרופיו שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפני עניות דעתי וקראתי שמו עץ חיים.

כלומר, גם המעט הנשמעים לו הם הולכים ומתמעטים, ואכן מאז תקופת ר׳ חיים ועד ימינו לא שמענו שהתעורר פולמוס נוסף בעניין זה במארוקו . היתר הנפיחה הלך והתפשט, עד שהפך לדבר המותר ללא שום פקפוק לכוהן ולהדיוט.