ארכיון יומי: 8 באפריל 2016


דיונים להקלות בסלקציה-חיים מלכא

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה 2במאי 1952 אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, שלדעתו הקטנת העלייה אינה מסיבות אובייקטיביות – הדגשת המחבר , וכי באוקטובר 1951 " החלטנו על עלייה סלקטיבית והיה צריך להשקיע משאבים ומאמצים במועד, לרפא את המועמדים לעלייה, ולא היינו עומדים כיום במצב חמור זה של עלייה מצפון אפריקה.

יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, הגיב : " אני הסכמתי בזמנו על עלייה סלקטיבית וחברי ( מאחדות העבודה ) תקפו אותי על כך, אך לא ייתכן שנחליט מצד אחד על עלייה סלקטיבית, ומצד שני לא נעלה אותה "

ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, הציע להקל בהגבלת גיל " הזקנים מצפון אפריקה ולהעלותו מ-35 ל-40, הקלה זו,לדעתו, יכולה להביא תוספת של כ-20.000 עולים בשנה. לוי אשכול שהיה שר האוצר בממשלה ולראש מחלקת ההתיישבות, התנגד לכך בתוקף ואמר שעלייה זו, עם מטען סוציאלי כבד, רק תביא נזק למדינה.

בעמדת לוי אשכול תמכה גברת רוז הלפרין, חברת ההנהלה הציונית בניו יורק. גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוק, התנגד להצעת רפאל ואמר : " הייתה סיבה לקביעת הגיל המקסימאלי ל-35, ואם אין עלייה היום מרומניה, זו לא סיבה להעלות את הגיל ל-40, יש להעמיק את מיצוי המכסה מצפון אפריקה במועמדים עד גיל 35.

על כך אמר רפאל : אתם אישרתם בנובמבר 1951 עלייה של 120.000 לשנת 1952, כאשר למעלה ממחציתם אמורים היו לעלות ללא סלקציה ועם בעיות סוציאליות, וכיום לא נוכל להגיע אפילו ל-50.00 השנה. הצעת רפאל נדחתה.

על העלייה המתוכננת לשנת 1953 ממרוקו אמר רפאל : " עלייה של 18 אלף יהודים ממרוקו אינה נותנת כמעט דבר לפתרון שאלת היהודים באותה ארץ, משום שהריבוי הטבעי במרוקו הוא גדול ממספר העולים ".

והוסיף כי יש להמשיך ולשמור על הסלקציה הבריאותית בצפון אפריקה, בציינו כי מארצות אלה לא מגיעים חולים, משום " שאנו ממש מוציאים את נשמתם על ידי כל מיני בדיקות. החולים המגיעים לארץ, אמר רפאל, הם מבולגריה ומפולין, ולגביהם אין סלקציה ; ואילו מארגנטינה הם עולים מכוח " חוק השבות ". עוד הציע רפאל להעלות את הגיל המקסימאלי של מפרנס מ-35 מל-40, וכן להכריז על דרום תוניסיה כעל ארץ חיסול, משום הסכנה האורבת להם.

גיורא יוספטל, לוי אשכול וברל לוקר התנגדו להצעתו זו. מליאת הסוכנות החליטה כדלקמן.

1 – להמשיך במדיניות העלייה הסלקטיבית – מצפון אפריקה ופרס – מבחינת בריאות העולים, לפי ההסכם בין מחלקת העלייה ומשרד הבריאות מיום 13 ביוני 1953.

2 – הגדלת רשת הריפוי של המועמדים לעלייה בארצות המוצא – מרוק, תוניסיה ופרס – ובמרסיי.

3 – לבחון את האפשרות להרחבת הריפוי במחנה המעבר בארץ.

4 – להעלות את גיל העולה המפרנס מדרום מרוקו ומכפרי גבול פרס מ-35 ל-40.

5 – להתחייב לעליית המשפחות, שבניהן עלו במסגרת עליית צעירים ונוער, גם אם ראש המשפחה המפרנס הוא עד גיל 50, תוך שנתיים ימים. הסלקציה הבריאותית חלה גם על העולים לפי סעיף זה – סעיף זה אושר על ידי " המוסד לתיאום " רק ביולי 1954 -.

6 – לברר עם הממשלה את ההצעה בדבר קביעת תוניסיה הדרומית כארץ חיסול ולארגן עליית יהודית בשנת תשי"ג – אוקטובר 1952 – ספטמבר 1953 – פרט למקרים סוציאליים, שיוסדרו על ידי הקהילות המקומיות.

" המוסד לתיאום " לא אישר את סעיף מספר 6. אצ"מ 100/944S , פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום ", 15 במרץ 1953

הנה כי כן לא אישרה המליאה את הצעת רפאל להעלות את גיל המפרנס במרוקו, תוניסיה ופרס מ-35 ל-40. הקלה זו ניתנה רק לכפרי דרום מרוקו ולכפרי גבול פרס – ובמרץ 1952, גם לכפרי דרום תוניסיה.

כן אישרה המליאה להעלות תוך שנתיים הורים, ששלחו את ילדיהם לארץ במסגרת עליית הנוער – אך בתנאי שיהיו בריאים ולא יעברו את גיל 50 ; שכן שליחי הסוכנות הבטיחו להורים, שאם ישלחו את ילדיהם במסגרת עליית הנוער, יוכלו לעלות בעקבותיהם, החלטה זו לא מומשה עד כה עקב מדיניות הסלקציה החדשה, ולמעשה לא היה בה פתרון של ממש : שכן אם יש מפרנס הורה חולה, או שעבר את גיל ה-50, ובעבר שלח את בנו או בניו במסגרת עליית הנוער – לא יוכל להצטרף לבנו או בניו !

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה-במצוקתה

בתשובה לשאלה הדגיש מר ברגינסקי כי רק 3% מעולי צפון אפריקה שהגיעו באותה תקופה לארץ, עזבו את מקום עבודתם. אני מכריז עם כל הרצינות הדרושה, אמר בסיכום, שאחרי הניסיונות שהיו לנו, אני משוכנע ואפילו בטוח, שהיהודים מצפון אפריקה יהוו גורם יקר ערך בהתפתחותה של ישראל.

" והו חומר אנושי טוב, שאינו גורם שום סיבוכים…….., נקלט בקלות בעבודה, מהיר בלימוד  העברית ".

יומיים אחרי מסירת הודעה זו לעיתונות, ובטרם ראיתיה מודפסת, טלפנו אלי משגרירות ישראל בפאריס והזמינו אותי לשיחה. באתי אל השגריר יעקב צור, שהכרתיו היכרות חטופה לפני כן. הוא קיבלני בלשכתו, בפנים רציניות, לחץ על כפתור ובן רגע הופיע איש בעל פנים בהירים ושפם צהוב, בן דור שמו, המזכיר הראשון. צור ניגש מיד לעניים ואמר :

" ביקרתי בצפון אפריקה, נתת ראיון לסוכנות הטלגרפית היהודית, יש לנו התנגדות גמורה לכל מה שעשית שם ולכל מה שדיווחת. להווי ידוע לך, שמתרקמים יחסים טובים ומועילים בינינו ובין צרפת ; היחסים האלה עומדים להתפתח לטובתנו ולהניב תוצאות חשובות בשטח הכלכלי, הפוליטי והביטחוני.

ודאי ידוע לך שהצרפתים אינם מתכוננים לוותר על שלטונם בארצות צפון אפריקה. הם מנהלים עכשיו מאבק מר באלג'יריה. הם יודעים שצפוי להם מאבק גם במרוקו ובתוניסיה. הם צוברים כוח, שוקעים בחובות ומעוניינים בבעלי ברית. הם יודעים יפה על היחסים שבין יהודים ומוסלמים בארצות צפון אפריקה. הם רואים ביהודים כוח שיעזור להם במאבקם נגד הערבים. דווקא מפני שהיהודים פזורים בערים, בעיירות ובכפרים, יוכלו היהודים לשמש להם מקור אינפורמציה על הנעשה בין הערבים.

בשיחות שמתקיימות באופן מתמיד והדוק בין מדינת ישראל לצרפת נאמרו דברים אלה באורח ברור, ויש להניח שמדינת ישראל הבטיחה הבטחות ברורות. המסקנה – אל לנו להוציא משם יהודים לעלייה לארץ, הם נחוצים בצפון אפריקה לעזרה לצרפתים. והנה אתה בא ועושה את ההיפך ". הוא המשיך ברוח זאת, השתלהב מדבריו הוא, שהפכו לנאום נלהב כאילו עומד הוא בפני מאות מאזינים. חדלתי להקשיב לדבריו. מה יכולתי ללמוד ממנו ?

הוא סיים ונשתתק ואני אמרתי לו ולעוזרו : " חישבתי את דרכי ופעולותיי בזמן שהותי בצפון אפריקה כפי שהנך רואה מהודעת יט"א לעיתונות דיברתי כמעט אך ורק על מרוקו ולא הזכרתי את תוניסיה ואלג'יריה. אמרתי שהמנהיגים היהודים במרוקו מסרו לי על רצונם של היהודים לעלות. על דברים אלה הם חזרו בשיחה שהייתה לנו ברבאט עם הפקיד הממשלתי לענייני יהודים שם, ז'ק דיהאן. אני הבעתי בפניו את דעתי על מצבם של היהודים שם והוא הסכים, אומנם בשפה רפה, לניתוחי.

ידעתי היטב שנמצא אני בארץ זרה והייתי זהיר בדברי, ואף פעם לא פניתי בקריאה ליהודים לעלות, לא עסקתי שם בתעמולה לעלייה, לא הלהבתי אותם ואפילו לא דיברתי עמהם על סיכויי קליטתם בארץ. האזנתי רק לרצונם החזק לעלות וראיתי את הדמעות בעיניהם.  בנתחי בהודעה לעיתונות את מצב היהודים בצפון אפריקה לא עסקתי בעניינים פוליטיים, לא נגעתי בענייני ביטחון היהודים שם. זה היה יכול לשמש לצרפתים עילה לחשוד שאני מפקפק ביכולתם להגן על היהודים – ואני באמת מפקפק.

נוסף למה שאמרתי ומה שאני מעריך כ " התנהגות זהירה ודיפלומטית ", אינני יודע, אך אני משער, מי הורה לך לומר לי את הדברים שאמרת עתה. אך אני, כחבר ההנהלה הציונית, שבמצעה כתוב שמטרת הציונות היא להביא את היהודים לארץ ישראל מבלי להוציא מהכלל איזו שהיא ארץ בעולם, אינני מקבל את ההערכות הפוליטיות בנוגע לצרפת. על כל פנים, כציוני מהשורה וגם כחבר ההנהלה של התנועה, אני מתנגד להן. לא נטלתי על עצמי לומר ליהודים לוותר על עתידם ולהישאר במרוקו מפני שזה דרוש לצרפתים. היהודים זקוקים לנו ואנו זקוקים להם בארץ.

אם תתעוררנה שאלות ביחס לביקורי בצפון אפריקה בין ההנהלה הציונית לבין ממשלת ישראל – ידונו על כך ביניהן ; לשם בירורים כאלה קיים המוסד לתיאום בין ההנהלה והממשלה. השגריר לא הגיב ואני קמתי והסתלקתי.  בו בערב טלפן לי יוספטאל שהגיע לפאריס. הוא הודיע לי שלא נספיק להתראות בערב בשל פגישות והתחייבויות אחרות, ולמחרת בבוקר יטוס למרוקו עם אנשי הג'וינט ויחזור כעבור יומיים.

בשובו התקשר אלי שנית לפנות ערב. למחרת בבוקר עליו לצאת לארצות הברית והוא מציע שאבוא אליו לשיחה. ישבנו בחדר במלון. המקום נראה לי משום מה קודר מרוד בדמדומי הערב, ממש כמו יוספטאל. ניגשנו ישר לעניין והוא פתח :

" הייתי במרוקו עם מנהל הג'וינט בצרפת, ד"ר בקלמן ועוד אחד מעוזריו. במשך יומיים ביקרנו במקומות אחדים, גם בכפרים, והגענו למסקנה אחת – שאין לשנות את ההחלטות המשותפות לממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית בדבר צמצום העלייה מצפון אפריקה ושמירת עקרון הסלקציה .

הוא לא פירט, לא נקב בשמות מקומות ואנשים. הייתי המום מהדו"ח היבש הזה, והחרשתי במשך דקוך אחדות.  אמרתי : " האם מבין אתה שבזה אתה מצמצם מאוד את ממדי העלייה לארץ, הן כרגע האפשרויות של עליית יהודים מארצות אחרות הן כמעט אפס ".

הדבר ידוע לי, השיב, אבל אין לנו אמצעים לקליטת עלייה, ובפרט את העלייה מאפריקה הצפונית.

הפסקתי את דבריו ושאלתי : " אתה יודע לבטח שיש סיכויים קרובים לפתיחת עלייה מרומניה, מה תעשה כשאתה חסר כסף ? " אז נדפיס כסף ", הייתה תשובתו.

התפרצתי : " מה אתה מייעץ לעשות ליהודי מרוקו במצבם כיום ? מה הסיכויים שאתה נותן להם לעלות אי פעם לארץ ? ".

שיישארו שם במקומם " הייתה התשובה.

שתקתי, ידעתי שאין לנו שפה משותפת, ואין לי כל תקווה לבוא עמו לידי הבנה. ידעתי על פעולתו הרבה במשך שנים רבות בשטח הקליטה, ידעתי היטב מהם הקשיים בהשגת כספים לבניית שיכונים, לריפוי חולים, לסידור מקרים סוציאליים וכו…….

עולים במשורה- אבי פיקאר

בן גוריון ושיבאהתשתית הרפואית שהייתה קיימת בישראל לפני העלייה ההמונית הייתה דלה ביותר. בתי חולים, ארגונים רפואיים וביטוח בריאות התגבשו כמעט מראשית ההתיישבות הציונית החדשה, אולם ההרכב הדמוגרפי של היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי, שכלל שיעור גבוה של צעירים, לא חייב שירותי בריאות נרחבים. גידול האוכלוסייה שחל עם העלייה ההמונית הביא לכך שבתי החולים הקיימים יכלו לספק שירותי בריאות לפחות ממחצית האוכלוסייה. נוסף על מחסור בתשתיות היה גם מחסור חמור באנשי מקצוע בתחום הרפואה.

סוגיה אחרת שהטילה מעמסה כלכלית גדולה על היישוב הייתה הרכב הגילים של העולים ואפשרות השתלבותם במעגל העבודה. העולים בתקופת המנדט דמו בהרכבם הדמוגרפי למהגרים לארצות הגירה אחרות כמו ארצות הברית, ארגנטינה, אוסטרליה וקנדה. שיעור התלויים בקרבם (אלה שאינם בגיל העבודה, צעירים מתחת לגיל 15 ומבוגרים מעל גיל שישים) היה 24 אחוזים. בקרב עולי העלייה ההמונית עמד שיעור התלויים על 36 אחוזים. גל העלייה כלל ילדים רבים (בעיקר בקרב עולי ארצות האסלאם) וקשישים רבים (בעיקר בקרב העולים ממזרח אירופה). בהשוואה לאוכלוסייה הוותיקה ולמצב ששרר בארץ טרם העלייה ההמונית הביאה העלייה לגידול של 76 אחוזים בקרב הילדים מתחת לגיל 15 ושל כמעט 100 אחוזים בקרב המבוגרים שמעל גיל 60. לעובדה שמרבית התלויים נפלו בקטגוריה של קשישים ולא של ילדים הייתה גם משמעות דמוגרפית. הגידול במספר הילדים, על אף העומס המיידי, היה בעל משמעות חיובית באשר לכוח העבודה בעתיד. לעומת זאת הגידול בשיעור הקשישים לא טמן בחובו שום בשורה לעתיד, ודווקא קבוצה זו גדלה יותר. בשנה האחרונה לעלייה ההמונית, 1951, היה שיעור בני השישים ומעלה בקרב העולים 11 אחוזים, לעומת שישה עד שבעה אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ב־.1949/50

בסך הכול היה שיעורם של התלויים בקרב עולי אסיה ואפריקה 43 אחוזים, גבוה יותר משיעורם של התלויים בקרב עולי אירופה, שעמד על 28.7 אחוזים. פילוח התלויים לילדים וקשישים מראה שבקרב עולי אסיה ואפריקה היה שיעור הילדים 37.6 אחוזים ושיעור הקשישים 5.4 אחוזים. בקרב עולי אירופה עמד שיעור הילדים על כמחצית משיעור הילדים מקרב עולי אסיה ואפריקה (19.7 אחוזים) ואילו שיעור הקשישים היה כמעט כפול(9 אחוזים). מקרב ארצות אירופה הייתה רומניה ה׳ספקית׳ העיקרית של עולים מבוגרים.

הערת המחבר : ב־1951 היה שיעור בני החמישים ומעלה מעולי צפון אפריקה 6.4 אחוזים; מעולי איראן 8.8 אחוזים; מעולי פולין 18.9 אחוזים! מעולי רומניה 43 אחוזים. שיעור בני השישים ומעלה ממחיש עוד יותר את המגמה: הם היו 1.8 אחוזים מעולי צפון אפריקה, 3.6 אחוזים מעולי איראן, 8.6 אחוזים מעולי פולין ו־21.8 אחוזים מעולי רומניה (חלק מדוח בלא כותרת ובלא תאריך, ג״מ/57/ג/4247/9).

 שיעורם הגבוה של התלויים מקרב העולים מרומניה הוזכר רבות בישיבות הנהלת הסוכנות וגיורא יוספטל טען שהעלייה מרומניה הפכה את הארץ למושב זקנים ובית חולים. בהתייחסו לשיעור הגבוה של עולים שמחלקת הקליטה אינה מסוגלת לרתום למעגל העבודה אמר יוספטל שקשישים שעלו ממזרח אירופה בלא ילדיהם היו עיקרו של ׳המשקע הסוציאלי׳. – אצ"מ S100/76 4.11.1951

ערב קבלת ההחלטה על עלייה סלקטיבית הגיעה לארץ ספינת עולים שנקשרה בתודעת בני הזמן עם תופעה של ׳סלקציה שלילית׳. אף שקברניטי מדיניות הקליטה היו מודעים לכך שמרבית הקשישים מגיעים מרומניה, דעת הקהל התעוררה דווקא בעקבות הגעת האנייה ׳נגבה׳, באוקטובר 1951, מטריפולי שבצפון אפריקה. רבים מהעולים על סיפון אנייה זו היו זקנים, חולים ונכים.

בה בעת נודע שבטריפולי נותרו המשפחות העשירות של הקהילה. ידיעות אלה עוררו בארץ תסיסה ובעיתונות פורסמו מאמרי ביקורת נגד התופעה של קהילות המנסות להיפטר ממוגבליהן ולהעמיסם על כתפיה של מדינת ישראל. עניינה של אנייה זו עמד ברקע הדיונים שהתנהלו בהנהלת הסוכנות על עתיד העלייה. אליהו דובקין מפא״י), שהיה באותם ימים ראש מחלקת הנוער והחלוץ, אמר: ׳אנו צריכים קודם כל – במצבה של מדינת ישראל כיום – להעלות את החומר הצעיר והפרודוקטיבי. אין לנו הכרח להביא חומר אנושי שיפול עלינו למעמסה. הזכרתי את האניה שבאה מטריפולי […] אם נחוץ היה להשיג 200 אלונקות כדי להוריד את האנשים מהאניה אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה החומר האנושי. אין כל חובה יהודית וציונית, אין כל חובה מצידנו לגבי הגולה ולגבי המדינה להביא אנשים כאלה׳. בלי שינוי המדיניות, העריכו חברים בהנהלת הסוכנות, שיעור הקשישים רק ילך ויעלה. אולם מאחר שמרבית העולים הקשישים באו מרומניה יכלה הסוכנות לעשות אך מעט בנידון. הממשלות הקומוניסטיות במזרח אירופה לא אפשרו לסוכנות היהודית לפקח על העלייה. כיוון שכך עלה הצורך לאזן את ההרכב הדמוגרפי של העלייה באמצעות בחירת העולים המתאימים מקרב המועמדים לעלייה ממקומות אחרים, בעיקר מארצות האסלאם. כך ניסח את הדברים יהודה ברגינסקי (אחדות העבודה במפ״ם), מראשי מחלקת הקליטה בסוכנות: ׳אם כיום באים מרומניה הרבה זקנים, צריכים במקום אחר לחפש ניטרליזציה בהגברת עלית צעירים […] אם מדברים על אנשים שנוכל לעשות מהם משהו ־ הרי זה רק מאלה שיבואו מארצות המזרח. את אלה אני יכול לזרוק להתישבות ולכל שאר המקומות […] צריכים לחפש מקומות שנוכל להעלות משם צעירים׳.

מדיניות הגבלת העלייה הייתה כורח שכפה המשבר הכלכלי שהמדינה נקלעה אליו. היא הופעלה בעיקר ביחס לעולי צפון אפריקה לא משום שעיקר העולים שבאו משם היו לעול על צווארי המדינה אלא בעיקר בשל חופש הפעולה שניתן שם לפעילי העלייה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר