מורשת יהדות מרוקו

^{למנזר הנזירות San Antonio el Real בסיגוביה היה שעבוד נכסים  (merçed de juro de heredad)   e בסך של 8,000 מרבדי שתמורתו קיבל המנזר תשלום שנתי מן המקולין היהודי. התשלום פסק עם יציאת היהודים בגירוש והנזירות הגיעו לעוני גמור וליגיעה ולכן ביקשו את הכתר להעניק להן הכנסה שנתית תמורת ההפסד שנגרם להן בגירוש היהודים. ואכן ציווה הכתר על הקורחידור דיאה סנצ׳יס די קיסאדה לברר אילו נכסים ציבוריים נשארו בסיגוביה על מנת שהכתר יוכל לצוות על הכנסה למנזר תמורת הפסדיו:28 הצו ניתן ב־3 במאי 1493 .'2}

^{לגונסאלו דל ריאו (Río), רחידור בסיגוביה וקונטינו בחצר המלכות היה שעבוד במסי היהודים בסכום של 6,000 מרבדי.30 למלווה שלו היו משועבדים המס השנתי, מס השירות והשירות למחצה ואותם הוא הפסיד עם הגירוש. כדי לפתור את בעיית השעבוד הטיל הכתר על הקורחידור לצוות על מכירת נכסי הציבור של היהודים לשם כיסוי כל חובות השעבודים שכוסו ממסי היהודים. קוני הנכסים הללו שיימכרו במכירה פומבית יהיו בעליהם לעולמים.31}

^{ללאסרו גומס די סביליה, קונטינו בחצר המלכות, היתה ירושה בצורת מאיורסגו(mayorazgo), שהשאיר לו אביו כהכנסה שנתית קבועה מן הבשר והיין של היהודים (carne e vino judiego) בסמורה בסך של 5,200 מרבדי. הוא הפסיד הכנסה זו עם הגירוש ונגרם לו נזק חמור: לכן ביקש תמורה נאותה מאת הכתר על אבדן הכנסה זו.}

^{הקורחידור של סמורה, הליסנסיאדו פדרו די מאלואנדה (Maluenda), נצטווה לוודא מה שרד מן הרכוש הציבורי בסמורה ובידי מי נשארו גביות מן הכספים שייגבו יועברו ללאסרו גומס די סביליה ולכל מי שמגיעה לו הכנסה מן החכירה של הבשר והיין היהודי והמסים הנ״ל, וכן לכל מי שיש לו שעבוד חוב תלוי ועומד. המענק שיינתן להם יהיה לכל החיים והם רשאים ליהנות ממנו כרצונם ולעשות ברכוש שיקנו כדרך שעושים בעליהם.33}

^{לפרנאן נונייס די מדריד ולאשתו היו בימי חייהם וליורשיהם אחריהם שעבודים בסכום של 2,000 מרבדי מן המסים הקבועים של היהודים, תושבי קהילת מדריד. הם הפסידו עם הגירוש את ההכנסה מן השעבודים הללו. לכן פנו אל הכתר וביקשו חסד שישלמו להם מן הנכסים והרכוש שיהודי מדריד השאירו אחריהם. הכתר ציווה על הקורחידור והשופט־התושב לברר אלו הם הנכסים שיהודים השאירו באואיטי ושהיו משועבדים, וכן באלו מסים נתחייבו ומהן ההתחייבויות הכספיות לכל החיים(rentas o maravedís de por vida). בגמר איסוף המידע יערוך הקורחידור או השופט־התושב מכירה פומבית מכל הנכסים הציבוריים (bienes comunes) שהיו ליהודים באואיטי ובתחומה והם יועברו לידיים פרטיות. את הכספים שיגבה יחלק בין בעלי השעבודים לפי המגיע להם. כלומר, מפנייה פרטית זו יימצא ההסדר לכלל בעלי השעבודים שבמקום.}

^{על הנעשה בכיסוי חובות של שעבודי מלוות בגואדלחרה מוסרות תעודות שונות ומהן ניתן ללמוד על תנאי קיומה של קהילה חשובה זו.}

^{את ההכנסות שהיו לכתר מקהילת גואדלחרה על רכושה הציבורי ומסי העקיפין העניק הכתר ב־26 ביוני 1493 לחואן די לה בסטידה, מי ששימש מעיין של הכנסייה, על שירותיו לכתר. מדובר בנכסי דלא ניידי, דניידי, הכנסות ממסי הבשר והיין הכשר (vino judiego), שמן הזית וכל מה שנשאר מבית הקברות, הבניינים, הקרקעות, הכרמים שהיו של הציבור היהודי. אין התעודה מפרטת את היקף ההכנסה מן הרכוש הנ״ל, אך היא קובעת במפורש שמכאן ואילך ישולמו הכספים הללו למי שהיתה לו טובת הנאה מהם, לאותו חואן די לה בסטידה. המענק הוא ־'עולמים לו וליורשיו אחריו. אך נראים הדברים שהיה קשה לקיים את המענק הזה ולמצוא כיצד ניתן לקיימו בלחצים נוספים בציבור המקומי.}

שבעים בתולות?

מאז שהפכתי לפגועת מדרסה, נאבקתי בשאלה המכרעת: האם עלי להיפרד לשלום מן האיסלאם? כדי להשיב על השאלה, הייתי חייבת להתמודד עם השאלה הבאה: האם קיים דבר מה יסודי, ליבה כלשהי שאין לחלצה, בתוך האיסלאם, שבגללם האיסלאם נוקשה יותר כיום מאחיותיו הרוחניות, הנצרות והיהדות? קריאת התיגר של הבוס שלי זרקה אותי בקפיצת ראש לתוך הביצה.

מה שהטריד אותי לא היה רק סיפורה של קורבן אונם ניגרית אחת ויחידה. תבחרו ארץ מוסלמית, כל ארץ מוסלמית, ותחטפו אגרוף היישר בבטן למראה השפלות אכזריות ביותר. בפקיסטן נרצחות מדי יום ביומו שתי נשים בממוצע ״על רקע כבוד המשפחה״, לעתים קרובות כששמותיו של אללה על שפתי הרוצחים. במלזיה אישה מוסלמית אינה יכולה לטייל בלי הסכמתו של גבר. במאלי ובמאוריטניה סוחרים מוסלמים מפתים ילדים קטנים ולוכדים אותם לעבדות. בסודן העבדות מתרחשת על ידי המיליציות האיסלאמיות. בתימן ובירדן פעילים הומניטריים נוצרים נורו מטווח קצר. אמנים שהטיפו לזכויותיהם של מיעוטים דתיים בבנגלדש נכלאו או גורשו מהמדינה לחלוטין. הכול מתועד.

אה, כן, אני שוב מבלבלת בין תרבות לדת. באמת? אפילו בטורונטו, שתרבותה שונה במידה ניכרת מתרבותה של בנגלדש, משגשג איסלאם אכזרי וגם. הישארו איתי ואספר לכם איך אני יודעת. 

זמן קצר לאחר שקיבלתי את המעטפה של מוזס הקדשתי פרק של ״טלוויזיה קווירית״ למציאות חייהם של הומוסקסואלים ולסביות מוסלמים. בסיפורים כיכבו הומוסקסואל שעזב את פקיסטן והיגר ללונדון, ולסבית שנמלטה ממולדתה, איראן, לוונקובר.

מרים, הלסבית, הוקעה על ידי משטרת הדת בארצה כ״משחיתת הארץ״. הקרנתי צילומי וידיאו שהוברחו מאיראן כדי להוכיח מה היה קורה לה אילו היתה נשארת ונעצרת. הקלטת הראתה שתי נשים, שנארזו בעודן בחיים בסדינים לבנים, והורדו לתוך בורות שזה עתה נחפרו. אספסוף של גברים ונערים התקהל סביבן והתחיל להשליך אבנים בגודל אגרוף לעבר ראשיהן. רוב האבנים פגעו במטרה, וכאשר ניתזו ממנה חשפו כתמי ארגמן שעלו מן הבד. מרים הסבירה שלפי החוק, כל סוקל אמור להחזיק קוראן מתחת לזרועו כדי לרסן את עוצמת הזריקה. הצו הזה לא תמיד קוים. מרים, שעדיין חששה לחייה, סיפרה את סיפורה כשהיא מוסווית בצללית.

עדנאן, ההומו המוסלמי, הסכים להיחשף מול המצלמה. הוא האמין שהקוראן פוסק נגד הומוסקסואליות, אבל חי בשלום עם פסק הדין. הרי עדנאן לא התכוון להביא את החבר שלו הביתה אל כל המוסלמים, רק אל אמו בפקיסטן. אמנם אישור דתי הוא משהו שנחמד לקבל, אבל הוא לא הכרחי – בכל אופן לא בלונדון המשוחררת, שם הוא וחברו גרים. התוכנית הסתיימה בכך שיועץ מרכז התרבות האיסלאמית בלונדון הסביר את הצורך להיות ענווי רוח כאשר שופטים הומואים ולסביות. אמנם נראה שהאיסלאם אינו סובלני להומוסקסואליות, הוא אמר, ״אבל הכול אפשרי״ עם אל נשגב.

אתם יודעים מה קרה לאחר שהתוכנית שודרה? מכל התלונות שקיבלתי מהמוסלמים באזור טורונטו, התלונה השכיחה ביותר היתה שה״חזירים״ וה״כלבים״ ההומוסקסואלים שהצגתי הם ודאי – היכונו – יהודים. לא היה אכפת להם מתמונות הווידיאו המחרידות שהראו את מנהגי הסקילה האיראנים, ולא מנכונותו של עדנאן לקבל שלילה תיאולוגית בנוגע למיניות שלו, או מקריאתו של היועץ הדתי לענווה מתוך מודעות לאלוהים מצד כולם. דבר מאלה לא נקלט אצל המוסלמים הזועמים שכתבו וטילפנו. רק דבר אחד עבר – הומואים ולסביות לא יכולים בשום פנים ואופן להיות חלק ״מאיתנו״. הומואים הם דוגמאות מפורשות ל״הם״. זה מה שנבע מחיקה של עיר גדולה, חשובה ומגוונת במאה העשרים ואחת.

הרגשתי בחילה. תהיה התרבות שבה חיים המוסלמים אשר תהיה, כפרית או דיגיטלית, ויהיה הדור אשר יהיה, מסומל על ידי מסגד משנות השבעים למהגרים או עירוני ומחובר לאמצעי התקשורת של המילניום החדש, האיסלאם מתגלה כדת שבטית במידה איומה. אין ספק שאנחנו זקוקים לרפורמציה.

אבל מה פירוש הדבר ״רפורמציה״? למען האמת, היה לי מושג קלוש ביותר על כך. מה שידעתי היה שמאמינים בדתות שעברו ״רפורמציה״ היסטורית אינם מפגינים מנטליות של עדר במידה המשתווה לזאת של המוסלמים. מנהיגים נוצרים מודעים לגיוון האינטלקטואלי בשורותיהם. אמנם כל אחד מהם יכול להכחיש את תקפותן של הפרשנויות האחרות – ורבים מהם עושים זאת – אבל אף אחד מהם לא יכול להכחיש את עצם הקיום של שפע הפרשנויות. אשר ליהודים, הם החלוץ שלפני המחנה. היהודים פשוט מפרסמים חילוקי דעות. הם מקיפים את כתבי הקודש שלהם בפרשנויות ומשלבים את הדיונים בתלמוד עצמו. לעומת זאת, רוב המוסלמים מתייחסים לקוראן כאל מסמך שיש לחקות, ולא לפרש, וחונקים את יכולתנו לחשוב בכוחות עצמנו.

אפילו במערב מלמדים את המוסלמים כדבר שבשגרה שהקוראן הוא גילוי הדעת הסופי של רצון האל, והוא מחליף את התנ״ך ואת הברית החדשה. בתור גילוי הדעת הסופי, הוא כתב הקודש ״המושלם״ – אין לפקפק בו, לנתח אותו או אפילו לפרשו, פשוט להאמין בו. למעשה, המילה הראשונה שהנביא מוחמד שמע מהמלאך גבריאל, שדיבר בשם אלוהים, היתה ״דקלם!״ בתרגומים אחרים המילה היא ״קרא!״ בכל מקרה, רובנו לא מרחיקים לכת מעבר להגיית המילים כדי לחקותן. כל דבר אחר יהיה, אפשר לומר, פרשנות.

כך עם המקור השני של התיאולוגיה המוסלמית, הספרות החדית. אלה דיווחים ״מוסמכים״ על הדברים שהנביא מוחמד אמר ועשה במשך כל חייו. על כל שאלה שהקוראן אינו משיב ישירות – שימו לב למילה, ״ישירות״ – הספרות החדית משיבה לכאורה. במהלך המאות אספו ומיינו מלומדים רבי־תהילה את החדיתים כדי שנוכל לצרוך אותם. אנחנו רק צריכים להכפיף עצמנו להם (או, ליתר דיוק, לאלה מהם שהאימאמים שלנו בוחרים בעבורנו). אה, ומה עם הבעיה הקטנה הזאת, שהנביא מוחמד בהחלט היה בן אנוש ולכן חשוף לטעויות שיפוט כנות? כיוון שחחדיתים משקפים את חיי השליח האחרון של האלוהים לאנושות, כל הטלת ספק בהם היא בלתי נסבלת.

אתם רואים לאן רכבת האקספרס האלוהית הזאה נושאת אותנו? לתחנה ושמה מוות מוחי. כאשר עוולה מתרחשת בחסות האיסלאם, מוסלמים מעטים בלבד יודעים איך לטעון, לעשות הערכה מחודשת או רפורמציה. וטוב שכך, אומרים לנו, כיוון שעוולה אינה יכולה להתרחש כל עוד אנחנו נאמנים לטקסט המושלם. בא לי לצרוח ! איזה היגיון של בית משוגעים ! התניה מעגלית כזאת של המחשבה די בה כדי להפוך את המאורות המבריקים ביותר לרפי שכל, ועוד רפי שכל מסוכנים.

כמובן, לכל אמונה יש חסידים שמחקים כמו קופים. ההבדל הוא שרק באיסלאם בן ימינו החיקוי הוא הזרם המרכזי. ברוס פיילר הוא כותב אמריקני שהבחין בהבדל הזה בזמן שערך תחקיר לקראת ספרו אברהם: מסע אל לב שלוש אמונות. פיילר נפגש בירושלים עם האימאם של מסגד אל־אקצה, שייח׳ אבו־סניינה. האימאם הדגיש את שלמותו המשוערת של האיסלאם. באנגלית משובחת שרכש בלונדון, הוא אמר לפיילר, ״עליך ללכת בעקבותיו של הנביא האחרון,״ ששלח אלוהים. כי אם לא, ״מות תמות״ במבערו של אלוהים, בדיוק כפי שמיליוני יהודים ״נצלו בעודם חיים״ ברשות האל בידי היטלר. פיילר יצא מהריאיון בתחושת גועל, ולאחר מכן סיפר על התקרית לעיתונאי המתמחה בדת. ״האמת העצובה,״ אמר העיתונאי, ״היא [ששייח׳ סניינה] מייצג את הזרם המרכזי באיסלאם נכון להיום. אפשר למצוא יהודים עם מסר דומה של לאומנות יהודית, אבל לא רבים. אפשר למצוא נוצרים אפוקליפטיים, אבל עדיין מספרם מוגבל. האימאם שלך מייצג את חלק הארי של המוסלמים, לפחות בסביבה הזאת.״

סניינה מבטא את דרך החשיבה של מוסלמים רבים, לא רק בירושלים אלא גם בפזורה. אני רוצה לצטט מתוך דוח משנת 2002 שפירסמה האקדמיה להוראת האיסלאם, שבסיסה בעיר מגורי, ריצ׳מונד. האקדמיה טוענת שלשתי הכיתות הגדולות באיסלאם, הסונים והשיעים, יש הרבה מן המשותף. מה למשל? ״שתיהן מאמינות באמיתותו המוחלטת של הקוראן הקדוש, ובעובדת היותו כליל השלמות. שתיהן רואות במוחמד את שליחו האחרון של אלוהים, ונאבקות לחקות את דבריו ומעשיו.״ כאשר החיקוי הופך להיות הזרם המרכזי, רובנו לא מצליחים לחקור את דעותינו הקדומות – או להכיר בעובדה שיש לנו דעות קדומות. אנחנו מאמינים במה שאנחנו אמורים להאמין, וזהו.

דברי הדואר המסתייגים שהייתי מקבלת בתור המנחה של ״טלוויזיה קווירית״ ממחישים את כוונתי. בכל פעם שהופיעו בתוכנית נוצרים שציטטו מן התנ״ך נגד ההומואים, הקפידו נוצרים אחרים להגיב בפרשנויות מתחרות, סובלניות. הדבר מעולם לא קרה כשמוסלמים צעקו עלי. מתברר שלא היה כל ספק בנוגע לשאלה אם הם מדברים בשם האיסלאם. האיסלאם כולו. גם אם אץ זה אומר שכל המוסלמים, עד אחד, מתנגדים להומוסקסואלים. 

ל״אל־פאתיחה״, קבוצה מוסלמית קווירית, יש סניפים בערים גדולות ברחבי צפון אמריקה ואירופה. בטורונטו, לפחות, הסעודה החגיגית השנתית מושכת את תשומת הלב של חלק מההורים המוסלמים. אבל גם אם מוסלמים רבים אינם שותפים לדעות הקדומות של האיסלאם מן הזרם המרכזי, לא מספיק מאיתנו יוצרים שיחות עם הזרם המרכזי. איך אפשר להסביר באופן אחר את העובדה שאפילו מוסלמי אחד לא כתב או צילצל ל״טלוויזיה קווירית״ עם פרשנות חלופית – רחומה – של הקוראן?

לכן הרגשתי שאני מוכנה לא רק להתעמת עם קריאת התיגר של מוזס, אלא להרחיב אותה. כדי להתחיל להבין האם האיסלאם נוקשה בלא תקנה, הייתי חייבת להמשיך ולחקור את סוגיית ה״אחרים״ באיסלאם – נשים, כן, אבל גם יהודים. ונוצרים. ועבדים. וכל גורם אחר שסבלו מייצג את האכזריות הפושה בעולם המוסלמי כיום. מה הקוראן אומר על ברואי האל האלה? האם הוא תומך באופן חד־משמעי, או אפילו במידה סבירה, בהלקאת אישה שנאנסה למרות שפע העדים לפשע שנעשה בה? אם כבר מדברים על זה, האם הקוראן באמת אוסר על נשים לערוך תפילה?

במשך החודשים הבאים קראתי שוב את הספר הקדוש לאיסלאם בעיניים פקוחות לרווחה יותר ובמגננות מעטות יותר מאלה שהיו לי בכל שלב אחר בחיי.

עורכי ספר הקוראן העתיקו בואריאציות שונות פסוקים מספר הספרים אולם לא תמיד הצליחו לנסח את הפסוקים ולהבהיר את משמעותם, ראה חיקוי מספר תהילים פרק א פסוקים א – ו, מצטט:

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת יהוה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה: והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח: על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים: כי יודע יהוה דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד

סוף ציטוט

בפסוק 153-155בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

ואשר לבריתם שכפינו עליהם על יד ההר ובה ציווינו להם להיכנס בהשתחוויה בשערי בית אללה ולא לחלל את השבת וקיבלנו מהם על כך התחייבות חגיגית, הרי הם הפרו את הברית, כפרו באותות אללה והרגו את הנביאים בלא צדק בטענם כי לבותיהם אטומים משמיעת תוכחות. ציטוט חלקי

يَسْأَلُكَ أَهْلُ الْكِتَابِ أَن تُنَزِّلَ عَلَيْهِمْ كِتَابًا مِّنَ السَّمَاء فَقَدْ سَأَلُواْ مُوسَى أَكْبَرَ مِن ذَلِكَ فَقَالُواْ أَرِنَا اللّهِ جَهْرَةً فَأَخَذَتْهُمُ الصَّاعِقَةُ بِظُلْمِهِمْ ثُمَّ اتَّخَذُواْ الْعِجْلَ مِن بَعْدِ مَا جَاءتْهُمُ الْبَيِّنَاتُ فَعَفَوْنَا عَن ذَلِكَ وَآتَيْنَا مُوسَى سُلْطَانًا مُّبِينًا 153

وَرَفَعْنَا فَوْقَهُمُ الطُّورَ بِمِيثَاقِهِمْ وَقُلْنَا لَهُمُ ادْخُلُواْ الْبَابَ سُجَّدًا وَقُلْنَا لَهُمْ لاَ تَعْدُواْ فِي السَّبْتِ وَأَخَذْنَا مِنْهُم مِّيثَاقًا غَلِيظًا 154

فَبِمَا نَقْضِهِم مِّيثَاقَهُمْ وَكُفْرِهِم بَآيَاتِ اللّهِ وَقَتْلِهِمُ الأَنْبِيَاء بِغَيْرِ حَقًّ وَقَوْلِهِمْ قُلُوبُنَا غُلْفٌ بَلْ طَبَعَ اللّهُ عَلَيْهَا بِكُفْرِهِمْ فَلاَ يُؤْمِنُونَ إِلاَّ قَلِيلاً 155

 ספר הקוראן מהווה ברובו מסמך קטגורי רווי בהאשמות נגד העם היהודי אולם ישנן האשמות שהן חסרות שחר לחלוטין כגון האשמה, מצטט: ״כפרו באותות אללה והרגו את הנביאים בלא צדק״.

• על איזה אותות מדובר ומי הם הנביאים שנהרגו על ידי היהודים?
• למי התחייבו היהודים שלא לחלל את השבת כשמוחמד קבע את יום השישי ליום קדוש למוסלמים כתחליף ליום השבת?

האם הסכם אהדל אומה הופר בין היהודים למוחמד על כפירה וחילול השבת?

בסורה 155 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

כמו כן מאשימים אותם שהוציאו על מרים דיבה קשה ומעלילים עליהם שהרגו את המשיח ישוע בן מרים שליח אללה בעוד שהם לא הרגוהו ולא צלבוהו ורק עלילות דובריהם. גם הנוצרים עצמם חלוקים בדעותיהם בקשר עם עלילה זו והם מסופקים באמיתותה משום שאין בידיהם הוכחות וידיעות ברורות אלא רק השערות.

סוף ציטוט

הפלא ופלא שבספר הקוראן מסנגרים על העלילות נגד העם היהודי. מאידך, אין להעלות על הדעת שעורכי הקוראן השיגו ממצאים והוכחות כלשהם אודות חייו של ישוע הנוצרי שלא הצליחו להשיג

חוקרים רבים, היסטוריונים ואנשי כמורה במשך מאות שנים.

חיי ישוע וכל אשר התרחש בחייו ובמותו שוחזרו על ידי היסטוריונים שנעזרו בכתבי עדי ראיה כפי שמתואר בספר הברית החדשה, דהיינו אין כל ספק בצליבתו ובמהלכים שהיו כרוכים במותו הטראגי. השאלה המתבקשת היא, על איזה הוכחות מתבססים עורכי הקוראן הטוענים שישוע לא נצלב ועלה לשמיים וכל אשר נאמר אודותיו עלילות ותו לא.

חכמי כת האחמדית זרם מתוך האיסלאם טוענים שישו הורד מהצלב והוברח לעיר פנג׳אב שבהודו ונפטר לאחר מאה ועשרים שנה ונקבר במקום.

בפסוק 56 בקוראן בסורת השולחן כתוב מצטט :

המאמינים אל תתיידדו עם היהודים והנוצרים כי הם ידידים רק איש לרעהו, כל מי שמתיידד אתם הוא אחד מקהלם. ואללאה לא ידריך קהל חוטאים, תוכל לראות את הצבועים אשר חולי הכפריה בלבותיהם. ציטוט חלקי

״הרצחת וגם ירשת״ פתגם זה מתאים לאותם עורכי הסורות בקוראן שינקו את כל הידע על בורא עולם מספר הספרים ובכתביהם מכנים את עם הספר שכפירה בלבותיהם ומשווים אותם לקהל חוטאים.

לא נכונה האמרה שהיהודים והנוצרים ידידים איש לרעהו.

ידוע לכל שהיהודים לאחר צליבתו של ישוע נרדפו על ידי הנוצרים ולא שררה ביניהם ידידות כמתואר בקוראן. האשמות בלשון חולי הכפירה והמלצות להתרחק מקהל חוטאים וצבועים ובלתי אמינים מרמזות על שנאה עיוורת ותיגר על עם היהודי ללא כל סיבה מוצדקת

מוחמד נהפך לנביא

מוחמד מגיע למסקנה כי הוא נביא

נדחה על־ידי היהודים ולא מצורף לנצרות ממשיך מוחמר להתעניין בדת אברהם ובנו ישמעאל. הוא מגיע למסקנה שאין עליו לקבל לא את היהדות ולא את הנצרות, אלא רק את דתו של אברהם. לדעתו זאת הדת הראשונה שקיימו כל הצדיקים – אדם, נח ושאר הצדיקים – לפני מתן התורה לעם ישראל. אחרי שגילה את חשיבות של זקנו ישמעאל, וגם נודע לו שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, עלה במחשבתו שאברהם התפלל שיצא גם נביא מזרע ישמעאל:

״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל ־ ריבוננו, שלח אליהם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיך וילמדם את הכתב… מי ימאס בדת אברהם… אברהם ציווה זאת לבניו, וגם יעקב: בני, אלוקים בחר למענכם את הדת… [יעקב שאל]: למי תעבדו לאחר מותי? אמרו: נעבוד לאלוקיך ואל אלוקי אבותיך, אברהם וישמעאל, ויצחק, נעבוד לא-ל אחד ונהיה מתמסרים לו …הם אמרו: היו יהודים או נוצרים למען תישירו לכת! אמור: לא, כי נלך רק בדרך אברהם״(ב, קל-קלה).

وَمَن يَرْغَبُ عَن مِّلَّةِ إِبْرَاهِيمَ إِلاَّ مَن سَفِهَ نَفْسَهُ وَلَقَدِ اصْطَفَيْنَاهُ فِي الدُّنْيَا وَإِنَّهُ فِي الآخِرَةِ لَمِنَ الصَّالِحِينَ 130

إِذْ قَالَ لَهُ رَبُّهُ أَسْلِمْ قَالَ أَسْلَمْتُ لِرَبِّ الْعَالَمِينَ 131

وَوَصَّى بِهَا إِبْرَاهِيمُ بَنِيهِ وَيَعْقُوبُ يَا بَنِيَّ إِنَّ اللّهَ اصْطَفَى لَكُمُ الدِّينَ فَلاَ تَمُوتُنَّ إَلاَّ وَأَنتُم مُّسْلِمُونَ 132

 أَمْ كُنتُمْ شُهَدَاء إِذْ حَضَرَ يَعْقُوبَ الْمَوْتُ إِذْ قَالَ لِبَنِيهِ مَا تَعْبُدُونَ مِن بَعْدِي قَالُواْ نَعْبُدُ إِلَـهَكَ وَإِلَـهَ آبَائِكَ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْمَاعِيلَ وَإِسْحَقَ إِلَـهًا وَاحِدًا وَنَحْنُ لَهُ مُسْلِمُونَ 133

בשלב מסוים בתקופת מדינה החל מוחמד להאמין שרעיונותיו באים לו מהשפעה עליונה, והוא מחליט החלטה כבדת־אחריות: תפילת אברהם לביאת נביא מצאצאי ישמעאל תתקיים בו, מוחמד:

״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם וישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את הזבור …ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים״¡ ״ואתה הנך בשליחים״, (ד, קסג־קסד¡ ב, רנב). 

כנראה הוא חושב שהשכינה שורה עליו, ושמלאכים עזרו לו באחד מקרבותיו נגד ערבים פגאנים :

 הערת המחבר : לפי המסורת המוסלמית מדובר בקרב חֻנַיְן שנערך זמן קצר לאחר כיבוש מכה. במהלכו כמעט ניגפו כוחותיו של מוחמד בפני קואליציה בדווית, אך בהסתערות נוספת הצליחו להכריעם

״אז הוריד אלוקים את שלוותו הגדולה והשכינה על שליחו ועל המאמינים, והוריד גדודים שנסתרו מעיניכם,  והעניש את הכופרים״ (ט, כו).

הוא חושב שרעינותיו הם המשכיות של דת אברהם כהווייתה. אף־על־פי שהוא בוחר לקיים רק את דת אברהם, מכל מקום הוא אוסר על עצמו ועל חסידיו לאכול בשר חנוק ודם וכן בשר חזיר. כשהיהודים מעירים לו שהמאכלים הללו נאסרו מאות בשנים אחרי אברהם ורק לבני ישראל, ומותרים הם לאומות העולם, הוא כועס עליהם בטענו שהחולק עליו כחולק על נביא:

״אם יכחישו את דבריך, הנה כבר לפניך הכחישו דברי השליחים  אשר הביאו אותות נהירים וכתבים וספרים זורעי אור״(ג, קפד).

הוא לא יודע שאיסור זה לאומות הוא רק הוספה מפאולוס ופוסק: החולק עליו כאילו חולק על משה:

״התרצו לבקש מן השליח אשר נגלה אליכם את אשר לפנים ביקשו ממשה? כל הממיר את האמונה בכפירה תועה מעל הנתיב הראוי״ (ב, קיח).

יהודים מרוקנים, שהיו ילידים מבחינה משפטית, נכנסו להייררכיה המסחרית החל מדרג הסיטונאים הגדולים. הם היו בעלי מחסנים גדולים, שמכרו לסוחרים קטנים יותר ולרוכלים. עם התפתחות רשת התחבורה במרוקו פתחו סיטונאים כאלה תחנות מכירה במרכזים האדמיניסטרטיביים שהקימו הצרפתים בפנים הארץ. אגב כך דחקו גם הם, לצד סוחרים מוסלמים וצרפתים גדולים, את הסוחרים המקומיים מעמדותיהם, והאיצו את התרוששותם ואת ההגירה הפנימית.

המהגרים היתוספו להמון היהודים שניסו להתפרנס ממסחר בדרגות נמוכות יותר בעיר, החל מבעלי חנויות קמעונאיות, דרך בעלי דוכנים בשוקי העיר ובסמטאות המלאח וגמור בציבור הרוכלים המחזרים בערים ובכפרים והנושאים את סחורותיהם עמם. בעלי הדוכנים והרוכלים היו רוב המפרנסים היהודים בתחום המסחר ומצבם בתקופה הקולוניאלית היה קשה. סוחרים דלים כמותם מן הסוג הישן לא זו בלבד שצריכים היו לנסות להתפרנס מן השוק הילידי העני בארץ אלא ניצבו כל העת בעמדת התגוננות מפני הכלכלה האירופית, שהלכה וכבשה לה עוד ועוד נתחים מידיהם. היה עליהם גם להתמודד עם התחרות

החדשה של מוסלמים דלים כמותם, שחדרו עתה לעיסוקים יחודיים מסורתיים.

כאן התגלתה החשיבות העיקרית של החינוך של כי״ח: הוא פתח בפני צעירים יהודים גם מן הבתים העניים ביותר את השער לשוק האירופי העשיר יחסית, המשתלט והכובש. רבים מצעירים אלה לא עלו בבת אחת במעלות החברה, אלא תרמו להיווצרות פרולטריון של צווארון לבן, לצד קומץ מוסלמים וכן לצדם של מהגרים ממוצא אירופי שלא שיחק להם המזל. ואולם בעלי יכולת ויוזמה מקרב שכבה זו יכולים היו לצאת מחוג נמוך זה של הפקידות ולהתקדם מעלה: הם הפכו לפקידים בכירים ולמנהלים בבנקים ובחנויות גדולות; אחדים מהם פתחו בעצמם עסקים מודרניים, ובודדים נכנסו אף לפקידות הממשלתית הגבוהה.

עולם המסחר היהודי במרוקו היה אפוא מגוון ביותר בתקופה זו ונע בין קצוות של עושר מופלג לעוני מדכא, בין שותפות בשוק העולמי ובטכניקות העסקים המתקדמות ביותר לבין ריתוק לעולם הכלכלה המסורתי ולשוק המקומי הילידי בלבד. קבוצת היהודים בעלי המעמד האירופי בלטה מכל מקום בחוד הפירמידה הדיבורית והמקצועית, והשסע הדמוגרפי פרי הפזורתיות הטביע את חותמו הברור על פירמידה זו.

תמונה מעניינת של מעין עמדת ביניים בין הקצוות הריבודיים והטכנולוגיים מצייר חיבורו האוטוביוגרפי של ארמנד אטדגי, גן משולש המראות. התיאור ממוקד בעיר המתפתחת קזבלנקה ובדרג הבינוני־הנמוך של החברה הילידית, ומציג יהודים ומוסלמים המנסים להסתגל לזמנים החדשים ולהתפרנס בכרך. גם ספר זה, כמו ספרו של נ״מ שטרית, מבוסס על הזיכרון ומצייר מציאות שחווה אטדגי כילד וכנער בשנות החמישים. כמו רוב התושבים היהודים של קזבלנקה אחרי המלחמה היתה גם משפחת אטדגי משפחת מהגרים מן הכפר. הילד ארמנד למד בבית־הספר של כי״ח והיה ער לקיומן, זו לצד זו, של מערכות החיים של צרפתים מצד אחד ושל מוסלמים ויהודים מצד אחר. המתח התרבותי בין המערכות ניכר גם באופן שארמנד מתייחם לעסק של אביו. האב התפרנס מאפיית עוגות וממכירתן בעסק שהתגדר בשם הצרפתי קונדיטוריה, ובנו תמה על ההצדקה לתואר זה: ״מקררים אין בה. במקום חלון ראווה סתם משטח עץ בתור דלפק תצוגה. גם מערבלים חשמליים ומטחנות אין בה.״ הוא מדמיין את אביו ופועליו בתלבושת של קונדיטורים צרפתים ומגחך על אי־ההתאמה בין היומרה למציאות.

באותו אופן הוא מתייחס לעסקים נוספים בסביבתו, שכל דמיון בין שמותיהם למהותם מקרי, כגון עסק התנורים ברובע היהודי הנקרא ״הפראן [התנור] החשמלי״, אף־על־פי שתנוריו הם ככל התנורים הישנים במלאח ומוסקים בבולי עץ. עיניו של ארמנד מתרחבות בשעת הפגישות הנדירות עם הסביבה המודרנית הצרפתית, למשל כשהוא יוצא עם אמו לביקור במרפאה המודרנית של רופא יהודי – טיול המעביר אותו מן הסביבה של המלאח לאחד הרבעים האירופיים המהודרים של קזבלנקה. שכבת העשירים היהודית מתגלמת בשמה של משפחת ברונשוויג היהודית הצרפתית העשירה. כל אימת שנדמה לאביו של אדמנד כי אשתו חורגת בדרישותיה מן האמצעים הכספיים העומדים לרשותם הוא מתרים כלפיה: ״מדאם ברונזוויק״.

לא רק פערי מראה חיצוני, גודל ומכשור מפרידים בתיאורו של אטרגי בין העסקים הקטנים של היהודים בקזבלנקה לבין העסקים בסביבה האירופית של העיר. אביו אינו יודע קרוא וכתוב, וכל דרכו בניהול העסק עומדת בניגוד למושגים הרציונליים והשיטתיים המאפיינים את עקרונות המסחר המודרני. הוא ״מעגל״ חשבונות לטובת הלקוחות המפגרים בתשלום חובותיהם, אינו מנהל כל רישום של ההכנסות וההוצאות וכו'. דרך זו, מדגיש אטדגי, אינה מיוחדת לו. הוא מזהה אותה אצל רבים מבני דורו וסביבתו של אביו, כולל בעל הבית המוסלמי המוותר לעתים מזומנות על שכר הדירה שחייבת לו משפחת אטדגי ופותח בשמחה ״דף חדש״ במסכת יחסיו הכלכליים עמה. אך ארמנד שייך כבר לדור אחר. בעודו ילד הוא נחוש בדעתו לנקוט שיטות חדשות לעשיית רווחים באופן יעיל ומהיר ומשתמש לצורך זה בכישוריו החדשים, ובראשם הידע בחשבון ובצרפתית. הקריירה המסחרית שלו כילד תחילתה בתנור השכונתי, שם הוא ממונה על קבלת הקדרות וחלוקת קבלות עליהן. מדובר בעיסוק שנחשב מבזה, אך הוא מצליח להקנות לו יוקרה חדשה, משום שהוא פונה בצרפתית לנשים הנזקקות לפראן ומעורר כלפיו רחשי כבוד. לאחר מכן מתרכז ארמנד בהמצאת מכונות מעשה בית למכירת ממתקים ופותח דוכן לממכר עוגות וממתקים בפתח חנותו של אביו.

מנבכי זיכרונו של אטדגי עולה תמונה של קשרים כלכליים הדוקים בין מוסלמים ליהודים. חבר מוסלמי לסביבה ולעסקים, מוצטפא, מביא לארמנד סחורה רווחית ביותר למכירה בדוכן – חשיש. אביו מעסיק פועל מוסלמי, שותפויות מזדמנות נקשרות בינו לבין חברים ערבים והיחסים העסקיים גולשים לעתים למסיבות רעים שבהן משחקים קלפים, מעשנים ושותים בצוותא ומתלוצצים זה על דתו של זה. דומה שתופעה זו של שותפויות כלכליות בין מוסלמים ליהודים וקשרים חברתיים על רקע זה אפיינו את כל המעמדות של החברה הילידית ואת כל אגפיה. ניתן למצוא לכך עדויות החל מן הבורגנות הגבוהה בערים הישנות, כגון פאס, מכנאס ומראכש, ועד השכבות הנמוכות במלאח של קזבלנקה ובכפרים הנידחים ביותר. הקרבה התרבותית היתרגמה בסביבה הילידית ליחסים כלכליים־חברתיים שלא היו אפשריים כלל בין יהודים מסוג זה לאירופים.