ארכיון חודשי: מרץ 2016


נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

ד.אנתולוגיות

רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בן נאיים

  1. מיני מתיקה אנתולוגיה של מאמרים, דרשות וחידושים, אותם אסף מהספרות התורנית לדורותיה. ספרות המדרש, הדרוש, החידושים, המוסר וההגות. ערוכים על פי אישים ונושאים לפי סדר א״ב של המילים, בלא הקפדה על הסדר הפנימי של הא״ב. בסוף כל ערך מצויינים המקורות. המחבר החל בליקוטיו בימי בחרותו ובמשך הזמן הצטברו אצלו כמויות גדולות של חומר. בעבודתו זו ראה מלאכה ולא חכמה. בהקדמה לספר הוא עומד על התרומה שהרים בחיבור זה לספרות התורנית, כי האדם עם כל שאיפתו לדעת, קצרה ידו להשתלט על ים הספרות התורנית. מה גם שעצלן הוא לפי טבעו, ומעדיף ללמוד כל התורה על רגל אחת. לכן כדי לזכות את ציבור הלומדים, העמיד ר׳ יוסף את פרי מלאכת האיסוף שלו לרשות הרבים.

ראויים לציון כמה מן הערכים, כגון: ראשי תיבות, המחזיק ארבעה דפים מלאים רעיונות, הלכות וחידושים בראשי תיבות: ערך תורה, המחזיק גם הוא ארבעה דפים; ערר תלמיד, בו עשרים ושלשה סעיפים, ובו השתלשלות המסורת מי קיבל ממי ומי למד ממי בתקופת ימי הביניים המאוחרים. בכל סעיף מוזכרים חכם אחד ורבותיו, בהסתמכו על מקורות.

יש לציין שבערך זה מספר סעיפים חוזרים על עצמם; ערך אדמי השדה, מובא על ידו גם בחיבורו חיות קטנות.

בחיבורו מביא ר׳ יוסח גם דברים מתור חיבורים מכתב-יד אשר טרם ראו אור בדפוס. בערך ׳תרפים׳ מצטט ר׳ יוסר את גורדון בפרושו ליחזקאל. החיבור ערוך בידי המחבר לדפוס עם שער והקדמה והוא חותם את החיבור: ״תושלב״ע [תם ונשלם שבח לאל בורא עולם] מלכותיה מלכות עולם ברוך הנותן ליער כח ולאין אונים עצמה ירבה״. החיבור כתוב בקובץ אחד עם הספר ״נושא היית״. הוא אינו ממוספר וכולל 213 עמי. הדר 26.6×20.7. בעמי 28—31 שורות. בשורה 11—18 מילים.

  1. אשכלות הגפן אנתולוגיה של מאמרים, הקדמות וידיעות בעניני דרוש ואגדה, הלכות שבין אדם למקום, ליקוטים בנושאי טבע ואישים מתוך הספרות התורנית והכללית ומפי השמועה. ערוכים לפי סדר א״ב במתכונת דומה ל״מדרש תלפיות״ לר״א הכהן האיתמרי; ״מדבר קדמות״ לרבינו החיד״א; ו״עדן מקדם״ (פאס ת״ש) לר׳ ר״מ אלבאז זצ״ל. עבודת הליקוט נעשתה תוך כדי לימודו בספרים, ומתוך רגישותו וחיבתו לידיעות שאצר ביקש ר׳ יוסר לסייע לאחרים ולתת בידם מן המוכן: צימוקים, הקדמות, חידושים, הברקות ופרורי חכמה מהספרות אשר אינה מצויה בידי כל אדם, וגם לא כל אדם זוכה לקרוא בה. מתוך תקוה כי על ידיהם יוכלו לבאר ולפרש פסוקים ומאמרי חז״ל, כדבריו בהקדמתו:

ועיין בספר שדי חמד, אות למד, שכתב שמי שחננו השי״ת בספרים מהראוי ללקוט פנינים מדברים להיות אילן הנטוע לרבים ליהנות מהם בני אדם. גם אני שאבתי מבארות, באר מים חיים דברים ערבים ומתוקים פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, ובקל יוכל לחדש חידושי תורה ולפרש מאמרי חז״ל.. וכבר אמרו דאם על ידי ההקדמות שגילה חידשו [ = אחרים] חידושים, נחשבים עליו [= מלקט ההקדמות] החידושים ההמה וכאילו הוא שהולידם.

משום כך קרא את החיבור בשם אשכלות הגפן, כמו הגפן משתנה טעמו לטובה מענבים ליין המשמח אלקים ואנשים, ונכנס יין יצא סוד. כך באמצעות ההקדמות הללו, יכול האדם להבין ולפרש דברי חז״ל הסתומים והחתומים.

המחבר מזכיר הרבה מענייני הטבע כפי שבאו בספרות הרבנית של התקופה. לדוגמה באות טי״ת בדף לה ע״א, כותב על הטלפון והטלגראף, ומוצא שהם רמוזים כבר אצל חז״ל במדרש רבה, במורה נבוכים וברמב״ן. באות יריד, דף לו ע״ב, מדבר על מערות הנטיפים שבצרפת התהוותם ותכונותיהם.

החיבור ערוך לפי סדר א״ב. אם כי הסדר הפנימי אינו עקבי. תוכן החיבור ומבנהו דומה לחיבורים נוספים משלו, כגון: ״מיני מתיקה״ שקדם לזה ו״כלו מחמדים״ שחיבר אחרי זה.

לחיבור שער והקדמה משל המחבר. אינו ממוספר ובו 100 דפים כתובים. הדף 28×20.5. בעמוד 23—26 שורות. בשורה 15—19 מילים.

נר המערב- ר' יעקב משה טולידנו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

המושל שמשל אז עד שנת שס"ח הרבה להצר ליהודים בהטילו עליהם מסים וארנוניות כבדים עד כי הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, ויהיו רק אחדים אשר יכלו להשתמט ולהתלות בדידיהם ומכריהם מקרב שרי הממשלה, כאשר הננו מוצאים בתקנה שנעשית אז על ידי רבני פאס על אודות הדבר הזה, שאותה הננו מעתיקים פע על פי ספר התקנות כתב יד, וזה הנוסח.

בהיותנו אנו החכמים מקובצים עם אנשי המעמד יצ"ו ועם הנגיד המעולה כה"ר יעקב רותי יצ"ו בפרדס של הנגיד המעולה הרב אברהם רותי ז"ל. ביום שבת קדש בסימן מה טובו אהליך יעקב שנת חיים לפ"ק ( שס"ח ) עייננו בתיקון מרכי צבור של קהלות הקדש פאס יע"א וראיטנו עון גדול בינותינו שעל דבר זה מלאה ידנו חמס הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו והרבה יש להם לתת המס ככל היהודים והנם נתלים באילי הארץ גוין אלמים ופוערים פיהם לבלי חק לבלתי שאת  משא מלך ושרים בחק המוטל על כל בר ישראל.

ועברו תורות וחלפו חק ולא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, שאחד מד' דברים בנכסי בעל הבית יורדים לטמיון הוא שפורקין עול מעליהם ומעמיסין על חבריהם…וכמה בני אדם חלושי הכח והמטמון שאין להם פרנסה ויש להם טפול גדול שופכים דמם ומביאים אל גובי המס חלקם…

ובראותינו אנו החוסר מעש צער הקהלות הקדושות יצ"ו ותוקף המסים והארנוניות בכל יום ויום צרות רבות ורעות מתחדשות עלינו, וראש הצדקות שבעולם הוא המס יען שהוא העמדת הדת ופנותיה לתת לשרים הצוררים…

לכן בהסכמת ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ"ובחרו מכל קהלה וקהלה ג' אנשים והם יחקרו וידרשו בפנקס המס ויעריכו מה שראוי לכל אחד לתת…וכל מי שיכתב בפנקס ולא יתן מה שקצבו עליו מלבד שיודע לו שאנו מחרימים אותו….

הנה אנו החתמים מטה נותנים רשות להנגיד יצ"ו למסרו ליד המלכות לעונשו בגופו ובממונו…ובנידוי והסכמה זאת לא נכנסו משרתי המלך יר"ה יען ראינו שרבים מהם אין לאל ידם לתת המס מפני ענים, והנשארים גם כן ראוי לשאת להם פנים שהם משרתי אדונינו המלך….

בשנת שס"ט כבש מולאי עבד אללאה בן מולאי אשיך את פאס וימיט על היהודית תלאות רבות, גם העלה את המטבעות שהיו מכבר בימי אביו, יותר הרבה מכדי דמיהם ומאשר התהלכו כבר, ובזה גרם הרבה הפסדות לבעלי הון ולאנשים אמידים.

ויהיו רבני פאס נאלצים לתקן תקנה " על דבר יוקר המטבעות " שנכתבה בספר התקנות לפשר בין איש לחבירו בכל הסכסוכים שנולדו על ידי זה בין הצד הנתבע ובין הצד התובע. בשנת שע"א נסבה המלוכה – אחרי מלחמה ממושכת – למולאי זידאן, המושל החדש הזה נכר היה לראשונה כי במלכו יטיב ליהודיפ.

אכן התקוה הזו שקוו היהודים נכזבה, למולאי זידאן היה פקיד אחד שבידו נמסרו ענייני הממלכה, ושמו באריחן, והפקיד הזה שטם את היהודים ויצרור אותם באף בחימה, וזה מה שסיפר כותב הזכרונות הנזכר רבי שאול סירירו :

יום שבת קדש שנת שע"א – 1611, כחו בדמעות עינינו כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה, יצא הקצף מלפניו, ביום ח' לתשרי בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגוים אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים, ואמר שם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפלים והתחיל לגבות ולא הספיק היום.

למחר אמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כפור ויום כפור ונתחלל בעווניתנו הרבים היום הקדוש ההוא וכל היום גובים מס וכל הלילה. והחכמים בוכים ומיללים זעקה בבקר ותרועה בצהרים ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה ונתוספו על זה גם חלאים רעים ונאמנים.

בי"א לתשרי עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה קרוב לעיר ונשבה מולאי זידאן ורוב אנשיו ונהרג חצר הצורר באריחאן ימח שמו וזכרו ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד הרב יעקב רותי עם הקהל ולא קבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם, ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן, או לעינים שכך רואות וכמה מן היהודים ומן החכמים נתיסרו ביסורין קשים ואני שאול קטן מכולם, וכלנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות.

על זאת אספדה ואילילה כי שמה ושערוריה הייתה בארץ ואין בי כח לספר אחת מאלף כי כמה מהיהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם וכמה שיירות נחמסו אוי מכל עבר ומכל פנה… וגם יד ה' הייתה בנו ויכנו בדבר ויפול ממנו יורת מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם חטא.

וביום ה' ח' בחשון שנת שע"א מתו שני חכמים החסיד כמה"ר יוסף הכהן והחסיד המאושר בכל ענייניו כמה"ר מאיר צבאע ז"ל ודרש עליו החשוב הקדוש כמה"ר וידאל הצרפתי השם יתברך ואיר אפילתנו. וביום כ"ה לכסליו שנת שע"א יום חנוכה נתן המלך מולאי אשיך אבי מולאי עבד אללאה עיר לארג'ו לנוצרים שכך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.

ומולאי אשיך הנזכר עבר לתיטואן יע"א והעניש לגוים אנשי העיר מאת אלף אוקיות ולהאנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות והיהודים עשרה אלפים אוקיות כי הספרים הניחום  ערומים וביום ראש חדש טבט מהשנה הזאת ענשו אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות שכבר חוק המוטל עלינו, ובראש חדש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….

אימת החלום

אחד היהודים שעבדו קשה מאחרים בעיירה היה חאקי מכלוף. הוא עסק בסחר־צאן ובקר למאכל, ולשם כך היה עליו לכתת את רגליו מכפר לכפר. יום אחד, הרחיק לכת בסיוריו בכפרים הרבים והגיע לכפר נידח שמעולם לא ביקר בו. הוא היה לבוש ז׳ילאבה לבנה מצמר, מעשה ידיה של אשתו החרוצה, חבוש כובע שחור מתוצרת־עצמית ונעול נעליים עשויות מסוליות שנגזרו מצמיג ישן של משאית, ועליהן קשורות רצועות עור רחבות. הוא היה מעורה בחיי־הכפריים ומנהגיהם, וגישתו לעסקים איתם הייתה הגונה ועניינית. בהגיעו לשער־הכפר, שאל לשלום היושבים בשפתם הם, כשהוא מעמיד פנים שהוא מכיר את הכפר. הם ברכוהו לשלום והוא התעניין במצבם וביקש לדעת אם יוכל לקנות שתי פרות למאכל. התשובה הייתה מפתיעה: כולם קמו על רגליהם והציפו אותו בהצעות למכירת פרותיהם. הם משכו בבגדיו והתחרו ביניהם על הצעותיהם, כשכל אחד מושך אותו לכיוון אחר כדי שילווה אליהם אל תוך הכפר. בסמטאות הכפר התרבו המציעים, וכולם החלו לקרוא בקול רם:

״יהודי בא לקנות פרות״.

הוא הלך אחרי קבוצת תושבים מסמטא לסמטא, וההמון החל ללחוץ אותו ולהציף אותו בשאלות שונות ומשונות: ״מאין אתה בא?״ קרא נער לעבר היהודי ״איך נראית יהודיה?״ הוסיף גבר צנום עם שפם. באחת הרפתות שבהן עבר חאקי מכלוף עם הכפריים, התאספו סביבו הרבה אנשים כשכולם מנסים לשכנע בצעקות לקנות מהם פרה.

והנה היגיעה למקום ערביה זקנה לבושה בלבן ועל ראשה מטפחת שחורה. היא פילסה דרך בתוך ההמון ועמדה מול חאקי מכלוף, כשהיא בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש ומקיפה אותו מספר פעמים. הוא עקב אחר מעשיה בחשדנות והיא נעמדה מולו, שמה ידה הימנית על מצחה והיביטה על פניו בסקרנות נוראה.

״האם זהו יהודי?״ שאלה.

״זהו יהודי שבא לקנות פרות״. ענו לה. הזקנה פערה פיה בהשתאות גמורה ואמרה: ״ברוך בורא עולם, גם היהודי דומה לבן־אדם״. חאקי מכלוף נדהם מהערתה של הזקנה, וענה לה: ״וכי למה חשבת דומה היהודי?״

״שמעתי כל הזמן על היהודים אבל חשבתי שאינם דומים לבני־אדם״ ענתה הערביה הזקנה שזו לה הפעם הראשונה לראות יהודי.

חאקי מכלוף גיחך והפטיר לעברה: ״יש לך מזל זקנה עלובה שבאתי לכאן כדי שתראי אותי לפני מותך הקרוב״.

חאקי מכלוף שילם ארבע מאות ריאל טבין ותקילין עבור שתי פרותיו והלך לו לדרכו.

״את רוב הדרכים עשה חאקי מכלוף ברגל. היה לו חמור שנשא את חפציו ורק כשהתעייף מלכת היה רוכב על חמורו. בדרכי עפר אלה, היו שודדים שורצים ואורבים לאנשי־מסחר כמו חאקי מכלוף. אלא שהוא למד להסתדר איתם במשך השנים והמשיך בנדודיו בלי פחד ומורא. הוא היכיר אותם אישית, את שבטיהם, מנהיגיהם ויישוביהם. וכך הפך לידידם ולכל היותר היה מתחלק איתם במאכליו ומשקה אותם מנאדו בעת שנתקל בהם במארביהם במדבר, ליד נהר או בהר. לא כולם היכירו את שודדי־הדרכים וידעו להסתדר איתם כמו חאקי מכלוף. יום אחד הגיע לעיירה יהודי מהעיר ״גרסיף״ וביקש לקנות שמן־זית. אנשי־העיירה ייעצו לו לנדוד בכפרים ושם יוכל לקנות שמן בכמות שהוא רוצה. הוא קיבל את העצה והחל בנדודיו מכפר לכפר. הוא קנה שמן־זית משובח בנאדות והעמיס אותם על הפרדות שקנה לצורך הובלת השמן. לאותו יהודי, משה עבו שמו, היו שמונה־עשר נאדות־שמן קשורים על גבי פרדותיו. הוא חישב להגיע לעיירה עם השמן, שם יוכל למכור את ארבעת פרדותיו ואת דרכו ימשיך במשאיתו של מולאי הערבי, או עם כל מוביל אחר, עד לעירו גרסיף. במורד הנהר שבאמצע הדרך, הפתיעו את משה עבו שלושה שודדים חמושים ברובים וחרבות קמורות־להב. הם ציוו על היהודי לעצור את פרדותיו שהיו עמוסות לעייפה וירדו אט אט במורד התלול והמתמשך עד לנהר היבש ממים — עדות לבצורת האחרונה והחום הכבד של הקיץ באזור שומם לחלוטין. משה עבו ציית להוראות השודדים ובעודו נדהם מן ההפתעה החל לבחון אותם. הם ירדו מסוסיהם ועמדו מולו גבוהים וחסונים בגופם. לבושים גלימות שחורות, חבושים מצנפות צהובות וחגורים חגורי־קרב ותיקי־עור. ״מה אתה נושא אתך?״ שאל אחד מהם.

״שמן, שמן, רק שמן יא סידי״ ענה משה עבו כשקולו רועד מפחד ובתוך ליבו מפעמת תקווה שלא יזיקו לו ולשמן שלו, מאחר ונאמר לו שהשודדים מחפשים רק כסף. ״אנחנו נבדוק מה יש בתיקך״. הרעים השודד בקולו העבה והמאיים ופקד עליו לרוקן על הארץ את תוכן תיקו. משה עבו ציית במהירות, ובידיים רועדות הפך את תיקו ארצה. היו לו סכין מתקפלת, סידור־תהילים, קופסת־סיגריות אורידה, קופסת־גפרורים נמר, כמה מטבעות כסף, מחט־שקים וחוט. השודד־המפקד ליקט את המטבעות, הכניסם לתוך תיקו ובלי דין ודברים דחף אח משה עבו לאמצע הדרך שבמורד הנהר. הנהר היבש הנקרא ירארא, נמצא לא הרחק מכפר ירארא שאותו בנו פועלים פורטוגזים לפני עשרות בשנים. בעבר כבשה פורטוגל מספר שטחים במרוקו וכאשר גורש צבאה על ידי צבא־הוד־מלכותו של מלך מרוקו, העדיפו כמה מאות פורטוגזים להישאר במרוקו ולחיות תחת שלטון המלך.

שלושת השודדים פתחו את קשרי הנאדות מעל גבי־הפרדות והורידו ארצה נאד אחד. הם פתחו את הנאד ואחד מהם טבל את אצבעו בשמן, תחב אותה לתוך פיו ואמר: ״יא יהודי, אתה סוחר שמנים מומחה. קנית שמן טוב״.

השודד ליקק את אצבעו שוב ושוב כשהוא צוחק בכל פה, ניגש אל חבריו ופתח את הנאד השני. שוב טעם את השמן וכשהנאד פתוח העביר אותו למשה, כמו גם את הראשון. היהודי החזיק בשתי ידיו שני נאדות־שמן פתוחים ועדיין קיווה בכל ליבו שיעזבו אותו בלי שיזיקו לו. השודד הענק המשיך בצחוקו הרם עד להתפקע, ופתאום השתתק לרגע, היביט סביבו וגער בשותפיו על כי אינם צוחקים.

השלושה פרצו בצחוק אדיר וממושך כשהם מצביעים על היהודי המחזיק בשני נאדות־השמן רועד מעייפות. הם התבדחו על חשבון משה עבו, טעמו מהנאד השלישי שגם אותו פתחו ושוב ליקקו את אצבעותיהם וצחקו, התלוצצו וצחקו… השודד המנהיג העביר את הנאד השלישי אל משה ופקד עליו לפתוח את פיו ולתפוס את נאד השמן בין שיניו. שלושת השודדים עלו על סוסיהם, הסתובבו סביב הפרדות ולבסוף אמרו למשה עבו כאחד: ״אנחנו רוצים חמישה־עשר נאדות שמן, יא יהודי כדי שיהיו לנו חמישה לכל אחד, אתה תסתפק בנאד אחד שישאר. לרגע קט חשב משה לתומו שהשלושה ישובו ויקחו ממנו עוד שני נאדות וישאירו לו רק נאד אחד. אלא שהם הצליפו פתאום בפרדות ופתחו בדהרה על סוסיהם כשאחד רוכב ראשון השני מאחורי הפרדות והשלישי משתולל על סוסו בהקפות סביב כולם. משה עבו המשיך להמתין ולהביט בהם מתרחקים עד שנעלמו מעיניו. שיניו לא יכלו עוד להחזיק מעמד והנאד נפל ארצה והשמן שטף את הארץ. הוא החל להביט בידיו הרועדות, המחזיקות עדיין שני נאדות והוא מעביר מבטים משמאל לימין ומימין לשמאל. הוא קילל בכל כוח גרונו את השודדים, גידף את השמן וחירף את עצמו ואת עולמו. לבסוף שמט מידו השמאלית נאד אחד ונותר בידיו רק הנאד האחרון.

״אכן, צדקו השודדים הארורים, אני אקח איתי רק נאד אחד מתוך שמונה־עשר נאודות״. התמרמר משה עבו ולא נותר לו אלא לקשור את פתח הנאד, לשים אותו על כתפו ולהמשיך בדרכו, רגלי, בלי כסף, בלי כל השמן ובלי פרדות. רק בשובו לעירו, השכילו חבריו להבהיר לו שמוטב לו להימנע מרעות בשדות זרים.

שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה

 

החמשה־עשרשבט יהודה

בעיר מונטישון יצאו היהודים בחול המועד של פסח אל השדה לשמוח, ועשו שם השחוק שהנערים עושים, שישימו אחד באמצע בכסות עינים וכלם הולכים סביבו, ומי שיוכל לאחוז ישב במקומו. היו הולכים דרך שם אנשי הכפ­רים ותפשו דברים עם היהודים ונמשכה מריבה. וכאשר הלכו משם.אמרו איש אל רעהו: במה נקח נקמה מאלה ? הלא הוא בשנעליל עליהם לפני השופטים ונאמר, כי האיש האמצעי אשר שמו׳ קראו את שמו ״ישו״, והיו מכין בראשו ללעג ואומרים: זה ישו יין טוב היה מוכר! הלכו לפני השופטים וספרו הדברים, והם האמינו ונתפעלו מאד ואמרו: ראוי שנודיע למלך הענין הרע הזה. והעם מהרו ולא רצו להמתין ותפשו חרב בידם ולא השאירו מן היהודים פליטה, לבד נער קטן אשר נחבא בתוך היער, והילדים הקטנים עשאום גוים.

ביום הב׳ באו יהודים מעיר אחרת סמוכה, ויצא הנער ואמר: אנה תלכו? כי כך וכך אירע! ברחו ולקחו הנער למקומם. וגוים שהרגישו רדפו אחריהם ולא השיגום, אבל פשע היה בינם ובין המות. וכאשר שבו לארצם מצאו שם בלבול, כי כבר שמעו הנעשה במונטישון, ועם שוחד עצום נצולו.

הששה־עשר

בספרד, כי באו גוים ואמרו שמצאו הרוג בבית איש יהודי. היה שם לפני המלך אחד מיועציו ודבר נגד היהודים רעה. ואז נתחזקו העם לאמר למלך, שאם הוא לא יעשה משפט כי הם יקהו נקמת ההרוג בידם.

אמר המלך: יתעלה וישתבח המושל האמיתי, השופט צדק, אל אמונה ואין עול! ועתה אראה לכם שקרותכם ואת כל אשר הליץ יועצי לרעה, וזה תראו  ותגידו לבאים אחריכם!

אז שלח שיביאו לפניו כל היהודים. וכשבאו לפניו שאל להם ואמר: מהו זה שאמר דוד: ״הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל״, שאם לא ינום כל שכן שלא יישן, כי בלשון העברי שינה היא יותר מתנומה כפי מה ששמעתי. השיבו היהודים: מה שפירשו המפרשים לנו אינו אלא שרצה לומר שלא ינום וכל שכן שלא יישן.

אמר המלך: זהו לתרץ השאלה עם השאלה עצמה, ולא הבינו כוונת הכ­תוב על מה נאמר, וזהו פירושו, והוא אשר ראו עיני. הנה הלילה אשר עברה לא יכולתי לנוח ולישן בשום צד, ולכן קמתי ממטתי ויצאתי אל החצר החי­צונה והוצאתי ראשי בעד החלון, והירח מאירה, וראיתי אנשים רצים, ואחד  מהם על כתפו כדמות אדם, ושלחתי ג׳ אנשים שילכו אחריהם לאט ויראו היטב אם הוא אדם הרוג או מה היה הענין ויגידו לי. הלכו עבדי כאשר צויתי ושמו עצמם במארב וראו כי הוא הרוג, והכירו שנים מן האנשים המוליכין הפגר ההוא, והנה המעידים לפניכם. באו האנשים והעידו, ושאלו להם היועץ: ולמה לא תפשתם אותם ? והשיבו כי מהרו והשליכו הפגר בחצר היהודי וברחו להם, ועוד שהיו נושאים כלי חרב ולנו אין בידנו דבר, כי לא צוה לנו המלך לתפשם כי אם לראות מה הענין. חזר המלך לענינו ואמר: זהו שאמר הכתוב ״הנה לא ינום ולא יישן״, ר״ל, כי הוא לא ינום וגם אינו  מניח לישן מי שהוא שומר ישראל.

אז הלכו כלם בפחי נפש, ומן המעלילים עשה שפטים.

נשים מוסרות מידע-רות רודד

 

נשים במרוקומשפטנית נוספת בת המאה העשירית/השש־עשרה, ח׳דיג׳ה בנת מחמד אלבילוני :"בד ( נפטרה 1523/930) היתה חכמת הלכה מחלב. היא בחרה באסכולת המשפטית החנפית, כנראה בהשפעתו של אחד המורים שלה, אף שאביה ואחיה נימנו עם בני האסכולה השאפעית. היא מעולם לא נישאה. ח׳דיג׳ה למדה בעל פה כרך של משפט חנפי, ״כדי .אה ־זמר את התקדמות האסכולה הזו״.

מומחית שלישית למשפט מהתקופה הזאת, ח׳דיג׳ה בנת מחמד (נפטרה 1528/935) למדה אצל מלומדים רבים. הבולט ביניהם היה סבה מצד אמה, שהפקיד בידיה את עתיד הייחוס שלהם, כי בנה היה גם הוא מלומד נודע.

העדות המאוחרת ביותר לאשה בעלת ידע משפטי היא מהמאה השתים־עשרה/השמונה־עשרה. זֻבידה בנת אסעד (נפטרה 1780/1194), הבת והאחות של פוסקים ראשיים של האימפריה העת׳מאנית, היתה משוררת, ששיריה בפרסית ובתורכית זכו לפרסום בקרב המעמדות השליטים ואף בקרב העם. הביוגרף הסורי אלמֻרָאדי שמע עליה באחד הביקורים שלו באסתנבול, והיא האשה היחידה שמצאהּ ראויה להיכלל בקובץ שלו, המוקדש למאה השתים־עשרה להגירה. בתארו את השכלתה ציין אלמראדי שזבידה קראה קוראן, משפט אסלאמי, שפה וספרות.

דומה אפוא כי גם אם בתיאוריה נשים היו יכולות להיות פוסקות הלכה, מעטות היו בעלות המומחיות המשפטית הדרושה כדי למלא את התפקיד. ייתכן שנוכחותן הבולטת באופן יחסי של נשים בלימודי חדית׳, לעומת ההלכה, היתה תוצאה של ציפיות לעתיד. ודאי שנשים מעטות(או הוריהן) יכלו לשאוף לקריירה כפוסקות הלכה, קל וחומר כקאצ׳י. ההסבר שלנשים חסרה היכולת השכלית של ניתוח הדרושה ללימודי הלכה, ואילו לימודי חדית׳ דרשו רק למידה בעל פה, משקפת אולי את דעתם של חלק מהמסלמים. זכרונן של נשים נחשב אף הוא לחלש יותר מזכרונם של גברים.

גם כאשר נשים ענו על הדרישות הטכניות כדי להיות פוסקות הלכה, נראה שהיתה חסרה להן הסמכות לפסוק והן היו זקוקות לשותפים גברים. מעבר לכך, ככל שתפקיד פוסק ההלכה עבר מסמכות בלתי פורמלית בעניינים משפטיים למישרה ממוסדת וממשלתית, הוצאו נשים מתפקיד זה. העובדה שנשים מהדור הראשון והשני לאסלאם פסקו הלכה באופן עצמאי נשכחה או הועלמה.

סיכום

הידע של נשים היה חוליה חיונית בשושלת הארוכה של מסירה בעל פה, שהיתה מטריליניאלית למחצה, חרף שליטת הגברים. המילים והמעשים של הנביא הועברו לדורות המאוחרים יותר על ידי נשים שחיו בקירבה למחמד, ואשר חלק ניכר מהן נחשבו מוסרות מהימנות על ידי מבקרים ומחברי קבצים מאוחרים יותר. כך, הלגיטימיות של נשים במוסרות מידע נקבעה כנורמה. הירידה במספרן המוחלט והיחסי של מוסרות בדורות שלאחר מכן מראה שעדותם של גברים נחשבה אולי למועדפת. אף על פי כן, לא הוטל ספק במהימנות של מוסרות בגלל היותן נשים, אלא עדותן נתקבלה או נפסלה על פי אותם קני המידה שעמיתיהן הגברים נמדדו. הדיווחים של כמה מהנשים האלה היו הכרחיים לעיצוב ההיסטוריה והמשפט של האסלאם הקדום.

כאשר החדית׳ גובשה לקבצים מקובלים, היו גם נשים מעורבות בלימוד ובהעברה של קובצי מסורות. הנשים המלומדות הבולטות ביותר זכו למעמדן בעיקר בזכות אריכות ימיהן, שעשתה אותן לקשר החי האחרון למקור משובח של המסורת. אולם כדי להגיע למוניטין כאלה, היה על אותן נשים להתחיל את לימודיהן בגיל צעיר וללמוד מפי המומחים הנודעים ביותר של זמנן. כלומר, התייחסו לנשים כאל סמכויות מלומדות כאשר הידע שלהן היה מיוחד במינו, אך נשים כאלה היו יכולות להופיע רק בסביבה שבה מספר גדול של בנות, נוסף לבנים, היו משכילות, כפי שהנתונים אשר הובאו למעלה מעידים.

חלק מהנשים למדו, כנראה, חלקים של קובצי חדית׳ או קטעים פופולריים מספרות החדית׳, ולא את החיבורים המקובלים בשלמותם. נשים כגברים היו זקוקות לידע בסיסי על מצוות היסוד החלות על מסלם טוב, ובמיוחד על הכללים והמנהגים המיוחדים לנשים.

אפשר שחלק מהנשים המלומדות שצוינו הגבילו את עצמן ל״חדית׳ של נשים״, או התמחו בכך, אך מקריאת הביוגרפיות ברור שהמלומדות הבולטות למדו והעבירו את הקבצים הגדולים. מסופר שאשה אחת למדה אצל מורה נודע כדי שילדיה יזכו לידע הזה: בכאן שהלימוד נתפס כחשוב לשם חינוך הילדים ולקידום הקריירות הלמדניות שלהם.

הדרך למומחיות בחדית׳ היתה כרוכה לעתים קרובות בנסיעות ארוכות ויקרות למרכזים שונים של לימוד אסלאמי, והלימוד אצל מספר מורים הצריך רמה מסוימת של משאבים כספיים. אף שחלק מהמומחיות לחדית׳ היו שפחות ואחרות היו בנות המעמד השליט, מרביתן באו מקרב המעמד הבינוני הלמדני. מסתבר שהכנסתן של נערות צעירות ממעמד זה לרזי לימודי החדית׳ נחשבה לצעד ראוי, וכי המצטיינות זכו להכרה מצד עמיתיהן הגברים.

אולם, היוקרה הקשורה בלימודי חדית׳ הביאה להידרדרות של הלימודים עצמם ולהדגשת המגע עם מלומדים, גם כאשר מגע זה היה מוטל בספק. מראית עין של למדנות הייתה בגדר חובה עבור נשים כגברים, ואף הוצע כי הלימודים אצל מורים ידועים ישפרו את סיכוייה של אשה לשידוך טוב."

כאשר הוקמו מוסדות להשכלה פורמלית, לא נתמנו נשים למשרות הוראה, אך הן המשיכו ללמוד וללמד במסגרות בלתי פורמליות. בתקופה הממלוכית לא כיהנו נשים מלומדות במשרות הוראה שמימונן בא מהקדשים במכללות המדרסה; הן גם לא כיהנו במשרות רשמיות. הביורוקרטיזציה של המימסד הלמדני הגיע לשיאה תחת שלטון העת'מאנים, ובאותו זמן נשים כבר לא הוכרו כמלומדות בקבצים הביוגרפיים.

ההכרה בנשים במוסרות מידע וכמלומדות היתה תלויה במגע שלהן עם גברים, המהימנות שניתנה לזכרונן והצורך במידע שהיה ברשותן. שלוש הדרישות האלה היו טבועות באופן ברור במבנה של האסלאם מראשיתו. אך מידע משמעו סמכות, וסמכות דתית היתה יכולה לגלוש בקלות לתחומים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. נראה שבמימשק שבין דת ומדינה, הוגבלה סמכות הנשים. פעילויות דתיות שהתמקדו בפרט יותר מאשר בחברה או במדינה (כמו מיסטיקה) סיפקו לנשים נתיב אחר שבו הן יכלו להרשים את הביוגרפים בהישגים שלהן.

Dr Dan Manor Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee

Dr Dan Manor

Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee

La source de Nefech est la Sefira Malkhout, proche des Klipot (les écorces). C'est pourquoi sa place est dans le monde de la Assia – l'action- qui est surtout mal ; Rouah vient de la Sefira, Tiferet (Zéïr Anpin) qui elle aussi est guettée par les Klipot et pour cela elle est dans le monde de Yétsira dont la moitié est « mal ». Nechama dans la Sefira Bina est éloignée du domaine des Klipot et c'est pourquoi sa place est dans le monde de la Bria (création) qui est 'bien' dans sa majorité. Haya, son origine est dans la Sefira Hokhma et par conséquent sa place est dans le monde de la Atsilout qui est le bien suprême. L'origine de Yehida est dans la Sefira Kéter et elle est inaccessible, comme la couronne.

À l'encontre de Nefech qui pénètre dans le corps et est le patrimoine de chacun, les degrés dont on parle ici ne se développent pas dans l'homme dès sa naissance, mais ils sont acquis à force d'étude et d'actions. L'étude de la Bible uniquement octroie à l'homme Nefech. Celle de la Mishna lui donne Rouah, la Guemara Nechama et Torat Hasod (les sens cachés de la Thora) Haya. Selon une autre formule, celui qui étudie le Pchat a droit à Nefech. Celui qui étudie le Drach a droit à Rouah. Celui qui étudie le Remez a droit à Nechama, et qui étudie le Sod reçoit Haya. Les propos de RY.A.sur l'application des Mitsvot ne sont pas définitifs mais il est bien compris que l'accomplissement des Mitsvot avec intention mystique offre à l'homme trois degrés : Nefech, Rouah, Nechama.

Quant à Yehida elle est, comme nous l'avons dit, dans le domaine de la Divinité Transcendante. C'est pourquoi nul ne l'a obtenue sauf Moché, car pendant le Matan Thora, (le don de la Thora) il a saisi en une fois les 600 000 commentaires de la Thora. C'est une illumination intellectuelle surhumaine. Cet avis est proche de celui du Rambam, Maïmonide, qui affirme que Moché est arrivé à une intensification intellectuelle surhumaine en captant toute la réalité (du monde) dans sa véracité.

Il ressort de cela que les différents degrés de l'âme marquent le processus de la connaissance de l'homme, Nefech représentant le grade le plus bas, Haya le plus élevé. La position du Talmud au-dessous du Sod, est presque parallèle à la catégorisation de Maïmonide qui lui aussi place le Talmud au- dessous de la philosophie avec cette différence que les sages du Talmud dans l'exemple de Rambam, ne savent pas que la philosophie est le juste moyen pour atteindre la vérité de l'essence Divine alors que l'auteur pense que les maîtres du Talmud sont pleinement conscients de l'importance du Sod en tant qu'unique moyen de parvenir à Dieu.

C'était un condensé de son enseignement sur la science de la Divinité et sur la condition humaine. En résumé, il faut se contenter de cela, bien que son enseignement comporte d'autres sujets, comme la position du peuple d'Israël dans le monde, la signification du mal, la loi de la récompense, la diaspora et la guéoula, la repentance et les valeurs. Il est entendu que ce cadre ne peut contenir tout son enseignement. Il faut seulement signaler que sur ces sujets aussi, il exprime des opinions originales à l'exemple de celles que nous avons vues sur les sujets traités dans l'article. Voici un exemple de ses brillants commentaires.

Dans son commentaire des propos de Hazal : " Que les anges ne peuvent pas chanter là-haut jusqu'à ce qu'Israël chante d'abord en bas" (Houlin 71.2), Il explique que les anges ne peuvent pas chanter car ils se trouvent en manque de perfection, à la suite de l'imperfection du monde de la Atsilout. Le chant d'Israël rend le monde de VAtsilout parfait et en même temps les anges aussi parviennent à la perfection ce qui leur permet de chanter.

Par là, on comprend que le rapport entre le chant d'Israël et la perfection de YAtsilout est semblable à celui qui existe entre le moyen et le but et d'après la logique, le moyen est inférieur au but. Le chant des anges également, d'après Hazal, n'est pas un but en soi mais est destiné à servir Dieu. Donc, même le chant des anges est un moyen seulement, mais un moyen utilisé par un facteur extérieur c'est-à-dire par le fait du chant d'Israël. Donc le rapport entre le chant d'Israël et le chant des anges est identique au rapport entre la cause et le facteur. D'après les règles de la logique, la cause est supérieure au facteur. Donc le chant d'Israël est supérieur à celui des anges. L'interprétation de l'auteur du texte de Hazal est basée sur sa pensée philosophique et ceci n'est qu'un exemple parmi les perles de ses commentaires.

Nous terminerons par une remarque d'actualité. La célébrité de R.Y.A comme "Homme remarquable, faiseur de miracles", a porté atteinte à sa science. C'est un fait regrettable surtout lorsque nous savons que dans ses écrits, on ne trouve aucune allusion qui le désigne comme Tsadik "remarquable par sa grandeur, ses miracles et ses merveilles" à l'exemple du Tsadik dans la littérature hassidique.

אנוסים בדין האינקויזיציה-חיים ביינארט

הצגה של טקס "אוטו דה פה" מ-1475.

הצגה של טקס "אוטו דה פה" מ-1475.

בעיה השובה בתולדות אנוסי סיאודד ריאל היא בעיית מספרם של הנידונים. כשאנו משוים את מנין הנידונים שנשמרו להם תיקיהם לרשימות השטניות של המופיעים באוטו־די־פי השונים, יזדקר לעינינו הפרש מספרי גדול. להפרש זה עלינו להשוות את מספרי־האומדן שהביאו כרוניסטנים שונים בכרוניקות. מבחינת הערכתם של נידוני סיאודד ריאל לא נתן דעתנו למספרי־אומדן אלה, שאינם אלא מספרי־התרשמות. תיקיהם של נידוני סיאודד ריאל מעלים לנו שמות רבים נוספים של אנוסים שקיימו מצוות, ומהם נמצא רבים שנשלחו לקחת חלק באוטו־די־פי, כרשום ברשימה שפירסם פיטה- FITA תופעה זו מעלה על הדעת:

(א) שכלל לא הגיעו לידינו תיקיהם של האנוסים שנידונו בסיאודד ריאל בשנות 1483- 1485 !

(ב) לא כל מי שהאינקויזיציה ידעה עליו שהוא אנוס מקיים־מצוות הובא לדין!

(ג) אנוסים הועמדו לדין גם בלי שהיה סיפק, כאמור, בידי בית הדין לערוך את תיקיהם או אפילו לערוך להם משפט בפרוצידורה מלאה! להם ניתן, לאור ההוכחות שהיו בידי בית־הדין, פסק־דין כולל. עובדות אלה מחייבות להימנע מלהעריך את מספרי הנידונים בעיר זו בתקופה שאנו עומדים בה.

שורה של אוטו־די־פי נערכה בשעה שישב בית־הדין בסיאודד ריאל. הראשון בהם בא לסיים את תקופת־החסד, והוא נערך ב־16 בנובמבר 1483, ביום הראשון. ביום זה הוחזרו לחיק הכנסיה בסיאודד ריאל כל אותם אנוסים שוידוים נתקבל על דעת בית־הדין, והאינקויזיציה החליטה לסלוח להם ולכפר על עוונותיהם. היה זה מעיקרו אוטו-די־פי של מוחזרים לחיק הכנסיה, והוא נערך בכנסית סן־פדרו שבעיר. להלן נמצא שעד שיצא בית הדין מסיאודד ריאל ועבר לטולידו נערכו 11 מעמדות של אוטו־די־פי. בהם יש לראות כגדולים וחשובים את המעמדות שנערכו ב־23 וב־24 בפברואר 1484 וב־15 במרס 1485. הראשון במנין זה הוא יום של עליית אנוסים על המוקד, בשני נשרפו דמויותיהם של אנוסים בורחים, ואילו השלישי הוא אוטו-די־ פי מסכם שבו נשרפו גם עצמותיהם של אנוסים רבים שנידונו לאחר מותם. אך יש לזכור שהנידונים שלא בפניהם לא השיגה אותם יד בית־הדין, והם אחוז לא מבוטל כלל בין נידוני סיאודד ריאל. עם זאת אין אנו יודעים מה עלה בגורלם. אמנם היו ביניהם ששבו ונידונו, אך מסתבר שרבים מהם ניצלו והצטרפו אל קהילות ישראל כיהודים לכל דבר.

הערת המחבר : האוטו־די־פי הראשון בטולידו נערך ב־12 בפברואר 1486, בו הופיעו תושבי הפארוכיות: סן-ויסנטי, סן-ניקולאס, סן-חואן לה ליצ׳י, סנטה־יוסטה, סן-מיגל, סן-יוסטי, סן-לורנצו. מספרם: הגיע ל־750. האוטו־די־פי השני נערך ב־2 באפריל 1486, ובו הופיעו 900 איש מן הפארוכיות; סן-רומן, סן-סלבדור, סן־כריסטובל, סן-סואיל, סן-אנדריס, סן-פדרו. ב־11 ביוני 1486 נערך אוטו־די־פי שלישי, ובו 750 איש מן הפארוכיות: סנטה־אולאליה, סן-תומס, סן-מרטין, סן- אנטולין. ב־10 בדצמבר סיפקה טולידו שוב 900 איש לאוטו־די־פי וב־15 בינואר 1487 הופיעו שוב 700 איש מן הארכידיאקונות של גואדלחרה, טלבירה ומדריד. אך עליהם יש עוד להוסיף. נידוני מקומות אחרים שהשתתפו בתהלוכות האוטדדי־פי.

ביוני 1485 עבר בית־הדין מסיאודד ריאל לטולידו. וכאמור נידונו מעתה אנוסי סיאודד ריאל בעיר הראשה שבמלכות קסטיליה, ושם גם הוצא פסק־הדין לפועל. בבית הדין בטולידו אורגנה שיטת פיקוח של מבקרים (visitadores) שנהגו לבקר בסיאודד ריאל, כבמקומות אחרים, בפרקי־זמן קבועים, ולגבות עדויות נוספות, לאסור ולהביא לדין בטולידו את הנתבעים לדין על התיהדות, כעל שאר עוונות, שהאינקויזיציה התחילה נותנת דעתה עליהם. על מבקרים, עד לגירוש ספרד, בסיאודד ריאל הגיעו אלינו ידיעות מעטות, אך הדעת נותנת שאותם נידוני סיאודד ריאל שהובאו לטולידו נאסרו בידי מבקר והוא שלקחם עמו למקום בית הדין. מסתבר שבתחילה נשאר נציג האינקויזיציה במקום, ששימש מען לכל מי שנזקק לבית־הדין. אבל עיקר המלאכה היה של המבקר.

עד כאן על צד אחד של שיטת פעולת בית־הדין. הפיקוח על אנוסים שהוחזרו לחיק הכנסיה נמסר לכמרי הפארוכיות, שבכנסיותיהן גם נשמדו רשימות המוחזרים לכנסיה לדראון עולם להם ולצאצאיהם אחריהם. אף נשמרו שם מלבושי הסַנְבֶּניטו. מבקרים אלה היו בודקים בשעת ביקוריהם אם קוימו הוראות האינקויזיציה לגבי נידונים. הם גם גבו לעתים עדויות וחזרו לגבות עדויות שנמסרו לשעבר לבית־ הדין ועתה נזקקו לאישורן. אין ספק שאי־ידיעת מועד בואו של המבקר מטעם בית־הדין קיימה מתיחות מתמדת בחייהם של האנוסים, וביחוד בחייהם של אנוסים שנידונו. ואין גם להקל כמלוא נימה במידת הפיקוח המתמיד בפארוכיה עצמה.

בתיאור זה העלינו את תולדותיו של בית־הדין בסיאודד ריאל ואת דרכו בפעולותיו היומיומיות כשיצא לבער את התיהדותם של אנוסי העיר. זוהי גם בעצם דרכו של בית־הדין מבחינתו הרשמית שלו, וכאלו היו מעשיו. אבל כדי להעריך נכונה את פעלו של בית־הדין עלינו לשוב לדינים עצמם ולעיין בהם כדי ללמוד את דרך פעולתו של בית־הדין ולעמוד על דמותם החברתית והציבורית של אותם אנוסים שבית־הדין חדר לנבכי נשמותיהם. כל אחד מהם הוא עולם מלא יסורים; כל אחד מהם קיים את תורת משה בתנאים קשים, כשהוא מסתיר לעתים את דמותו היהודית אף מעיני קרובים ואהובים עליו. דרך־חיים זו היא שהטביעה בהם דפוסים מיוחדים במינם לחיי יונדיום כשמטרה נכספת לנגד עיניהם: לשוב ולחיות כיהודים לכל דבר בגלוי ובפומבי, ללא פחד ואימה.

אוֹ‏טוֹ‏ דַ‏ה פֶ‏ה (Auto da fé) היה טקס דתי חגיגי שערכה האינקוויזיציה בהוציאה לפועל את גזרי הדין של קורבנותיה.

תרגומו המילולי של "אוטו דה פה" הוא "מעשה האמונה". בטקס זה, שנערך בכנסייה, הוכרז גזר דינם של הכופרים שנתפסו ונחקרו על ידי האינקוויזיציה, וכן הוצא לפועל. בניגוד למאסרם ולעינויים של החשודים בכפירה, שנעשו בחשאי, טקס האוטו דה פה התנהל בריש גלי בכיכר ציבורית, במועד שהוכרז עליו מראש. מטרתו העקרית של הטקס הייתה לזרוע אימה מפני כפירה בנצרות ולחזק את אמונתם של אלה הנאמנים לה.

שבועות מספר לפני קיום הטקס, היו מכריזים על מועדו מעל לדוכני הכנסיות בסביבה. יום הטקס עצמו היה בדרך כלל יום ראשון, או יום חג. ביום זה הייתה נערכת תהלוכה גדולה בה השתתפו כמרים, גדולי האצילים והנידונים. הקהל הגדול שבא לצפות בטקס ליווה את התהלוכה בדרכה לכנסייה. במרכז חצר הכנסייה הוקמה במה מיוחדת ועליה הוצבו הנידונים. הטקס התקיים במעמדם של המלך או נציגו ובמעמד האינקוויזיטור הראשי, אשר ניצח על האירוע. לאחר דרשת האינקוויזיטור הראשי הובאו הנידונים בזה אחר זה בהתאם לסדר האשמה וחומרת פסק הדין. הנידונים התוודו (או שוידוייהם הוקראו) והם נדרשו לחזור בתשובה. לאחר כל וידוי הובא הנאשם למרכז הבמה וגזר דין הוכרז. המיתה המקובלת הייתהבשריפה. ביצוע גזר דין זה הוטל על הזרוע החילונית של המשטר. אם הנאשם חזר בו מכפירתו היו חונקים או תולים אותו ורק לאחר מכן שורפים את גופתו, אך אם סירב לחזור בו, היה נשרף חי.

רוב טקסי האוטו דה פה נערכו בספרד, בפורטוגל ובמושבותיהן בין השנים 18261480. בסך הכל הוצאו בשיטה זו להורג כ-90,000 בני אדם, רבים מהם יהודים. האוטו דה פה הראשון שנרשם בתולדות היהודים אירע בצרפת ב-1288. טקס האוטו דה פה האחרון נערך בספרד, ב-1826 ונשרף בו קטלני בשםריפול (Ripoll).

אישים בהנהגת קהילת עזה היהודית

פרק רביעי – 1909-1888

אישים בהנהגת קהילת עזה היהודיתחכמי עזה

חמישה אישים היו עמודי-התווך של הישוב היהודי בעזה, היו לו למשענת בקרב הערבים והממשלה ותרמו מניסיונם לקיומו. היו אלה חכם דוד עמוס, חכם יוסף יאיר, חכם משה אמוץ, אברהם חיים שלוש וחכם נסים אלקיים, כל אחד בתחומו, לפי מעמדו ותפקידו באיזור בעת ההיא.

חכם דוד עמוס

דמות ססגונית מיוחדת בימים ההם היתה דמותו של חבם דוד עמוס. הוא מילא תפקיד חשוב בגיבוש הישוב, ובהדרכתו בנתיבי הכלכלה המיוחדים במדבר הנגב. היו לו שלושה בתים: בית באלכסנדריה, בית ברפיח ובית בעזה: והיו לו שתי משפחות, משפחה אחת ישבה קבע באלכסנדריה, והשנייה נדדה עימו לעזה ולרפיח. את החורף בילה תמיד עם אשתו ובניו שבאלכסנדריה, ואת הקיץ עם אשתו שבעזה, אותה היה לוקח עימו גם לרפיח. שתי משפחותיו חיו בידידות.

הוא ישב בנגב לפני העלייה להתישבות בעזה והיה אחד מגדולי הסוחרים שייצאו שעורה וחנדל לארצות אירופה. היה הגדול והחזק מכל הסוחרים היהודיים, והערבים והנוצרים התחשבו בו מאוד.

בדומה למוסה ארווץ שבא לעזה אחריו, היה לו קשר בלעדי עם סוחרי טריפולי, שהיו בעלי הזכיון היחידים לאספקת שעורה וחנדל לאנגליה ולגרמניה.

במשך השנים חכם דוד עמוס קנה שטחי אדמה גדולים ברפיח. אומרים כי ברפיח בלבד קנה מאה אלף דונם בשיטת הימים ההם; היו קונים רק זכות זריעה על האדמה, ועל-פי קבלות המסים וחוזה הקניה, הכירה הממשלה בזכות הבעלות הבלעדית של הקונה והגנה על זכותו. בימים ההם עדיין לא היו מדידות, ולא היה טאבו לרישום הבעלות על האדמה בקושאן(את מיסמבי הבעלות על השטחים ברפיח העביר משה אלקיים, בנו של חכם נסים, למשה דיין ולשר ישראל גלילי, בעת שהממשלה החליטה על ישוב פיתחת רפיח).

במשך שנות הישוב בעזה הציעו חכם דוד עמוס וחכם נסים אלקיים (שהיה המוכתר של הישוב בעזה) למשרד הארצישראלי הצעות רבות לרכישת אדמות להתישבות יהודית סביב עזה ובאר-שבע, בהן אדמות ג'ממה עליהם הוקמה חוות רוחמה.

לימים, היו שניהם שותפים לחג' עלי אל-עטוונה, ראש עיריית באר-שבע, במסחר השעורה והחנדל, והיו ליצואנים הגדולים ביותר. כאשר התרחב מסחרם יזמו את הקמת המזח הראשון בחוף עזה, שהוקם באמצעות מסגריית האחים שטיין ביפו, בשנת 1910

חכם יוסף יאיר – האישיות השנייה לפי מעמה

חכם יוסף יאיר היה דמות פטריארכלית מיוחדת במינה. חכם, נבון וסוחר הגון וישר, שהאמין בישוב הארץ ובגאולת העם. אביו השתייך לעלייה הראשונה שעלתה ליפו מהמגרב. אף-על-פי שסחר בשעורה ובחנדל בחאן-יונס לפני עליית הגרעין להתישבות בעזה, הוא הצטרף לגרעין והתישב בעזה.

היתה לו יריבות סמויה עם משפחת ארווץ העשירה, יריבות שהתבטאה בקנאה ובהפגנת יכולת המשפחה. כמן מוסה ארווץ, הוא עמד בראש משפחות יאיר בעזה, שהקימו בית-כנסת מתחרה לבית-הכנסת של משפחת ארווץ. חכם יוסף יאיר היה החזן וגם השוחט של החמולה שלו. חלק מהשנה התגורר עם משפחתו בחאן-יונס, שם עסק במתן הלוואות ברבית לחקלאים ולסוחרים הערביים, וגם נתן ידו במסחר השעורה, כולל בעזה. כמו מוסה אמוץ, גם הוא קנה לעצמו שם מכובד בקרב הערבים בעזה ובחאן- יונס,ואצל הבדואים במדבר באר-שבע.

חכם יוסף יאיר התעשר ורכש זכויות על שטחי אדמה רבים, בדרך המקובלת של העברת זכויות זריעה ללא העברת בעלות. אדמותיו היו בדרום. ביתר חלקי הרצועה לא היו מדידות ולא היו עדיין רשומות בטאבו, לכן לא היתה לו עליהן בעלות חוקית רשומה. עם קום המדינה ב-1948 התיישבו על אדמותיו הרבות כמה קיבוצים בדרום, וכל תביעותיו לפצותו היו לשווא.

רבי אברהם אביטבול זלה"ה- מתוך הספר תורת אמך – חכמי מרכאש שיצא לאור בקרוב בס"ד

רבי אברהם אביטבול זלה"ה

 מתוך הספר תורת אמך – חכמי מרכאש שיצא לאור בקרוב בס"ד

נולד לאביו החסיד רבי שלמה אביטבול ב"ר יוסף זלה"ה שחיבר מספר פיוטים ונמצאים בספר אעירה השחר.

 סיום מסכת בעיר

????

מנהג העיר מרכאש, ביום סיום מסכת, שראשית המסיים מסיבר את סוף המסכת, ולפני אמירת הדרן עלך ואמירת קדיש, מתחיל המסיים מסכת חדשה, ויש אף נותנים קטעם בין שני המסכתות ואז אומרים הדרן עלך ובעיר מרכאש בסעודה שרו את הפיוט הקדוש שחיבר הגה"צ רבי שלמה אביטבול אביו של ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול זלה"ה. הבית הראשון "יפה ותמה תורה תמימה, הנעימה, מי יכול להעמיק בסודך, סוד אלקים חיים אנא אדו

ני י-ה ידידי" אחד הבתים "יורו משפטיך האיתנים, תנאי ואמוראי, גאוני וסבוראי, ורבנן בתראי, לחיי, מדבש יאה, גזירות שוות והלכות פסוקות כולם מפי גבורה זקוקין דנורא בקולות וברקים מארקים וקול משמים" וכן במשמחת תורה, ערב פסח שרו פיוט זה (סנסן ליאיר עמ' 9).

מרביץ תורה

ראש הישיבה בבית המדרש לעזמא בקומה השניה, רוב תלמידו היו מתושבי העיר מרכאש, ודרכו היה בלימוד הבנה ישרה ללא פלפולים כמו עם לימוד עם הספק, וכן היה מוסר את שיעור המרכזי בשבת, כל העיר היו ממהרים לתפוס בבית המדרש, עד מהרה כל הבית מדרש היה מתמלא עד אפס מקום, גם עשירי העיר היו משתתפים בשיעורים, שנמשך בין שלוש לארבע שעות, וכל השיעור היה נמסר בלי שום ספר אגב הרב היה מכונה בשם ארון הספרים לגול בקיאות בספרים רבים.

גדלות האדם

בזמן עלות השחר כבר ראש הישיבה, נמצא בבית המדרש, ואז היה מגיע התלמיד לוי נחמני עם חברו מאיר לוי, וכאשר נכנס התלמיד נחמני נעמד מלא קומות ראש השיבה, וכאשר נשאל על ידי אחד התלמידים מה ראה ראש הישיבה לקום מלא קומתו לכבוד התלמיד. השיב: האמנם צעיר הוא לימים אך דעו לכם שחכמת התורה השוכנת בקרבו, היא חכמת זקנים, ואם כן מדוע תתפלאו כי אעמוד לפני זקן… כאשר נודע ללוי נחמני שמורו ורבו קם לכבודו, הדבר הסב לו צער רב, ומאז החל להשכים שעה קודם לכן ובכך ימנע מראש השיבה לקום בפני תלמידו (בספר פעלת צדיק נחמני עמ' 98). {גם בעיר פאס נהג ראש השיבה הגאון רבי מאיר ישראל לנהוג בתלמידיו המובחרים}

התכתבות עם רבה של מרוקו

בשנת התרצ"ד לחודש אייר נשלח מכתב נדיר מראש הישיבה רבי אברהם, אשר בעת לימודם מסכת חולין (עמ' מז), התקשו קושיא אותה העלה על הכתב, להגאון רבי שאול אבן דנאל זלה"ה לימים רבה הראשי למרוקו כמובא בשו"ת הגם שאול (סי' עח).

 וזאת לתעודה

רבנו בחן את תלמידו על הלכות שחיטה, אחד מן תלמידו רבי חיים ביטון זלה"ה רב בעיר מילילא במרוקו הספרדית מחבר הספר לב חיים, בגיל טו קיבל תעודה סמיכה לשחיטה והנה לשון התעודה (הקדמה לספר לב חיים).

בתאריך י"א לחודש ניסן המלומד בניסים שנת "קול מבשר" (תרע"ח). זאת התעודה, תהיה לאות ולעדה, בתוך קהל ועדה, וכו' ש"חכם השלם כהר"ר חיים ביטון הי"ו נבחן על ידי הח"מ בדיני שחיטה וטריפות ומנהגין ונמצא בקי בהן בשמותיהן, ושאלנו אותו והשיב על האיסור שהוא אסור, ועל המותר שהוא מותר, גם השחיז הסכין ובדקה למינו פעמים שלוש ונמצא בקי בטיב ההשחזה והבדיקה, גם שחט למינו שחיטה הגונה וראויה לאכול, לכן מעתה ומעכשיו הרשות נתונה בידו לשחוט ולבדוק מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ואם מן העוף בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו ולית מאן דימחי בידיה וכו'

ועל החתום באו כה"ר אברהם אבוטבול, כה"ר יעקב ביטון זלה"ה וחברי הבית דין במרכאש

מנהיג הקהילה

גאון בלימודו וכאשר התפנה מקום לדיין בבית הדין, התבקש רבנו להיות חבר בית הדין, סירב להצעה והמשיך בלימודו לפרנסתו היה בזמן מועט לסוכן חברה בריטית של יצא (תולדות יהודי המגרב עמ' 132).

הרב היה מעורה בכל עניני הקהילה, לא אחת נעצו עמו לעצה ועד הקהילה, והיה לו גאונות לפתור את הדבר הקשה ביותר בנוסחה פשוטה וברורה. ולא אחת הפחה של העיר מרכאש הזמנו לפסוק בדברים מורכבים, היה מפורסם באהבת ישראל וביותר לבניו שאהבם כבניו, באחד השנים אחר תפלת מוצאי יום הכיפורים רבי אברהם חפוטא הולך באחד הרחובות במרכאש, וממולם הגיע הגאון רבי אברהם אביטבול, לחכם אמר לבנו היניק וחכים שהיה כבן עשר, הנה ראש הישיבה, שקרבו לרב, שאלו את לחכם זה בנך, וברכות שעוד יגדל לתפארת עם ישראל (סנסן ליאיר). הספיד את ידידו רבי יוסף לגראבלי נלב"ע בתאריך יד אב תש"ב שהיה ת"ח וסוחר (הרב יוסף אלגרבלי). השתתף בברית מילה לבנו של ידידו רבי דוד אזולאי זלה"ה, בסעודת מצוה חילק למסובין ארבע בבקבוקי יין, שאל רבי אברהם כעת זמן מלחמת העולם איך השגתה יין, השיבו הכל לכבוד אליהו הנביא ומרנן ורבנן (ר' עמרם אזולאי).

ובלכתך בדרך

כאשר הרב היה עובר בשוק, ידעו בלי חנויות בכל שאלה הן בגמרא והן ברש"י או תוספות הרב יודע כמונח בכיסי, ומיד הרב משיב לשואל [1]

כאשר הרב היה מדבר על צורכי עמך, עזרה לאלמנות ויתומים, היה מדבר בתביעות על העשירים.

דור של מעיינים

הקים דור של מעיינים בעיר מרכאש, היינו מכינים שעות לקראת שיעור ראש הישבה, שיעוריו היו כה בהירים, שכל מה שהתקשו בסוגיות היו מבוארים אחד לאחד, יכולנו לכתוב ספרים משיעורי הרב, בעיון על סוגיות הש"ס חבל דלא משתכחין מדברי תלמידו רבי לוי נחמני (הוא היה אומר עמ' 149).

פוסק מהגמרא

כאשר היה נשאל רבי אברהם בכל שאלה הלכתית, היה מעיין בקצרה בתלמוד ומשיב את דבר ה' היא הלכה, ותמיד מצאו בפסוקי ההלכה כדבריו וכך נהגו חכמי העיר מרכאש (הרב דוד רוזיליו).

בעיר ראבט

לימים ביקר רבי אברהם בעיר רבאט ונכנס לבית המדרש של הגאון רבי רפאל אנקואה, וראה את תלמידי חכמים מתקשים בסוגיא, במקום פתר להם את השאלה, והסבירו במספר פנים, והנה הגיע הרב אנקואה קיבל את פניו בסבר פנים יפות, ומשמע מהתלמידים את הקושיא והברי ידידיו הרב אביטבול ונהנה עד מאד ושיבחו לעיני תלמידו (הרב מאיר עטיה).

מרעיש ממלכות

בעיר רבאט עם הסתלקותו של רב רפאל אנקואה זלה"ה רבה של מרוקו, הקימו תושבי העיר קופת צדקה על שמו, הדיין רבי יששכר אנקואה אמר כבן ודין בעיר אני ינהל את קופת הצדקה, מנגד טענו אנשי הועד אין ליחיד לנהל צורכי הרבים אלא בידי וועד הקהילה, שני הצדדים פנו לדין תורה[2] ויצא הפסק עם ר' יששכר, אנשי הוועד החליטו ללכת לערכות לבית משפט, השופטים צדו לטובת הוועד, אך בטרם אמרו את הכרעתם, החליטו להזמין את כל ראשי בתי דין של היהודים, בעיר מרכאש קבל את הזמנה רבי משה זריהן, שלמחרת המכתב, אחר התפלה פנה לחברו רבי אברהם, וספר לו את הזמנה וביקש שיצטרף אתו, וכאשר יתכבד רבי משה לנאום יתן את רשות הדיבור לר' אברהם, בדרך הרבנים התפלפלו ורבי אברהם סיכם את פסקו, כאשר הוזמן הרב זריהן כיבד את רבי אברהם אשר צידד לטובת ועד הקהילה, מה שהצליח לטעון את טענותיו רבי יששכר מול רבי אברהם לא צלח (הרב דוד רוזיליו).

עיון מרכאש לערים נוספות

הרב העמיד דורת של מעיינים לא רק במרכאש, אלא במשך שש שנים הרב הרביץ תורה לעירם נוספות, לעיר ואזן למשך שנה תמימה ייסד שם ישיבה,

וכאשר הגיע התלמיד ר' אוחיון בשנת תרע"ח מהעיר צואירא, לקח אותו בעצמו לאחד הבעלי בתים ללון. רבי אברהם אביטבול בשנת תרפ"ד הקימו ישיבה בעיר אספי עץ חיים וביקשו מיסד הישיבה במוגאדור החכם רבי ניסים סבאג זלה"ה, שילח ראש ישיבה, ושלח את רבי ברוך שמעון אוחיון ובשנת תרפ"ה ביקר בישיבה כמוהר"ר אברהם אביטבול מראשי הישיבה בעיר מרכאש, הרב אוחיון כל כך נהנה מתורתו וששמע שהולך  לעיר ואזדן, עזב את משרתו והלך אחריו ליסוד הישיבה, והלך כדי להידבק ברב והנה הרב מתאר קרבתו לרב, וז"ל  ושם מצאתי את שאהבה נפי וממנו שאבתי  מים חיים. למדנו ביום תלמוד בכל שעות הפנויות שהיו עומדים לרשותו. ובכל לילה בחצות קמנו להשתעשע בסוגיות היום שעבר. פותחים הטור, הרמב"ם, והש"ע, עם כל נושאי כליהם. ופלא פלאים, איך שהיה משבר הרים וטוחנן זה בזה ממש על כל סוגיא היה כדאי לברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו (הליכות שבא לר' ברוך אוחיון, הקדמה עמ' 25).

ענים בני ביתו

סיפרה ביתו ומשם עבר לעיר הסמוכה לריש, למשך כמה שנים, שם היו מדברים אספלנית, ושם התמנה לרב העיר, והרביץ תורה, וזכה בעיר זו לשני שולחנות, הבעלי בתים אהבו עד מאד את רבם, ואזל בעוברו כסף וזהב, וכן היו בביתו משרתות, ביתו היה פתוח לכל, עניים מכפרי דרום מרוקו היו מגיעים לביתו לקבל צדקה, והיה נותן להם ביד רחבה.

געגועים לעיר התורה

 אחר שש שנים, החליט הרב שחסרה לו האווירה של עיר התורה, שחזר לעיר מרכאש היה יום שמחה בעיר שהרב שב לעיר, ביום אחד הרב הלך עם אשתו, ברחוב בו היו גרים היה שם תלמיד חכם שמכר פחם, ותמיד הספר לא מש מידו, גם שנשאל על מחיר הסחורה, ואז אמר הרב לרעיתו לזה התגעגעתי שש שנים (רבי יצחק טנזי'). וכן בעיר קזבלנקה כמובא בספר צוהר (עמ' קכו).

הסכמה

לספר הרה"צ רבי ראובן טימסית.

נוסח המצבה בבית העלמין במרכאש.

הביטו אל אברהם אביכם. אבי היתומים בלב ובנפש .
אך בא אל רגבי עפר. והוא מונח על הארץ .
טהור במידות / רב המעלות.
אוהב שלום ורודפו סמל הענווה שכולו רע וחבר. לכל גבר.
אברהם מפורסם בפלפוליו / בשרתו בקודש ראש אמיר לבני ישיבתו .
וימת אברהם בשנת 1941

נבל"ע

חודש י'  אדר שנת התש"ה ומנוחתו כבוד בעיר מרכאש.

 מבין תלמידיו:

הרב יעקב פרץ זלה"ה רב הכפר אית חכים ספר זכרון אלה תולדות יעקב. הרב יאיר חפוטא זלה"ה ראש השוחטים במרכאש ובארץ רב העיר באר יעקב, הרב דוד לעסרי, הרב יהודה שושנה(גיליון בנתיבות אבותינו  מס' 4), הרב חנניה דרעי זלה"ה הרב הראשי ליפו ומחבר ספרים חדר מלכות, חדר בריו"ח חדר מכמונים – דרשות ועוד ליקוטים חשובים. הרב גד נבון (פחימא), רב ראשי לצה"ל(חדר מכמונים עמ' 6).הרב דוד טנז'י מחבר, הצדיק רבי לוי נחמני זלה"ה(הוא היה אומר עמ' 149). הפייטן הרה"ג רבי דוד בוזגאלו זלה"ה (מזמור לדוד עמ' טו).רבי שלום אלבאז תלמיד ר"א אביטבול לימד תלמידים בעיר במרכאש ובא"י כרב הספרדי לעיר חדרה חיבר הספר שלום על התורה.

שליחי קהילת דמנאת חששו לחזור לעירם-אליעזר בשן

שליחי קהילת דמנאת חששו לחזור לעירםדמנאת 0002

היהודים שהגיעו לטנגייר פחדו לחזור לבתיהם בדמנאת, מחשש פן יפגע בהם המושל וייקח מהם נקמתו, על שהעיזו להתלונן, ושמו פניהם לאירופה להתחנן בפני אחינו בפריס ובלונדון. כך פורסם ב־ " המליץ' א' בטבטתרמ"ה ה19 בדצמבר 1884.

שגריר בריטניה בטנגייר קיבל הוראה לחקור את הנושא

שמכתב  של משרד החוץ הבריטי לברון דה וורמס, נשיא 'אגודת אחים', ב-31 בדצמבר 1884 מאשר  קבלת מכתבו מה- 19 בחודש בקשר לפגיעות ביהודי דמנאת במרוקו הסובלים מידו של המושל. ומודיעו כי העתק מכתבו הגיע לשגריר בריטניה בטנגייר, שקיבל הוראה לחקור את הנושא ללא דיחוי.

ואם הנתונים הם כפי שהוצגו נכונים, ממשלת מרוקו תידרש להפסיק את הפגיעות ביהודים. מכתבו של הברון דה וורמס נשיא 'אגודת אחים' בדבר סבלם של יהודי דמנאת מידי המושל, הועבר על ידי משרד החוץ לגיוהן דרומונד האי ב- 31 בדצמבר 1884, והוא התבקש לחקור מיד האם המידע נכון. ועליו לנקוט בצעדים כדי להביא לענישתו של המושל, והפסקת הפגיעות ביהודים המסכנים, שעליהן הם מתלוננים.

פרק ג: שנת 1885

תגובתו של שגריר בריטניה למכתבו של הווזיר

השגרי גיוהן דרומונד האי ענה ב-3 בינואר 1885 למכתבו של הווזיר שכתב ב־20 בדצמבר 1884 בקשר להפסקת הפגיעות ביהודי דמנאת על ידי המושל, ולהעביר למנהיגי היהודים את ההצהרה של הסולטאן. בניגוד למשלחת של יהודי פאם, מנהיגי היהודים בדמנאת לא התלוננו.

 יהודים השתמשו בלשון בוטה נגד הממשלה והואשמו ברגימת מוסלמים באבנים, וכמה מהם נפצעו. יהיו לדבר תוצאות שליליות. לכן הנטייה של הממשל לאסור ולהעניש יהודים אלה, יחד עם המשלחת שנשלחה על יד יהודי דמנאת לסולטאן. הסולטאן והוזירים מודעים לעובדה ששאיפת הכותב הייתה תמיד שסמכותו של הסולטאן לא תיפגע.

דחיית ההאשמה שיהודים רגמו מוסלמים

השגריר דחה את עמדתו של המושל שלדבריו היא בלתי אמינה, בדבר מוסלמים שנרגמו על יהודים בעת שהצהרת הסולטאן נקראה בפניהם. כל אדם בר דעת המכיר את מצבם הנחות של היהודים, בעיקר .. באזורים הפנימיים של הארץ, לא יקבל את, ההאשמה האווילית הזו.

 הנכתב מתבקש להעביר זאת לסולטאן, והביע בפניו את אמונו בחכמתו של הסולטאן, לבל יורה לאסור או להעניש יהודים בדמנאת, או את חברי המשלחת מפאס. אלא שהסולטאן יורה על חקירה יסודית של התנהגות המושל בדמנאת, והנזק שנגרם על ידי החיילים והקרובים למושל, לסוכן בריטי בדמנאת.

מציע לשלוח לדמגאת ווזיר לחקירת העובדות

המומלץ הוא סיד בובקיר עם הוראה לאסוף מידע בקשר להתנהגותו של המושל, ולדווח לכותב על  התוצאות. קשה יהיה לו אם יחשוש מנקמה של המושל. אבל הוא יאיר באור אמיתי את האירועים. כך יוכח שוב רצונו של הסולטאן בעשיית צדק. אם יהיה לו קשה להגיע לנבכי האמת, יציע לאחר התייעצות עם הממשל, לשלוח פקיד בריטי לדמנאת לחקירת הנושא.

מסקנת הכותב, כי מושל דמנאת הוא אדם אכזרי, שהתייחס בנבזות כלפי יהודים חסרי אונים, והעדות שנעזר בה היא בלתי אמינה.

10 בינואר 1885 המבט של האירופאים על המצב בדמנאת

דרומונד האי כתב לשר החוץ הרוזן מגרנויל  Granvilleאת הדברים הבאים:

כבר בתחילת אוגוסט אשתקד הובאה לידיעתו ההתנהגות האלימה של מושל דמנאת כלפי היהודים. כתב לווזיר בנידון ומצורף בזה תרגומו. הכותב עזב את טנגייר לפני שקיבל תשובה. בהיעדרו פנה מר וייט [White] ב-18 בספטמבר לפי הוראתו, לווזיר בניזון.

תרגום המכתב ותגובת הווזיר רצופים. שגריר איטליה והקונסול של ארה״ב כתבו גם כן לחצר הסולטאן בנידון. בעיירה הקטנה דמנאת התרחש מאורע המאפיין את היחסים המסובכים בין המוסלמים ליהודים . הותקפו יהודים, ביניהם בעלי תעודות חסות של מדינות זרות.

 לאחר שנודע הדבר לקונסולים של בריטניה וצרפת, הם ביקשו את פיטוריו של הקאיד, שהיה לו חלק בהתקפות. הסולטאן שעמד לצד המושל שתחת פיקודו, גילה דו פרצופיות, וטען שהיהודים גרמו למצב, על ידי שהשתמשו בלשון מעליבה וברגימת אבנים על מוסלמים.

נציג הסולטאן נשלח לדמנאת

הסולטאן שלח נציגו לדמנאת כדי לחקור את ההאשמות של המשלחת היהודית שהגיעה לטנגייר ולחצר המלכות, נגד המושל. הנציג קיבל הוראה לקרוא בפני היהודים הצהרה של הסולטאן בה נאמר, שניתנו הוראות על ידי הסולטאן שאסור למושל להטיל על היהודים חובות חריגות ועבודות כפויות.

אלימות של אנשי מושל דמנאת כלפי סוכן של נתין בריטי

ב – 10 בחודש נתקבל דו״ח מסגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה בדבר התקפה על הסוכן של סגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה מר לאפין, על ידי אנשי המושל של דמנאת. הרצתי מכתב לוזיר בפועל של ענייני החוץ ( מצורף העתק ) כי יש לפצות את הסוחר הבריטי, ולפטר את המושל של דמנאת.

עלילה כי יהודים נהגו באלימות כלפי מוסלמים

משלחת של יהודי דמנאת שנשלחה לטנגייר ולפאס נקטה באמצעים אלימים לאחר השמעת ההצהרה של הסולטאן בפאס ורגמה מוסלמים באבנים. כתגובה הורה הסולטאן לאסור יהודים אלה יחד עם חברי המשלחת.

שגריר איטליה מר סקובסו SCOVASSO אמר לכותב שקיבל מידע דומה מהוזיר. שגרירי בריטניה ואיטליה משוכנעים כי המידע שקיבל הסולטאן והשגרירים הוא מוטעה. יהודי דמנאת חסרי המגן לא נקטו באלימות נוכח הצהרת הסולטאן.

 החלטנו שנינו לשגר יחדיו מכתב לוזיר, בו כתבנו כי העלילה שיהודים נהגו באלימות ורגמו מוסלמים אינה נכונה, וכי תמוה שהוזיר היה מוכן לקבל עדות כזו כאילו היא נכונה. פנינו שוב לסולטאן באמצעות וזיר בבקשה כי הצדק ייעשה לנתינים היהודים המסכנים, וכי יש להעניש את המושל על מעשיו האכזריים ואי הציות להוראות הסולטאן.

שליחו של השגריר יחקור את הנושא בדמנאת  129

בכותב פנה לאדם בשם בובקיר הגר במראכש מרחק של יום מדמנאת, שהועסק על ידו בעבר כשיהודים נפגעו במראכש. הוא אדם אמיד וזוכה להערכה על ידי- הסולטאן והוזירים שלו. הכותב מקוה שיוכל  למסור דו״ח אמיתי על מה שאירע. דאג לציידו במכתבי המלצה מיהודים בעלי מעמד בטנגייר למנהיגי היהודים בדמנאת, כדי שימסרו לו מידע מהימן.

הכותב יעביר לשר החוץ תרגום תשובתו של הוזיר. נודע לכותב שהמושל של דמנאת הוזמן לחצר המלכות בעת חגיגת ה'מולוד,, למרות שהכותב בדעה שהיחס של המושל ליהודי דמנאת היה אכזרי.

רצון לנקמה ביהודים בגלל יהודים בעלי תעודות חסות רמאים

היהודים בעלי תעודות החסות הציגו תביעות מזויפות על חובות של מוסלמים עשירים בפאס. יש רצון אצל המוסלמים לנקום ביהודים אלה, ונשקפת סכנה כי בהיעדרו של הסולטאן תהיה שחיטה של יהודים ושוד  רכושם. השגריר הבריטי הזהיר את זקני היהודים בטנג'יר מפני אירוע כזה.. מתן תעודות חסות הוא שורש הרע. אולי אין זה רצוי לדווח לברון דה וורמס או לחברים אחרים של 'אגודת אחים' היהודית בקשר לעמדתי בנושא החסות. אבל יש תועלת בכך שהם יזהירו את אחיהם במרוקו על השלילה שבחסות

ביקורת על התנהגותם של יהודים בעלי תעודות חסות מלוים בריבית

בו בזמן מתח דרומונד האי ביקורת על התנהגותם של כמה יהודים מלוים בריבית. ביחוד בעלי תעודות החסות  מצרפת וממדינות אחרות שגרים בפאס ובמכנאס. אלה גרמו לשנאה של המוסלמים כלפי היהודים.

משלחת יהודי דמנאת שבאה לפאס- נאסרה לשם הגנה על חייהם

במכתבו של הוזיר הראשי לקונסול ארה"ב מתיוס ב-7 בינואר 1885 נאמר, כי שליחו של הסולטאןשקיבל שוחד טען, שהיהודים שהותקפו ונפצעו, מהם שלושה שנפטרו, הם התוקפנים. הסולטאן בדעה כי הנציגים של יהודי דמנאת שבאו לפאס מסיתים את אחיהם בדמנאת להתנהגות תוקפנית, והממשל נפגע מכך. הדבר ישפיע על המונים בערים הפנימיות, והממשל לא יוכל להגן על היהודים. לכן החליט הסולטאן לאסור את חברי המשלחת שהגיעה לפאם, נוסף לאלה שנאסרו בדמנאת על ידי המושל, במטרה עליהם מפני חמת ההמונים. ויש חשש שיהודים ייענשו בתור מרדנים.

רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל-מקורות שונים

רבי דוד אלקיים

אולם עוד לפני שנודע רד״א כמשורר יצא שמו במוגאדור כסופר־עיתונאי ששלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעיתונים העבריים הצפירה והיהודי (שיצא בלונדון). את כתבותיו המעטות להצפירה הוא כתב בשנים תרנ״ב-תרנ״ג, ובהן הוא העלה סוגיות חברתיות ותרבותיות עיקריות בחיי הקהילה המקומית. דרך כתבות אלה ביטא את עמדותיו כלפי הנושאים שעליהם כתב, ולא הצטמצם בתיאור המציאות שהיה עד לה. כך הוא יצא חוצץ נגד מנהגי השמחה שהיו נהוגים במוגאדור בתשעה באב לצד מנהגי האבלות שעליהם מצווה הקהילה. במנהגים יוצאי דופן אלה הוא ראה שרידים של תורת השבתאות. כך הוא כתב מאמר נמרץ ונרגש עם מגמות דידקטיות־חינוכיות על חשיבותה הרבה של הכשרה מקצועית לילדי ישראל לצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים שמעניקה המלאכה לבעליה. אגב כך תקף בחריפות את התנהגותם הגסה והאלימה לפעמים של שליחים שבאו מארצות אשכנז למרוקו לאיסוף נדבות ועשו את תורתם קרדום לחפור בו. כמו כן תיאר בקווים קודרים את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, את השיפור הניכר שחל בו לאחר שניתן הצ׳היר (=הצו המלכותי) בשנת 1864 למשה מונטיפיורי, צו שקבע את זכויותיהם האזרחיות, ואת ההידרדרות שחלה במצבם של היהודים במראכש ובכפרי הדרום בעטיו של שלטונו העריץ של מושל מראכש.

הערות המחבר : ראה הצפירה, תחת הכותרת ״מכתב ממארוקו״, שנה יח (תרנ״ב), גיליון 208, עמי 840 וגיליון 209, עמי 845; גיליון 237, עמי 959-958 וגיליון 241, עמי 975; גיליון 259, עמי 1047 ; גיליון 268, עמי 1084-1083 ; שנה יט (תרנ״ג), גיליון 245, עמי 1045-1044 וגיליון 246, עמי 1049. השווה: ״וכשישבנו והיינו חוקרים מאין יצאו המנהגים הרעים האלה ושרשם הרע ממי יצא, ובלי ספק איזה רע מעללים, ומכת של שבתי צבי השליך טפת סם המוות בערינו ערי המערב וקדמונינו שהיו בזמן ההוא טחו מהשביל לבותם ולא ידעו ולא ראו סבת העניין. כי ידוע ששבתי צבי שנה המנהג וביטל צום תשעה באב וקראו יום חג הנחמות וגו״׳ (הצפירה, שנת תרנ״ב, גיליון 208, עמי 840).

הערת המחבר : השווה ״קולי אל אחי בני עמי יושבי הארץ הזאת אקרא ולא אחשך: חוסו נא אחינו וחמולו על בניכם ובנותיכם, ילדים קטנים שאין להם ידיעה ממקרי הזמן והקולר תלוי בצואריכם למענם, אל תהיו מן קצת חסידים צבועים וקצת אנשים גאותנים שמעכבין את בניהם מלמוד מלאכה, ואומרים: אנחנו רוצים שיהיו בנינו חכמים, דיינים או שוחטים וג״ב [=וגם כן] עשירים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות, אוי ואבוי להם כי טח לבם מהשכול, כי גלגל הוא החוזר בעולם ואוי למי שדבקתו הרעה ונמצא קרח מכאן ומכאן.

     

כבר בכתבות אלה הפגין רד״א את כושר הבחנתו החד ואת מודעותו למקומם של חפצים ועצמים על פרטיהם, והראה את כוחו באמנות התיאור של טקסים והתרחשויות, כגון אווירת היריד ששררה בקרב נשות מוגאדור וילדיהן בתשעה באב, וכן, להבדיל, הפאר וההדר שבטקסי חגיגות הבר־מצווה של בנו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, אשר שימש גם כסגן הקונסול האוסטרי במוגאדור. בכתבותיו אלה נשבה גם בין השיטין רוחה של תנועת ההשכלה האירופית, אשר לה התוודעו רד״א ואנשי חוגו דרך העיתונות העברית וספרות ההשכלה שהגיעה למוגאדור ממזרח אירופה וממערבה. משמעותי הוא, שאת כתבותיו להצפירה שיגר בזמן שלעיתון זה היה במוגאדור סופר רשמי, יצחק בן יעיש הלוי, ששלח לעיתון כתבות באופן די סדיר בין השנים תרנ״א-תרנ״ד. את כתבותיו להיהודי שלח רד״א משנת תרנ״ח עד לשנת תרס״ז, ובהן תיאר את קורות הקהילה.

באותה תקופה לערך (1895-1885), בעשור הרביעי לחייו, כתב כנראה רד״א גם את שירי החכמה וההשכלה שלו, שבהם הוא נתן דרור לחוויותיו המשכיליות המסעירות. בכתובת שבראש אחד משיריו הוא רשם: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיף המשכיל דברים אמיתיים – החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורס או כופר״. בשיר זה, כמו בשירים אחרים, אין המדובר בחכמה סתם – כפי שהיא מוזכרת לעתים בשירת יהודי מרוקו ובשירה הרבנית בכלל – ולא בהשכלה סתם, אלא באותה דרך חיים שקנתה לה מקום מרכזי בקרב העלית התרבותית של הקהילות היהודיות באירופה במאות ה־18 וה־19, ואשר ערכיה וספרותה הטרידו את מנוחתו של המשורר.

עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה,
ר' דוד אלקיים

שָׁפָה בֵין הַשָֹּפוֹת, מַה לָּך נִרְדֶּמֶת?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,
הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תִּהִי נִכְלֶמֶת
.
תּחַתַ הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה
,
תִּתְנַשִֹּאִי בְתוֹךְ עַמֵּךְ, נֱעֶצֶמֶת

וּבְנוֹת הַשִּׁיִר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,
כִּבְתוֹךְ מַעֲשֵֹה רִקְמָה נִקְסֶמֶת

יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה;
בָּך נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת
.
קוֹמִי אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כּמְּנוֹרָה
;
בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת
.

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,
כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962 מאת יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

באותו גיליון הציע המשפטן קרלוס דה נזרי לעודד את ההורים להתלונן על ניצול קטינות אם מדיניות האסלום תתחדש. לשם כך יש להסתמך על סעיף 290 בחוק הפלילי המרוקני ולפנות לבית המשפט העליון: "שופטי בית המשפט יוכיחו את עצמאותם אם יענישו כהלכה את הניצול הבלתי חוקי". מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר וחבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב דרשו מן השר אלפאסי שיכחיש את דבריו על היהודים שהם ד'ימי. הם פנו לעזרת דעת הקהל במדינה וביקשו גם לכנס את מועצת הרבנים בראשות הרב שאול אבן-דנאן, שלא התכנסה זה זמן רב. ביטאונה של מפלגת השמאל אתחריר (השחרור) פרסם גרסה משלו על ההתאסלמויות בעידוד יריבו הפוליטי. לדבריו, הצעירות היהודיות מתאסלמות כדי לזכות בדרכון מטעם משרד "סי עלל" (האדון עלאל) כדי לעלות לרגל לכאורה למכה ותחת זאת נוסעות לישראל.

המשפטן קרלוס דה נזרי נדרש אף הוא לבעיה מטרידה זו. לדבריו, ילדות יהודיות נחטפות באורח מסתורי ומובלות לאזור מגורים מוסלמי, שם כופים עליהן להינשא ולהתאסלם. בגלל פרסומים אלה הציף גל פחדים את הקהילה שהרגישה חסרת אונים. דה נזרי טען שלקהילה אין אמצעי הגנה יעילים שכן אין מענה בחוק המרוקני לבעיה זו והשופטים פוסקים כראות עיניהם. לכן אין ברירה אלא לקוות שהבעיה תיפתר לפי אמנת האו"ם לזכויות האדם שמרוקו חתומה עליה. לדבריו הרצון להגר בקרב היהודים מעולם לא היה כה חזק. הוא הזכיר את סיפורה של הצעירה סול (סוליכה) חתשואל שנחטפה וגוירה בראשית המאה בפאס אך המשיכה לשמור על דתה בסתר. עקב התעקשותה לשמור על יהדותה ערפו את ראשה בכיכר העיר. "סוּליכּה הצדיקה" נעשתה לסמל ולאגדה בקרב יהודי מרוקו.

פקיד מרוקני בכיר טען בפני נציגי הקהילה שהיהודים אינם מוחים כאשר יהודיות מתחתנות עם נוצרים אך נזעקים בעת חתונה עם מוסלמי. עיתון הקהילה השיב שהם מוחים מפני שמדובר בקטינות שגילן מתחת לגיל עשרים. נציגי משרד הדתות השיבו שהאסלום נעשה בהסכמה, ללא לחץ ותוך מודעות מלאה של הנוגעים בדבר. כיוון שאלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, פרסם עורך ביטאון הקהילה ויקטור מלכא מכתב גלוי לשר. הוא הכחיש את הידיעה כאילו ראשי הקהילה מתכוונים לתבוע את העמדתו לדין ושאל אם בא הקץ לתור הזהב מתקופת אלוִיפאק (ההבנה היהודית-מוסלמית) אחרי העצמאות. אמנם בפועל זוכים היהודים לשוויון זכויות מלא, אך דברי השר עלולים להסית להידרדרות המצב. העורך הזכיר את הצהרתו של המלך חסן השני בהיותו יורש העצר: "אין אני רוצה לשמוע על מוסלמים ויהודים אלא על מרוקנים בלבד".

עלאל אלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, אך בהמלצת מנהיג מפלגת השמאל, עבד ארחים בועביד הזמין את ויקטור מלכא לשיחה. מלכא חשש מאוד מפגישה זו עם מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל שהיה סמל האיום על היהודים. הוא חשש ממעצר, אך אזר אומץ ונפגש עם השר. בפגישתם, שנמשכה חמישים דקות, טען אלפאסי שמשרדו אינו עוסק בתעמולה אלא בפרסום המידע שמוסרים לו בתי הדין של הממלכה. אין הוא מתנגד להמרות דת מרצון של שני הצדדים כמו במקרה של ז'אן בן עבד אלג'ליל שהמיר את דתו והפך לכומר. היה גם צעיר מוסלמי בן 18 מפס בשם בן זכיר שהתגייר ואיש לא מחה על כך. השר חזר על עמדתו לשוויון זכויות מלא לכול. אין שני סוגי אזרחים יש רק סוג אחד, המרוקני, ואין אפליה גזעית במרוקו כיוון שהיא מנוגדת לטבעו של העם המרוקני ולמנטליות שלו. כראיה הוא הזכיר את מספר הפקידים הבכירים היהודים במנהל המדינה. יתר על כן, על בסיס עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים את דרכו אין הוא מתנגד לזכותם של יהודים לעזוב את מרוקו אם רצונם בכך.

בסוגיית הד'ימי אלפאסי לא הכחיש את דבריו אך ציין שאין להבין לא נכונה את המושג ואין לראות בו פגיעה, שכן בחוק האסלאמי יש לד'ימי זכויות יתר שלא מוענקות לשאר האזרחים. הלא מוסלמי המבקש לחיות בקהילה המוסלמית מוגן על ידי הד'ימה שמשמעותה התחייבות המדינה המוסלמית, בשם האלוהים, להגן על זכויותיו החברתיות והדתיות של המיעוט. בשל כך אין מחייבים את אנשי המיעוט להילחם לצד המוסלמי במלחמת מצווה אם הם לא רוצים בכך. הד'ימי משלם מס למדינה המוסלמית ומקבל את אותן זכויות וחובות כמו המוסלמי. אף שהחוק האסלאמי התפרש לרעה על ידי נציגי הקולוניאליזם, העולם המוסלמי תומך מרצונו בתאוריות המודרניות של מושג האזרחות הכולל מיזוג כל יסודות האוכלוסייה בקהילה לאומית אחת

מליחת ראשים ערופים של מורדים בשבת-רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה

עריפת ראשים ברבאטרבאט העיר

 דיברנו על עריפת ראשים בפתח המלאח, ומליחת ראשי מורדים בחוקי המלך ובמלחמותיו. בשנת 1872 קרה מקרה מדאיב ״לחכמי ולשוחטי העיר רבאט״. באותה שנה הצליח הסולטן מוחמד ה־4 לדכא שבט בני מוסא אשר מרדו בו, ארבעים ושמונה מהם נתפשו ונידונו למוות, לפי פקודתו נשלחו ממראכש לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים להשלח לפאס, שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם, וזה השפלה גדולה ועונש מחפיר לגויים המורדים שיהודים המושפלים בעיניהם (ח״ו) הם שיערפו את ראשיהם, אך מכיון שזה היה ביום שבת קודש החכמים סירבו בכל תוקף לבצע צו המלך מפני קדושת השבת, למרות איומיו של המושל, זה פקד על חייליו להיכנס לבתי הסרבנים החוצה, הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם. הנושא הגיע לאגודת אחים בלונדון ותגובתם פורסמה בדיווחים השנתיים וזה עשה רעש בכל עולם היהודי [ראה דיווחים ותזכירים בספר מזרח שמש עד מבואו עמי 268 והלאה].

מתוך הספר " ממזרח שמש עד מבואו "- אליעזר בשן

מליחת ראשים ערופים של מורדים בשבת

בשנות ה-70 הראשונות של המאה ה-19 הוכרחו יהודים למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. מה הרקע למעשה? הסולטאן מוחמד ה-18 סבל ממרידות של שבטי ברברים, וכדי לאלצם לקבל מרותו היה עורך מסעות עונשין עם צבאו. בין השבטים האלה היו בני שבט מוסא ששכנו דרומית למראכש. ב-1872 הצליח לדכאם, וארבעים ושמונה מהם שנתפשו נידונו למוות. לפי פקודת הסולטאן נשלחו באוקטובר אותה שנה לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים היו להישלח לפאס. שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם בשבת. הם סירבו, למרות איומיו של מושל רבאט. זה פקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולגרור את הסרבנים החוצה. הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם.

הדבר הגיע לידיעתה של כי״ח, ונשיאה א. כרמיה פנה ב-27 בפברואר 1873 לשגרירי צרפת, בריטניה ואיטליה במארוקו בבקשה שיפנו לסולטאן בנדון. טיסו  Tissotשגריר צרפת, ג׳והן דרומונד האי John Drummond Hay שגריר בריטניה, ענו ב- 13 במרס והאיטלקי סקובאסו Scovasso ב-21 באפריל, והבטיחו שיטפלו בנדון בהגיעם לפגישה אצל הסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראות לנהוג בצדק כלפי היהודים. הראשון כותב רק על התנכלות ביהודי רבאט ומכנאס, ואילו השני התייחס לעובדה שיהודים ברבאט נאלצו באוקטובר האחרון למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. הם משוכנעים שהסולטאן אינו מודע למקרה, ואין ידו במעל רק במאי 1873 הגיע הנושא לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון, כלומר כשבעה חודשים לאחר המעשה. תגובתה פורסמה בדיווח השנתי שלה, ובה נאמר כי בישיבת המועצה הוחלט שבהתחשב בנוכחותו של ג׳והן דרומונד האי בלונדון, יפנו אליו כדי שיביא את הנושא בפני הסולטאן ויבקשו שהאשמים יתנו את הדין, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

ב-19 במאי כתב א. בניש סגן נשיא ״אגודת אחים״ לדרומונד האי שהשוחטים היהודים ברבאט, שהם אנשים לויאלים, הוכרחו ע״י הממשל המקומי למלוח את ראשי המורדים בשבת. הדבר מנוגד לפקודה המלכותית שנתן הסולטאן למונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864. הכותב משוכנע שהדבר נעשה ללא ידיעתו של הסולטאן. הוא מבקש אפוא שבתור נציגה של בריטניה במארוקו יפעיל השפעתו על הסולטאן כדי שמעשה כזה לא יישנה.

בינתיים חזר דרומונד האי לטנג׳יר, ותשובתו נכתבה משם ב-30 במאי. הוא ציין שכבר במרס (צ״ל בפברואר) קיבל מכתב דומה מכרמיה נשיא כי״ח, ובביקורו אצל הסולטאן יחד עם מר טיסו, הביאו את הנושא לתשומת לבו של הסולטאן. התערבותם נשאה פרי, והוראות חמורות ניתנו ע״י הסולטאן למניעת מעשים כאלה21. וכאן אנו באים להשלים את המידע והטיפול של הגורמים השונים בפרשה, שטרם פורסם. המידע מרבאט הגיע לפריס לפני הגעתו ללונדון. כאמור, כבר ב-27 בפברואר 1873 פנה כרמיה לדרומונד האי וביקשו להתערב אצל הסולטאן בקשר לשני נושאים:

א.         באוגוסט 1872 אולצו יהודים במכנאס ע״י המושל לעבוד בשבתות ובחגים. (על אירוע זה אין דיווח בפירסום של ״אגודת אחים״).

ב.         כפייתם של שוחטים יהודים ברבאט למלוח ראשי המורדים בשבת. וכל זאת למרות הוראת הסולטאן האוסרת להטיל על יהודים מלאכות בזויות, וזו הפרת הפקודה. בנושא האחרון היתה התכתבות בין דרומונד האי לשר החוץ הבריטי והסולטאן עד ה- 24 באפריל 1873, בזמן ש״אגודת אחים״ בלונדון עוד לא היתה מודעת לנושא, או שעדיין לא טיפלה בו. מכתבו הנ״ל של כרמיה הועבר ע״י דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב 13 במרס 1873, יחד עם העתק תשובתו של דרומונד האי לכרמיה. על מה שאירע במכנאס אין לדרומונד האי כל מידע, ועל האירוע ברבאט קרא לאחר שובו לטנג׳יר ב״גיברלטר כרוניקל״. בעקבות זאת כתב לסגן הקונסול שלו ברבאט וביקשו לאמת את הידיעה, ולהודיעו תוצאות הבדיקה. זה אמנם אישר את נכונות המידע, אבל היות והוזיר לעניני חוץ נעדר, חשב דרומונד האי לנכון להמתין עד שיגיע לחצר הסולטאן, ובריאיון פרטי עמו יזכיר את ההתנהגות השלילית של הממשל המקומי. כמו כן יזכיר לו כי אמנם מליחת ראשי המורדים ע״י יהודים הוא נוהג קדום, אבל זו הפעם הראשונה ששמע כי על יהודים לבצע מלאכה מגעילה זו בשבת שלהם. (תעודה מס׳ 1) עד כאן מספרו של אליעזר בשן, ממזרח שמש עד מבואו.  

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר