ארכיון יומי: 29 באפריל 2016


קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מאיר נזרי – סקירה כללית על קהילות תאפילאלת במאה ה־20

סקירה כללית על קהילות תאפילאלת במאה ה־20קהילות תאפילאלת וסג'למאסא

להלן סקירה כללית ביותר על קהילות תאפילאלת ומוסדותיהן במאה ה־20, ואחריה – תקציר נתונים של הקהילות.

אופי היישובים: עד לפני המאה ה־20 חיו יהודי תאפילאלת ביישובים כפריים. למן העשור השני של המאה ה־20 נוסדו עיירות עם תשתית של כבישים, חשמל, מים ומוסדות כמו בצאר, ארפוד ועוד. רוב האוכלוסיה בתקופת ייסודן הייתה יהודית.

יחסי יהודים וערבים: היחסים בין יהודים וערבים היו טובים עד מעולים. יש קהילות שהמגורים של היהודים היו מעורבים עם המוסלמים כמו ארפוד ובצאר, ויש שהיו נפרדים במללאח.

הכלכלה: רוב הכלכלה היא יהודית הנשענת על כמה ענפים: 1. סחר בדים, תה וסוכר. 2. תעשייה זעירה הפועלת על ידי נגרים, סנדלרים, חייטים, צורפים… 3. בעלות על שדות תבואה ודקלים המעובדים על ידי ערבים. 4. ענף שירותי הדת, שבו נשתלבו חזנים, שוחטים, מוהלים, מלמדי תשב״ר וסופרי סת״ם.

מוסדות ציבור אזוריים: מוסדות ציבור אזוריים כמו: בית חולים, בית דואר, משטרה… מצויים בעיירות מרכזיות.

ועד הקהילה: ברוב העיירות פעל ועד המורכב משבעה טובי העיר ונגיד. לקהילות הכפריות היה מנהיג אחד הקרוי ׳שיך׳.

מוסדות הקהילה: מוסדות הקהילה ביישובים העירוניים כללו בתי כנסת, בתי מאפה, בתי מרחץ, מקוואות ובתי עלמין.

חֲבָרות: בכל קהילה נוסדו חברא קדישא וחברות אחרות. בארפוד היו שבע חברות: חברת רשב״י המטפלת בענייני פטירה, חברת אליהו הנביא המטפלת בענייני מילה, חברת ר׳ מאיר בעל הנס (לימוד משניות), חברת דוד המלך (קריאת תהלים), חברת עץ החיים (לימוד בספר בן איש חי), חברת ר׳ יעקב אביחצירא (קריאה בספריו כמו ׳פיתוחי חותם׳) וחברת ר׳ יצחק אביחצירא, שפעלה בעיקר בהילולתו. גם בבצאר היו כמה חברות פעילות.

בית הדין האזורי: בית הדין בראשיתו היה בתאפילאלת ובראשו עמד ר׳ יעקב אביחצירא ואחר כך בניו. בתקופת השלטון הצרפתי ואחר כך השלטון הערבי הוכר כבית דין רשמי של כל קהילות תאפילאלת ומקומו היה בארפוד. גם בבצאר היה בית דין בראשות ר׳ שלום אביחצירא, שנתמך על ידי השלטונות הצרפתיים.

מוסדות חינוך

הישיבה להכשרת שליחי ציבור: ישיבה זו הידועה בתאפילאלת מתקופת ר׳ יעקב אביחצירא עברה לבודניב בתר״ף/1920 וקבעה את תחנתה האחרונה בארפוד בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחר כך בנו ר׳ מאיר, ששימשו דיינים ומורי צדק של בית הדין בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדים, קיבלו הכשרה בישיבה בארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם.

תלמוד תורה: בראשונה שימשו בתי כנסת או ׳אצלאואת׳ מקום להוראה ולחינוך עד 1950 בקירוב, שבהם לימדו המורים המסורתיים מיומנויות הקריאה והכתיבה, לימודי קודש להכרת הסידור, החומש, פרקי אבות, הפטרות ועוד. בארפוד נבנה אחר כך מוסד גדול בשם ׳תלמוד תורה', שכלל צוות ר״מים, שלימדו על פי תכנית רחבה כולל הוראת התלמוד והדקדוק.

בתי ספר ממשלתיים: ברוב העיירות פעלו בתי ספר ממשלתיים וחלק מן היהודים למדו בהם. בארפוד בית הספר היה מאוכלס רובו על ידי יהודים, ורק מאוחר יותר נצטרפו גם מוסלמים. בבצאר בית הספר היה משותף ליהודים, לצרפתים ולמוסלמים.

בתי ספר אליאנס: פעלו בריסאני ובקהילות הצפוניות: קצר א־סוק, ריש ותאלסינת.

היצירה הספרותית

יצירה תורנית: קרוב לחמישים ספרים תורניים נתחברו על ידי ילידי תאפילאלת ויוצאיה בתאפילאלת ומחוצה לה. נושאי החיבורים: שו״תים בהלכה, דרושים, מוסר, קבלה והקדמות לספרים. שמות המחברים הם ר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו: ר׳ מסעוד, ר׳ יצחק, ר׳ דוד, ר׳ שלום, ר׳ מכלוף, ר׳ ישראל ובנו ר׳ מאיר. מחברים שאינם ממשפחת אביחצירא הם ר׳ אליהו ילוז, ר׳ יחיא שניאור, ר׳ מכלוף פדידא, ר׳ מכלוף לעסרי, ר׳ שלמה אמסלם, ר׳ מסעוד הכוהן ור׳ פנחס טובול.

יצירה פיוטית: היצירה הפיוטית כוללת פיוטים קדומים כמו פיוטי ר׳ סלימן בן דוד, ספר ׳יגל יעקב׳ לר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו: ׳קובצי שירים׳ לר׳ יחיא אדהאן, לר׳ מכלוף פדידא, לר׳ יחיא שניאור ולר׳ יהודה שמחון.

ערבות הדדית אצל יהודי מרוקו בעת צרה-קהלת צפרו

 

תעודה מספר 21רבי דוד עובדיה 2

התקל״ז ב״ה – 1777

בתעודה זו אנו מתוודעים  לתלאותיהם של יהודי מרוקו מחד גיסא, ומאידך , הערבות הבלתי מתפשרת ואף בלתי מוגבלת בזמן, לתמוך בנציגי הציבור היהודי במידה ויינזקו על ידי השלטונות המקומיים. נוהג זה היה נפוץ מאוד, כיוון שאלה שנבחרו להוביל ולייצג את הציבור המקומי, סירבו לעשות כך בשל התנקמותם של השלטונות, ולכן תמיכה זו של הציבור, כשאר מגובה היא על ידי מסמך, תקין ותקף, הייתה נחוצה לאיש ציבור למלא את שליחותו שלרוב הייתה בהתנדבות, ללא חשחש מפגיעה מצד השלטונות…אשריכם ישראל, שבעת צרה, ערבים זה לזה

כאשר ראינו אח״מ – אנחנו חותמי מטה –  רבוי הצרות וחסרון מבפנים ומבחוץ והן מיעוט אחר מיעוט תמידין שלא כסדרן ושלא בעונתן, ומוספין שלא כהלכתן הנמשכות לנו מהני שביבי בישי – חתיכות עץ רעים כנוי לשרי הגויים הרשעים – הולכין ומוסיפין וגוזרי גזירות וחקים אשר לא טובים, ומה יעשה טלה בין זאיבים ילפי קיח״ה קיח״ה ודייני דינא דגוד וגוד חטא״ת הצבור והיחיד ועושין ומצליחין ומחדשים גזרותיהם יום יום והיוצא מפיהם נכתב ונחתם ונקבע בכיה לדורות» ואין איש ממנו אומר השב לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה  לדעת מה זה ועל מה זה, רק כאילים ראשו של זה בצד זנבו של זה  ולא לבד בפניהם אין מדבר אלא אפי׳ בקיבוץ היהודים כי נועדו יחדו לתקן המעוות אין מי שיכול לדבר נגד גזירתם להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, מפני היראה כי יריאים שיש שומע ואזנים יש לקיר״ ויגיעו דבריו אליהם לאמר כי פלוני דבר נגד עצתם והם טומנים לו פח ופחת ופורשים רשת לרגליו להתגגולל עליו ולהתעולל עלילות ברשע מנייהו סהדי מנייהו דייני מנייהו מלכי מנייהו אפרכי וחטאו ישא האיש ההוא לבדו בשוחדות והפסדות וכורת ברית שלא ידבר עוד נגד גזירתם עד אשר כל איש דברים ובעל נפש ואשר קנאת ה׳ בלבו נעשה כאיש אשר לא שומע  וכאלם לא יפתח פיו ומחמת כן אין דורש ואין מבקש ואין איש שם על לב  עד היום אשר ירדו עמנו עד לחיינו והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות כל [על] כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן באופן שפסקו מחיית כל בני העיר וכל העם מקצה נתיראו מלדבר נגד גזירתם פן יתפשו ברשתם ועברתם אשר שמרה נצח  וממתינין למדבר מחדש לחדש, ושנה אחר שנה עד שיפלוהו במכמרותיהם ולכן עלתה הסכמתנו לתקן המעוות ולהרים מכשול מדרך עמינו שמהיום הזה והלאה כל איש אשר נשאו לבו לעסוק בצרכי צבור את אשר ישנו פה עמנו היום חתום בהסכמה הזאת ואת אשר אנינו פה עמנו אשר יפול ברשת עלילותיהם שלא יתן משל עצמו כלום וכל מה שיפסיד בעלילותיהם הרי זה בכי יותן משל צבור והרי אנו מקבלים עלינו ועל זרעינו אחרינו ההסכמה הזאת בלי לנטות ממנה ימין ושמאל ולראיה חתמנו באלול המרוצה משנת ה׳ אלפים ה׳ מאות ושלשים ושבע ליצירה ושריר וקיים.

שמואל חמו ס״ט                                       יעקב בלא״א חיים בר סיסו        

משה א׳׳א מרדכי אלבאז ס״ט

דוד הכהן

מכלוף הרוש      צוה לחתום מסעוד אלקובי            צוה לחתום יצחק אביטבול

משה צבע ס״ט

ב״ה

ראה ראיתי אני חתום מטה תועלת ההסכמה הנז״ב כי רבה היא וכי טובה בעיני אלהים ואדם לכן גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על כל פרטי ההסכמה הנז' לבלתי סור ממנה ימין ושמאל וה' ינחנו בדרך אמת הצעיר

מר ונאנח שאול ישועה בכה״ר יצחק אביטבול סיל״ט

התקס׳׳א – 1801

הן היום חזרו עלינו הני שביבי בישי וחדשו גזירותיהם והפליל שבעיר שהוא ג״כ השר בעזרתם להעמיד עדותם וגזירותם ומטילין אימה על היחידים שאם ידברו נגד גזירתם יעלילו עליהם ויעידו עליו כרצונם וגם השר הגדול המשנה שבפאס יע״א שתפוהו עמהם בעצה להפיל דגל היהודים להתם ולכלה ואנו ליה עינינו לב המלך ביד ה׳  אל כל אשר יחפוץ יטנו אין מנוס ומפלט מהם רק ללכת אל המלך ולהיות שחששו לחששא זו פן בשמעם שהפירו עצתם יעלילו על איזה יחיד ובכן מלבד ההסכמה הנז״ב חוזרים אנחנו ומחדישים אותה לבל יוזק שום יחיד מחמת עמידתו על הצבור ואפילו אחר עידן ועידנין כי עברתם שמרה נצח וברי הזיקם לכל העומדים על הצבור ובכן קבלנו הסכמה זו עלינו ועל זרעינו עד עולם ולראיה ח״פ היום כ״ט בניסן התקס״א ליצירה והכל שריר ובריר ונכון וקיים.

ע״ה משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט – דוד הכהן ס״ט – אברהם א׳׳א משה אלבאז –

 אהרן ן׳ יעקב הכהן ס״ט – שלמה ן׳ מאמאן – משה אדהאן ס״ט – יעקב אבטבול ס״ט

צ״ל משה ן׳ יעקב אתורג׳מאן – אברהם אסודרי ס״ט – יחיא אסולין ס״ט –  צ״ל מכלוף עטייא

 דוד ן׳ משה אזולאי – שלמה אדהאן ס״ט – יהודה סיסו אליהו א״א מפעוד ן׳ שלוש ס׳׳ט

מסעוד ן׳ שרביט  – צ״ל מסעוד ן׳ יצחק הרוש – צ״ל יהודה ן׳ עטייא

גם אנחנו מסכימים עם היחידים הנז' וידינו תכון עמהם לאשר ולקיים הסכמה זו מיד ולדורות כי מבלעדי הסכמה זו מוט התמוטטה ארץ  ולא יכון אדם בארץ הלזו ולראיה חתמנו בזמן הנ״ל והכל שו״ב וקיים

שאול ישועה בכהר״ר יצחק זלה״ה אביטבול סיל׳׳ט  – שלמה בלא״א מימון נ״ע אביטבול סיל״ט

סוף תעודה מספר 21

שמירת שבת על ידי יהודי המגרב בעיני נוסעים נוצריים-אליעזר בשן

קו לקובתי הכנסת: היות ולא היתה התנגדות לביקורם של נוצרים בבתי הכנסת (בניגוד למוסלמים, שאינם רואים בעין יפת כניסת נוצרים למסגדיהם) היו מן הנוצרים שביקרו בבתי כנסת בשבתות וכתבו על רשמיהם. ג׳ימס ריילי כותב למשל, כי רק גברים באים לבתי הכנסת. (יש לציין, כי בפתיחות זו היתה סכנה. היא אפשרה למיסיונרים, ביניהם משומדים לנצל הביקור בבית הכנסת להטפה נוצרית). הגרמני אוסקאר לנץ, שביקר במארוקו בסוף שנות ה-70 של המאה ה־19, מספר כי בשעה שהגברים בביהכנ״ס בליל שבת, הבנות והנשים עומדות בפתחי הבתים, לבושות בטוב טעם, מקושטות, ומשוחחות ביניהן.

אשה בריטית ביקרה בבית כנסת פרטי בביתו של יהודי אמיד בטאנג׳יר, בסוף שנות ה־70 של המאה ה־19. היא מתפעלת במיוחד משפע האור המוקרן בליל שבת ממנורות נחושת רבות התלויות בתקרה. ביקורה בא, בעקבות אירוחה בביתו של יהודי זה.

הגרמני אלפרד שטיהלין שסייר במארוקו ובאלג׳יריה בשנות ה־80 של המאה ה־19, מתאר את ליל השבת בביתו של יהודי אמיד במראכש, בשם חסן ישראל, שפעל גם בתור סוכנו של סגן הקונסול הגרמני במוגאדור: כל משפחה מתאספת באולם, ולאחר שבעל הבית מקדש, כולם טועמים מהיין. למחרת אחרי התפלה בבית־הכנסת בה משתתפים הגברים, מתאספת המשפחה שוב בביתו לסעודה, בה מוגש המזון המסורתי החם, כשהנערות והנשים לבושות לבוש חגיגי המצטיין בגווניו, ומקושטות במיטב תכשיטי הזהב, ובעל הבית גורב גרביים לבנים לכבוד השבת.

אחרי התפלה בשבת, נוהגות המשפחות לבקר זו את זו, ויש המטיילות להנאתן. גרמני בשם וילהלם קובלט שביקר בתוניסיה ב־1884 כותב, כי נשים יהודיות הלבושות בשמלות צבעוניות עומדות בשבתות קבוצות קבוצות בפנות, בככרות העיר או בטיילת על שפת הים, ומאזינות למוסיקה המתנגנת ברחוב״.

ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטאנג׳יר, בשנות ה־80 של המאה ה־19 מציין, כי חיי החברה של היהודים מתנהלים ביניהם לבין עצמם באופן שקט וסולידי, והם מתבטאים ביחוד בשבתות ובחגים, כאשר נפגשים, הגברים משוחחים והנשים שרות ורוקדות.

לבוש הנשיים והגברים היהודיים:

רושם עז עשו על התיירים — הבגדים הנאים שלובשים הגברים לכבוד שבת, וביחוד הנשים, המתאפרות ומתקשטות בתכשיטי זהב וכסף. יש מהם המתארים בפרוטרוט את צבעי שמלות המשי ותחרותיהן, הרקומות בחוטי מתכת עדינים. תופעה זו היתה בולטת ומנוגדת למראה המוזנח והמלוכלך של הרובע היהודי בימות החול. בשבת המלאח נראה נקי ואף הדור, לכן מומלץ על ידם לבקר בשכונת היהודית בשבתות.

איסורי שכת: נוסף לשביתת מסחר ומלאכה. מופיעים במקורות של המאה ה־19 איסורים אחרים כמו כתיבה, פתיחת מכתב, הליכה מעבר לתחום שבת, רכיבה, נסיעה, נגיעה בכסף ובמנורה, והפעלת שעון.

מקום מיוחד תופש האיסור הקשור באש — הדלקה, עישון, חמום ובישול. הם מספרים כיצד מתגברים היהודים על הגבלות אלה, על מנת לא לפגוע בעונג שבת, המתבטא, בין השאר במזון חם. מוזכר התבשיל המסורתי בשם סח׳ינה או דפינה שמבשלים בערב שבת, והמצאו בתנור עד עת הסעודה, בצהרי השבת. נוסף לכך נעזרים בנוכרים.

ריילי מוסר פרטים על תבשיל זה העשוי מאפונה עם בשר בקר מרוסק, המתבשל בתנור יממה עד שנאכל. זהו מזון טעים ומשמין. העניים אוכלים אותו עם לחם שעורים, ואילו העשירים עם לחם משובח יותר, נוסף לפרפרת עשויה משזיפים ויי״ש מזוקק המופק מתאנים. לשם הסרת הסירים מהתנור והגשתו — שוכרים נוכרי.

אשה שביקרה בטאנג׳יר בתחילת שנות ה־70 של המאה ה־19 מספרת על התבשיל בשם דפינה הנמצא בתנור במאפיה מערב שבת, והקהילה שוכרת אדם שישגיח לבל יוסרו המכסים על־ידי זרים, ולבל יגע בהם איש, עד שנערים לוקחים אותם לבתים בשבת בצהרים. היעזרות בעבודת נוכרי בשבת מוזכרת גם על ידי אחרים. הגרמני אואלד באנסה, שביקר בטריפולי בתחילת המאה שלנו מספר, כי בשבת מדליקים היהודים אש על ידי נוכרי עני הנקרא מהרחוב, וזה מגיש את הקפה החם, וכתמורה מעניקים לו פרוסת לחם.

יש מן הנוצרים הדורשים לגנאי את דבקותם של יהודי המגרב בשמירת שבת, והאיסורים המחייבים אותם, וביחוד במה שנוגע להדלקת אש. למשל, אליזבט מוראי, אשתו של קונסול בריטניה באמצע המאה ה־19 כותבת בציניות, כי יהודי במארוקו לא יגע באש, ״אפילו אם זו אוחזת בסבתתו״. המחברת לא היתה מודעת למצות פיקוח נפש הדוחה שבת (שו״ע או״ח, סי׳ שכט). יותר תמוה בעיניהם השימוש בנוכרים כאמצעי לעקיפת האיסורים. איש הכנסיה הפרסביטרית, הבריטי רוברט קר, שפעל שבע שנים בתור רופא החצר אצל סולטאן מארוקו בשנות ה־80 של המאה ה־19, מלגלג על כך שנאסר על יהודים לבשל בשבת, ומותר הדבר, אם נעשה על ידי פועל מוסלם. באותו זמן בערך שהה במארוקו וולטר בורטון הריס, שחיבר כמה ספרים על מארוקו. הוא מספר כיצד הערים עליו יהודי שמנורתו כבתה ברוח בליל שבת, וכדי להדליקה הזעיקוהו ממרחק בלילה גשום, באמצעות בנו שביקשו בבכי כי יבוא לרפא את אביו החולה כביכול, והשוכב באהל בכפר סמוך.

מובעת ההנחה, כי יהודים מחמירים בהלכות טכסיות פולחניות וכן בדיני שבת יותר מאשר במצוות שבין אדם לחברו, וביחוד אלה הכתובות בעשרת הדברות, המקודשות לנוצרים. יוסף תומסון, שחדר להרי האטלס ולדרום מארוקו בשנות ה־80 של המאה ה־19 כותב, כי איסור המגע עם אש ורכיבה בשבת, חמורים בעיני היהודים יותר מרצח אדם.

בואם של יהודי ספרד – אנדריי שוראקי

 קורות היהודים בצפון אפריקה - אנדרי שוראקי

בואם של יהודי ספרד

כאן אנו מגיעים למאורע המכריע בחשיבותו בקורותיה של יהדות צפון אפריקה, גירוש היהודים מחצי האי האיברי. בשלהי המאה החלה שקיעתה של יהדות אפריקה, הקיבוץ היהודי המזהיר ביותר בגלות ישראל. מדיניותם הנדיבה של מלכי ספרד נכשלה. תקוותם לאחד את הממלכה. על המאורים והיהודים שבתוכה, דעכה ככל שחשו עצמם חזקים יותר נוכח ירידתו של האסלאם האנדלוסי. יחסי הנוצרים והיהודים נעשו קשים יותר.

ב 1391 היו השחיטות הראשונות בקסטיליה, בארגון ובאיי הבליאריים. ב 2 באוגוסט הותקפו היהודים בפאלמה דה-מיורקה. שלוש מאות מהם נפלו ועמם הרב שלהם. שמונה מאות הצליחו להימלט ולהגיע בדרך הים לחופי צפון אפריקה. הם חזרו ומצאו את נתיב המנוסה, בו ניצלו יהודי אנדלוסיה במאה השתיים-עשרה ובמאה השביעית ניצלו בו אבותיהם הספרדים, קרבנות החוקים האכזריים שהוציא המלך הויזוגאתי סיסיבּוּט – 612 – 621 -, כאשר גלו אלפים אל אדמת אפריקה.

אך הייתה זו רק הקדמה לדרמה הקודרת שכעבור מאה שנים נסתיימה בגירוש היהודים מספרד ופורטוגל. ב-2 בינואר 1492, אחרי ניצחונם על המאורים, קבעו פרדינאנד ואיזאבלה את מושבם בארמון אל-חמרה – אלהמברה -. מעת שלט הצלב בגרנאדה המאורית, כסמל למדיניות הדתית והלאומית של המלכים הקתוליים.

אחרי גירוש המאורים צריך היה לטאטא את היהודים, למען יהיה הניצחון שלם. -30 במארס 1492 יצאה הידיעה הנוראה מארמון אל-חמרה : עד ל-30 ביולי לא יישאר עוד יהודי בממלכה המאוחדת של ארגון וקסטיליה ובשטחי החסות שלה. הם איי סיציליה וסרדיניה, כתום המועד ההוא, כל שלא התנצר אחת דתו למות.

היהודים הורשו ליטול את מיטלטליהם , פרט לזהב, כסף וסחורות שיצואן אסור. רבבות ואולי מאות אלפים יהודים, שמו פעמיהם לנמלים וירדו באניות. יהודי אנדלוסיה פנו לחוף אפריקה, שלאחר נפילת גרנאדה הגיעו אליו גם המוסלמים שגורשו מספרד. בכללו של דבר נתקבלו בסבר פנים יפות באפריקה, וייסדו קהילות חשובות בפאס, מכנאס, דבדו, טאנג'יר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט, סאפי, טֶלְמְסֶאן ואוֹראן.

הפולקלור היהודי האפריקני התעשר באגדות מרובות על מסעם ובואם של יהודי ספרד לאפריקה. המסורת מספרת שבשנת 1391 נאסר הרב של סביליה וששים נכבדים עמו. הואיל וכולם נידונו למיתה ובלילה עמדו להוציאם להורג, החלו האסירים להתפלל ולהתחנן לרחמים מן השמים. גילויי שכינה היה לו לרב וצייר ספינה גדולה על כותלי בית הסוהר, כאשר נגעו כולם בתמונה, נעשתה הספינה אמיתית. האסירים עלו לספינה והיא חצתה את הכתלים, ואת סביליה וחומותיה, בלי להרוס שום בית, בלי לדרוס שום איש נוצרי, וירדה בים בכיוון אלג'יריה.

אגדה אחרת מספרת שכדי להציל את הספרים משריפה השליכו היהודים יום אחד את ספרי התורה והללו נסחפו עם הזרם עד סמוך לחופיה של אפריקה. המוסלמים ירדו בים כדי למשותם אלא שכל אימת שקרבה סירה אל הספרים התהפכה הסירה וכל יושביה טבעו בים. כאשר ניתן ליהודים להתקרב אליהם, העלו את הספרים בלי קושי, כך נמנע חילול שם שמים.

היאחזותם של פליטי ספרד, חובשי הכומתה, כפי שכינו אותם בתוניסיה, לא עברה בלי תקלות. החדשים מקרוב באו הביאו עמם תרבות, מנטאליות ומושגים שונים מאלה של בני המקום. השפעות נוצריות מצד אחד, ואוסמוזה ממושכת עם הסביבה המוסלמית, מצד שני, יצרו הבדלים עמוקים בין שני יסודות אלה של היהדות, שמעתה נידונו לָדור בכפיפה אחת.

עליונותם הברורה של הספרדים, שבאה לידי ביטוי בשטח הרוחני לא פחות מאשר בשטח המסחרי, עוררתם לנהוג זהירות מרובה. חכמתם שלהם, ועידודם של הרבנים עמדו להם שלא להתנגש בחריפות יתירה עם בני המקום המסוגרים בתוך עצמם, החדורים נימוסי המזרח, שהביטו כנדהמים באותם יהודים יוצאי עולם אחר.

אולם אחדותה של היהדות נשמרה. חובשי הכומתה השכילו לחבוש צניף, והודות לכך רק העמיקה השפעתם, בבתי אולפנא, שאליהם חדרה בכל מקום וחידשה בהם את לימוד התורה, וכן בבתי כנסת ובחברה בכלל, שבה מילאו תפקיד מסחרי ראשון במעלה. במרוקו הטביעו את חותמם עד כדי כך שבמכנס, דבדו, פס, טנג'ר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט וסאפי בלעו כמעט לגמרי את בני המקום ולא נודע כי באו אל קרבם.

כל הצפון סיגל לו מעט-מעט את מנהגיהם של המגורשים, הפליטים היהודים מספרד שמנהג קסטיליה נקוט בידם, בעוד שהדרום שמר אמונים במידה רבה לדייני התושבים. באלג'יריה היה הניגוד חמור הרבה פחות הודות להשפעתם המבורכת של הרבנים הראשיים, שעליהם עוד נשוב לדבר, אשר ידעו להשליט את דברם בכישרונם הטוב ובגודל נפשם.

אבל בתוניסיה, הנוחה לרגוש, היה ההד מאריך ימים יותר. הפליטים נושבו בג'רבה, ספאקס, סוס ותוניס. בעיר הזאת האחרונה הגיע הניגוד הנסתר לידי התנגשות גלויה בינם לילידי המקום, קראו לכך פולמוס הגראנה.

בואם של יהודי ספרד בעקבות אחד המשברים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית היה כקרן שמש שנגהה לרגע על קהילותיה של צפון אפריקה. ואולם לא ארכו הימים וקהילות אלו נפלגו בין שתי ממלכות עוינות, שביניהן מפרידים גבולותיו של הכיבוש התורכי, אלג'יריה ותוניסיה מצד אחד, ומן הצד השני, נידחת בבידודה הנורא, מרוקו, שמן המאה השבע-עשרה והלאה שלטה בה השושלת העלאווית, שעודה מולכת בה כיום.

אבל משני עברי הגבול הוסיפו היהודים לחיות על פי אותם הדינים, לשתות ממעיניה של אותה תרבות, להסתגל לדפוסים מדיניים, חברתיים וכלכליים שכנים, להיתקל במכשולים דומים עקב עמדתם כבני מיעוט, לסבול אותן רדיפות בשעות של משבר וחלום על אותה גאולה, על יום פדות ושיבה למולדתם, ציון זו, שעליה לא פסקו מלשיר בלבבם ובתפילותיהם יום-יום. 

לכן לא נתעכב על אלף ואחד המאורעות הקטנים של חיי המללאח, שהסיפורים המרובים על אודותם אין בהם עדיין משום בסיס לסיכום היסטורי כולל ואובייקטיבי, אלא נוסיף להתבונן ממעל ונתאר את החיים הפנימיים של קהילות היהודים במגרב תחת שלטון האסלאם.   סוף פרק חמישי

סיפורה של אנני-האם ערבים בצפון אפריקה הצילו יהודים בזמן השואה…

בין צלב קרס לסהרה

יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואהבין צלב הקרס לסהרה

רוברט סטלוף

סיפורה של אנני

מיום שפתחתי במחקר הזה הייתי משוכנע כי יש בוודאי סיפורים על ערבים שהצילו יהודים שלא התגלו מעולם. זמן קצר לאחר שהתחלתי בחיפוש רציני, התברר לי כי לא יהיה קל למצוא מחטים בנות שישים שנה בתוך ערמת השחת שהלכה והסתבכה מתחת לשכבות של הפוליטיקה. המזרח־תיכונית החדשה. אבל יכולתי לפחות לשפר את הסיכויים בעזרת האינטרנט.

בנובמבר 2002 פרסמתי הודעה Harissa.com הפורום האינטרנטי לדיון בכל ההיבטים של יהדות תוניסיה. עריסה הוא התבלין החריף שמוסיף טעם וריח למאכלים רבים במטבח הערבי ושם מתאים לשער אינטרנטי לעושר של החיים היהודיים בתוניסיה. לקראת סוף אותו החודש קיבלתי תגובה מאישה בת שבעים ואחת מלוס אנג׳לס ושמה אנני בוכריס.

בדוא״ל הראשון ששלחה לי כתבה אנני: ״הערבים הצילו יהודים רבים, וגם פגעו ביהודים אחרים. אינני מכירה היטב את הסיפורים האלה. אני זוכרת טוב מאוד רק את הסיפור שלנו״. אחר כך תיארה בקווים כלליים סיפור מרשים מאוד מילדותה בעיירת החוף הקטנה מַהדִיָה. היא כתבה כי ערבי אחד אסף את בני משפחתה באישון ליל בימי המלחמה והסתיר אותם בחווה שלו, הרחק מהישג ידו של קצין גרמני מושחת שנתן את עינו באמה המצודדת של אנני. זה היה בדיוק סיפור מהסוג שהייתי משוכנע כי יש כמוהו, אבל טרם נמצא.

רציתי שהסיפור יהיה אמיתי, אבל האם היה כזה? סיפורה של אנני עורר שאלות רבות לא פחות מאלה שפתר. מה היו היחסים בין ה״גיבור״ הערבי והקצינים הגרמנים? באיזו תדירות אנסו גרמנים יהודיות בתקופת הכיבוש. מתי בדיוק ברחה משפחת בוכריס למקום מבטחים? אנני היתה רק בת אחת־עשרה כשכל זה התרחש. בסיפורה היו כמה פרצות ואי־התאמות חשודות. הראיתי את הדוא״ל, לאחר קיצוץ כל אזכור אישי של אנני ומשפחתה, לשני היסטוריונים יהודים תוניסאים מכובדים – אחד בפריז, השני בירושלים. שניהם דחו אותו ללא היסוס. אחד מהם אמר לי חד וחלק כי אונס של נערות יהודיות על ידי גרמנים לא התרחש. השני פשוט ציין כי הסיפור נשמע דחוק מדי, פנטסטי מדי ואינו יכול להיות אמיתי.

ההערכות המקצועיות האלה פרנסו את ספקותי, אבל הדבקות והלהט שגרמו לאנני להיצמד לסאגה המשפחתית שלה במשך יותר מיובל שנים היו חזקים מכדי להתעלם מהם. סיפורה של אנני שבה את דמיוני, רציתי להיפגש אתה פנים אל פנים ולהעמיק את החקירה, אבל אני גרתי אז במרוקו ונבצר ממני להגיע לקליפורניה. חזרתי אפוא להיבטים אחרים של המחקר שלי. בינתיים עקרה אנני מלוס אנג׳לס לכפר גמלאים בפאלם דזרט, במרחק שעתיים מחוץ לעיר. אחת לכמה שבועות היא שלחה לי דוא״ל, והסיפור המרתק על המלאך השומר הערבי של משפחתה שב והציק לי.

לבסוף החלטתי לשכור מראיין שיבקר אצל אנני במקומי ויקליט את סיפורה. למזלי, מצאתי את ציפורה גלאס, מקצוענית מעולה עם ניסיון רב בהקלטת סיפורים בעל פה של ניצולי שואה. ב־8 באוקטובר 2003 נסעה ציפורה לפאלם דזרט וראיינה את אנני במשך יום שלם. זה היה ממש ברגע האחרון. כעבור שמונה שבועות, לאחר שסיפרה את סיפורה בפעם הראשונה בפרטי פרטים לאדם שבא במיוחד להאזין לה, הלכה אנני לעולמה.

הריאיון של ציפורה תומלל על פני שמונים ושלושה עמודים. נכלל בו תיאור – מפורט פי כמה מכל מה שאנני שלחה לי קודם בדוא״ל – של הילדות, של עיירת־המולדת ושל חיי המשפחה של אנני. נכלל בו גם תיאור־חוזר ספציפי ומדוקדק יותר של סיפור הערבי חסיד אומות העולם, שהציל לטענתה את משפחתה מהגרמנים. זה סיפורה.

אנני נולדה ב־17 בספטמבר 1931 במהדיה, עיירה בחוף המזרחי של תוניסיה. היא היתה השנייה בשלושת ילדיהם של יעקב בוכריס ואודט בוקרה. לפני המלחמה, היה אביה הנציג המקומי של ויסטאנדה, יצרנית תנורי גז, וביתה של אנני ברחוב עלי ביי 58 היה תמיד מלא במכשירים הביתיים החדישים ביותר. היא זכרה באהבה בית נוח, מצויד ומרוהט היטב ומשפחה מלוכדת. אנני תיארה סעודות ליל שבת נעימות – שיחה תוססת מדלגת בין איטלקית וצרפתית, וערבית עם העוזרת הערבייה. ילדותה המוקדמת של אנני היתה מאושרת בלי מאורעות ראויים לציון, מלאה במורים פרטיים, פעילות בתנועת הצופים, בילוי על שפת הים וידידות עם ילדים יהודים וערבים כאחד. הזיכרונות של "אנני משנות המלחמה הראשונות – ההאפלה בלילות, האזעקות, שתי הפצצות של נמל מהדיה וכן הלאה – נראו, מבעד לעיני הילדה שלה, משעשעים יותר מאשר מפחידים. אפילו גילוי של מה שהיא כינתה עקמת – בליטה גדולה בגבה – שהוליך אותה עם הוריה המודאגים לרופאים בסוס ולבסוף בתוניס – לא דיכא את רוחה לאורך זמן. ״יש לי רק זיכרונות נעימים מילדותי עד, את מבינה, 42׳״, אמרה אנני.

סיפורה נפתח עם בוא הגרמנים למהדיה. הם התחילו מיד להחרים בתים של יהודים כדי לשכן בהם את חייליהם. חייל בא לבית בוכרים, עם צרפתי מקומי כמתורגמן, והורה למשפחה לפנות את הבית בתוך שעה. אנני, שהיתה בבית, זכרה את המעמד. זה היה ביום חמישי. הדפיקה בדלת באה ללא התרעה. המשפחה חששה שמשהו עלול לקרות והתכוננה לאפשרות כזאת. הם אגרו מצרכים, ארזו את כל חפצי הערך בחדר קטן, ושמו ארון ספרים גדול לפני דלת החדרון. התרגיל לא הצליח. החייל הגרמני בדק את הבית וחיש מהר מצא את מקום המחבוא. הוא הוציא ממנו את כל התכולה, וארז אותה בארגזים שנבנו מארון הספרים שלא הצליח להגן על הדלת. אנני בת האחת־ עשרה בכתה יותר מכול על אובדן אוסף הבולים שלה.

באותו יום גירשו הגרמנים את אנני ומשפחתה מביתם והפכו את הבית ברחוב עלי ביי 58 לקסרקטין לחיילים שהגיעו זה מקרוב. בתוך המהומה הצליח אביה של אנני לשמור על קור רוחו ולהסדיר למשפחתו מקלט בבית חרושת לשמן זית במרחק שני קילומטרים ממרכז העיירה. דודות, דודים ודודנים הצטרפו אליהם שם, וכן המשפחות של האחים אוזן, שהיו שכנים וידידים. מרחב המגורים היה צפוף, הילדים, כעשרה במספר, לא הורשו כמעט לצאת החוצה, והגברים נאלצו ללכת בכל יום לעבודת כפייה. אף על פי כן, הצליחה הקהילה הקטנה לכונן לה חיים חלופיים. השוק עדיין היה פתוח, עדיין אפשר היה להשיג מזון כשר ובערבי שבת, סיפרה אנני, עדיין נערכו סעודות חגיגיות.

לילה אחד בשעה מאוחרת, במלאת שבועות מספר לשהותה של משפחת בוכרים בבית החרושת לשמן, נשמעה שוב דפיקה בדלת. הפעם, אמרה אנני, עמד בפתח ערבי ושמו חאלד עבד אל־ואהאב, בנו של חסן חוסני עבד אל־ואהאב, בעל אדמות עשיר ושר לשעבר בחצרו של הביי. חסן חוסני היה אחד ממשרתי הציבור המהוללים ביותר של תוניסיה, מלומד נודע ברוחב־ידיעותיו ובכתיבתו היפה. שמו מונצח בשלטי רחובות בתוניס ואפילו בחדר בספרייה הלאומית. בסיפורה של אנני, חסן חוסני ואביה היו ידידים קרובים. הגבר הנאה בדלת בית החרושת לשמן היה בנו היחיד של חסן חוסני.

חאלד הודיע להם שהם נתונים בסכנה גדולה. עליהם לברוח והוא יעביר אותם למקום בטוח. כולם צריכים לבוא, אמר, משפחת בוכריס המורחבת והשכנים שחלקו אתם את המגורים בבית החרושת לשמן. הם ארזו את חפציהם, אף כי הפעם לא בררו מה לקחת ומה להשאיר מהרכוש המצומצם שנותר להם – הפעם לקחו הכול. במהלך הלילה נע חאלד הלוך ושוב והצליח לבסוף לשכן את כולם בחווה של משפחתו בכפר הקטן טְלֶלסה, כשלושים וחמישה קילומטר ממערב למהדיה. עם שחר היה בית החרושת לשמן ריק מאדם.

אנני זכרה חווה גדולה, מלאה בוסתני שקדים, זיתים ותפוחים, וברכת שחייה גדולה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״. המשפחות ישנו בחדרים קטנים, המיטות היו דחוסות וצמודות זו לזו, אבל המקום היה נעים ובטוח. היא לא זכרה שום תחושה של סכנה קרובה. יום יום באה אישה מקומית לאפות פיתות טריות, שהסבו שמחה לכולם.

ליד החווה היה מחנה של הצלב האדום הגרמני, שבו טיפלו בחיילים פצועים. רבים מעובדיו ידעו על היהודים המסתתרים בחווה, אך לא דיברו על כך. מקצתם אפילו הביאו מזון או תחבושות כשמישהו בחווה נפצע. אנני זכרה גרמני חביב אחד שבא כמעט בכל יום. דודהּ נֶלדוֹ הסביר אחר כך שהגרמני אמר לו שאמו היתה יהודייה.

אנני, משפחתה ושכניה – עשרים וחמישה אנשים בסך הכול – נשארו עד תום הכיבוש הגרמני של מהדיה בחווה של עבד אל־ואהאב. היא יצאה מהחווה רק פעם בשבוע, כשרבים מבני הקהילה היהודית של מהדיה התכנסו בחווה בבעלות יהודית במרחק שבעה קילומטרים. שם ניצח הרב המקומי על שחיטה כשרה של התרנגולות לסעודת השבת. חאלד ביקר אצלם בכל יום. אף כי אנני הרגישה בטוחה בחווה, בכל זאת זכרה את התקופה הזאת כמפחידה מאוד.

הם שהו בחווה כארבעה חודשים, ואז, באפריל 1943, נכנסו חיילים בריטים למהדיה, ונראה היה כי אפשר לחזור הביתה בשלום. משפחת בוכריס הגיעה לביתה ומצאה שם דיר חזירים. ה״אורחים״ הגרמנים מילאו את הבית בעצמות בעלי חיים ובאשפה. הסירחון הבריח את המשפחה לביתו של אחד הדודים למשך הפסח. אחר כך הם התחילו את חייהם מחדש.

לימים, כשאנני גדלה, סיפרו לה הוריה למה הבריח אותם חאלד עבד אל־ואהאב באישון ליל.

כאחד מנכבדי מהדיה נהג חאלד להיפגש לעתים מזומנות עם החיילים הזרים, הגרמנים והבריטים, שכבשו את העיירה. ניכר בעליל שהתאמץ במיוחד להתרועע עם הקצינים הגרמנים במטרה להתחבב עליהם וכך ללמוד יותר על תוכניותיהם בנוגע לעיירה. היה זה, אמרה אנני, ״סוג של ריגול״.

יום אחד נודע לחאלד שהגרמנים הקצו בית מיוחד להנאה מחסדיהן של נערות ונשים צעירות. ״הם היו מבקרים אצלן ועושים כל כ­שהתחשק להם״, אמרה. באנגלית הרצוצה שלה ובנימוסים שהביאה מבית הוריה, לא העלתה אנני על דל שפתיה את המילים ״אונס״ או ״מין״, אבל זו היתה כוונתה. כמה מהנערות בבית הבושת הגרמני היו יהודיות. אנני סיפרה על שתי נערות יהודיות שלא השתחררו מהטראומה הזאת ושלחו יד בנפשן. עוד סיפרה כי לימים שמעה בעצמה סיפורים על בית הבושת ממיילדת יהודייה נשואה למוסלמי. שהגרמנים העסיקוה בניקוי הבית.

חאלד עשה כנראה כמיטב יכולתו להגן על הנערות. הוא שלח בקביעות את הטבח שלו, אָמוֹר, אל בית הבושת עם מגשים של מעדנים תוניסאיים ובקבוקי יין מעולה. חאלד עצמו נהג להגיע לעתים מזומנות לפקח על הארוחות האלה, ומזג אישית כוס אחר כוס. לפעמים הצליח להשקות את הגרמנים כמויות יין כה גדולות עד שהם התעלמו מהנערות והלכו לישון.

לא עבר זמן רב וחאלד, כאורח רצוי בבית הבושת, נעשה לאיש־סודו של אחד הקצינים הגרמנים. לילה אהד שח הגרמני לחאלד על יהודייה יפה־במיוחד שמצאה חן בעיניו – ״הוא רצה בה ועמד להביא אותה למחרת ולבצע בה את זממו״. מהתיאור של האישה בפי הגרמני – שהתייחס מן הסתם למקום מגוריה ולשם משפחתה – הבין חאלד כי הגרמני דיבר על אשתו המצודדת של סוכן תנורי הגז, אמ­ה של אנני, אודט.

באותו לילה מילא חאלד את כוסו של הגרמני חזור ומלא. והתאמץ – במילותיה של אנני – ״להשקות את הגרמני למוות״. כשהקצין עלה לבסוף על מיטתו, נסע חאלד בשקט לבית החרושת לשמן. הוא ידע כי משפחת בוכריס מצאה שם מקלט. בבואו סיפר להוריה של אנני מה שנודע לו, ואחר כך התחיל להעביר כל מי שהיה שם אל החווה שלו. ״ככה עזבנו באמצע הלילה״, סיפרה אנני.

יעקב ואודט בוכרים היו אסירי־תודה לעד לחאלד עבד אל־ואהאב על הנדיבות נטולת־האנוכיות שגילה כלפיהם וכלפי משפחתם. לא ברור מה היה הסיכון האישי שקיבל על עצמו כדי להגן על אמה של אנני מפני הקצין הגרמני. בני משפחת בוכרים חשבו כי חאלד חשש לחייה של אודט ולשלומה של כל המשפחה. יעקב ואודט גם העריכו כי חאלד עצמו היה עלול לשלם בחייו אילו גילו הגרמנים כי הערים עליהם כדי להציל אישה יהודייה.

המשך……….

L'esprit du Mellah-Joseph Toledano

 Ma iqudi l-fta bas tfta                                 Pour que le navet puisse un jour être bien cuitlesprit-du-mellah L'esprit du Mellah

            Gher el berd ousta             II a besoin pour pousser de froid et de pluie 

Les coups peuvent paraître désagréables comme le sont le froid et la pluie, mais ils sont aussi indispensables pour donner un bon produit. La fin justifie les moyens.

LE BATON BALADEUR

Frappez, frappez il en restera toujours quelque chose. Au Talmud Tora nous avions un maître particulièrement sadique. Son invention la plus géniale — et dont il détenait heureusement l'exclusivité — était de lancer de temps à autre son bâton sur la salle. Il fermait les yeux et criait sous forme d'avertissement: fas ma zat a'zat, ce qui veut dire avec la rime en moins, là ou ça tombe tant pis, car il y a une justice et la tête qui reçoit le coup c'est qu'elle le mérite bien! Un peu comme le proverbe arabe qui recommande de battre sa femme tous les soirs même si on ne sait pas pourquoi — parce qu'elle, elle le sait!

             Khla' hsen mbl'a                        La peur des coups vaut mieux que les coups

C'est le slogan du libéralisme en matière d'éducaton. La menace vaut mieux que son execution. Donner des coups ne fait que durcir l'enfant et plus il s'y habitue moins  ils sont efficaces. La meilleure méthode est de faire peur, c'est le principe de la dissuation. Le pacificateur du Maroc, le maréchal Lyautey fit de ce principe la base de sa politique: il faut montrer sa force pour ne pas savoir a s'en servir

LES INJURES QUI TUENT?

Mieux que les coups — les injures. Le Martien qui aurait débarqué au Mellah, en se fiant au déluge d'injures déversées par les mères sur leur marmaille, aurait conclu que les mères vouaient à leurs enfants la plus implacable des haines. C'est dans les injures que l'arabe dialectal épuisait sa vitalité — mais avec quel brio! Une liste qui n'a rien d'exhaustif: que tu sois dans le dénuement complet! Que tu ne vois aucune réjouissance! Que tu partes la main sur le coeur! Que tu meurs jeune! Que tu ne grandisses pas! Que tu étouffes, que tu ais la fièvre! Que je te vois brûlé! Que la cécité te frappe! Et puis avec la modernisation la gamme s'est élargie: que le chemin de fer passe sur toi, qu'une voiture t'écrase, qu'un car de CTM t'écrabouille! Une seconde après, la même maman, si elle craignait vraiment que son enfant ait le moindre bobo, l'étouffait d'affection et de bénédictions: que je meurs pour toi, que je parte kapara pour tes yeux . . .

TAPE FORT IL LE MERITE

L'enfant avait été particulièrement insupportable et méritait des coups mais le père était trop tendre. Après que l'enfant se soit mis au lit, la mère convainquit le père de lui donner les coups qu'il méritait. Mais de sa chambre l'enfant avait entendu la menace. Il alla voir le domestique et pour un rial ce dernier accepta de prendre sa place au lit. Une heure plus tard le père entra dans la chambre et se mit à faire pleuvoir sur le lit de son fils les coups promis. Le domestique ne comprenant pas ce qui lui arrivait se mit à crier, alors le fils dit au père: — Tape fort il est payé pour cela!

            Di rqued — t'assa                        Qui dort dîne

            C'est par amour nous l'avons vu que les parents ne ménageaient pas leur verge à leurs enfants, mais il y  avait d'autres façons d'exprimer cet amour et d'abord par l'inquiétude. C'est sous toutes les latitudes la premiere qualite de la mere juive qui passe sa vie a  s'inquieter, a se faire des soucis pour ses enfants.

Premier souci: bien les nourrir, qu'ils ne ratent aucun repas et si par hasard l'enfant s'est endormi sans manger elle court le réveiller. Mais le proverbe l'arrête en route: qui dort dine, si l'enfant est arrivé à s'endormir c'est qu'il n'a pas faim, car la faim empêche de dormir. Le proverbe était également une mise en garde contre le chantage des enfants. Sachant leurs mères inquiètes, les enfants  en profitaient sadiquement en faisant semblant de dormir sans manger pour qu'on vienne les supplier de se lever. Non dit le proverbe qui dort dine, ne vous laissez pas prendre au chantage et s'il a vraiment faim il se réveillera!

             Mnin ka ihdro el kbar               Quand les grands parlent

            Ka tzi nzla al sghar                      Les petits sont paralysés

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר